נוסטלגיה

נוסטלגיה הוא מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידיאליזציה שלו.

Hans Thoma - Kinderreigen (1872)
מחול הילדוּת

מאפייני נוסטלגיה

PikiWiki Israel 5728 Kids at Kindergarten
ילדים משחקים במשחקים נוסטלגיים
Elderlyspinnera
אישה אירית טווה באמצעות כישור, תמונת פוטוכרום, בין 1890ל-1900. זוהי תמונה מבוימת המשלבת יסוד של נוסטלגיה, מאחר שבעת צילום התמונה, חלפה כמחצית המאה מאז היה הכישור בשימוש יומיומי.

את המושג נוסטלגיה טבע בשנת 1688 יוהנס הופר, רופא שווייצרי, לתיאור תופעה אצל חיילים שווייצרים שנשלחו אל שדה הקרב רחוק מביתם. המונח הורכב משתי מילים יווניות: נוסטוס (νόστος), שמשמעותה שיבה הביתה, בעיקר ביצירות ההומריות, ואלגוס (ἄλγος), שפירושה כאב. הופר הגדיר נוסטלגיה כמחלה המתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור למולדתו. במרוצת המאה ה-19 השתנתה משמעות המושג, וכיום אין מתייחסים עוד לנוסטלגיה כאל מחלה. מתקנים חברתיים שונים ביקרו את הנוסטלגיה כמנוגדת להיסטוריה, כריאקציונית וכאסקפיסטית. אחרים ראו בה תופעה חיובית, המאפשרת דיאלוג בין העבר להווה.[1]

על פי רוב קשורה הנוסטלגיה לזיכרונות ילדות. כאשר אדם בוגר מבקר במחוזות ילדותו, הוא נזכר בעברו. התחושות המלוות זיכרונות אלה עשויות להיות נעימות ולעורר געגוע. חוויית הנוסטלגיה מרמזת כאילו השתבש עניין יסודי כלשהו מאז תקופת הילדות וכי יש צורך לחזור ולהתחיל הכול מחדש. נוסטלגיה (לטינית) פירושה - הבט לאחור בכאב. על כך כתב הסופר דייוויד סלע בספרו "בשבוע הבא - אמריקה": "...מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן..." מנגנוני הזיכרון ההפכפכים מסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות חיוביים זה לזה, מתבלים בקורט גוזמה ומשאלות לב, ויוצרים תודעת עבר נוכחת המגינה מפני אימי ההווה.

לנוסטלגיה גם היבט תרבותי. אופנות רטרו מכתיבות חזרה לסגנונות העבר. אפשר לאתר זאת בתחומים שונים, החל בעיצוב המוצר ואופנה ועד סגנונות מוזיקה וספרות. טיפוח העבר מתבטא גם בחזרה אל השורשים המשפחתיים באמצעות טיולים, כתיבה ובניית עץ יוחסין, כמו גם חיטוט בארכיונים. הנוסטלגיה ואופנות הרטרו הן אבן שואבת עבור צעירים החותרים לייחד עצמם מסביבתם או המתגעגעים לדבר מה שמעולם לא חוו, אלא רק שמעו על אודותיו מהוריהם ומבני משפחתם המורחבת. העבר הערטילאי הופך בעקבות מעורבותם הרגשית לישות חיה ואהובה.

הסופר עלי מוהר עשה שימוש רב בנוסטלגיה. בטורו "מהנעשה בעירנו"[2] הרבה לעסוק בעיר תל אביב וגייס לצורך טיעוניו את זיכרונותיו מן העיר בתקופות מוקדמות יותר (בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20) ואת המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן. הוא התרפק על העבר מתוך גישה של עצב נוסטלגי, שהיה מהול בהומור רך וסרקסטי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Leo Spitzer, Hotel Bolivia: The Culture of Memory in a Refuge from Nazism, (New York: Hill and Wang, 1998), 143
  2. ^ מהנעשה בעירנו, www.am-oved.co.il
2012 במוזיקה

בערך זה מצוינים אירועים שהתרחשו במהלך שנת 2012 ונוגעים לעולם המוזיקה.

