נווה צדק

נווה צדק היא השכונה היהודית הרשמית הראשונה מחוץ לתוואי חומות העיר יפו. השכונה נוסדה ב-1887, כמה שנים לאחר שחומות יפו נהרסו.

גבולותיה המקובלים כיום הם בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת לירושלים (כיום פועל בו חניון), בדרום-מערב חניון מנשייה ובצפון-מערב רחוב שבזי.

נווה צדק
מבט מלמעלה על השכונות שבזי ונווה צדק
מבט מלמעלה על השכונות שבזי ונווה צדק
מידע
עיר תל אביב-יפו
שטח 913 דונם
מספר תושבים 3,870 (2012)
קואורדינטות 32°03′41″N 34°45′53″E / 32.061444444444°N 34.76475°E
שכונות נוספות בתל אביב-יפו
(למפת תל אביב רגילה)
Tel Aviv map-plain
 
נווה צדק
נווה צדק
Neve zedek night
שכונות שבזי ונווה צדק, נוף לילי
Broken Window
חלון טיפוסי שהתבלה, נווה צדק
גינה קהילתית נווה צדק
גינה קהילתית נווה צדק. נוסדה בשנת 1983 בקרן הרחובות שטיין ושלוש
NEVE-ZEDEK
בית רחמים גורל ברחוב שלוש 30, 12/07
Nevezedek2012
גגות נווה צדק מגג בית הכנסת הספרדי ברחוב לילינבלום, 5/12

הקמת השכונה

השכונה נוסדה בשנת 1887, 22 שנה לפני ייסוד תל אביב, על ידי משפחות יהודיות שרצו לגור מחוץ ליפו הצפופה. שמה בא מדברי ירמיהו הנביא:"כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם: יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ" (ירמיהו ל"א, כ"ב).

היוזמה להקמת השכונה באה מחברת "עזרת ישראל" מיפו, שהוקמה במטרה לפעול לטובת הציבור. החברה נוסדה על ידי אלעזר רוקח אחיו של שמעון רוקח. המפעל הראשון של החברה היה הקמת בית חולים לעניי העיר ולפועלי המושבות שביקרו אצל רופאי העיר. פייבל כהנוב, שהיה מזכיר החברה, כותב, כי באחת האסיפות של מנהלי עזרת ישראל הוחלט לבנות שכונה יהודית חדשה על גבול יפו. הם קנו מגרש בין הפרדסים בדרך לירושלים וחילקו אותו לחלקות, אותן מכרו אחר כך לתושבי יפו. השכונה נועדה להיקרא בשם "נוה שלום", אך כאשר ניגשו לבנייה, הגיעו למסקנה כי לצורך חפירת באר מים יידרש מהם סכום כסף נכבד נוסף שאין ברשותם, ולכן נווה שלום הוקמה למעשה רק בשנת 1890.

נווה צדק הוקמה לבסוף בסיועו של אהרן שלוש שהיה בעל קרקעות על גבול יפו. שלוש הציע למכור לחברה מגרש לבניית השכונה החדשה והנחתו הייתה, שאם יתחילו לבנות שכונה על אדמתו יגדל היישוב היהודי מחוץ ליפו ויעלה ערך אדמותיו, ולפיכך הסכים למכור למנהלי "עזרת ישראל" אדמה בתנאי תשלום נוחים ובמחיר זול מאוד - עשרים אלף אמה בכאלפיים וחמש מאות פרנק שישולמו תוך שנה. שלוש היתנה כי עד מועד התשלום יש להתחיל כבר בבנייה. השטח חולק ל-48 חלקות בנות שלוש מאות אמה כל אחת, שנמכרו למעוניינים, ובנוסף הוקצו 5,600 אמה לסלילת רחובות ולצורכי ציבור; לשכונה החדשה קראו "נווה צדק".[דרוש מקור]

תקנות השכונה

מייסדי השכונה קבעו תקנות, אשר על פיהן אמורה להיבנות השכונה החדשה. בהקדמה לתקנון נאמר:

  • מספר העולים הבאים ליפו הולך וגדל, ושכר הדירה עולה ומגיע לסכום שקשה לעמוד בו;
  • רבים מהבאים לגור ביפו אינם בעלי אמצעים והם נאלצים לגור בצפיפות רבה;
  • יש צורך באוויר צח למען הבריאות;
  • ההחלטה להקמת השכונה באה בעקבות הניסיון הטוב בהקמת השכונות מחוץ לחומות בירושלים;
  • הניסיון בירושלים הראה כי מאות משפחות יכלו לרכוש שם בתשלומים בית בשכונות החדשות.

