נחלת שבט נפתלי

נַחֲלַת שֵׁבֶט נַפְתָּלִי או כפי שהיא מכונה "ארץ נפתלי", מצויה בצפון-מזרח ארץ ישראל. הנחלה עלתה בגורל השישי לאחר נחלת שבט יהודה ונחלאות "בית יוסף". היא השתרעה מהגבול הצפוני של ארץ ישראל - קו חצביה - צידון לאורך נהר הליטני[1] עד לנחל יששכר בדרום, במזרח היא תחומה עם נהר הירדן, ימת החולה וים כנרת ובמערב עם נחלת שבט אשר ונחלת שבט זבולון. סביבת הר תבור היא נקודת המפגש לשלושת השבטים.

12 staemme israels heb
מפת חלוקת הארץ לשבטים - נחלת שבט נפתלי בחום-בהיר -בצפון-מזרח הארץ

תיאור הנחלה

ארץ נפתלי נחשבה לחבל ארץ גדול. בתור שכזו היא אחד מהאזורים הנכללים בתיאור הארץ מפי משה כאשר הוא עולה על הר נבו, לפני פטירתו. וכל מתואר בספר דברים: וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן (מקור: ל"ב,א'-ב').

בספר יהושע מובא תיאור הנחלה : "לִבְנֵי נַפְתָּלִי, יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי, לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיְהִי גְבוּלָם, מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם; וַיְהִי תֹצְאֹתָיו, הַיַּרְדֵּן. וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר, וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה; וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב, וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם, וּבִיהוּדָה, הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. וְעָרֵי, מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר, וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת. וַאֲדָמָה וְהָרָמָה, וְחָצוֹר. וְקֶדֶשׁ וְאֶדְרֶעִי, וְעֵין חָצוֹר. וְיִרְאוֹן, וּמִגְדַּל-אֵל, חֳרֵם וּבֵית-עֲנָת, וּבֵית שָׁמֶשׁ: עָרִים תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן (מקור:י"ט,ל"ב-ל"ח)

מפת נחלת השבט

Nachalat naftali 3
נחלת שבט נפתלי

המגן על צפון הארץ

יהודה אליצור ויהודה קיל באטלס דעת מקרא מעירים כי השבטים דן, אשר ונפתלי היו כלולים במחנה אחד במסע שבטי ישראל במדבר סיני המתואר בספר במדבר. הם נימנו על "מחנה דן" שהיה "מאסף לכל המחנות" (מקור:י',כ"ה). לימים, שבטים אלו יתנחלו בצפון הארץ, המגן על הארץ. תפקידם זה מסביר את האמור בספר יהושע כי בין ערי נפתלי היו 19 "ערי מבצר". בין השאר, הם סבורים כי ביניהן היו: "בית ענת" המזוהה עם "הינה" דרומית לדמשק "בית שמש", אולי "מג'דל א-שמס" לרגלי הר החרמון שנאמר עליהן בספר שופטים: "נַפְתָּלִי, לֹא-הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְאֶת יֹשְׁבֵי בֵית-עֲנָת" (מקור: א', ל"ג) וכן שורה ארוכה של ערים ממערב לנהר הירדן ולים כנרת.

נחלת נפתלי סופגת את הפולשים מהצפון, כמו מלך ארם כפי שנאמר בספר דברי הימים "וַיִּשְׁמַע בֶּן-הֲדַד אֶל-הַמֶּלֶךְ אָסָא, וַיִּשְׁלַח אֶת-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-לוֹ אֶל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּכּוּ אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-דָּן, וְאֵת אָבֵל מָיִם; וְאֵת כָּל-מִסְכְּנוֹת, עָרֵי נַפְתָּלִי (מקור: ב', ט"ז, ד'). גם ספר מלכים מספר על אותו פולש מהצפון: "וַיַּךְ אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-דָּן, וְאֵת אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה; וְאֵת, כָּל-כִּנְרוֹת, עַל, כָּל-אֶרֶץ נַפְתָּלִי (מקור: א', ט"ו, כ').

סופה של התיישבות שבט נפתלי בנחלתו, באה לקיצה על ידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור כפי שמובא בספר מלכים: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם, אַשּׁוּרָה (מקור: ב' ט"ו, כ"ט).

