נחום גולדמן

נחום גולדמן (10 ביולי 189529 באוגוסט 1982) היה מנהיג יהודי וציוני, ממייסדי הקונגרס היהודי העולמי ונשיאו שנים רבות, ומן הפעילים הבולטים למען הסכם השילומים.

נחום גולדמן
נחום גולדמן בשנות ה-50
לידה 10 ביולי 1895
האימפריה הרוסית וישנבה, האימפריה הרוסית
פטירה 29 באוגוסט 1982 (בגיל 87)
גרמניה המערבית באד רייכנהאל , גרמניה המערבית
מקום קבורה ישראל הר הרצל, ירושלים
נשיא ההסתדרות הציונית העולמית
19561968
(כ־12 שנים)
NahumGoldmann1952
נחום גולדמן (יושב באמצע)
Goldmann Weizmann1935
נחום גולדמן בשיחה עם חיים ויצמן בשנת 1935
Moshe Sharett, Miriam Freund, Louis Lipsky & Nahum Goldmann, 1960
משמאל: משה שרת, מרים פרוינד, לואי ליפסקי ונחום גולדמן

קורות חיים

נחום גולדמן נולד בעיירה וישנבה שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס, ליד גבול ליטא) למשפחה יהודית. אביו שלמה צבי היה אחיו של הסופר העברי בן אביגדור, ולאמו קראו רבקה. בילדותו עברה משפחתו לפרנקפורט, שם גדל. בגיל שמונה עשרה ביקר בארץ ישראל, והתרשם עמוקות מן היישוב הקטן והנחוש. התרשמותו זו באה לידי ביטוי בספרו "Erez-Israel: Reisebriefe aus Palästina".[1] בעת מלחמת העולם הראשונה הועסק במחלקה היהודית של משרד החוץ הגרמני, ופעל בשירות המדינה למען הציונות. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטאות היידלברג, מרבורג וברלין, שם למד משפטים ופילוסופיה.

ב-1922 ייסד בברלין עם ד"ר יעקב קלצקין את החברה להוצאת ספרים "אשכול". אחד הספרים החשובים שיצאו לאור במסגרת זו הוא האנציקלופדיה יודאיקה (Encyclopaedia Judaica) – אנציקלופדיה מקיפה המתמקדת בנושאי עם ישראל: יהדות, מדעי היהדות ותולדות עם ישראל. מהאנציקלופדיה ראו אור 10 כרכים בגרמנית ועוד שני כרכים בעברית בשנים 19281934, והיא לא הושלמה עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. בשנות השישים עסק גולדמן במעין המשך לאנציקלופדיה זו, כשיזם את ה"אנציקלופדיה יודאיקה", שיצאה לאור באנגלית.

פעילות ציונית

היה פעיל גם בתנועה הציונית בגרמניה וחבר בהנהלתה המרכזית, וכן בתנועה הציונית העולמית ובקונגרסים הציוניים. בשנת 1927 נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני מטעם הסיעה הרדיקלית והשתתף בוועדה המדינית שניהלה את המשא ומתן עם הממשלה הבריטית אחרי פרסום "הספר הלבן" של הלורד פאספילד. בשנת 1935 נשללה אזרחותו הגרמנית של גולדמן והוא נאלץ לעזוב את גרמניה. בתחילה התיישב בהונדורס, לאחר מכן שימש כנציג ההסתדרות הציונית לחבר הלאומים בשווייץ ונחשב אחד מקובעי מדיניות החוץ של התנועה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע לניו יורק, שם הצטרף לוועד החירום הציוני, המשיך לפעול למען הרעיון הציוני והיה גם נציג הסוכנות היהודית במשך מספר שנים.

גולדמן היה שותף למשא ומתן עם שלטונות המנדט הבריטי למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא תמך ברעיון החלוקה. השקפתו הייתה שהישרדות חשובה יותר משטח. באוגוסט 1946, לאחר פרסום תוכנית מוריסון גריידי הוא הביא לוושינגטון תוכנית נגדית של הסוכנות היהודית, שנקראה "תוכנית גולדמן" ושכנע את אנשי מחלקת המדינה של ארצות הברית לתמוך בתוכניתו ולדחות את תוכנית מוריסון, מה שהיה בין הגורמים להצהרת הנשיא הארי טרומן נגד תוכנית מוריסון ובעד עלייה מיידית של מאה אלף יהודים[2].