שכונות סמוכות

עם הזמן נבנו שכונות נוספות מסביב לנווה צדק, ובהן נווה שלום שנוסדה ב-1890 על ידי זרח ברנט, שכונת אחווה שקמה ב-1899 על ידי אגודת אחווה ושכונת אהל משה שנוסדה ב-1906 בעיקר על ידי יוצאי צפון אפריקה. שכונות אלה נבלעו עם השנים בנווה צדק. שכונות מחנה יהודה (1896) ומחנה יוסף (1904) נוסדו על ידי עולים מתימן, וכעבור שנים התאחדו לשכונה אחת בשם שכונת שבזי, כשם הרחוב המפריד בינה לבין שכונת נווה צדק.

בתחילת המאה ה-20 שיגשגה השכונה והתגוררו בה סופרים ואנשי רוח רבים, ובהם הרב קוק (ששימש בין השנים 19041914 רבה של העיר יפו והמושבות שהוקמו בעלייה הראשונה והשנייה), הסופר ש"י עגנון שלימים זכה בפרס נובל לספרות (התגורר בשכונה בשנים 19091912 והיטיב לתאר את הווייתה, נופיה ודמויותיה בספרו תמול שלשום), המורה ש. בן-ציון, הסופרת דבורה בארון, המוציא-לאור יוסף אהרונוביץ, הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', המשורר דוד שמעוני והצייר נחום גוטמן (מהילדים הראשונים בשכונה, בנו של ש. בן-ציון). בשכונה נבנה גם ראינוע עדן, הראינוע הראשון בארץ ישראל, שהחל לפעול בשנת 1914.

בימי מלחמת העצמאות הייתה נווה צדק, יחד עם שכונת שבזי ושכונת כרם התימנים שכנותיה, בחזית העימות בין יהודי תל אביב וערביי יפו. וחלק ממבניה אף שימשו את חברי האצ"ל כבסיסי פעולה. במהלך המלחמה ניזוקו חלק מבתי השכונה.

עם העלייה הגדולה של שנות החמישים שוכנו רבים מהעולים בבתי השכונה, אך השכונה נותרה מוזנחת משום שנתפשה מלכתחילה כפתרון דיור זמני. בשנות השישים של המאה ה-20 הייתה נווה צדק לשכונה ענייה ומוזנחת ותושבים רבים נטשוה. כשגובשה תוכנית מתאר לתל אביב, הוצע להרוס את רובה ולבנות על חורבותיה שורה של רבי קומות בין חוף הים למרכז העסקים הראשי במגדל שלום ובשדרות רוטשילד.

בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 החלה מגמה של חזרה לשכונה, בעיקר של צעירים, ובהם אומנים רבים, אשר מצאו בנווה צדק סביבת חיים מתאימה לסגנון חייהם. התושבים החדשים החלו לשפץ את בתי השכונה ההרוסים, והפיחו בה רוח חדשה. בתקופה זו נוסד המרכז התיאטרוני בנווה צדק, אשר אכלס מחדש את המתחם הנטוש של בית הספר יחיאלי, והוקמה, בקרן הרחובות שלוש ושטיין, גינה קהילתית אשר שימשה כמקום מפגש והתכנסות לתושבים החדשים. הקמת התיאטרון והצביון החברתי החדש, הביאו למיקוד תשומת לב ציבורית בשכונה, ובעקבותיה, למודעות גוברת לחשיבות שימור אופיה המיוחד, ושימור המבנים ההיסטוריים הקיימים בה. בהמשך לכך, נגנזה בסוף שנות השמונים התוכנית להריסת נווה צדק, ובמקומה גובשה תוכנית חדשה אשר בצד הבטחת שימור צביון השכונה הגדילה באופן ניכר את זכויות הבנייה למגורים באזור. עם זאת, בנייה אשר כבר הספיקה להתממש במסגרת התוכנית הישנה, הביאה ללכידתה של נווה צדק בין רבי הקומות שליד הים (בית הטקסטיל, מלון דן פנורמה ומלון דייוויד אינטרקונטיננטל) לבין גורדי השחקים באזור תל אביב הקטנה (מגדל שלום, מגדל נווה צדק ומגדל בנק דיסקונט).

