נחום סוקולוב

נחום ט' סוקולובכתיב יידי: סאָקאָלאָוו; 10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק17 במאי 1936, לונדון) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר ומחלוצי העיתונות העברית.

נחום סוקולוב
נחום סוקולוב
לידה 10 בינואר 1859
האימפריה הרוסית (1858-1883) וישוגרוד, פולין הקונגרסאית
פטירה 17 במאי 1936 (בגיל 77)
הממלכה המאוחדת לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה ישראל הר הרצל, ירושלים
נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ה־5
19311935
(כ־4 שנים)
Sokolovnoem
נחום סוקולוב (במרכז התמונה, עומד, חבוש בכובע, ליד הרב יעקב מאיר היושב אל השולחן) נואם מטעם ההסתדרות הציונית בטקס קבלת פנים לוינסטון צ'רצ'יל (יושב ליד השולחן ואוחז בכובעו) בהר הצופים 1921
בני משפחת הרצל014
קברו של נחום סוקולוב בהר הרצל

תולדות חייו ופועלו

סוקולוב נולד בעיירה וישוגרוד (Wyszogród) שליד פלוצק שבפולין (אז באימפריה הרוסית) למשפחה רבנית. אביו, נצר לר' נתן נטע שפירא (ה"מגלה עמוקות"), עקר בשנת 1865 לפלוצק, ובהּ התחנך סוקולוב, ספג תרבות יהודית מסורתית וכללית ושלט במספר רב של שפות. משנת 1884 היה כתב ובעל טור בעיתון העברי "הצפירה" בוורשה ולאחר מכן שימש כעורך וכבעלים של העיתון, שבין קוראיו נמנו יהודים משכילים ודתיים כאחד. בשנת ה'תרמ"ה (1884) ייסד את האלמנך הספרותי "האסיף", אשר יצא לאור מדי שנה בשנה עד לשנת ה'תרמ"ט (1889), ושמהדורתו השישית והאחרונה התפרסמה בשנת ה'תרנ"ד (1894). בהמשך הוציא לאור בוורשה את "ספר השנה", הנחשב לממשיכו של "האסיף", בין השנים 18991902. בנוסף, ערך סוקולוב בשנת ה'תרמ"ט את "ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים עמנו היום" – מקבץ ביוגרפי של הסופרים היהודיים בני זמנו, אשר הופיע כנספח ל"האסיף". היה בין המשתתפים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.

סוקולוב נחשב לאבי העיתונות העברית המודרנית. הוא יצר במידה רבה את דמותה של העיתונות העברית המודרנית והעמידה על סטנדרטים אירופאים. מתוך הכרה בחשיבותו של מידע עובדתי מעודכן ומדויק הפך את "הצפירה" לכלי חדשותי מהימן ומעמיק. סוקולוב יצר את צורת ולשון הכתבה החדשותית (הרפורטאז'ה) העברית וטבע נוסח לשוני ייחודי, המורכב מפסיפס של כל רובדי הלשון העברית המשובץ בתחדישים משלו למלים לועזיות. סוקולוב העביר לעברית את הפיליטון היידישיסטי, ביסס את סוגת רשימות-המסע והיה הראשון שצירף לעיתונו מוסף ספרותי שבועי סדיר. כמו כן היה סוקולוב העיתונאי העברי הראשון שהגדיר אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית.[1]

במסגרת תפקידו כעיתונאי סיקר סוקולוב בשנת 1897 את הקונגרס הציוני הראשון. סביב 1900 נשלח על ידי בנימין זאב הרצל לפגישה עם הרבי מגור, שהיה אחד ממנהיגי יהדות פולין, במטרה לקרבו לציונות, אך הפגישה לא השיגה את מטרתה.[2]

בשנת 1902, כשתרגם סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" לעברית, טבע עבורו את השם "תל אביב" (שכעבור 8 שנים נבחר לשמה של העיר העברית הראשונה). לדבריו, זהו שילוב של חדש עם ישן: 'תל' מלשון תל חורבות ישן ועזוב, ו'אביב' מלשון התחדשות ולבלוב.