בין השנים 1956–1968 כיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית.

פעילות למען העם היהודי

גולדמן גם עסק בתחומים יהודיים אחרים פרט לציונות. הוא החזיק בעמדה לפיה מדינה יהודית לא תהווה פתרון לכל בעיות היהודים וסבר שגולה חזקה היא כורח, ואולי אפילו אידיאל. גם לאחר קום המדינה היה גולדמן משוכנע שקיום המדינה מותנה בתמיכת יהודי הגולה בפרט ובדעת הקהל בעולם בכלל. מבקריו של גולדמן רואים בתפישת עולם זו השקפה גלותית ומוטעית.

בשנת 1936 היה בין מארגני הקונגרס היהודי העולמי וכיהן כיו"ר הראשון של חבר המנהלים של הקונגרס. בין השנים 1949–1977 כיהן בתפקיד נשיא הקונגרס היהודי העולמי.

לאחר קום המדינה היה בין המנהיגים היהודיים שנשאו ונתנו עם גרמניה על הסכם השילומים. הוא הקים את הוועד לארגונים היהודים (COJO) ופעל למען יהדות ברית המועצות, חינוך יהודי ותרבות יהודית. גולדמן ראה בהתבוללות איום על המשך קיומה של יהדות העולם ועל כן ייחס חשיבות רבה להקמת מוסדות יהודיים פעילים ומלאי חיים בגולה.

בשנת 1978 הוקם בקמפוס אוניברסיטת תל אביב מוזיאון בית התפוצות על שם נחום גולדמן, שהציע את הרעיון להקים מוזיאון לפזורה היהודית.

פעילות למען שלום בין ישראל ומדינות ערב

גולדמן קיבל אזרחות ישראלית בשנת 1962, אולם לא השתקע בישראל אלא חילק את זמנו בין ישראל לשווייץ. הוא ביקר את "שיכרון הכוח" שתקף את החברה הישראלית לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים והאשים את ראשיה בכך שלא אימצו גישה פייסנית יותר כלפי הערבים. בחודש אפריל 1970 הזמין נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר את גולדמן לפגישה בקהיר בניסיון להניע יוזמת שלום עם ישראל. גולדמן, כאזרח ישראל, פנה לראש הממשלה גולדה מאיר וביקש את רשותה לנסיעה. גולדה סירבה והגיבה בבדיחות: "אם גולדמן ונאצר יעשו שלום – אז יהיה שלום בין גולדמן לנאצר".[3]

ביוני 1970 נפגש עם חסן השני מלך מרוקו.[4]

משפחתו ומותו

בסוף 1935 נשא לאשה את עליזה (אליס) לבית גוטשאלק.

נחום גולדמן נפטר בשנת 1982 ונקבר בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל בירושלים לצד רעייתו.

ספריו

  • מסכנה של כליה אל שחר הגאלה: ארבעה נאומים. ירושלים: הנהלת ההסתדרות הציונית, 1958.
  • אין דעם דור פון חורבן און גאולה. ניו-יארק: פארבאנד ביכער פארלאג, 1964. (יידיש: "בדור החורבן [=השואה] והגאולה).
  • בדרכי עמי. ירושלים: הספרייה הציונית, 1969.
  • זכרונות נחום גולדמן (מגרמנית: עדנה קורנפלד). ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1972.
  • ישראל לאן? (תרגום: חיים גליקשטיין). ירושלים: הוצאת שוקן, 1976.
  • הפרדוקס היהודי: שיחות עם ליאון אברמוביץ (מצרפתית: יהושע קנז). רמת-גן: הוצאת מסדה, 1978.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הספר באתר ארכיון האינטרנט
  2. ^ תפקידה של הסוכנות בואשינגטון, דבר, 6 בנובמבר 1946
  3. ^ דליה גבריאלי נורי, "המטבח של גולדה" – מטאפורות מלחמה כעסקי נשים.
  4. ^ עורך נובל אובזרווטר תיווך בין חסן לגולדמן, מעריב, 30 ביוני 1970
אנציקלופדיה יודאיקה (אשכול)

