נחל מצרים

נַחַל מִצְרַיִם הוא נחל הנזכר רבות בתנ"ך לציון גבולה הדרום מערבי של ארץ כנען ושל נחלת שבט יהודה בפרט.

הזיהוי העיקרי העולה מדברי הראשונים לנחל זה הוא השלוחה המזרחית של דלתת הנילוס, הנקראת 'הזרוע הפלוסית של הנילוס, על שם העיר פלוסיום'. עם זאת, בעקבות תרגום רס"ג רבים מזהים אותו עם ואדי אל עריש שבצפון מזרח חצי האי סיני, הנשפך לים בעיירה אל עריש, ממערב לרפיח. אפשרות נוספת שהועלתה על ידי נדב נאמן[1], נחל מצרים הוא נחל הבשור החוצה את כנען מדרום-מערב ונשפך אל הים התיכון דרומית לעזה.

בכתובות סרגון השני (716 לפנה"ס) נמסר שבנחל מצרים יושמה מדיניות אשורית של הגליה דו כיוונית מאיזור מדי ,וההיפך.[2]

במקרא

תחילה נזכר הנחל בספר במדבר בתיאור גבולה הדרום מערבי של ארץ כנען המיועדת לעם ישראל: "וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה"[3].

בספר יהושע נזכר הנחל גם בתיאור גבולה הדרום מערבי של נחלת שבט יהודה: "וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם והיה תֹצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה"[4], וכן: "אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם"[5].

בספר מלכים נזכר הנחל כקצה ממלכתו של שלמה המלך: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם"[6], ולאחר מכן כתחום אליו הגיעו כיבושי ממלכת בבל באזור: "כִּי לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת"[7].

הנחל גם נזכר בנבואות ישעיהו על תקומת ישראל: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם"[8]. כמו כן, נזכר הנחל, בצורה "נחלה", בנבואות יחזקאל על תקומת ישראל וגבולותיו: "וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל"[9].

נחל מצרים נזכר גם במספר מקורות אשוריים כנחל באזור שבין פלשת ומצרים, בגרסה "מצר", ובהם במסע אסרחדון בשנת 671 לפני הספירה.

זיהויו של הנחל

מחלוקת גדולה התעוררה באשר לזיהויו של הנחל, האם הכוונה לשלוחה המזרחית של הנילוס או לוואדי אל עריש.

מהפסוקים בכמה מקומות במקרא עולה שהכוונה לזרוע המזרחית של הנילוס, היות שהפסוקים מתארים נחל זה כנחל איתן שהמצרים נעזרים בו להשקיית שדותיהם[10], תיאור שאפשרי אך ורק ביחס לנילוס, ולא לוואדי אל עריש שהוא נחל אכזב שפעיל רק לעיתים נדירות בשנה בזמני שיטפונות.

בזיהוי זה תומכים רוב הראשונים, המזהים את 'נחל מצרים' עם 'הנילוס'[11].

הזיהוי הנוסף מזהה את נחל מצרים עם ואדי אל עריש שבצפון מזרח סיני, שהוא אפיק הנחל הגדול והארוך ביותר בנגב ובסיני, וחוצץ בין אזורים חוליים ממערב לו לשטחים מעובדים למחצה ממזרח לו. סביב נקודת שפכו של ואדי אל עריש לים התיכון נמצאת העיר אל עריש. בתרגום השבעים לספר ישעיהו מובא שם הנחל בצורה "רינוקורורה", שמה הקדום של אלעריש. כך, מצוין גם השם "נחל מצרים" לצד רינוקורורה במפת מידבא, עם ההערה כי המדובר ב"גבול מצרים ופלשתינא". את נחל מצרים זיהו עם ואדי אל עריש גם רבנו סעדיה גאון ובעקבותיו רבי אשתורי הפרחי.

יש המציעים[12] שישנו הבדל בין נחל מצרים לנהר מצרים. לפי זה, בעוד נחל מצרים הוא אכן ואדי אל-עריש, "נְהַר מִצְרַיִם", הנזכר כגבול הארץ המובטחת בברית בין הבתרים[13], אינו נחל מצרים הנזכר כגבול ארץ כנען, אלא אחד משפכי הנילוס הצפון מזרחיים המיועד לגבולות ההבטחה בלבד. בעוד לפי השיטות הראשונות זיהוי המופעים שבשני המקומות זהה, שיטה זו נוקטת ששינוי התיאור מנחל לנהר מצביע על כך שמדובר בשני מקומות שונים.