לאחר מותו של הרצל הוזמן סוקולוב לקלן שבגרמניה, שבה היה קיים מרכז ההסתדרות הציונית העולמית. הוא התבקש לשמש המזכיר הכללי שלה וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1905–1909. החל משנת 1906 ערך את בטאונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בשפה הגרמנית, "די ולט". בשנת 1908 ייסד את השבועון העברי "העולם". בשנת 1910, בעקבות הסכסוך בין הציונים המדיניים ובין הציונים המעשיים, התפטר מכל תפקידיו.

בשנת 1911 נבחר בקונגרס הציוני ה-10 להיות חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם (ההנהלה הציונית של התקופה) וניהל את ענייניה המדיניים של ההנהגה הציונית החדשה. סוקולוב וחיים ויצמן היו מהאישים הבולטים בפעילות המדינית מול בריטניה שהובילה להצהרת בלפור.

בקונגרס הציוני ה-12, בשנת 1921, נבחר סוקולוב ליושב ראש ההנהלה הציונית וכיהן בתפקיד זה עד הקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931. בשנת 1932 התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1935 פינה את מקומו לחיים ויצמן, והיה לנשיא כבוד של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ולנשיא קרן היסוד.

בשנת 1932 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מבית המדרש לרבנים באמריקה.[3]

סוקולוב מת מיתה חטופה בלונדון בשנת 1936. בשנת 1956 הועלו עצמותיו לישראל ונקברו בהר הרצל.

על שמו נקראים קיבוץ שדה נחום, "בית סוקולוב" – בית העיתונאים בתל אביב המעניק על שמו את פרס סוקולוב לעיתונות, "גימנסיה גן-נחום" בראשון לציון ורחובות בכל הארץ.

נקבר בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל בירושלים. ארכיונו האישי נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[4]

ד"ר דוד לאזר כתב עליו:

"דורנו זה הפרוזאי והציני, אינו מסוגל עוד להבין את מידת ההערצה שהפכה למין פולחן ממש - אשר כהילת מסתורין אפפה את דמותו של ר' נחום סוקולוב, "האורח לשבת" - כפי שחתם על הפליטונים שלו ב"הצפירה" ועל ההשפעה העצומה שהייתה לכתיבתן על ציבור הקוראים העבריים באותה תקופה. לא קראו את דבריו - "למדו" אותם, כאילו היה זה דף גמרא".

נחום סוקולוב והעברית

סוקולוב לחם בעוז ובהתמדה לכינון השפה העברית כשפה הלאומית של היהודים.  במשך אלפי שנים שימשה העברית כלשון הקודש, הכתיבה והקריאה, אך לא לשון הדיבור. סוקולוב דאג במאמריו, ובייחוד בפיליטונים שכתב, להנחיל גם את השפה המדוברת לכלל הקהילה. בסדרת מאמרים בשם: "לתחית השפה" שפרסם בשנת 1890 בעיתון הצפירה, הוא טען, שהשפה המדוברת יפה לשכלול הלשון. לעברית חסרות המילים לשימוש יומיומי,  "יש לה כלי זהב, אבל אין לה פכים קטנים".  רק הדיבור עצמו יאנוס את הדובר לקרוא שם לכל דבר ויהפוך את השפה מקדושה לשימושית. הקדושה - גרס סוקולוב - חונטת את השפה, בעוד שהמדברים יחיו אותה.[5]  

כאשר לא נמצאו המילים המתאימות לצרכיי כתיבתו הרבה, נקט באחת מהאפשרויות הבאות:  או שנעזר במילה הלועזית הידועה, בין שהיא יידיש, רוסית, פולנית, גרמנית, או כל שפה אחרת שבה שלט. אך כשהיה לו במה להיאחז בתוך העברית - הוא חידש, עדכן, או שפשוט המציא מילה חדשה בעברית.[6] 

זלמן שזר, התלהב משליטתו של סוקולוב בכל רבדיה של העברית. וכך כתב בלשונו המליצית על תרומתו של נחום סוקולוב לשפה:

במצולות הלשון לכל סגנונותיה בכל הדורות צלל באותה מידת התיאבון ומנבכי כולן העלה אוצרות, שפוני טמוני לשון, אשר שיבץ אותם לתוך כתביו כשיירי עתיקות ומרגליות-תפארת למכביר, וציווה עליהם חיים חדשים