אנציקלופדיה יודאיקה (Encyclopaedia Judaica) היא אנציקלופדיה המתמקדת בנושאי עם ישראל: יהדות, מדעי היהדות ותולדות עם ישראל שיצאה לאור בגרמנית בשנים 1928–1934, ולא הושלמה עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

בשנת 1926 הציגו נחום גולדמן ויעקב קלצקין את תוכנית האנציקלופדיה שהייתה אמורה לצאת במקביל בעברית ובגרמנית. העורך הראשי היה יעקב קלצקין ולצדו כיהנו כמזכירים ראשיים: יעקב נפתלי שמחוני ומקס סולובייצ'יק. בפרסום נמנו ארבעה עשר מדורים ועורכיה:

המזרח בימי קדם - נפתלי הרץ טור-סיני

דברי ימי ישראל עד חתימת התלמוד - יעקב נפתלי שמחוני

דברי ימי ישראל בימי הביניים והעת החדשה - יצחק משה אלבוגן ומרק וישניצר

הספרות התלמודית - יהושע גוטמן

הספרות הרבנית - ד"ר י. פריימאן

העבודה והתפילה - יצחק משה אלבוגן

הספרות ערבית והאסלאם - פרופ' נ. ווייל

פילוסופיה - יעקב קלצקין

תולדות הדתות - נפתלי הרץ טור-סיני

חקר הלשונות השמיות - נפתלי הרץ טור-סיני

הספרות העברית החדשה - מרדכי אהרנפרייז

היסטוריה חברתית וכלכלית - מרק וישניצר

שאלת ההווה בישראל - נחום גולדמן

מדעי הטבע - ד"ר פ. כהןבשנים 1928-1934 יצאה לאור בברלין, בהוצאת "אשכול" של נחום גולדמן, אנציקלופדיה יודאיקה, שנכתבה בגרמנית. עורכיה הראשיים היו יעקב קלצקין ואיסמר אלבוגן. בין הכותבים נמנו נפתלי הרץ טור-סיני, אלתר דרויאנוב, יהושע גוטמן וחיים ברודי. ד"ר שאול טשרניחובסקי ערך את מדור חכמת הטבע והרפואה. .

עשרה כרכים, מהערך Aach עד הערך Lyra, יצאו לאור עד להפסקת המיזם עקב עליית הנאצים לשלטון. כן יצאו לאור שני כרכים בעברית שנודעו כאנציקלופדית אשכול. האנציקלופדיה לוותה בתרשימים רבים, אך המפות נעדרו ממנה כמעט לגמרי.

הכרך השני בגרמנית יצא ביולי 1928 וכלל ערכים מ"אקדמיה" עד אבוסטזיה". הכרך השלישי יצא בתחילת 1929. הכרך החמישי יצא בתחילת 1930. הכרך התשיעי יצא לאור לקראת סוף 1932.

הכרך הראשון של האנציקלופדיה בעברית, בשם "אשכול - אנציקלופדיה ישראלית", יצא בשנת 1929 והכרך השני באמצע שנת 1931.

בעל המשמר תוארה האנציקלופדיה: "נסיון גדול וחשוב מכל הבחינות - ניסיון ששימש דוגמה טובה למבצעי האנציקלופדיה העברית החדשה".

אחדים מהערכים של אנציקלופדיה זו, (וכן חלק מכספי השילומים לגולדמן), שימשו בהכנת "אנציקלופדיה יודאיקה" באנגלית שיצאה לאור ב-1972.

ההנהלה הציונית

ההנהלה הציונית היא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. תפקידה הוא לקיים את החלטות הקונגרס הציוני והוועד הפועל הציוני, והיא אחראית גם לפעילויות השוטפות של ההסתדרות הציונית העולמית.

בשנת 1920 הוקמה ההנהלה הציונית העולמית, שמילאה עד שנת 1929 את תפקיד הסוכנות היהודית שעל פי כתב המנדט. ההנהלה הציונית פעלה באמצעות מחלקות: המחלקה המדינית, המחלקה לעלייה ולעבודה, המחלקה להתיישבות והמחלקה לחינוך ולבריאות, ופעלה גם באמצעות מוסדותיה הכספיים של ההסתדרות הציונית העולמית.