אפשרות נוספת שעלתה במחקר לזיהוי 'נחל מצרים' המקראי היא - נחל הבשור.[14]

לקריאה נוספת

  • י' אליצור, מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 47, 86, 87, 110, 138.
  • אייל בן-אליהו, בין גבולות - תחומי ארץ-ישראל בתודעה היהודית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת יצחק בן צבי, ירושלים תשע"ד, 35.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ [1].
  2. ^ [2].
  3. ^ ספר במדבר, פרק ל"ד, פסוק ה'.
  4. ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק ד'.
  5. ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק מ"ז.
  6. ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוק ס"ה, וכן ספר דברי הימים ב', פרק ז', פסוק ח'.
  7. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק ז'.
  8. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ז, פסוק י"ב.
  9. ^ ספר יחזקאל, פרק מ"ז, פסוק י"ט, וכן ספר יחזקאל, פרק מ"ח, פסוק כ"ח.
  10. ^ נחל מצרים מכונה בכמה מקומות במקרא בשם 'שיחור' או 'שיחור מצרים' (למשל יהושע, י"ג, ג'; ודברי הימים א', י"ג, ה' [והשווה לדברי הימים ב', ז', ח']), ובדברי הנביאים (ישעיהו, כ"ג, ג'; ירמיהו, ב', י"ח) מתואר השיחור כנחל חשוב המוּשווה לנהר פרת, ואשר המצרים עשו בו שימוש תדיר לשתייה והשקיה.
  11. ^ ליקוט של המחזיקים בעמדה זו ניתן למצוא אצל הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, הלכות העם והארץ, פרק ג הלכה יד.
  12. ^ הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה שם, מניח שכל המחלוקת היא רק בזיהוי נחל מצרים, ואילו נהר מצרים הוא הנילוס לכל הדעות.
  13. ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ח.
  14. ^ דן גזית, חבל הבשור, 113-131
ארץ ישראל השלמה

ארץ ישראל השלמה הוא מונח גאופוליטי ואידאולוגי בהיסטוריה של התנועה הציונית ובפוליטיקה של מדינת ישראל, המתייחס לארץ ישראל בגבולות היסטוריים המתוארים במקורות תנ״כיים או היסטוריים, ורואה גבולות אלה כגבולות הרצויים למדינה היהודית או למדינת ישראל. המונח ארץ ישראל השלמה נעשה נפוץ אחרי 1967 בהתייחס לשאיפה להחיל את ריבונות ישראל על השטחים מעבר לקו הירוק שעברו למָרוּתה של ישראל. אידאולוגיית "ארץ ישראל השלמה" חצתה מפלגות בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. כיום מתויגים נאמני ארץ ישראל השלמה כבעלי דעות ימניות בפוליטיקה הישראלית, והמונח ארץ ישראל השלמה נקשר פעמים רבות במפעל ההתנחלות שמטרתו התיישבות יהודית בשטחי רמת הגולן, בקעת הירדן, יהודה, שומרון וחבל עזה.

חזון ארץ ישראל השלמה מבוסס במובנו המצומצם ברובו על גבולות ארץ ישראל על פי ההלכה, שטחי המנדט הבריטי עד שנת 1921 ושטחי מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ולפני הסכם השלום עם מצרים במובן מצומצם פחות, ועל גבולות ההבטחה במובנו הרחב. עם זאת רבים נוהגים להשתמש במינוח הזה גם כלפי ההשקפה המתמקדת בכל הארץ שבין הירדן לים ושאר גבולותיה הביטחוניים של מדינת ישראל אשר בשליטתה, במיוחד כאשר מדובר בשיח מול השקפות המערערות אף על גבולות אלה.

אתרי המקרא

אתרי המקרא הם מקומות אשר נזכרים בספרי המקרא. השמות הם של יישובים, אזורים ואתרים.

לעיתים, אזכור השם בא בהקשר לאירועים שהתרחשו בו ואפילו האתר נקרא על שמם. כך למשך מובא מקום, בו חנו שבטי ישראל במסעם במדבר סיני וגם התרחש בו נס הפיכת המים המרים למתוקים - כמו "ויחנו במרה" על שם המים המרים שמצאו במקום.