האתר הבולט ביותר בשכונה, שעבר תהליך שחזור ושימור, הוא מרכז סוזן דלל - בעבר בית הספר לבנים של חברת כל ישראל חברים ובית הספר לבנות של תנועת חיבת ציון, ובהווה מתחם תרבות, בילוי ופנאי שכולל רחבה גדולה לאירועי חוצות, אולם חזרות ומופעים של להקת המחול בת-שבע ומסעדות. אתרים נוספים ששוקמו בשכונה הם "בית הסופרים" (בעבר מקום מגוריהם של אנשי רוח חשובים - יוסף חיים ברנר, דבורה בארון ויוסף אהרונוביץ - וכיום מוזיאון נחום גוטמן) ו"בית רוקח" (בעבר מקום מגוריו של שמעון רוקח, אחד ממייסדי השכונה, וכיום מוזיאון לתולדות השכונה וגלריה לפיסול).

השכונה כיום

בעקבות תוכנית השימור שינתה השכונה את פניה והפכה לאזור מגורים מבוקש. בתים רבים בשכונה שופצו או נבנו מחדש. רחוב שבזי, המפריד בין נווה צדק לבין שכונת שבזי, הפך לרחוב אופנתי שוקק חיים ובו חנויות מעצבי בגדים וכלי בית, גלריות לעבודות אמנות, בתי קפה, מסעדות ופאבים.

בעתיד, כשתופעל המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב, צפויה הרכבת לחזור לפעול בגבולה הדרומי של השכונה.

Havrat Neve Zedek

סמל "חברת נווה צדק", בציור הקיר "תוצרת הארץ" של האמן דוד טרטקובר, המוצג בכיכר בשכונה מאז תשמ"ט 1989

טרטקובר - תוצרת הארץ 1989 - חלק ימני

ציור הקיר "תוצרת הארץ", חלק ימני

טרטקובר - תוצרת הארץ 1989 - חלק אמצעי

ציור הקיר "תוצרת הארץ", חלק אמצעי

טרטקובר - תוצרת הארץ 1989 - חלק שמאלי

ציור הקיר "תוצרת הארץ", חלק שמאלי

רחוב אחווה פינת רחוב אלרואי בנווה צדק

רחוב אחווה פינת רחוב אלרואי (2012)

Shloosh synagogue

בית כנסת שלוש

Agnon house 1

הבית בו התגורר ש"י עגנון ברחוב רוקח בנווה צדק בשנים 1909–1913

Graffiti Tel Aviv, Simtat Shlush St - close up.