זלמן שז"ר, אור אישים, עמ' 80-74

מכתביו

  • שנאת עולם לעם עולם: זה ספר תולדות השנאה לישראל, ורשה: י. גאלדמאן, תרמ"ב-1882.
    • מהדורה חדשה (עיבוד, עריכה והערות: משה שניצר), תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"ז-2007.
  • ארץ חמדה, 1885[7].
  • תולדות הציונות
  • למרנן ורבנן: ספר כולל שטה מסודרת וברורה ע"ד עבודת האומה והציוניות השלמה, ורשה: בני ציון, תרס"א.
  • אישים: קבץ של כרקטריסטיקות ספרותיות, ורשה: הצפירה, תרע"א-1911.
  • נחום סאָקאָלאָוו, וואס מיר ווילען: רעדע געהאלטען אויף דער ציוניסטישער פאלקס-קאנפערענץ אין לאנדאן, קופנהגן: החבר, תרע"ו-1916. (ביידיש)
  • ברוך שפינוזה וזמנו: מדרש בפילוסופיה ובקורות העתים, פריז: [חמו"ל], [תרפ"ט].
  • האני הקיבוצי: פרקים בתורת הנפש הצבורית, ניו יורק: עגן, תר"ץ.
  • החשבון האחרון : מחזה (הוצג בתיאטרון הבימה ב-1936)
  • מסע באיטליה: ניאפול - וויניציה - פלורנץ, ירושלים: עפר, [1946].
  • במראות הקשת, ירושלים: הספרייה ציונית, תש"ך-1960.

לקריאה נוספת

  • שושנה אניש שטיפטל, המגשר: מנהיגותו של נחום סוקולוב בין המסורת לציונות, הוצאת הספרייה הציונית, תשע"ב 2012.
  • גדעון קוץ,חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית, הוצאת הספרייה הציונית - אוניברסיטת תל אביב, 2013.
  • יהודה ארז, אגרות דוד בן-גוריון, הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 1971, ערך: נחום סוקולוב, כרך ראשון, עמוד 455.
  • פלוריאן סוקולוב, אבי, נחום סוקולוב, הוצאת הספרייה הציונית, 1970

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נחום סוקולוב, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
  2. ^ בר דרורא, צפרירים מדמדומי השחרות, דואר היום, 2 בדצמבר 1932
  3. ^ סוקולוב – דוקטור כבוד, דואר היום, 12 ביוני 1932; המשך.
  4. ^ נחום סוקולוב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
  5. ^ נחום סוקולוב, "לתחיית השפה", הצפירה, שנת השבע עשרה, גיליון 58, 65, 77
  6. ^ תמימה אידלסון, "משבת לשבת": פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד (כתב עת), המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, כר' 23 (תשע"ג), 59–103
  7. ^ מפת ארץ ישראל מתוך הספר, סריקה מונגשת באתר הספרייה הלאומית
10 בינואר

10 בינואר הוא היום העשירי בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 355 ימים (356 בשנה מעוברת).

אחד העם

אַחַד הָעָם הוא שם העט של אשר צבי (הירש) גינצברג (18 באוגוסט 1856, י"ז באב ה'תרט"ז, פלך קייב – 2 בינואר 1927, כ"ח בטבת ה'תרפ"ז, תל אביב), שהיה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית.

אלטנוילנד

אַלְטְנוֹיְלַנְד (לעיתים בהשפעת היידיש: אלטניַילנד; מגרמנית: Altneuland; מילולית: ארץ ישנה-חדשה, וכפי שתורגם לעברית על ידי נחום סוקולוב: "תל אביב") הוא רומן אוטופי מאת בנימין זאב הרצל, אשר ראה אור במקור בגרמנית בלייפציג בשנת 1902. באמצעות הנרטיב, מתאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתידו לקום בארץ ישראל. הספר יצא לאור לאחר ספרו הציוני הראשון של הרצל, "מדינת היהודים", ואחרי ביקורו של הרצל בארץ ישראל.

הרצל כתב את הרומן בין השנים 1899–1902, ולכתב היד קרא "ציון החדשה". מאוחר יותר, בהשראת אלטנוישול – שמו של בית הכנסת בפראג – שינה את שם כתב היד ל"אלטנוילנד".כאשר תורגם הספר לעברית, באותה שנה בה ראה אור במקור, על ידי נחום סוקולוב, התקשה סוקולוב למצוא שם מקביל ל"אלטנוילנד", שמשמעו "ארץ ישנה-חדשה", ולבסוף בחר בשם "תל אביב". הבחירה ב"תל אביב" הייתה לדברי סוקולוב הואיל ו"תל" הוא מקום בו יש עתיקות ו"אביב" מסמל התחדשות; כך נשמרת המשמעות אליה כיוון הרצל, של "ארץ ובה ישן וחדש", בשם ליישוב האוטופי שבספרו.