ההנהלה הציונית הייתה הגוף החשוב ביותר שעמד בראש היישוב בשנות ה-20. היא יצגה את כל המוסדות בא"י כמו ההסתדרות הציונית, קק"ל ועוד. המרכז היה בלונדון שם נקבעו ההחלטות העיקריות בתחומי ההתיישבות, כלכלה, חינוך ועלייה. ההנהלה קיבלה שיתוף פעולה מלא מצד ממשלת בריטניה וגם מצד היישוב היהודי בא"י.

עם הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל בשנת 1929, הועברו הפעילויות המדיניות של ההנהלה הציונית לסוכנות היהודית.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד המרכזי בפוליטיקה בישראל התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

הקונגרס היהודי העולמי

הקונגרס היהודי העולמי (באנגלית: World Jewish Congress,‏ WJC) הוא ארגון יהודי בינלאומי שמורכב מקהילות וארגונים יהודים ברחבי העולם, שמושבו בניו יורק.

הקונגרס נוסד בשנת 1936 על מנת להבטיח את קיומו ואחדותו של העולם היהודי ולהבטיח את זכויותיהן ומעמדן של הקהילות היהודיות ברחבי העולם, לסייע להן בפיתוח החיים החברתיים והכלכליים היהודים, ולייצג את האיגודים היהודיים הארציים בפני הממשלות והגופים הבינלאומיים השונים.

הרעיון לכנס קונגרס יהודי עולמי עלה כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה, בתקווה לכנס קונגרס כזה לאחר המלחמה.

ההתכנסות הראשונה של הקונגרס נערכה בחודש אוגוסט 1936 בז'נבה והשתתפו בה 280 צירים מ-33 מדינות. הקונגרס פתח לשכה מדינית בז'נבה והחל בפעילות פוליטית ודיפלומטית עם חבר הלאומים (כיום האומות המאוחדות).

הקונגרס בפעילותו הדיפלומטית נלחם בדעת הקהל העולמית נגד מעשיהם של הנאצים והתעמולה הנאצית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והשתלטות הנאצים על אירופה, המשרדים הראשיים של הקונגרס עברו לניו יורק וללונדון. ממשרדים אלו התקיימה פעילות אינטנסיבית במטרה להביא לידיעת העולם את זוועות מעשי הנאצים בתקווה להשפיע על דעת הקהל העולמית ובכך להציל יהודים רבים ככל האפשר.

סמוך לאחר מלחמת העולם השנייה פעילותו של הקונגרס היהודי העולמי התרכזה בהכנת תוכניות לשיקום היהודים ששרדו את השואה.

מאז תום מלחמת העולם השנייה עוסק הקונגרס היהודי העולמי בהגנה על זכויותיהם של יהודים ברחבי העולם, ובמאבק נגד האנטישמיות ונגד אפליית יהודים.

הקונגרס הציוני העולמי

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

ועידת התביעות

ועידת התביעות, או בשמה הרשמי הוועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה, היא מלכ"ר יהודי אמריקאי, המכנס נציגים מארגונים יהודיים ברחבי העולם, ואשר תפקידו לפעול באמצעות משא ומתן לקבלת פיצויים מממשלת גרמניה, לפעול להשבת רכוש לניצולי השואה וליורשים של קורבנות השואה, ולסייע לניצולי השואה.

טיילת יפו

טיילת יפו היא טיילת המקשרת בין פארק צ'ארלס קלור מצפון לנמל יפו מדרום.

חלקה הדרומי של הטיילת, לאורך רחוב רציף העלייה השנייה ומתחת לגבעת יפו, קרוי "טיילת חומות הים", ובו סימון של תוואי חומת יפו הקדומה. הטיילת פותחה על ידי חברת "אתרים" בהשקעה של 6 מיליון ש"ח. הפיתוח והשיקום כללו, בין היתר, עבודות תשתית, ריצוף, חשיפת החומה העתיקה של יפו בתאום עם רשות העתיקות, תאורה, הקמת ספסלים, בניית מעקה ים חדש המתאים לדייג, ושיפוץ קיר בניין המשטרה הקודם. טיילת חומות הים של יפו העתיקה משתרעת על שטח כולל של כ-6,000 מ"ר. לצידה שוכנים מנזר ניקולאס הקדוש הארמני ומסגד הים.