זיהוי אתרים מקראיים, בדרך כלל, אינו ודאי. מעטים הם האתרים שבהן נמצאו כתובות המציינות את שמם. וגם במקרים אלא לא ברור האם הכלי הוא תוצרת המקום. לדוגמה בחפירות שנערכו בגבעון נמצאו ידיות כדים רבות עם השם גבעון, מכאן עלתה ההשערה שאכן זו גבעון הקדומה. במקום נמצאה בריכת מים, שהתאימה לכתוב במקרא ("הבריכה אשר בגבעון"), הוסיפה נדבך להכרה בשם המקראי של המקום.

קיימים אטלסים מיוחדים, כמו אלה בהוצאת כרטא, שבהם מוצגים האתרים המיקראיים. גם ועדת השמות הממשלתית עושה שימוש בשמות מקראיים. הוועדה מוכנה להעניק שם מיקראי גם ליישוב חדש. התנאי שהוא ממוקם במרחק שאינו עולה על 3 ק"מ מהאתר המקראי.

גרר (אזור קדום)

גְּרָר היא עיר, חבל ארץ, מחוז ובתוכם נחל (נחל גרר), בנגב ארץ ישראל, בעבר - בארץ כנען, מוזכרת בתנ"ך כמקום מגוריהם הזמניים של אברהם ויצחק.

דיודוטוס טריפון

דיודוטוס טריפון (ביוונית: Διόδοτος Τρύφων) היה שליט בממלכה הסלאוקית בין השנים 138-145/6 לפנה"ס.

הוא נולד בקסיאנה, בקרבת אפאמיאה. בנעוריו היה מקורב לחצר המלכות, ובבגרותו היה לאחד הקצינים הסלאוקים בעלי המעמד בצבאו של אלכסנדר באלאס. בשנת 167 למניין בית סלאוקוס (145/146 לפנה"ס) יצא כנגד דמטריוס השני (ניקאטור) שהיה השליט הסלאוקי, בשם בנו של אלכסנדר באלאס, אנטיוכוס השישי. מהלך זה חילק את הממלכה הסלאוקית לשניים. בשנת 142/143 לפנה"ס (שנת 179 למב"ס) הכתיר עצמו למלך. במהלך שלטונו רצח את אנטיוכוס השישי. תקופת שלטונו כמלך נמשכה עד שנת 138 לפנה"ס כאשר נחל מפלה באפמאיה על ידי אנטיוכוס השביעי. משהפסיד בקרב נאלץ להתאבד.

הארץ המובטחת

הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי ה' לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם בברית בין הבתרים, חודשה לבנו יצחק בעת שציווהו ה' להימנע מעזיבת הארץ כאשר שרר בה רעב כבד, וניתנה בשלישית לבנו יעקב כאשר נאלץ לעזוב את הארץ בעת שברח מעשו אחיו שרצה להורגו על לקיחת הברכות.

גבולות הארץ המובטחת מוגדרים בברית בין הבתרים: מנהר מצרים (הוא הנילוס) בדרום-מערב, עד נהר פרת בצפון-מזרח. הגדרה מפורטת יותר של גבולות ההבטחה נמצאת בספר שמות: "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר".

ואדי אל עריש

ואדי אל עריש (ערבית: وادي العريش) הוא הגדול בנחלי חצי האי סיני ומנקז את כל חלקו המרכזי ואת רוב חלקו הצפוני של חצי האי. אגן הניקוז של הנחל משתרע על כ-20,000 קילומטרים רבועים - כשליש משטח סיני; ואורכו כ-300 ק"מ. ואדי אל עריש הוא נחל אכזב הנשפך לים התיכון בסמוך לאל עריש. אגן הניקוז של הנחל, הכולל חלק ממערב הנגב, רמת א-תיה וחלקים מצפון סיני מתאפיין בנדירות משקעים. בעת שיורד גשם מעביר הנחל כמויות עצומות של מים והשטפונות בו נחשבים למסוכנים וכבר גבו קרבנות בנפש.

במהלכו הצפוני רוחב האפיק הראשי מגיע עד לחמישה קילומטרים ורוחבו בשפך באל עריש הוא קילומטר אחד.

על פי מחקר שנערך בשנת 2000, כמות המשקעים השנתית הממוצעת באגן הנחל היא 981.3 מיליון מטר מעוקב (ממ"ק) (ממוצע של כ-50 מילימטר). רוב הכמות, 938.7 מיליון ממ"ק, נספגת בקרקע. 32.5 מיליון ממ"ק מחלחלים לאקוויפר הנחל במהלך הזרימה ורק 10.1 מיליון ממ"ק מגיעים בזרימה לחלק התחתון של הנחל.