29 בינואר

29 בינואר הוא היום ה-29 בשנה, (29 בשנה מעוברת) בשבוע ה-5 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 336 ימים. (337 בשנה מעוברת)

ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ה' - נוסטלגיה

"ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ה': נוסטלגיה" הוא אלבום של הזמר הישראלי אריק איינשטיין משנת 1984. זהו החלק החמישי והאחרון בסדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה", והוא כולל שירים שחלקם בוצעו בידי איינשטיין באלבומיו הקודמים ובשלישיית גשר הירקון - בעיבודים חדשים.

מלבד איינשטיין, על עטיפת האלבום הקדמית זוכים לקרדיט גם שם טוב לוי, יוני רכטר ויצחק קלפטר, אשר עיבדו את שירי האלבום, ויהודית רביץ שהשתתפה בשירה ובקולות רקע.

במבה

במבה הוא חטיף העשוי מבוטנים ותירס המיוצר על ידי חברת אסם מתחילת 1964.

דגני בוקר

דִגני בוקר (ולפי החלטת האקדמיה ללשון העברית: מִדְגַּנִּים) הם מאכל תעשייתי המורכב מפתיתי דגנים אפויים ומיובשים המיועד להוות ארוחת בוקר פשוטה, מאכל המתוכנן ומיוצר במיוחד לשם כך. מקור המאכל בארצות הברית, אך כיום הוא נפוץ ואהוד בכל רחבי העולם המערבי.

דגני בוקר מיוצרים ממגוון דגנים: תירס (קורנפלקס), אורז, חיטה, שיבולת שועל ועוד. הם נאכלים לרוב בתוספת חלב קר, אם כי ניתן לאכלם גם יבשים, כחטיף. יש המוסיפים להם מוצר חלב אחר כגון יוגורט, רוויון וכדומה.

דגני בוקר שונים כוללים גם תוספות כגון מיני אגוזים ופירות וכן סיבים תזונתיים, ויטמינים ורכיבים תזונתיים אחרים. יש סועדים המוסיפים לקערת הדגנים פירות טריים או יבשים ואגוזים.

מגוון מותגי דגני הבוקר רחב מאוד ופרסומם אינטנסיבי. מותגים רבים מכוונים לפלח שוק הילדים וממותגים בהתאם, בליווי דמויות בדיוניות, חלקן מוכרות לילדים מעולמות תוכן אחרים (סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב). דורות של ילדים, בעיקר בארצות הברית, גדלו על דגני בוקר, לכן מבוגרים רבים צורכים דגני בוקר המיועדים לילדים, אם מתוך נוסטלגיה ואם כהרגל.

דגנים המשווקים לילדים הם לעיתים פחות מזינים, וחלקם אף חסרי ערך תזונתי וניתן לסווגם כמזון מהיר בשל ייצורם מדגנים מעובדים, והיותם בעלי תכולה גבוהה של סוכר, שומן וצבעי מאכל. חלקם מצופים בשוקולד או ממולאים בקרם שוקולד, וניל וכדומה.

חלק מדגני הבוקר משווקים כדגני פרימיום. ביניהם מוצרים העשויים מדגנים מלאים וממותגים כמזון בריאות, לרוב עם תוספים תזונתיים. ישנם גם דגנים המשווקים כמזון דיאטטי, דל קלוריות יחסית למוצרים אחרים מהסוג. אחרים מיועדים לספורטאים והם עתירי קלוריות ממקורות בעלי ערך תזונתי.

הדגנים נמכרים לרוב באריזות קרטון משפחתיות של 500, 700 גרם או קילוגרם אחד. דגני פרימיום נמכרים באריזות קטנות יותר. ישנן גם אריזות אישיות, המכילות מנה יחידה, כדי לאפשר לקחת את ארוחת הבוקר לעבודה או ללימודים. אריזות כאלו ניתנות לעיתים גם בארוחת בוקר בטיסות. קופסאות הדגנים מציגות מידע תזונתי מפורט - פירוט כל המרכיבים וכל הערכים התזונתיים של המוצר, ולעיתים גם הסבר על חשיבותם של הוויטמינים והמינרלים המצויים בדגנים.

עקב המודעות הגוברת לסוגיות בריאותיות, יצרנים רבים משווקים כיום גרסאות מופחתות סוכר של מותגים פופולריים.