לקריאה נוספת

  • יהודה אליצור ויהודה קיל, אטלס דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1993
  • זכריה קלאי, נחלות שבטי ישראל, מוסד ביאליק ירושלים, 1967

הערות שוליים

  1. ^ זכריה קלאי, עמוד 192
אבל בית מעכה

אָבֵל בֵּית מַעֲכָה הוא תל באצבע הגליל כ-2 ק"מ דרומית למטולה, לא הרחק מקיבוץ כפר גלעדי בצד כביש 90.

אזנות תבור

אַזְנוֹת תָּבוֹר הוא מקום המוזכר בספר יהושע בין נחלתם של שבט יששכר ושבט נפתלי.

אזנות תבור המוזכר בספר יהושע:

משמעות השם הוא האוזן של התבור.

ישנם המזהים את המקום עם אזן ברשימות רעמסס השלישי. יש גם המזהים את אזנות תבור עם יישוב בשם "אזנות" בתחום ציפורי המוזכר בספר אונומסטיקון שנכתב במאה ה-4 על ידי אוסביוס מקיסריה.

מקובל לזהות את אזנות תבור עם תל גובל הנמצא כחמישה ק"מ צפונית להר תבור לאורך דרך נוף יער בית קשת. בקרבת התל, בתחומי שמורת אלוני בית קשת נקרא אחד היובלים "אזנות" על שם המקום אזנות תבור.

השם אזנות תבור שימש בפי יהודי צפת יחד עם "כסלות תבור" לציין את הפסגות של הר זבד.

אלון בצעננים

אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים הוא אתר מקראי בדרום נחלת שבט נפתלי, בין הירדן לבין הר תבור, על פי המסופר בספר יהושע:"וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן:"

באלון בצעננים נטו את אהליהם בני שבט הקיני, ובהם יעל אשת חבר הקיני ובני משפחתה.

בספר שופטים מוזכר אלון בצענים, אף כי הקריאה המקובלת היא: בצעננים, כאתר שבו הרגה יעל את סיסרא שר הצבא של יבין מלך חצור:"וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ:"

אל האתר הגיע גם ברק בן אבינועם ברודפו אחרי סיסרא, ובו נודע לו על הריגתו; ובכך הושלמה נבואת דבורה לברק על העתיד להתחולל במערכה הצבאית כנגד יבין וצבאו.

במאה ה-20 הוצע לזהות את אלון בצעננים באתר ששמו הערבי: סהל אל אחמא, ולחלופין באתר בשם שג'רת אל-כלבּ. שמורת הטבע חורשת יעלה הממוקמת ברמת יבנאל בין המושבה יבנאל למנחמיה, מנציחה את שמה של יעל אשת חבר הקיני ומציינת את מיקומה המשוער של אלון בצעננים.

יש הסוברים כי אלון בצעננים ואלון בצענים הם שני אתרים שונים. הם מזהים את אלון בצעננים בנחלת שבט נפתלי, בגבולה הדרומי; ואילו את אלון בצענים הם מזהים בתל אל-קדיס בבקעת מגידו, ממזרח ללג'ון.

בית ענת

בֵּית עֲנָת הייתה עיר מקראית בנחלת שבט נפתלי, הנזכרת במספר מקורות היסטוריים, ומיקומה המשוער הוא בגליל העליון המזרחי, בתחום דרום לבנון.

העיר נזכרת תחילה כאחת מערי המבצר שיועדו לשבט נפתלי: "וְיִרְאוֹן וּמִגְדַּל אֵל חֳרֵם וּבֵית עֲנָת וּבֵית שָׁמֶשׁ".

בהמשך, נזכרת העיר כיישוב שאותו לא הצליחו בני שבט נפתלי לכבוש, אך הטילו מס על יושביו: "נַפְתָּלִי לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְאֶת יֹשְׁבֵי בֵית עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס".

נראה כי מקור שמו של היישוב הוא כנעני, כשמה של האלה הכנענית ענת. בתקופה ההלניסטית נזכרת העיר בפפירוסים של זנון, לצד קדש.

כיום אין זיהוי מוסכם בקרב החוקרים באשר למיקומה של העיר הקדומה.

בקעת יבנאל

בִּקְעַת יַבְנְאֵל (בערבית: "סהל אלחמא") היא בקעה במזרח הגליל התחתון, בין רמת פוריה שמעל הכנרת מצפון-מזרח, לרמת יבנאל מדרום-מערב. אורכה המרבי כ-9 קילומטרים ורוחבה 4–5 קילומטרים.