התרגום העברי לספר של נחום סוקולוב האציל את שמו לעיר העברית הראשונה – תל אביב. בתחילת המאה העשרים הציע מנחם שינקין לשנות את שם השכונה הצעירה "אחוזת בית" ל"תל אביב", על-פי תרגומו של סוקולוב, ונימק זאת בכך ש"בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בחודש מאי 1910 בחרה האספה הכללית של תושבי השכונה בהצעתו.

בית העיתונאים על שם סוקולוב

בית העיתונאים על שם סוקולוב בתל אביב-יפו או בשמו המקוצר "בית סוקולוב", הוא מרכז אגודת העיתונאים בתל אביב המשמש לפעילות העיתונות בישראל בשגרה ובמיוחד בתקופות המצריכות סיקור תקשורתי נרחב דוגמת מלחמות ופרשיות מסעירות. המבנה משמש גם כאולם כנסים וכגלריה לתערוכות אמנות זמניות. הבניין, שנבנה בשנת 1957, ממוקם ברחוב קפלן 4, בין בית יכין לבית הסופר ובקרבת בית הסוכנות היהודית. הבניין משמש גם את יחידת דובר צה"ל והכניסה אליו היא דרך רחוב איתמר בן אב"י 9.

די ולט (שבועון ציוני)

"די ולט" (גרמנית: Die Welt, "העולם") היה שבועון מיסודו של תיאודור הרצל, שיצא לאור בווינה ובקלן מיום 4 ביוני 1897 ועד שנת 1914. החל משנת 1903 שימש כביטאון התנועה הציונית.

העיתון הווינאי בו עבד הרצל, ה"נויה פרייה פרסה", התעלם מהציונות וסירב להזכירה אפילו ברמז. לאחר שנכשלו מאמציו של הרצל לייסד עיתון יומי מתחרה לו, החליט בתחילת מאי 1897 לייסד שבועון פוליטי. "די ולט" היה מוקדש אך ורק לנושא הציונות ושיקף את דעותיו של הרצל. הרצל החליט לממנו בעצמו, בתוספת עזרה מאביו. הרצל סיפר למקס נורדאו על החלטתו: "'נויה פרייה פרסה' היא אשתי החוקית. ב'די ולט' אני קונה לי פילגש, ואני מקווה כי לא תהרוס אותי". כמעט כל המאמרים נכתבו על ידי הרצל עצמו, שטיפל בעצמו גם בכל הפרטים הטכניים והמנהליים. הוא טיפל בעימוד, קרא את ההגהות והשיג מודעות. העיתון הפך להצלחה ובאמצע מאי 1898 הגיעה תפוצתו לעשרת אלפים עותקים. הוא סימן מפנה בעיתונאות היהודית הקהילתית במערב אירופה, משום שהיה תוקפני ופולמוסי ודן בגילוי לב בצרותיהם של היהודים. עמוד השער היה צהוב, כצבע אות הקלון שענדו היהודים על בגדיהם בימי הביניים. במאמר המערכת הראשון, שהתפרסם בתחילת יוני, כתב הרצל: "כתם הקלון שלנו ייהפך פה לאות־כבוד". במאמר הזה הגדיר את מהות העיתון: "השבועון שלנו הוא עיתון יהודי. אנו נוטלים מלה זו, שרואים בה לשון השמצה, ורוצים לעשותה תואר־כבוד". מטרתנו "להקים בית ונחלה".

במאמר המערכת הראשון, ב-4 ביוני 1897, נכתב:

"די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר. תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת".פרסום השבועון חידש את העימות בין הרצל לשני המוציאים לאור של "נויה פרייה פרסה", שדרשו ממנו לסגור אותו. אחד מהם, מוריץ בנדיקט, ניסה לשכנעו וטען כי הוא מזיק לעצמו וגורם לעיתון בו הוא מועסק "מבוכה עצומה", משום עתה הם "נראים כבטאון יהודי". כעבור מספר ימים עבר בנדיקט לאיומים והרצל כבר ציפה שיפוטר, מה שגרם למריבה קשה עם אשתו החרדה.המו"ל הראשון של העיתון דה יורה היה פאול נאשאואר (Naschauer;‏ 1867–1900), גיסו של הרצל (אחי אשתו יוליה), וזאת מאחר שהרצל לא רצה לסכן את מעמדו שלו בעיתון "נויה פראיה פרסה". מו"לים נוספים היו ברתולד פייבל (עורך ראשי ומו"ל מ-1 בינואר 1900 ועד סביבות אוגוסט 1901), א"ה רייך, לאופולד קאהן (Kahn), יוליס אופרימני, זיגמונד ורנר, נחום סוקולוב (עד 1904), איזידור שליט (כיהן כעורך משנת 1897), ארווין רוזנברגר, ליאון קלנר (מ-1 ביוני 1900), איזידור מרמורק, יעקב קלצקין (בין השנים 1901–1911) ומרטין בובר.

עורכי העיתון: שאול רפאל לנדאו (שיזם את ייסוד העיתון ושימש עורכו הראשי עד לסכסוך עם הרצל ביולי 1897), זיגמונד ורנר, ארווין רוזנברגר, ברתולד פייבל, א"ה רייך, יוליס אופרימני, א' קורלניק (Coralnik), יוליוס ברגר ומוריץ צובל.

אחד הכותבים לעיתון היה דוב גולדברג.

לאחר ששינה את דעתו ופסק להיות ציוני, האשים קרל קראוס את העיתון בהצתת מלחמת-דת ובהענקת צידוק לאנטישמיות.

ה' בשבט

ה' בשבט הוא היום החמישי בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, ברב השנים, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בה' שבט היא פרשת בא. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה או כסדרה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות הכז, השא או השג) פרשת בר המצווה היא פרשת בשלח.

האסיף

האסיף (בשמו המלא: האסיף לתקופת השנה) היה אלמנך ספרותי שהוציא נחום סוקולוב בוורשה במשך שש שנים בעשורים האחרונים של המאה ה-19. בכתיבתו השתתפו סופרים עבריים רבים מבני התקופה.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההנהלה הציונית

ההנהלה הציונית היא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. תפקידה הוא לקיים את החלטות הקונגרס הציוני והוועד הפועל הציוני, והיא אחראית גם לפעילויות השוטפות של ההסתדרות הציונית העולמית.

בשנת 1920 הוקמה ההנהלה הציונית העולמית, שמילאה עד שנת 1929 את תפקיד הסוכנות היהודית שעל פי כתב המנדט. ההנהלה הציונית פעלה באמצעות מחלקות: המחלקה המדינית, המחלקה לעלייה ולעבודה, המחלקה להתיישבות והמחלקה לחינוך ולבריאות, ופעלה גם באמצעות מוסדותיה הכספיים של ההסתדרות הציונית העולמית.

ההנהלה הציונית הייתה הגוף החשוב ביותר שעמד בראש היישוב בשנות ה-20. היא יצגה את כל המוסדות בא"י כמו ההסתדרות הציונית, קק"ל ועוד. המרכז היה בלונדון שם נקבעו ההחלטות העיקריות בתחומי ההתיישבות, כלכלה, חינוך ועלייה. ההנהלה קיבלה שיתוף פעולה מלא מצד ממשלת בריטניה וגם מצד היישוב היהודי בא"י.

עם הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל בשנת 1929, הועברו הפעילויות המדיניות של ההנהלה הציונית לסוכנות היהודית.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

העולם (שבועון)

"העולם" היה שבועון עברי שהיה עיתונה הרשמי של ההסתדרות הציונית העולמית מאז העשור הראשון להקמתה. שבועון "העולם" היה הגרסה העברית לאחיו הבכור, העיתון המקביל בשפה הגרמנית "די ולט" (בגרמנית: "העולם").

הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

הקונגרס הציוני העולמי

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

מבשרי הציונות

מְבַשְׂרֵי הציונות הוא מושג בהיסטוריוגרפיה המתאר שורה של הוגי דעות יהודים שפעלו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 והציגו בכתביהם תפישות ותוכניות מוקדמות שכיוונו כולן להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, עוד בטרם ייסוד תנועת חובבי ציון ב-1881 ותחילת הציונות המדינית ב-1896. לפי החלוקה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים שקיבלו את מושג "המבשרים", העיקריים שבהם פעלו בין 1860 ל-1874.