דוד טרטקובר

דוד טַרטָקוֹבֶר ("טרטה") (נולד ב-29 בינואר 1944) הוא מעצב גרפי, אמן, אוצר ואספן של פריטי נוסטלגיה משנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מרצה בכיר לעיצוב באקדמיה לאמנות בצלאל. חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת תשס"ב (2002).

הבקר

הַבֹּקֶר היה עיתון יומי שיצא לאור בין השנים 1934‏-1965, וייצג את השקפת עולמם של הציונים הכלליים.

חיים אנלין

חיים אנלין (5 בינואר 1948 - 2 בפברואר 2016) היה ספורטאי פאראלימפי.

אנלין נולד בתל אביב ולמד בבית הספר היסודי "בלפור" ובתיכון עירוני ה' בעיר. שירת בצה"ל כלוחם ומ"כ בחטיבת גולני. ב-1968, בקרב עם חולית מחבלים ברמת הגולן נפגע מכדור בעמוד השדרה ושותק בפלג גופו התחתון.

במסגרת בית הלוחם תל אביב התאמן בקליעה ברובה ובחץ וקשת. ב-1976 השתתף באולימפיאדת הנכים בטורונטו, קנדה, בקליעה ברובה. כמו כן השתתף בתחרויות בינלאומיות נוספות באנגליה (משחקי סטוק מנדוויל) אוסטריה ובלגיה.

אנלין למד מזרחנות וערבית באוניברסיטת תל אביב ועם תום לימודיו חזר לצבא ב-1975 כאזרח עובד צה"ל באגף המודיעין. זמן קצר לאחר מכן התנדב לשירות קבע, עבר קורס קציני מודיעין והתקדם בשירות עד דרגת סגן-אלוף. פרש לגמלאות בשנת 1992.

ב-1991 זכה באליפות צה"ל בחידון ידיעת הארץ ומורשת קרב.

במסגרת פעילות בית הלוחם למד צורפות, ציור ורישום. עבודותיו הוצגו במספר תערוכות קבוצתיות של ארגון נכי צה"ל ואמני "צוות - ארגון גמלאי צה"ל" ובשלוש תערוכות יחיד. אנלין גם עורך פעיל באתר האינטרנט "נוסטלגיה אונליין" לשימור התרבות הישראלית.

ב-1977 נישא לספורטאית הפאראלימפית אורה אנלין (גולדשטיין), לזוג בת ושלוש נכדות. אנלין התגורר ברמת ישי.

חצות בפריס

חצות בפריס (באנגלית: Midnight in Paris) הוא סרט הקולנוע ה-41 של וודי אלן שביים וכתב את התסריט. הסרט יצא בשנת 2011 ומשתייך לסוגת הקומדיה הרומנטית. העלילה עוסקת בזוג מאורס, גיל ואינז, המגיע לפני החתונה יחד עם הורי האישה לביקור בפריז. גיל הוא תסריטאי הוליוודי השואף לעזוב את עבודתו ולהצליח כסופר ומתאמץ מאד בכתיבת הרומן הראשון שלו. הוא מאוהב בפריז ורוצה לעבור להתגורר בה, בעיקר לצורך השראה לכתיבה ספרותית, ואילו אינז מעדיפה את קליפורניה ואת אורח החיים שלהם בארצות הברית. באחד הלילות גיל משוטט לבדו ברחובות העיר בדרכו חזרה למלון, חולם על פריז של שנות ה-20 של המאה ה-20, ובאורח פלא מגיע לתקופה זו ומדלג בינה לבין ההווה, כאשר אין זה ברור אם מדובר במציאות או חלום. הסרט זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר.

ימי הרדיו

"ימי הרדיו" (באנגלית: Radio Days) הוא סרט נוסטלגי משנת 1987 של התסריטאי והבמאי היהודי-אמריקאי וודי אלן, העוסק בתור הזהב של הרדיו, בשנות ה-40 של המאה ה-20. אלן מתאר בסרט, גם בקולו כמספר הסרט, את ילדותו. את הילד, הקרוי ג'ו, מגלם סת' גרין.