גרפיטי אמנותי על פני בית בסמטת שלוש, מאת האמן יהונתן כיס-לב

SENEDNEVEZEDEK

אמנות רחוב בפינת גשר שלוש

PikiWiki Israel 42842 Cafe in Neve Tzedek

בית קפה בנווה צדק

אתרים היסטוריים בשכונה

בית הסופרים - מוזיאון נחום גוטמן, רחוב שמעון רוקח 21 בבית זה התגוררו הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ ודבורה בארון. במשך שנים רבות הוזנח הבית ועמד בשיממונו, עד אשר שוקם בסיוע הקרן הקיימת לישראל ועיריית תל אביב. האגף הצפוני של המבנה שופץ והאגף הדרומי נבנה מחדש. במקום נחנך מוזיאון המוקדש לחייו ויצירתו של הצייר נחום גוטמן, יליד השכונה והצייר המזוהה ביותר עם תל אביב (גוטמן אף עיצב את סמל העיר תל אביב). מוזיאון מחום גוטמן
בית אהרן שלוש, רחוב שלוש 32 את ביתו הראשון מחוץ לחומות יפו הקים אהרן שלוש בשנת 1883 בשכונת מנשייה לימים משטרת מנשייה המנדטורית שפוצצה במלחמת העצמאות על ידי לוחמי האצ"ל. על פי המסופר בספרו של יוסף אליהו שלוש, "פרשת חיי", נכנסה המשפחה להתגורר בבית שבמנשייה בשנת 1887, סמוך למועד חתונתו, לאחר שהוספה לו קומה שנייה. לאחר הקמת נווה צדק החליט אהרן שלוש להעתיק את מקום מגוריו, ולשם כך בנה את הבית העומד עד היום ברחוב שלוש 32. לבית זה עברה המשפחה בשנת 1892. תחילה נבנה הבית כבית חד-קומתי. בראשית המאה ה-20 נוספה לו קומה שנייה, אשר נהרסה כליל בהפגזה מן הים בעת מלחמת העולם הראשונה בפברואר 1917 (הקומה נבנתה מחדש באופן חלקי בשנים מאוחרות יותר). בבית פעל בית הכנסת של משפחת שלוש ובסמוך לו הוקם בית חרושת "האחים שלוש" שהפעילו יוסף אליהו שלוש ואברהם חיים שלוש, בניו של אהרן שלוש. לאחר מותו של אהרן שלוש בשנת 1920 השכירה משפחתו את הבית לעיריית תל אביב שהפעילה בו את תחילה את בית הספר "תחכמוני" ולאחר מכן את בית הספר המעורב לבנים ולבנות. לימים ננטש המבנה לחלוטין והוא עמד בשיממונו במשך כמה עשורים עד שצאצאיו של אהרן שלוש מכרו את הנכס לגורמים פרטיים. בית הכנסת שמדרום לבית פעיל עד היום, ואילו שטח בית החרושת שמצפון לבית פונה מבתי המלאכה שפעלו בו (שער הכניסה לבית החרושת והחומה שהקיפה אותה נותרו על עומדם).[1] שער הכניסה למפעל האחים שלוש בית כנסת שלוש
בית רחמים גורל, רחוב שלוש 30 פינת רחוב יחיאלי 8[2] לבד מבית המידות של משפחת שלוש, מצוי בסמיכות אליו בית מידות נוסף, שהוקם על ידי סוחר הטקסטיל רחמים גורל, בן לאחת ממשפחות הסוחרים החשובות בארץ ישראל של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. המשפחה שעלתה מגאורגיה באמצע המאה ה-19, ביססה את מעמדה תחילה בירושלים, ועם ראשית התפתחות היישוב העברי בנווה צדק, עבר בן המשפחה רחמים גורל להתגורר בבית זה והחל לסחור באזור יפו. הבית המקורי היה בית בעל חלל מרכזי ממנו יצאו לאבע חדרי מגורים, מרפסת רחבה וגן רחב ידיים. בראשית המאה ה-20 התווסף למבנה אגף חדש ששינה מצורתו המקורית של הבית. באגף זה, שוכנת כיום גלריית הקרמיקה "שלוש 30". עם התחדשות השכונה בסוף שנות ה-80, נקבע על חומת המגרש המערבית טריפטיכון בעיצובו של הגרפיקאי והאמן תושב השכונה וזוכה פרס ישראל דוד טרטקובר - המתאר את תולדות השכונה ואישיה. פתחי החלונות בחזית המזרחית של הבניין (פתח הדלת הוא משנות ה-70)