הבקעה משתפלת מגובה כ-50 מטרים מתחת לפני הים בצפון-מערב, לכ-70 מטרים מתחת לפני הים בדרום-מזרח, ומנוקזת על ידי נחל יבנאל הנשפך אל נהר הירדן בקרבת דגניה ב'.

נזכרת לראשונה בתיאור דרום נחלת שבט נפתלי בספר יהושע: "וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם".

בתחום הבקעה ובשוליה מספר רב של אתרים ארכאולוגיים המעידים על יישוב קדום שהיה בה בתקופות שונות, בייחוד בתקופת התלמוד, ובהם:

תל ינועם – "תל אל-נעמה", מזוהה כיום על ידי מספר חוקרים עם יבנאל המקראית, וזוהה בעבר עם העיר הכנענית ינועם הנזכרת במצבת ישראל.

חורבת ימה – "ח'רבת ימא", מזוהה עם היישוב התלמודי "כפר ימה", אשר זוהה בעצמו על ידי חז"ל עם יבנאל המקראית.

תל אדמי – "ח'רבת דאמיה", מזוהה עם היישוב התלמודי "דמין", אשר זוהה בעצמו על ידי חז"ל עם העיר המקראית "אדמי".

חורבת עטוש – "ח'רבת עטושה", ממנה הגיע ככל הנראה האמורא מהדור השלישי רבי יצחק עטושיא.

חורבת אבצם – "ח'רבת בצום", במקום מערכת מחילות מסתור ומבנה קבר גדול.

חורבת בית גן - "ח'רבת בית ג'ן", במקום התגלו שרידי בית כנסת מתקופת התלמוד.

חורבת ציידתה – "ח'רבת ציאדה", מזוהה עם היישוב התלמודי "ציידתה", אשר זוהה בעצמו על ידי חז"ל עם העיר המקראית "הנקב".

חורבת סרגונה – "ח'רבת סרג'ונה", עיירה תלמודית ממנה הגיעו מספר חכמים.בתקופת העלייה הראשונה נרכשו אדמות בקעת יבנאל על ידי הברון רוטשילד, והוקמו עליהן המושבות יבנאל (1901) ובית-גן (1904). סמוך להן הוקמו המושבים משמר השלושה (1937) וסמדר (1953). ארבעת יישובים אלו אוחדו בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 למועצה המקומית יבנאל. בצפונה של הבקעה הוקם בתקופת חומה ומגדל מושב הזורעים (1939).

בקעת יבנאל והמושבה יבנאל מוזכרות במרומז בספרו של מאיר שלו 'עשו' ככפרה של אם הגיבור: 'משם הלך לטבריה.... הוא עלה על שדרת הרכס וראה בקעה רחבת ידיים, משופעת במתינות ממזרח ומצפון, וקיר של הרים תלולים ומסורגי ערוצים בדרומה. נחל דל חצה את אדמתה, נקודות מקנה שחורות רעו בשדות הקצורים...באחת המשבצות המוארות הללו ראה בתים של מושבה וכיוון אליה את פעמיו מתוך תקווה שימצאו לו שם מאכל ומקום לינה'.

חוקוק (יישוב עתיק)

חוּקוֹק (במקרא: חוּקֹק או חֻקֹק), הוא תל הנמצא מצפון-מערב לקיבוץ חוקוק ליד כביש 65 במקום בו שכן הכפר יאקוק.

חורבת אדמות

חורבת אדמות (במקור: ח'רבת אִדמה) הוא אתר ארכאולוגי במזרח הגליל התחתון, בו נתגלו שרידי יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד.

החורבה שוכנת על מדרונותיה המזרחיים של רמת סירין, כשניים וחצי קילומטרים ממערב לנהר הירדן, וכקילומטר וחצי מצפון מערב לקיבוץ גשר. בסמוך לחורבה שופע המעיין "עין אדמה".

עיקר השרידים בחורבה הם מהתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית, וכן נתגלו בה חרסים מהתקופה הישראלית, והיו לפיכך שהציעו לזהות בה את העיר המקראית אֲדָמָה הנזכרת בספר יהושע (יט, לו) כאחת מערי דרום נחלת שבט נפתלי.

באתר נתגלו שרידיהם של מספר מבני ציבור גדולים, ובהם אבני גזית רבות. כמו כן, נמצאה בחורבה אבן משקוף מבזלת המעוטרת בתחריט של עוף דורס, המזכירה אבני משקוף נוספות שנתגלו בבתי כנסת קדומים באזור הגליל התחתון והגולן.