מלחמה ושלום

מלחמה ושלום (ברוסית: Война и мир, במקור, באורתוגרפיה של לפני 1917: Война и миръ) הוא ספר רחב יריעה של הסופר הרוסי לב טולסטוי, הנחשב בעיני רבים אחד משיאי הרומן הריאליסטי וליצירתו הטובה ביותר של טולסטוי, לצד הרומן אנה קרנינה. הספר מופיע במקום השביעי ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר בכל הזמניםטולסטוי, שעד לכתיבת רומן זה כתב רק סיפורים קצרים ורומנים בהיקף מצומצם, שחלקם אף לא הושלמו, החל משתעשע ברעיון לכתוב "סיפור על ימים עברו" כבר בקיץ 1863, על בסיס רעיונות מוקדמים אף יותר, ובמיוחד רומן אותו שאף לכתוב על מרד הדקבריסטים. חלקים ראשונים ברומן, אף כי אלו היו רחוקים מדמותם הסופית, פורסמו בכתב העת הספרותי "השליח הרוסי" בשנים 1865–1869, והרומן כולו ראה אור בשנת 1869.ברומן רחב־היריעה, שטולסטוי לא ראה בו רומן בעת כתיבתו, משולבים בו תיאור היסטורי של מלחמות נפוליאון, עלילות חייהם של דמויות דמיוניות, ומסות העוסקות בפילוסופיה של ההיסטוריה. במסות מבטא טולסטוי את תפישתו כי לא המצביא הדגול, התכנון והפעולה המכוונת הם שמעצבים את פני ההיסטוריה אלא יד אקראית ולא מכוונת, שהיא תוצר אינספור הפעולות הקטנות והיומיומיות של החיילים והאזרחים. רעיון זה מנחה את טולסטוי גם בהצגת האירועים ההיסטוריים והדמיוניים שבספר, כשהאפילוג בסופו מתנער לחלוטין מכל הירואיות או נוסטלגיה והופך שיר הלל ליומיומי ולפרוזאי.

ערוץ ג'וניור

ערוץ ג'וניור הוא ערוץ תוכניות טלוויזיה ישראלי לילדים.

הערוץ מותג בתחילתו כערוץ נוסטלגיה עם הסלוגנים "ערוץ לילדים שגם הורים אוהבים", "הכיף עומד להתחיל" ו"לגדול כמו פעם". והתבסס בעיקר על תוכניות אנימציה בדיבוב עברי אשר שודרו בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 בערוצי טלוויזיה ישראלים, בשנת 2015 עברו כל תכניו להפקות חדשות יחסית משנות האלפיים, בעיקר סדרות אנימציה ממוחשבת. הערוץ משדר 24 שעות ביממה.

הערוץ עלה לשידור תחילה ב-yes באפריל 2005 כערוץ פרימיום (באפיק 49, בסוף 2012 באפיק 86 והחל מיוני 2013, באפיק 93). בשנת 2008 עלה הערוץ גם ב-HOT (באפיק 86). ביוני 2017 עלה הערוץ גם ללקוחות פרטנר TV בערוץ 69. ב-3 בספטמבר 2018 הערוץ עלה גם ללקוחות סלקום tv.

פסיפס (אלבום)

פסיפס הוא אלבומו ה-12 (כולל האוסף "ירח מלא") של הזמר הישראלי אביב גפן, אשר יצא לאור ב-27 במרץ 2012.

מהאלבום יצאו חמישה סינגלים: "ריק בבית", "קוצים", "בובות", "נוסטלגיה" ו"טיפות". השיר "נוסטלגיה" בוצע בדואט עם שרון ליפשיץ, שחזרה להקליט לאחר שנים רבות בהן לא הקליטה שירים. כל הסינגלים זכו להצלחה רבה במצעדי הפזמונים בארץ והושמעו רבות. קוצים הגיע בתשע"א למקום ה-27 במצעד השנתי של רשת ג' ולמקום ה-20 במצעד השנתי של גלגלצ. "נוסטלגיה" כבש את המצעדים השבועיים ושהה 17 שבועות במצעד של רשת ג', מתוכם 4 שבועות במקום הראשון. בתשע"ב הגיע השיר למקום ה-31 במצעד השנתי של רשת ג' ולמקום ה-26 במצעד השנתי של גלגלצ. "טיפות" הצליח באותו מידה במצעדים השבועיים בגלגלצ וברשת ג', ובסוף תשע"ב הגיע למקום ה-20 במצעד השנתי של גלגלצ ובעוד מצעדים אחרים. זאת הייתה השנה המוצלחת ביותר של גפן במצעדים מאז שנת תשס"ו ואלבומו "עם הזמן".