בית שמעון רוקח, רחוב רוקח 36 ביתו של שמעון רוקח, ראש קהילת נווה צדק מהקמתה ועד 1922. היה ממקימי חברת "עזרת ישראל" שהקימה את השכונה, יסד בה מוסדות ציבור ואף רכש את השטח עליו הוקם בית הקברות שהיה אז מחוץ לעיר ונמצא כיום ברחוב טרומפלדור. הבית הוקם בשנת 1887 כחלק מסדרת הבתים הראשונה שהוקמה בנווה צדק. מאוחר יותר נוספה לו קומה נוספת שתכנן אדריכל אוסטרי. הוא היה מהמפוארים בשכונה וכלל כיפת נחושת. בניו של רוקח ואחיו היו גם הם פעילי ציבור. בנו, ישראל, כיהן כראש עיריית תל אביב משנת 1936 ולאחר מכן כשר הפנים. הפסלת לאה מג'רו מינץ, נכדתו של שמעון רוקח, רכשה את הבית בשנת 1984 ושיפצה אותו באופן עצמאי. כיום מוצגות שם עבודותיה ומוצגים הקשורים בתולדות המשפחה והשכונה. בית רוקח
בית אבולעפיה, פינת הרחובות שלוש ורוקח ביתם של שלמה ורבקה אבולעפיה הבית שימש כבית תרבות. שלמה שהיה בקיא בשפה הערבית ובמנהגי המזרח כונה המוכתר סלים ולאחר מהפכת הטורקים הצעירים התמנה לנציג היהודים ביפו. שלמה הצטרף למיסדי אחוזת בית אך נפטר טרם הגרלת המגרשים, אשתו ושמונת ילדיהם עברו לביתם באחוזת בית. לאחר מות בעלה פיטרה את הפועל הערבי אך אישרה לו להשתמש בשם המשפחה, לימים ייסד את מאפיית אבולעפיה. בעלית הגג התגורר ש"י עגנון עם עלייתו ארצה. בית אבולעפיה שבו התגורר הסופר ש"י עגנון
קולנוע עדן, פינת הרחובות פינס ולילינבלום בית קולנוע שבנייתו החלה בשנת 1914 ביוזמת ראש העירייה הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף. זה היה הקולנוע (נקרא אז ראינוע) הראשון בארץ ישראל והוא הכיל 1,100 מקומות. הקולנוע הוקם על ידי מרדכי וייסר ומשה אברבנאל, ושמו הוצע על ידי הסופר ש. בן-ציון. הקולנוע היה פעיל עד שנת 1974. לאחר מכן, נקנה המבנה על ידי בנק לאומי מתוך מטרה לשמרו ולהנציח את הקולנוע הישראלי אך מזה שנים רבות הוא מוזנח. חזית המבנה של קולנוע עדן כיום
הבתים התאומים, רחוב פינס 30–32 בסמוך לקולנוע עדן ניצבים שני בתים תאומים (בתבנית מראה) שהיו שייכים בעבר למשפחת שלוש. את הבתים תכנן ובנה בשנים 19131914 הקבלן יוסף אליהו שלוש עבור נכדיו של אהרן שלוש, מרקו שלוש ומשה שלוש. בבתים אלה נעשה שימוש נרחב באלמנטים טרומיים מבטון מתוצרת בית החרושת של "האחים שלוש". בבית משה שלוש שברח' פינס 30 שכנה הקונסוליה הבולגרית בין השנים 19321940. מאוחר יותר שכן בו במשך שבע שנים (19601967) בית הספר לאמנויות רננים. הבתים התאומים, רחוב פינס 30–32
בית קנדינוף, רחוב פינס 36 בהמשך רחוב פינס ניצב בית קנדינוף, משפחה אמידה שהייתה בעלת נכסים גם בשכונת הבוכרים וביפו. את הבתים תכנן עבורה בשנת 1925 האדריכל מגידוביץ.
גשר שלוש, רחוב שלוש גשר ברזל המחבר בין שכונת נווה צדק לדרך יפו (רחוב אילת) שנבנה מעל הוואדי שבו הונחה מסילת הרכבת לירושלים בשלהי המאה ה-19. אהרון שלוש נאלץ לחצות את הוואדי עם כרכרתו כדי להגיע ליפו, ובאחת הפעמים שניסה לחצות התהפך עם הכרכרה ונפצע - מושל יפו ששמע על המקרה ציווה להקים לכבודו את הגשר שלימים נקרא על שמו. בשנת 1918 הגשר נבנה מחדש כשהבריטים החלו להשתמש ברכבות גבוהות יותר (כיום עדיין ניתן להבחין בלבנים בולטות המסמנות את גובהו של הגשר המקורי). כיום, בוואדי שמתחת לגשר פועל חניון. גשר שלוש בעוברו מעל הואדי ששימש את מסילת הרכבת לירושלים
מרכז סוזן דלל, רחוב יחיאלי בעבר שימש כבית הספר לבנים של חברת "כל ישראל חברים" וכבית הספר לבנות של תנועת חיבת ציון בניהולו של יחיאל יחיאלי, ובהווה משמש כמתחם תרבות, בילוי ופנאי שכולל רחבה גדולה לאירועי חוצות, אולם חזרות ומופעים של להקת המחול בת-שבע ולהקת ענבל ומסעדות. מרכז סוזן דלל
בית אמזלג, רחוב אמזלג 22 ביתה של משפחת אמזלג שהיו מאמידי היהודים בארץ. ביתם הוקם בקצה השכונה ובעקבות סלילת הרכבת, נחצה על ידי המסילה. שער הכניסה לבית אמזלג