החלק הצפוני של הטיילת מכונה "טיילת השער ליפו". טיילת זו מובילה לתל אביב ושמה סמלי. היא מקבילה לרחוב נחום גולדמן שממזרח לה ולאורכה מספר מסעדות ובתי קפה. הטיילת נחנכה בשנת 1999 ואורכה כ-350 מטר.

יעקב קלצקין

יעקב קְלַצְקין (קלאצקין; 3 באוקטובר 1882, ברזה קרטוסקה, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – 26 במרץ 1948, וֵוֵה, שווייץ) היה פילוסוף יהודי שפינוציסט, פעיל ציוני, מו"ל, עורך ופובליציסט המעורה בחיי הרוח של התקופה. ערך את ביטאון התנועה הציונית די ולט, ייסד (עם נחום גולדמן) את הוצאת הספרים "אשכול" והיה עורכה הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה. אייזיק רמבה כתב עליו: "עד עלות היטלר לשלטון הוא היה מן האישים המפורסמים ביותר בקרב היהדות במערב אירופה, והשפעתו התפשטה על פני חוגי האינטליגנציה הלאומית בעולם כולו".

כיכר הסוכנות היהודית

כיכר יוסי כרמל (נקראה בעבר כיכר הסוכנות היהודית) היא כיכר מרכזית ביפו, הנמצאת בצידה הצפוני של כיכר השעון ביפו העתיקה. הכיכר ממוקמת במפגש הרחובות רחוב רזיאל, רחוב נחום גולדמן, רחוב רציף העלייה השנייה ורחוב מרזוק ועזר, בקצה הצפוני של יפו העתיקה ושל השוק היווני. בקצה הדרום-מערבי הגובל בכיכר השעון נמצא בניין הקישלה - בית המעצר הטורקי ממנו יוצאת רחבה מערבה לכיוון נמל יפו ונקודת תצפית אל הים התיכון, ובצידה הדרום-מזרחי של הכיכר נמצא בניין הסראייה, ממנו יוצאת רחבה מזרחה אל שדרות ירושלים הכוללת נקודת מידע עליירים.

כיכר השעון

כיכר השעון היא כיכר מרכזית ביפו, צפון מזרחית ליפו העתיקה. הכיכר נמצאת בקצה הצפוני של רחוב יפת ובקצהו הדרום-מערבי של רחוב רזיאל, שהיה בעבר חלק מן הדרך הראשית מיפו לפתח תקווה ולשכם ובצידה הצפון-מזרחי של יפו העתיקה ובין היתר שמשה גם בתור נקודת מוצא אל 3 דרכים ראשיות שיצאו ממנה אל כל הארץ.

מוזיאון העם היהודי - בית התפוצות

מוזיאון העם היהודי – בית התפוצות נוסד בשנת 1978, וממוקם בקמפוס אוניברסיטת תל אביב. המוזיאון עוסק בעמיות וזהות יהודית, ומקדם רב-תרבותיות ורב-גוניות בעם היהודי. מטרתו לשמש מרכז לשיח יהודי, למעורבות וללימוד מתוך ראייה פלורליסטית ומקיפה. בית התפוצות מאפשר למבקרים מכל העולם להכיר את סיפורו של העם היהודי ולעמוד על ייחודו, דרך תערוכות הקבע ותערוכות מתחלפות, אירועים וכנסים בנושא זהות ועמיות, אמנות, תרבות והיסטוריה. מאגרי המידע - שנאספו במשך 30 שנים ופתוחים כעת לקהל הרחב גם דרך האינטרנט - עשירים בתמונות, סרטים, מוזיקה יהודית, גנאלוגיה ועוד. כמו כן מקיים המוזיאון פעילויות חינוכיות לתלמידים, לנוער מישראל ומחו"ל, לסטודנטים ולחיילים; השתלמויות למורות, סיורים וסמינרים.

בית התפוצות הוא מוסד ללא מטרות רווח (חל"צ). בשנת 2005 עבר בכנסת חוק המגדיר את בית התפוצות כ"מרכז לאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם". במסגרת התחדשות כוללת של המוזיאון, נפתח בשנת 2016 אגף חדש המציג ארבע גלריות חדשות. בשנת 2018 מתוכננת להפתח תערוכת הקבע החדשה שתחליף את תערוכת הקבע המוצגת במוזיאון מיום הקמתו.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)

פרס הרצל של הסתדרות ציוני אמריקה הוא מדליית זהב שהוענקה לראשונה ב-1959 לאישיות שהצטיינה במעשים למען הציונות. רבים רואים בפרס זה את "פרס נובל של הציונות".