יש הסבורים כי שמה המקורי של החורבה שימר את שמה של העיירה התלמודית אידמה, ממנה הגיע רבי קירוס דאידמה הנזכר בתלמוד הירושלמי.

חורבת ציידתה

חורבת ציידתה (ידועה גם בשם ח'רבת ציאדה) היא חורבה בבקעת יבנאל שבגליל התחתון, מדרום למושב הזורעים, שבה שכן לפי הסברה היישוב התלמודי "ציידתה".

שמה המקורי של החורבה, הנזכר גם במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, הוא "ח'רבת ציאדה".

בספר יהושע מתואר בפירוט אזור דרום נחלת שבט נפתלי: "וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם".

לכל המקומות שלעיל הייתה מסורת של זיהויים בתקופת התלמוד: "מחלף - חלף, מאילון - איילון, בצעננים - אגנייא דקדש, ואדמי - דמין, הנקב - ציידתה, ויבנאל - כפר ימה, עד לקום - לוקים".

לפי מסורת זו, המעוגנת גם באונומסטיקון של אוסביוס, חז"ל ראו ב"אדמי" ו"הנקב" שני יישובים נפרדים, הגם שמבחינה לשונית דומה שמדובר ביישוב אחד, כאשר התוספת "הנקב" נועדה כנראה להבחין את "אדמי הנקב" מיישוב נוסף בשם "אדמי".

"ציידתה" התלמודית זוהתה אפוא על ידי חז"ל עם עיר מקראית בשם "הנקב", שייתכן שיש לה זיקה ל"דרך החורנים" שעברה במקום, בשל משמעות המילה "נקב" כ"מעבר".

בסקר שנערך במקום נתגלו שרידים מעטים, הכוללים אבני גזית ספורות, שרידי בתים ושרידי פסיפסים.

חמת דאר

חַמֹּת דֹּאר או חַמַּת, הייתה עיר מבצר על שפת הכנרת בתקופת המקרא.

בספר יהושע מסופר שחמת נמסרה לשבט נפתלי עם האתרים: חלף, אלון בצעננים, אדמי הנקב, ויבנאל וערי המבצר: הצדים, צֵר, וכנרת ואתרים נוספים:" לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם: וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן: ... וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת:"

בספר יהושע מסופר שחמת דאר הייתה עיר מקלט וגם נמסרה ללויים:"א וַיִּגְּשׁוּ רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶל רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבְּרוּ אֲלֵיהֶם בְּשִׁלֹה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֵאמֹר ה' צִוָּה בְיַד מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶן לִבְהֶמְתֵּנוּ: וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן: ... וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת חַמֹּת דֹּאר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת קַרְתָּן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים שָׁלֹשׁ:"

חוקרי מקרא הציעו לזהות בין חמת דאר או חמת, ובין העיר חמון, שהוזכרה בספר דברי הימים כשייכת לנחלת שבט נפתלי:"וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ וְאֶת חַמּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ וְאֶת קִרְיָתַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ:"

בתקופת בית שני הוקמה, באתר חמת דאר, העיר חמתן או חמתא, שבמעיינותיה החמים נהגו רבים לרחוץ; הוזכרה על ידי ההיסטוריון יוסף בן-מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים, ובמסכת מגילה בתלמוד הבבלי.במאה ה-20, האתר נקרא חמי טבריה.

יראון

יִרְאוֹן הוא קיבוץ באזור הצפון בתחום המועצה אזורית הגליל העליון. קיבוץ יראון שייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת, הוא אינו מופרט ושומר על אורח חיים שיתופי, בדגש על ערבות הדדית.

היישוב נקרא על שם יִרְאוֹן המקראית (יהושע י"ט ל"ח) שבצפון נחלת שבט נפתלי, שיש המזהים אותה בכפר הלבנוני הסמוך ממערב "יארון".

יראון (עיר מקראית)

יִרְאוֹן הייתה עיר מקראית בנחלת שבט נפתלי, אשר נזכרת פעם אחת בתנ"ך כעיר מבצר: "וְיִרְאוֹן וּמִגְדַּל אֵל חֳרֵם וּבֵית עֲנָת וּבֵית שָׁמֶשׁ".