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוד הכהן, הווטרינר התאהב בבית שלוש
    דוד הכהן, גאוות היחידה של משפחת שלוש מנווה צדק
  2. ^ מאמר מורחב על תולדות הבית ברחוב שלוש 30
אהרן שלוש

אהרן שְלוּש (19 במאי 1840 - 7 באפריל 1920), היה מראשי העדה הספרדית בעיר יפו, ממייסדי נווה צדק, צורף, חלפן כספים וסוחר קרקעות שעודד את ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות העיר וראש משפחת שלוש לה היה תפקיד מרכזי בהקמת השכונות היהודיות ביפו ובעיר תל אביב.

בית אהרן שלוש

בית אהרן שלוש (קרוי גם בקיצור בית שלוש) עומד ברחוב שלוש מס' 32 בשכונת נווה צדק בתל אביב. הבית, שנבנה על ידי אהרן שלוש בשנת 1892, שימש למגורי משפחתו (כולל, בתקופה מסוימת, משפחות שלושת בניו) עד למותו בשנת 1920. לאחר מכן נמסר לעיריית תל אביב שהפעילה בו את בית הספר תחכמוני ומאוחר יותר את בית הספר המעורב לבנים ולבנות. בשנת 2001, לאחר שהוזנח במשך עשרות שנים, מכרו יורשיו של אהרן שלוש את הבית לידיים פרטיות. בשנת 2007 נמכר לאיש העסקים מריוס נכט.

גלריה שלוש

גלריה שְלוּש הוקמה בנווה צדק ב-1985 על ידי נירה יצחקי. מאז 1989 שכנה ברחוב חיסין בתל אביב. באוקטובר 2010 השיקה הגלריה מתחם תרבות ב"בנין התאומים" ברחוב מזא"ה 7. כיום, חלל התצוגה של גלריה שלוש הוא חלל התצוגה הפרטי הגדול בתל אביב.

גלריה שלוש פועלת מאז היווסדה לקידום לוח תערוכות בינלאומי ומקומי, בשיתוף עם אוצרים ואמנים מרחבי העולם, עשייה שמיקמה את הגלריה כחלוצה ומובילה בשדות השונים של האמנות העכשווית בישראל. הגלריה מציגה עבודות בניו מדיה, וידאו, פיסול, ציור, ומיצבים. בין האמנים המיוצגים על ידי הגלריה: אורי גרשוני, גדעון גכטמן, ניר עברון, מוטי מזרחי, זיגי בן-חיים, ויליאם קנטרידג', פנחס צינוביץ', ידיד רובין, מיקי קרצמן, נורית ירדן, תומר ספיר, מיכל שמיר ועוד.

הבית ברחוב שלוש

"הבית ברחוב שלוש" הוא סרט קולנוע ישראלי משנת 1973 שעלילתו מתרחשת בדרום תל אביב לפני קום המדינה. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1973.

המרכז התיאטרוני בנווה צדק

המרכז התיאטרוני בנווה צדק היה תיאטרון שפעל בשכונת נווה צדק בתל אביב בשנות השמונים של המאה העשרים.

חיים אמזלאג

חיים נסים אמזלאג או אמזלאק (1828–1916) היה איש עסקים ומנהיג קהילתי יהודי מארץ ישראל. אחרי שהתיישב ביפו שימש כסגן קונסול בריטניה בעיר וראש הסניף של כל ישראל חברים. בימי הקפיטולציות היה לו תפקיד חשוב בהגנה על היהודים תושבי העיר, למרות שלא היו נתינים בריטיים. הוא נטל חלק פעיל ברכישת האדמות לייסוד המושבות הראשונות: בשנת 1878 פתח תקווה ובשנת 1882 ראשון לציון והיה ממייסדי שכונת נווה צדק בשנת 1887.

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות שוכן בבנין "בית הסופרים" ההיסטורי, אשר נבנה בשנת 1887 והיה לאחד הבניינים הראשונים של שכונת נווה צדק בתל אביב-יפו.

מרכז סוזן דלל

מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון הוא מרכז תרבות ישראלי השוכן במתחם אשר נמצא בשכונת נווה צדק שבתל אביב. המרכז הוכרז כזוכה פרס ישראל בתחום אומנות המחול לשנת ה'תש"ע 2010.

מנכ"ל מרכז סוזן דלל, מיום היווסדו, הוא יאיר ורדי.

נווה שלום (שכונה)

נווה שלום היא בין השכונות הראשונות מחוץ לחומות יפו אשר היו לימים לעיר תל אביב-יפו. נבנתה בשנת 1890 מדרום-מערב לשכונת נווה צדק, בין רחוב ברנט לרחוב שלוש, כדוגמת השכונות הירושלמיות, שיזמיהן דיברו אודותן במונחים של "לצאת מן החומות" במחיר זול ותנאי תשלום נוחים. הוקמה על ידי זרח ברנט, אחד ממייסדי פתח תקווה.