הזוכה הראשון בפרס, ביוני 1959, היה נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי.

בין הזוכים נמנו:

הלורד בלפור (המדליה נמסרה לאחיינו לאחר מותו) (1959)

אבא הלל סילבר (1960),

עמנואל ניומן (1961) ושוב בשנת 1973

לואי ליפסקי (1962)

וינסטון צ'רצ'יל (1964),

הארי טרומן (1965),

זלמן שזר (1967),

נחום גולדמן (1968),

לסטר פירסון (1969)

אבא אבן (1971)

האנס הייב

דוד בן-גוריון (1972)

אל שווימר (1976)

גולדה מאיר (1977)

ג'ורג' מיני, מנהיג תנועת העבודה האמריקנית על תמיכתו רבת השנים בישראל (1978)

מנחם בגין (1980)שלדון אדלסון (2009).

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

תוכנית בילטמור

תוכנית בילטמור היא תוכנית שהתקבלה בוועידה של הארגונים הציוניים, אשר נקראה על שם מלון בילטמור בניו יורק, שבו התכנסה במאי 1942. הוועידה, שאורגנה על ידי נשיא ארגון ציוני אמריקה, הרב אבא הלל סילבר, בשיתוף עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, כונסה בהיעדר אפשרות לקיים את הקונגרס הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם נעשה מאמץ משמעותי לדמות אותה ככל האפשר לקונגרס, והשתתפו בה כ-600 צירים מ-18 מדינות.

ועידת בילטמור סימנה את פתיחת המאבק שהוביל בן-גוריון להקמת המדינה היהודית לאלתר, על רקע אכזבה בתנועה הציונית מהספר הלבן של 1939, שהשלים את הנסיגה ההדרגתית של בריטניה ממחויבותה לעקרון הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נוכח תלותה של בריטניה בסיוע האמריקני בזמן המלחמה, חשב בן-גוריון ב-1941 כי כל החלטה שתתקבל בעניין ארץ ישראל לאחר המלחמה תיעשה תוך מעורבות מכרעת של ארצות הברית, ולכן החל לחזק את קשריו עם המנהיגות הציונית שם, על מנת שזו תגביר את השפעתה על הממשל האמריקני כדי שיתמוך בתוכנית הציונית.

הוועידה התכנסה בין 9 במאי ל-11 במאי 1942, והתוכנית שהתקבלה בה כללה הצעת פתרון בת שלושה סעיפים לשאלת ארץ ישראל:

פתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית חופשית.

מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ באזורים הבלתי מיושבים לסוכנות היהודית.

דרישה להקמת "קהיליה יהודית" ("Jewish Commonwealth") ולמעשה, מדינה יהודית ריבונית בכל שטחה של ארץ ישראל (ללא חלוקה) שתשולב במערך הדמוקרטי שיכון בעולם עם תום המלחמה.לתוכנית קמו מתנגדים, הן מבין אלה שהאמינו בשלמות הארץ, הן מקרב אלה שתמכו ברעיון הדו-לאומיות - דהיינו, ארץ ישראל כמדינה אחת לשני עמים. בן-גוריון הוסיף לקדם את התוכנית שיזם, על אף התנגדות רבה גם במפלגתו, מפא"י.

בנובמבר אותה שנה אישר הוועד הפועל הציוני בירושלים, ברוב גדול, את עיקרי התוכנית שהפכה למצע המדיני הרשמי של התנועה הציונית.

היה זה רק ב-5 באוגוסט 1946 שבן-גוריון נאות לשלוח את ד"ר נחום גולדמן לארצות הברית עם הסכמה לחלוקת הארץ, דבר שהוביל לביטול תוכנית מוריסון-גריידי על ידי טרומן וסלל את הדרך למשלחת אונסקו"פ ובעקיפין להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

בפתח תקווה ובתל אביב-יפו רחוב על שם תוכנית בילטמור.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.