חיים בר-דרומא

חיים זאב בר-דרומא (6 ביולי 1892 – 3 בינואר 1970,ירושלים) היה מורה וחוקר הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל.

יונתן הוופסי

יונתן הוופסי (או יונתן אַפְּפוּס לפי ספר החשמונאים וגם יונתן החפי לפי ספר קדמוניות היהודים) היה בן לשושלת החשמונאים ושליט החשמונאים. יונתן היה מנהיג החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים, כהן גדול, ונציב יהודה מטעם הממלכה הסלאוקית. בשל כישוריו הצבאיים והמדיניים והנסיבות, החשמונאים בהנהגתו הפכו ממורדים נרדפים, לגורם מדיני שהוכר על ידי הממלכה הסלאוקית.

כתובת רחוב

כתובת רחוב היא כתובת פסיפס בעברית של לשון חז"ל, המתוארכת לסוף התקופה הביזנטית, המאות החמישית-שביעית לספירה. הכתובת התגלתה ב-1973 על רצפת בית כנסת באתר הארכאולוגי תל רחוב, שמורה כמעט בשלמותה. עניינה הסוגיה ההלכתית במשנה ובתלמוד על הכללתה או החרגתה של בית שאן ב"תחום עולי בבל" בתקופה שבין שיבת ציון לבין סוף תקופת בית שני, לעניין מצוות התלויות בארץ.

זוהי הכתובת הגדולה ביותר בשפה העברית שנמצאה כממצא ארכאולוגי אי פעם והינה תיעוד יחיד מסוגו של סביבה יהודית תוססת, פוליטית והלכתית, באזור זה בארץ ישראל..

כיום נמצאת הכתובת במוזיאון ישראל, והעתק בגודל טבעי נמצא ברחבת בית הכנסת של קיבוץ עין הנצי"ב.

מגילת קהלת

מְגִלַּת קֹהֶלֶת היא ספר מספרי המקרא. בתנ"ך היהודי הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Ἐκκλησιαστής בתרגום השבעים היווני או Ecclesiastes (תעתיק: אקלסיאסטס) בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול בספרות החוכמה שבתנ"ך.

זהו אוסף של פתגמים, דברי חכמה, עצות מעשיות לחיים ואזהרות מדרך חיים לא נכונה. המחבר בוחן איזו דרך בחיים מספקת משמעות ונצחיות למעשי האדם, ושולל מספר דרכים בזו אחר זו, עד שהוא מגיע לבסוף למסקנתו כי יראת שמים היא הדרך הנכונה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (י"ב, י"ג), מסקנה הסותרת את יתר הרעיונות של קֹהלת, ונחשבת אצל חוקרים אחדים כתוספת מאוחרת, שבזכותה נכלל הספר בין כתבי הקודש.

על פי הנאמר בתחילתו, חובר הספר על ידי "קהלת בן דוד" המזוהה עם שלמה המלך.

המסורת מייחסת לחזקיה וסיעתו (שחיו כ-200 שנה לאחר שלמה) את עריכת הספר. רוב חוקרי המקרא המודרניים סבורים כי המגילה נערכה מאוחר עוד יותר, בתקופת שיבת ציון או בראשית התקופה ההלניסטית.

מעלה עקרבים

מעלה עקרבים הוא דרך תלולה ומפותלת בנגב המזרחי, מדרום למכתש הקטן, בקטע המרכזי של כביש 227. המעלה שימש עורק תחבורה עיקרי בין באר שבע לאילת מאז סלילת הכביש במקום ב-1927 ועד 1954, אז נסלל כביש מעלה העצמאות (כביש 40). בראש המעלה ניצבת אנדרטה בצורת צריח (סמל חיל ההנדסה הישראלי) שהוקמה לזכר מבצע ערבה, בו חיל ההנדסה סלל את הכביש ב-1950. מעל לאנדרטה, בראש המצפה, נמצא לוח זיכרון לזכר הנרצחים בטבח מעלה עקרבים שאירע ב-17 במרץ 1954.

נחלת שבט יהודה

נחלת שבט יהודה נקבעה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. הגבול הדרומי של הנחלה, שהוא גבול הדרומי של שבטי ישראל כולל תיאור עצמים גאוגרפיים - כמו "הימה" או "נחל מצרים", אזורים - כמו "מדבר צין" ותחומים כמו: "גבול אדום". נחלת השבט כוללת בתוכה גם את נחלת שבט שמעון. בנחלת שבט יהודה נמנו 48 ערים, המספר הגדול ביותר של ערים, אשר ניתנו לשבט אחד.