במקור חוץ מקראי נזכרת העיר ברשימותיו של תגלת פלאסר השלישי, בין ערי הגליל העליון שכבש.

שמה של העיר הקדומה נשתמר לפי הסברה המקובלת בשמו של הכפר הלבנוני יארון, השוכן כ-5 ק"מ דרומית לבנת ג'ביל, ובסמוך לגבול ישראל, ממערב לקיבוץ יראון, הקרוי על שם העיר הקדומה.

במרכז הכפר תל עתיק, ברום של כ-800 מטרים מעל פני הים, אשר בו נמצאו חרסים החל מתקופת הברזל.

כפר ימה

כְּפַר יַמָּה היה יישוב יהודי קדום בגליל התחתון הנזכר בתלמוד, ואשר לפי הסברה[דרושה הבהרה], מקומו ב"ח'רבת ימא" שבדרום בקעת יבנאל.

בתלמוד הירושלמי זוהתה "כפר ימה" התלמודית עם העיר המקראית "יַבְנְאֵל", אשר נזכרת בספר יהושע בדרום נחלת שבט נפתלי.

היישוב "אדמי הנקב", הנזכר לצד יבנאל בתיאור המקראי, זוהה על ידי חז"ל בשני יישובים תלמודיים נוספים בבקעת יבנאל (ציידתה ודמין). פרטים אלו סייעו לזיהויה של "כפר ימה" עם ח'רבת ימא (צוינה במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל).

בשל הזיהוי האמור של חז"ל לכפר ימה, כונתה המושבה שהוקמה בשנת 1901 בסמוך לח'רבת ימא בשם "יַבְנְאֵל", ומכאן גם שמה העברי של הבקעה כולה - "בקעת יבנאל".

באתר שרידים מתקופת הברונזה הקדומה עד התקופה הביזנטית, וביניהם שרידים המעידים על יישוב יהודי שהתקיים במקום, כגון כלי אבן, מצבה עם כיתוב עברי ("חלפו בר קוי"), בסיסי עמודים, אבני מזוזה וגזית מעוטרות של מבנה ציבור (ככל הנראה בית כנסת), וכן אמות מים מהמעיינות הסמוכים.

מדון

מדון היא עיר כנענית קדומה הנזכרת לראשונה בתעודות חיצוניות מתקופת הברונזה המאוחרת[דרוש מקור]. יש הסוברים שמדון היא חורבת מדין הנמצאת במורד הצפוני של קרן חיטים, הנמצאת ממערב לכפר חיטים, בסמוך לטבריה.

המלך היחיד הידוע כשליט העיר הוא יובב מלך מדון שהשתתף בקרב בן יהושע בן נון לבין צבא בית יבין. שמו של יובב מלך מדון נהוג גם אצל בני עבר (כגון יקטן ואדום). יש ארכאולוגים שמפרשים את השם לפי הפירוש הערבי -וב, שמשמעותו "להתכונן לקרב".

צבא ישראל ניצח את יבין וצבאו ניצחון מוחץ. הם באו בהפתעה למחנה יבין, התנפלו על החיילים הכנעניים, והחלו להרוג אותם. לפי המקרא הם רדפו אחרי צבא יבין עד צידון (עיר נמל פיניקית ומפורסמת, הנקראת על שם בכור בניו של כנען - צידון), ועד להרי לבנון. לאחר המלחמה, חזר יהושע מרדיפתו אחרי מחנות הצבא הכנעני לחצור, ולכד את העיר. מלך חצור נמלט משדה הקרב אל חומות עירו, ויהושע הצליח ללכוד אף אותו. יהושע וצבאו הרגו את כל תושבי חצור, ולאחר מכן אף שרפו את העיר. לאחר כיבוש חצור, המשיך יהושע לשאר ערי הממלכה שעזרו ליבין מלך חצור, והרג חלק מתושביהם, אך הפעם לא שרף את הערים.

עיון (עיר מקראית)

עִיוֹן הייתה עיר מקראית, באזור שיועד לשבט דן בצפון נחלת שבט נפתלי, ואשר בשל היותה על גבול הצורים והצידונים, ידעה כיבושים רבים.

תחילה, העיר נזכרת בתיאור כיבושי בן הדד הראשון הארמי בממלכת ישראל: "וַיִּשְׁמַע בֶּן-הֲדַד אֶל-הַמֶּלֶךְ אָסָא, וַיִּשְׁלַח אֶת-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-לוֹ עַל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה".