ב-31 באוקטובר 2012 זכה האלבום למעמד "אלבום זהב".

קיוסק

קיוסק הוא חנות קטנה למימכר מוצרי צריכה נדרשים שערכם הכספי נמוך, כמו: סיגריות, עיתונים, בקבוקי שתייה, ומוצרי מזון עמידים בשקיות - שלגונים, ממתקים וחטיפים שונים. לעיתים מוסיפים הקיוסקאים למכירה מזון מהיר הכנה כמו: כריכים ופיתות. ישנם קיוסקים המוכרים טופסי הימורים של מפעל הפיס.

רדיו ירושלים

רדיו ירושלים היא תחנת רדיו אזורית של ירושלים והסביבה, שהוקמה ב-3 בספטמבר 1995.

רוקבילי

רוקבילי (rockabilly) הוא אחד מסגנונותיו המוקדמים ביותר של הרוק אנד רול, שהתפתח בראשית שנות ה-50 בארצות הברית. הרוקבילי הוא שילוב של קאנטרי ורית'ם אנד בלוז, ומשלב גם מאפיינים של בלוגראס. לעומת הרוק, שבא והתפתח בעקבותיו, הרוקבילי הוא בעל צליל פשוט ושלושת כלי הנגינה העיקריים בו, לצד הזמר, הם גיטרה אקוסטית, קונטרבס ותופים. לעיתים נוספות גם גיטרה חשמלית ופסנתר.

מקור השם "רוקבילי" הוא הלחם של המילים "רוק" ו"הילבילי" (hillbilly), מונח המתייחס למוזיקת הקאנטרי, שנודעה באותה תקופה גם בכינוי "מוזיקת הילבילי".

סגנון הרוקבילי התפתח במקור בעיקר באזורי דרום ארצות הברית, אולם במהלך אמצע וסוף שנות ה-50 הגיע לשיא הפופולריות שלו, עת היה נפוץ ברחבי ארצות הברית כולה. בין האמנים הבולטים שפיתחו את הסגנון והרחיבו את תפוצתו הם אלביס פרסלי בתחילת דרכו, ביל היילי, ליטל ריצ'רד, ג'וני קאש, באדי הולי, קארל פרקינס, ריקי נלסון ואדי קוקרן. הרוקבילי הותיר השפעה מכרעת על התפתחותה של מוזיקת ותרבות הרוק כולה, והיווה מקור השראה גם ללהקות רוק בריטיות רבות, כגון הביטלס והרולינג סטונז, שבמהלך שנות השישים יגיעו ויכבשו את המצעדים האמריקניים (הפלישה הבריטית).

החל מראשית שנות ה-60 דעך סגנון הרוקבילי, כתוצאה מהשינויים שהתחוללו בטעם הקהל בארצות הברית, אף שבבריטניה נותר הסגנון פופולרי עד לאמצע העשור. מותו של באדי הולי בתאונת מטוס ב-1959, וגיוסו של פרסלי לצבא האמריקני ב-1958, הם בין האירועים המרכזיים שהשפיעו על דעיכת הסגנון. אף על פי כן, בשנות השבעים והשמונים שב הרוקבילי לתחייה מחודשת, כחלק ממגמה כללית של חזרה לשורשיה של מוזיקת הרוק, עם הופעתן של להקות צעירות כמו הסטריי קאטס ובלו אנג'ל שחידשו את הסגנון.

רטרו

רטרו הוא סגנון, טרנד או אופנה מיושנים, אשר לקוחים מהעבר הפוסטמודרניסטי, והפכו לחלק מהנורמה פעם נוספת. השימוש בסגנון רטרו בתמונות ובסמלים חדר לאמנות, לפרסום, ולתקשורת הפוסטמודרניסטית. המונח בדרך כלל מתייחס לתקופה של לפחות 15 או 20 שנה קודם להווה.