נחום גוטמן

נחום גוטמן (15 באוקטובר 1898, טלנשטי, בסרביה – 28 בנובמבר 1980, תל אביב) היה צייר, מאייר, פסל וסופר ישראלי, יליד האימפריה הרוסית. בשנת 1978 זכה בפרס ישראל לספרות ילדים.

סיני פתר

סיני פתר (נולד ב-28 בפברואר 1954) הוא במאי תיאטרון, מורה למשחק ושחקן ישראלי.

עודד קוטלר

עודד קוטלר (נולד ב-5 במאי 1937) הוא שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי, במאי, מחזאי, מנהל אמנותי ומייסד תיאטראות שונים בישראל.

צדק

האם התכוונתם ל...

קולנוע עדן

קולנוע עדן (בעבר: ראינוע עדן) הוא הראינוע הראשון של תל אביב, שבסוף שנות העשרים, עם התפתחות הטכנולוגיה, הפך לקולנוע. זהו אחד ממוסדות התרבות החשובים של תל אביב הקטנה. בניין הקולנוע מצוי בתחילת רחוב לילינבלום בנווה צדק, ועיצובו הייחודי אופייני לשכונה זו. הקולנוע כלל שני אולמות: תחילה נבנה אולם עם גג (אולם החורף) וכעבור שנים אחדות נוסף אולם הקיץ (חסר גג, שבו הוקרנו הסרטים תחת כיפת השמים). בכל אולם היו 800 מקומות ישיבה. בהיותו אחד מאולמות ההצגה היחידים בתל אביב הקטנה של ראשית המאה, הוא שימש לא פעם גם למופעי אופרה ותיאטרון.

רחוב אילת

רחוב אילת ביפו הוא המשכה של דרך יפו עד שדרות ירושלים. הרחוב מהווה גבול בין השכונות: נווה צדק, פלורנטין, המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, ושכונת נוגה. בסוף רחוב זה נמצא "מגדל נווה צדק". בקצה רחוב אילת נמצא מבנה טרנספורמציה שהוקם בשנות ה-30 ומיועד לשימור. בתחילה נקרא הרחוב בשם: דרך הגמלים ולאחר מכן נקרא בשם: דרך שכם ואחר כך בשם: "רחוב מוסתקים" על שמו של "עלי אפנדי מוסתקים" שהיה איש עסקים ידוע ביפו.

לאחר קום המדינה נקרא בשם: רחוב 298 עד שהוחלף שמו אל רחוב אילת. ברחוב כמה אתרים חשובים וגם היסטוריים כגון:

תחנת הרכבת יפו.

מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל במספר 50 פינת רחוב אליפלט.

מכון אבני המתפרש על פני 17 בניינים וסביבו חנויות רבות למוצרי אומנות.

בבניין מספר 21 שכנה הגימנסיה העברית "הרצליה" קודם שעברה אל בניינה השלישי ברחוב הרצל.

בבניין מספר 57 פעל בעבר קפה לורנץ - כיום מכון שכטר למדעי היהדות.

בקצה הרחוב ניצב מגדל נווה צדקהרחוב הוא חלק מן הציר היסטורי דרך יפו-שכם המחבר את דרך יפו עם רחוב רזיאל ובו מצויים מבנים ערביים עתיקים.

רחוב יהודה הלוי

רחוב יהודה הלוי הוא רחוב במרכז תל אביב, אחד מחמשת הרחובות הראשונים של העיר.

רחוב ליליינבלום

רחוב ליליינבלום בתל אביב הוא מראשוני הרחובות בעיר זו, והוא קרוי על שמו של משה לייב ליליינבלום.

תחילתו ברחוב פינס בשכונת נווה צדק, והוא נמשך מזרחה עד רחוב אלנבי. בקצהו, שבשכונת נווה צדק, הוקם בשנת 1913 "ראינוע עדן", בית הראינוע הראשון של תל אביב, שהפך לימים לבית קולנוע ופעל עד שנת 1974. מול הראינוע הוקם קיוסק לשירותם של באי הראינוע. בחלקו המערבי של הרחוב נמצא גם בית הספר "תחכמוני", שהוחלף לאחר-מכן לבית ספר "אולפנית בני עקיבא תל אביב".