לאחר מכן, נזכרת בתיאור כיבושי תגלת-פלאסר השלישי מלך אשור: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר".

בתקופת המשנה והתלמוד נזכרת נוקבתא דעיון, כנקודה הצפון-מזרחית של ארץ ישראל בתחום שהחזיקו עולי בבל.

שמה של העיר הקדומה השתמר לפי הסברה בעמק עיון, המכונה בערבית "מרג' עיון", הסמוך מצפון לדן ולאבל בית מעכה.יהוסף שוורץ הציע כי משמעות המילה "נוקבתא" שבמקורות חז"ל היא "עמק צר", כאשר הכוונה היא לאפיק נחל עיון העובר ליד מטולה.

מקום העיר עצמה טרם זוהה בוודאות, ויש המציעים את "תל דבין" שבמרכז עמק עיון, בו נמצאו שרידי חומות וחרסים החל מתקופת הברונזה.

נראה כי העיר נזכרת כבר בכתבי המארות המצריים מראשית המאה ה-18 לפני הספירה, וכן ברשימת הערים של תחותמס השלישי מתחילת המאה ה-15 לפני הספירה.

קדש נפתלי

קֶדֶשׁ נַפְתָּלִי היא עירו של ברק בן אבינעם, כמסופר בספר שופטים, פרק ד'. מכאן יצא עם עשרת אלפים איש למלחמה ביבין מלך חצור.

קדש זו מזוהה עם ח'ירבת קדיש שלמרגלות רכס פוריה, במדרון הפונה מזרחה, בדרום מזרח נחלת שבט נפתלי, במזרח בקעת יבנאל. התוספת "נפתלי" נועדה, ככל הנראה, להבדיל בינה לבין העיר קדש שבנחלת שבט יששכר, שעליה מסופר בדברי הימים א', ו', נ"ז. קדש זו מזוהה עם תל אבו קודיס, כשלושה ק"מ מדרום-מזרח לצומת מגידו.

אין קשר בין קדש נפתלי שבבקעת יבנאל לבין קדש שבגליל העליון, המכונה "קדש בגליל בהר נפתלי" (יהושע, כ', ז'), קדש זו מזוהה בגן הלאומי "תל קדש", כשני ק"מ ממערב לצומת ישע.

על פי ספר הישר, בקדש נפתלי קבורים נפתלי ואשר, בני יעקב.

על פי מסורת מאוחרת, בקדש נפתלי קבורה דבורה הנביאה.

רמות נפתלי

רָמוֹת נַפְתָּלִי הוא מושב באזור הצפון ליד הגבול בין ישראל ללבנון והשייך למועצה אזורית מבואות החרמון. היישוב נקרא כך משום שהוא ממוקם בהרי נפתלי, בתחום נחלת שבט נפתלי.

שבט נפתלי

שֵׁבֶט נַפְתָּלִי הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט, נפתלי בן יעקב ובלהה.

תל חצור

תל חצור הוא תל וגן לאומי השוכן בתל אל-קדח, סמוך לאיילת השחר ממערב, בגבולו הדרומי של עמק החולה. תל חצור משתרע על שטח של כ-840 דונם בין התוואי הישן והחדש של כביש 90 והוא הגדול מבין כ-200 תילים מקראיים ברחבי ישראל. בשנת 2005 הוכר תל חצור כאתר מורשת ישראלית יחד עם תל מגידו ותל באר שבע.

העיר חצור הייתה מיושבת מסוף האלף ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לפנה"ס. בתנ"ך ניזכרת חצור בשלושה הקשרים: תפקידה בעת יישוב הארץ בידי הישראלים באלף השני לפנה"ס, בנייתה מחדש על ידי ממלכת ישראל החל במאה ה-10 לפנה"ס, וכיבושה בשנת 732 לפנה"ס בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי.

חצור הגלילית, שקמה כמעברה ב-1953, נקראה על שם חצור הקדומה.

תל קדש

תל קֶדֶשׁ (תל קדס) הוא גן לאומי בהרי נפתלי שבגליל העליון המזרחי, כארבעה ק"מ מערבית לצומת ישע. הגן מכיל שני אתרים: תל-קדש שמדרום-מערב לכביש הצפון, והמקדש הרומאי שמצפון-מזרח לכביש. התל הוא הגדול בתילי הגליל העליון. למרגלות התל נובע עין קדש.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.