שוק הפשפשים (יפו)

שוק הפשפשים ביפו הוא שוק פשפשים בו נמכרים חפצים שונים, בגדים ופריטי ריהוט, חדשים ומשומשים. השוק שוכן במתחם הרחובות עמיעד, עולי ציון, יהודה מרגוזה ורחוב בית אשל ביפו.

השוק הומה אדם בכל ימות השנה, והוא מוקד משיכה למבקרים, לתיירים ולחובבי מציאות וחפצי יד שנייה. סיורי מבקרים בסמטאות יפו עוברים פעמים רבות דרך השוק. החנויות והדוכנים קבועים בדרך כלל, אך ניתן גם למצוא בו דוכנים של כאלה המציעים באופן עצמאי את מרכולתם – עודפי סחורות ישנות וחדשות, חפצים עתיקים, פריטי נוסטלגיה וחפצי גרוטאות.

בספטמבר 2018, מגזין התיירות הידוע Time Out פרסם רשימה של 50 השכונות "המגניבות ביותר בעולם". המגזין דירג את שוק הפישפשים במקום ה-16 בנימוק: "יפו מתפוצצת משילוב מרהיב בין ישן לחדש".

שירה בציבור (ישראל)

שירה בציבור של זמר עברי היא מנהג רווח בישראל. לצד ריקודי עם, מקיף המנהג מגזר רחב באוכלוסיית המדינה ומעשה זה הפך להיות אחד מסממני החברה הישראלית ואף רווח בקהילות הישראלים בחו"ל, החל מימי היישוב וכלה בימינו.

ישנן ידיעות על מנהג של שירה בציבור בארץ ישראל עוד בראשית המאה ה-20, אז שרו על הגורן, לאחר סיום העבודה החקלאית. מלחינים באותה תקופה (דוגמת מרדכי זעירא ודניאל סמבורסקי) הפיצו את שיריהם באירועים בהם התכנס הציבור ושרו בצוותא. הם לימדו את הקהל משיריהם החדשים כשהם חוזרים על שורות השיר ואף השתמשו בשירונים לשם כך.

עם התפתחות כלי התקשורת ההמונית (הרדיו והטלוויזיה), חדלה השירה בציבור להוות כלי חשוב להפצת שירים, אך הפכה להיות חלק מההוויי הלאומי.

האנתולוגיה "ציוניוני הדרך", בהוצאת "רשות השידור, חטיבת התוכנית הקלות ברדיו" והוצאת הקיבוץ המאוחד, כוללת 232 שירים אהודים שנהגו לשיר בציבור בין 1948 ל-1978, ומבטאת את רוח התקופה ואת הטעם התרבותי והמוזיקלי של מגזרים רחבים בחברה הישראלית באותה עת.

עד השנים האחרונות השרים בציבור היו בעיקר מבוגרים, ששרו שירים נוסטלגיים, כגון השירים של הלהקות הצבאיות והשירים הוותיקים יותר של נעמי שמר, סשה ארגוב, משה וילנסקי, דוד זהבי, חיים חפר ועוד. הופעות השירה בציבור הונהגו בידי מנחה ולוו בשירונים או בשקופיות עם מילות השירים. ממחקר בזמר העברי שנערך על ידי ד"ר טלילה אלירם מהמחלקה למוזיקה של אוניברסיטת בר-אילן עולה, כי השיר שנחשב על ידי המשתתפים באירועי השירה בציבור כשיר שהוא "הכי ארץ ישראל" היה "על כל אלה" של נעמי שמר.

בשנים האחרונות רווח מודל חדש של שירה בציבור, בו נוטלים חלק צעירים רבים, הכולל שירים מעודכנים, שירי רוק, שירים מזרחיים ואף ריקוד על שולחנות.

אירוע תרבותי שהפך למסורת ביישובים רבים בישראל במהלך עשרים השנים האחרונות הוא ערב שירי לוחמים. ערבים אלה מבוססים על שירה בציבור של שירי לוחמים וסיפורי לוחמים, משולבים עם שירי נוסטלגיה ושירי תקווה ושלום. כן גדל מספרם של ערבי הזיכרון לחללי צה"ל המצוינים באמצעות אירועי שירה בציבור, כדוגמת האירוע "שרים בכיכר" בתל אביב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.