תיאור התנחלות שבט יהודה מופיע בספר יהושע ונחלק לארבעה חלקים עיקריים: בתחילה המחבר המקראי מוסר מידע על ההבטחה למתן נחלת השבט לכלב בן יפונה. בהמשך מוסר הכתוב מידע על גבולות נחלת השבט, מכאן עובר הכתוב לתיאור כיבוש הר חברון ודביר, ולבסוף מוסר הכתוב את רשימת ערי יהודה שבתחום נחלת השבט.

סוכות

סֻכּוֹת הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים, בין ט"ו לכ"א בתשרי. יום החג הראשון הוא יום טוב, ואחריו שישה ימי חול המועד. לסוכות מספר רב יחסית של מצוות ומנהגים ייחודיים: מצוות ישיבה בסוכה בכל ימי החג, נטילת ארבעת המינים, מצוות הקהל המתקיימת בחג סוכות פעם בשבע שנים, ומנהגים לזכר מצוות שהתקיימו בבית המקדש כהלכה למשה מסיני.

סוכות הוא החג השלישי מבין שלוש הרגלים המופיעים בתורה, שבהם היו בני ישראל עולים לרגל לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. החג נקרא גם חג האסיף (אחרי שני הרגלים הקודמים: חג האביב וחג הקציר). סוכות הוא החג היחיד ביהדות שאין לו מאפייני אוכל משלו, אם כי מקובל להרבות בו באכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ.

בסיום חג הסוכות, בכ"ב בתשרי, נחוג שמיני עצרת, שהוא חג נפרד העומד בפני עצמו, והמצוות המיוחדות של חג הסוכות (הסוכה, נטילת לולב וכו') אינן חלות בו. בארץ ישראל חל במקביל ליום שמיני עצרת גם חג מדרבנן בשם שמחת תורה, שאף הוא נפרד משני החגים הקודמים. לאחר שמיני עצרת, בכ"ג בתשרי מצוין יום אסרו חג.

סיני

חצי האי סִינַי (בערבית: سيناء) הוא חצי אי במצרים, בצורה דמוית משולש, התחום בין הים התיכון (מצפון), הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ סואץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר, אוכלוסייתו מוערכת בכ-602 אלף נפש (נכון לשנת 2015).

מבחינה מדינית אזור זה הוא חלק ממצרים מאז שנת 1982, והוא נחלק לשני מחוזות עיקריים: צפון סיני ודרום סיני (חלקו של חצי האי הסמוך לתעלת סואץ שוכן בתחומם של מחוזות סואץ, איסמעיליה ופורט סעיד). בסיני עובר הגבול המדיני בין מצרים וישראל.

קוסיימה

קוסיימה היא עיירה חקלאית בקדמת חצי האי סיני, ליד המקום המשוער של קדש ברנע המקראית. העיירה היא מרכז בדווי מדברי טיפוסי. קוסיימה הייתה תחנת הקצה הדרומית על המסילה המזרחית אליה הגיעה הרכבת הטורקית במלחמת העולם הראשונה. במקום חורשת אקליפטוסים שנטעו תלמידי בית הספר החקלאי מקוה ישראל. משערים כי קוסיימה הייתה על "דרך השור" המקראית ושמה בתקופת ההתנחלות של בני ישראל בארץ - "עצמונה", אחת הערים בגבול הדרומי של שבט יהודה.

קרם עור וגידים

קרם עור וגידים הוא ביטוי לתיאור רעיון שהתגשם והיה למציאות. מקור הביטוי בפסוק בספר יחזקאל בחזון העצמות היבשות: "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה". חזון זה שימש פעמים רבות את אנשי חיבת ציון, מחיי השפה העברית ותומכי הציונות, וממנו שאבו את הביטוי.

רפיח

רָפִיחַ (בערבית: رفح, רַפַח) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, תושביה ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

ברפיח פועל מעבר גבול אל מצרים, והוא משמש בעיקר את תושבי רצועת עזה.

שבט יהודה

שבט יהודה הוא אחד משנים עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.

על פי התיאור המקראי, השבט נקרא על שם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, אשר כל בני השבט הם צאצאיו.

"שבט יהודה" הוא שבט מרכזי בסיפור המקראי.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.