עברי אנכי

"עברי אנֹכי" (בתעתיק לועזי: Ibri Onochi וכן Ibri Anochi) היה שבועון יהודי בשפה העברית שראה אור בגליציה, תחילה בעיר למברג (לבוב) ומאוחר יותר בברודי, בין השנים 1865–1890. "עברי אנכי" היה אחד מעיתוני ההשכלה החשובים באותה תקופה.

את העיתון ערך ברוך וֶרבֶּר (ווערבער), חניך ההשכלה מגליציה, בין השנים 1865–1876, ואחריו כיהן כעורך בנו יחידו, יעקב ורבר, בשנים 1876–1890. הוא פורסם מדי שבוע תחת השמות המתחלפים "עברי אנכי" ו"העברי", מאחר שהיה קל יותר להשיג אישור ממשלתי עבור הוצאת שני דו-שבועונים נפרדים מאשר להוצאת שבועון. מקור שמו הוא תשובתו של יונה הנביא לשאלת מלחי הספינה הסוערת שאיימו להטביעו: "מה ארצך ואי מזה עם אתה"? –"ויאמר אליהם: עברי אנכי, ואת ה' אלהי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה" (יונה א, ט).

הופיע גם בעשרים וששה כרכים שנתיים. בפתח הכרך הראשון נכתב כי עיקר מטרת העיתון היא לעודד את השימוש בשפה העברית כשפת הלאום היהודי, ולפרסם את הנעשה בעולם ובעיקר בעולם היהודי. העיתון שימש רוב שנותיו כשופר גליצאי פנימי ולכן מהווה עדות נאמנה לקורות היהודים בגליציה.

לאורך שנות קיומו ניהל העיתון פולמוסים רבים עם כתבי עת מאותה תקופה, בכללם "המבשר", "המליץ", "הלבנון", ו"קול מחזיקי הדת". לרוב נקט העיתון בעמדות נחרצות בעד ערכי ההשכלה ונגד היהדות האורתודוקסית והחסידות. כמו כן עסק רבות בשאלת ההתיישבות בארץ ישראל, שעלתה במיוחד לאחר הופעתה של תנועת חיבת ציון בשנות ה-80 של המאה ה-19. בהתאם להשקפתו של העורך ורבר, העיתון נהג למתוח ביקורת חריפה למדי על התנועה, אך בד בבד הופיעו בו גם עמדותיהם של תומכי "חיבת ציון", שנבלעו בדרך כלל בין היתר במאמרים שצידדו בהגירה לארצות הברית.

בין מדוריו הקבועים היו ביקורות ספרים, ביוגרפיות, "ענייני המדינה", ודיווחים מהנעשה בקהילות היהודיות בעולם. עם כותביו הבולטים נמנו שלמה בובר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרדכי דוד ברנדשטטר, אברהם בר גוטלובר, אייזיק מאיר דיק, ש"י איש הורוויץ, אברהם משה לונץ, יהושע מזח, פביוס מיזס, שלמה מנדלקרן, נחום סוקולוב, נתן נטע סמואלי, יצחק קמינר ויהושע השל שור.

בשנת 2011 הועלו כרכי העיתון במלואם לאתר עיתונות יהודית היסטורית.

עיתונאי

עיתונַאי הוא אדם העוסק בעיתונאות, כלומר עובד עבור אמצעי התקשורת וכותב, מכין או מגיש מאמרים וכתבות בנושאים מגוונים או בתחום מסוים שבו הוא מתמחה.

פיליטון

פיליטון (נהגה בעברית גם פליטון או פוליטון; מצרפתית: feuilleton – "פייטון" = דף קטן, עלון, דף מצורף) הוא מאמר, המופיע בדרך כלל בעיתון, שדן בצורה קלה, הומוריסטית ושווה לכל נפש בנושא מקומי, חברתי, תרבותי ואף פילוסופי. הפיליטון הופיע על פי רוב במדור מסוים בדף העיתון, לרוב בחלקו התחתון מתחת לקו הפרדה.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

שדה נחום

שְׂדֵה נַחוּם הוא קיבוץ השוכן בבקעת בית שאן, ונמנה עם יישובי מועצה אזורית עמק המעיינות. הקיבוץ נקרא על שם גרעין המייסדים - "השדה" - ועל שמו של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית נחום סוקולוב, שנפטר זמן קצר לפני הקמת היישוב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.