בהמשכו של הרחוב נמצאים משרדי הנהלות של בנקים, כחלק ממתחם הבנקאות שכולל גם את רחוב יהודה הלוי ורחוב הרצל הסמוכים. ברחוב נמצאים משרדי הנהלה של בנק לאומי ובנק דיסקונט, ובעבר נמצאו בו ההנהלות של בנק המזרחי והבנק למסחר. בפינת הרחובות ליליינבלום והרצל ניצב אחד מחמשת הבתים הראשונים שנבנו בתל אביב, ביתו של יחזקאל דנין (סוכובולסקי).

בפינת הרחובות ליליינבלום ונחלת בנימין נמצא סניפו הראשי של בנק ישראל בתל אביב. במקום בו נמצא בניין זה שכנו בעבר שני בניינים שנבנו לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי שלמה פיינגולד: בית הדואר והטלגרף וביתו הפרטי של פיינגולד.

בפינת הרחובות לילינבלום והרצל נמצא "בית שיף" אשר היום שוכן בן מוזיאון הרצלילינבלום להיסטוריה של הבנקאות בתל אביב.

בתקופה שבה נאסרה על תושבי ישראל החזקה של מטבע זר היה רחוב ליליינבלום, בחלקו שבין רחוב הרצל לרחוב אלנבי, מרכז פעילותם של חלפני כספים, שהחליפו באופן בלתי חוקי, אך גלוי למדי, מטבע ישראלי בדולרים, ולהפך. באותה תקופה צמד המילים רחוב ליליינבלום הפך לכינוי נפוץ לשוק השחור במטבע זר. שערו של "הדולר השחור", שנקבע על ידי חלפנים אלה, ובפרט הפער בינו ובין השער הרשמי של הדולר, היווה מדד למצב המשק. כאשר הפער היה גדול מדי, היה נציג של בנק ישראל מגדיל בסתר את ההיצע של הדולר השחור.

בליליינבלום 9 שוכן בניין שהיה פעם מלון אלקונין-צנטרל, בית המלון הראשון בעיר שהוקם ב-1913 ואירח מנהיגים ואישים חשובים רבים. המקום פעם כמלון עד שנות ה-40 והוסב לאחר מכן לבית דירות. בשנות ה-70 ננטש המבנה ומאז סובל מהזנחה רבה על אף שמוגדר כמבנה לשימור.

במספר 27 שכן ביתו הדו-קומתי של ד"ר יהודה לייב פוחובסקי בו שכן בית היולדות הראשון בתל אביב, בית חולים גלעד.

בשנות העשרים של המאה העשרים הקים ד"ר יוסף צבי שטיין מרפאה שהייתה מיועדת לחולים מעוטי יכולת. את המרפאה השנייה הקים ברחוב שבזי.

עיריית תל אביב הציבה שלוש לוחיות זיכרון ברחוב:

ליליינבלום 41 - הפיקוד העליון של ההגנה.

ליליינבום 11 - לוחית זיכרון ללוחם האצ"ל אריה יצחקי שנהרג בפיצוץ במפעל תחמושת של האצ"ל שהיה בבניין ב-6 באוגוסט 1939.

ליליינבלום 7 - בית הספר תחכמוני שהיה מקום לאימוני ההגנה.

שמעון רוקח

שמעון רוקח (כ"ג בסיוון תרכ"ג, 10 ביוני 1863 – י"ב בשבט תרפ"ב, 10 בפברואר 1922; כונה גם השיח' או הש"ר, על פי ראשי תיבות שמו) היה ממייסדי נווה צדק, משכונותיה הראשונות של תל אביב, כתב "הצבי" ופעיל ציבור בארץ ישראל. נכדו של ישראל ב"ק, אחיו הצעיר של אליעזר רוקח ואביהם של ישראל רוקח ויצחק רוקח.

תחנת הרכבת יפו

תחנת הרכבת יפו (קרויה גם "תחנת הרכבת מנשייה") היא תחנת רכבת היסטורית הנמצאת צפונית ליפו, והיא למעשה תחנת הרכבת הראשונה שהוקמה במזרח התיכון מחוץ למצרים ולטורקיה.

התחנה פעלה בין השנים 1892–1948 כתחנת הקצה של מסילת הרכבת לירושלים. התחנה נסגרה בראשית מלחמת העצמאות, ולאחריה הועתקה תחנת הקצה של הקו לתחנת תל אביב דרום. התחנה נסגרה והמסילה בין שתי התחנות פורקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.