נוודים

נוודים הם קבוצות של אנשים, נשים וטף אשר אורח חייהם נמשך בנדידה ממקום למקום והם אינם חיים באופן קבוע במקום מסוים. הנוודים נודדים בהתאם לזמינות של מים, מזון, מרעה, ביטחון וכדומה. לרוב נעשית הנדידה בשטח מוגדר, או במסלול מחזורי.

אורח חיים של נוודות רווח מאוד בעבר, בעיקר אצל אנשים שחיו במדבר, אך כיום תופעה זו הולכת ומצטמצמת.

נוודות למחצה: כאשר שבטים נודדים עם עדרי הצאן למרחקים קצרים, ובעונות מסוימות, ובשאר ימות השנה הם חוזרים לנקודת יישוב שממנה יצאו ומעבדים את האדמה.

לאורך ההיסטוריה דוגמאות שונות לעמים נודדים אשר בתקופות בצורת ומחסור במזון הפכו לאלימים כחלק מהניסיון להשיג לעצמם מזון, והתקיפו את עמי הקבע, לעיתים לאחר דורות של שיתופי פעולה שלווים יחסית בין עמי הקבע לעמים הנודדים[1].

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - פרק 5
אקלים צחיח

אקלים צחיח, המכונה גם אקלים מדברי או אקלים יבש הוא אקלים השורר בחלקיו הפנימיים של המדבר והוא אקלים קיצוני בדרגת היובש שלו. אקלים זה מכסה של 14.2% משטח הקרקע של כדור הארץ.

אחת ההגדרות לאקלים צחיח היא, שכמות המים המתאדים בו מדי שנה גדולה מכמות המשקעים היורדים בו. אזור שבו הטמפרטורה היא מעל 14 מעלות צלזיוס בממוצע שנתי והמשקעים יורדים בו בעונת החורף בכמות של עד 200 מילימטר הוא אזור מדברי הנמצא באזור "האקלים הצחיח". הצמחייה נמוכה ומעטה מאוד. גידולי החקלאות מושפעים מן האקלים השורר באזור. כמות הגשמים מועטה עד מאוד ואחוזי הקרינה רבים. יצורים חיים בעלי התאמות מסוגלים להתקיים בסביבה זו, לדוגמה, גמל ושיטה סלילנית.

גם האדם מתקשה לחיות באקלים זה ואזורים אלה על-פני כדור הארץ דלילי אוכלוסין. חלק מהתושבים הם נוודים וחלקם יושבי קבע בנאות מדבר, באזורים בהם ישנם משאבי טבע או נופים מיוחדים המהווים מוקדי משיכה לתיירים. סוג אקלים זה מתהווה במקומות המרוחקים מהשפעה ימית, במקומות הנמצאים בהשפעת אנטיציקלונים חמים ובמקומות הנמצאים סמוך לזרמים אוקיאנים קרים.לפי שיטת קפן לסיווג אקלים, ישנן שתי וריאציות של אקלים צחיח: אקלים צחיח חם (BWh) ואקלים צחיח קר (BWk).

באקטריה

בַּאקְטְרִיָה היא אזור עתיק במרכז אסיה שנמצאת כיום בשטחה של מזרח אפגניסטן, פקיסטן ומעט באוזבקיסטן, בטג'יקיסטן ובסין המודרניות. צורתה הגאוגרפית של באקטריה יחד עם שכנתה הדרומית ארכוסיה היא כשל פרסה. גבולותיה הדרומיים, המזרחיים וצפוניים עוברים בהרים גבוהים כמו הינדו-כוש הרי פמיר ואילו גבולה הצפון-מערבי עובר לאורך נהר אמו דריה שאורכו כ-2,400 ק"מ. העיר החשובה באזור הייתה באקטרה (כיום באלך באפגניסטן) שנתנה לכל האזור את שמו.

באקטריה היא אזור עתיק, בעל היסטוריה עשירה והייתה ביתן של תרבויות עתיקות רבות. מיקומה הגאוגרפיה האסטרגי על אם הדרך בין הערבה האירואסייתית להודו הקנה לה מעמד כלכלי חשוב. בעת העתיקה הייתה מרכז לסחר בזהב שנכרה בסיביר והופץ דרכה למערב. השפעתה הכלכלית החשובה הייתה בין המאה ה-6 לפנה"ס למאה ה-6 לספירה.במאה ה-6 לפנה"ס נכבשה על ידי האימפריה הפרסית והייתה לסטראפיה (מחוז) חשובה בה. האימפריה הפרסית התרסקה כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר הגדול והתנתקה ממנה הלכה למעשה. בסוס, הסטראפ (מושל המחוז) של באקטריה המשיך את ההתנגדות לכובש המוקדוני, אך הובס (ב-329 לפנה"ס).

בתקופה ההלניסטית הייתה חלק מהאימפריה הסלאוקית ובהמשך הוקמה בה הממלכה היוונית של באקטריה. השלטון ההלניסטי לא האריך ימים ונפל תחת גלי כיבוש של נוודים ממוצא איראני. במהלך תקופה זו נעלם השם "באקטריה" מהשימוש והאזור איבד את ייחודו. האזור נכבש על ידי מוסלמים במאה ה-7.

בדואים

בדואים (או בֶּדְוִים, ערבית: بَدْو) הם קבוצה אתנית, שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים-למחצה, המאמינים בדת האסלאם. הם מתגוררים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני, מדבריות צפון אפריקה והנגב (ראו הבדואים בישראל) ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב.

באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.

בני קדם

בְּנֵי-קֶדֶם הוא שמו של עם נוודים המוזכר במקרא, אשר זהותו המדויקת אינה ידועה. בני קדם נדדו מזרחית לארץ ישראל, מחלקו הצפוני של המדבר הערבי, דרך המדבר הסורי באכה נהר פרת, ומכאן מקור שמם. במקרא הם מוזכרים לרוב בהקשר של עימותים עם אוכלוסיית הקבע של ספר במדבר. חוקרים נחלקו בדעותיהם בדבר זיהויים המדויק, בעוד שחלקם מציעים לזהות את בני קדם עם הארמים והשבטים הערביים של חצי האי ערב (דוגמת קדר והנבטים), אחרים טוענים כי לא מדובר בעם מסוים כלל, אלא בסך הכל בכינוי לקבוצה של שבטים שתחום מושבם העיקרי היה מזרחית לארץ ישראל.

הונגריה

הוּנְגַרְיָה (בהונגרית: Magyarország (מידע • עזרה)) היא מדינה ללא מוצא לים הנמצאת במרכז אירופה. הונגריה גובלת באוסטריה, בסלובקיה, באוקראינה, ברומניה, בסרביה, בקרואטיה ובסלובניה.

הונגריה הייתה מיושבת מזמנים פרהיסטוריים. שטחה נכלל באימפריה הרומית, ועם נפילתה הייתה יעד לפלישות של שבטי נוודים. המדיארים השתלטו על הארץ במאה העשירית והקימו את ממלכת הונגריה. הממלכה, שקיבלה עליה את הנצרות הקתולית, הגיעה בימי הביניים למעמד של מעצמה אזורית, אך נפלה לידי האימפריה העות'מאנית ב-1526 והייתה תחת שלטונם כ-150 שנה, לאחריהן נכבשה בידי אוסטריה ההבסבורגית. במאה ה-19 השיגו ההונגרים אוטונומיה נרחבת בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר תבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה הפכה הונגריה, על-פי חוזה טריאנון, למדינה עצמאית. במלחמת העולם השנייה ניצבה הונגריה לימין מדינות הציר ובסופה נכבשה בידי הצבא האדום. ברית המועצות השליטה בהונגריה דיקטטורה קומוניסטית, וסייעה לדכא נסיון התקוממות ב-1956. המשטר הקומוניסטי קרס ללא אלימות בסוף שנות השמונים. בשנת 1999 הצטרפה הונגריה לברית נאט"ו וב-2004 לאיחוד האירופי.

פני השטח ברובם מישוריים. שני נהרות גדולים חוצים את הארץ מצפון לדרום - הדנובה והטיסה.

השפה הלאומית, הונגרית, היא ממשפחת השפות הפינו-אוגריות ואינה קרובה לשפות של העמים השכנים. האוכלוסייה אחידה יחסית מבחינה אתנית.

המאה ה-11

המאה ה-11 היא התקופה שהחלה בשנת 1001 והסתיימה בשנת 1100 (בין התאריכים 1 בינואר 1001 ל-31 בדצמבר 1100). בתקופה זו החלו ימי הביניים הנורמניים. המאה הייתה המאה הראשונה של המילניום השני לספירה.

התקופה המזוליתית

התקופה המזוליתית (מ-Mesolithic - ביוונית: μέσος - מזוס (אמצע), λίθος - ליתוס (אבן), דהיינו תקופת האבן התיכונה), היא מושג המשמש באירופה להגדרת התקופה הארכאולוגית שבין התקופה הפלאוליתית והתקופה הנאוליתית. כלומר, זו תקופת המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים נוודים לאורח חיים של חקלאים, היושבים בכפרי קבע. תחילת התקופה משתנה ממקום למקום אך מקובל ליחסה לתחילת תור ההולוקן, לפני כ-11,000 שנים.

זהו מושג מקביל מבחינות מסוימות למונח התקופה האפיפלאוליתית (התקופה שאחרי הפלאולית) בלבנט ובארץ ישראל, ובמקומות נוספים באגן הים התיכון. עם זאת, התקופה האפיפלאוליתית התחילה כ-10,000 שנים מוקדם יותר, עדיין בתור הפליסטוקן, והמעבר לכפרי קבע קדם-חקלאיים היה מודגש יותר (למשל התרבות הנאטופית של סוף התקופה האפיפלאוליתית בארץ ישראל).

השינוי האקלימי באירופה של המעבר מהפליסטוקן להולוקן הביא לשינוי בהרגלי התזונה: בתקופה זו התפתח הדיג כדי לספק את הצרכים הגדלים של האוכלוסייה ושינוי בכמות הצייד. במקביל לגיוון המזון בצייד חלה התפתחות משמעותית בהסתמכות על מזון מן הצומח. לקראת סוף התקופה הזו החל האדם מביית מיני צמחים.

במרבית האזורים, התקופה המזוליתית מאופיינת בכלי צור מורכבים קטנים. ציוד דיג, קרדומי אבן, וחפצי עץ כגון סירות קאנו וקשתות נמצאו בכמה אתרים. החל ייצור כלים מורכבים בעלי ידית שבה משובצים להבוני צור מסותתים - מיקרוליתים. המיקרוליתים שולבו בכלי ציד ודיג, וכלי צור אחרים דוגמת מרצעים ומגרדים שנוצלו לעיבוד החיות שניצודו או יצירת כלים אחרים.

חיל פרשים

חיל פרשים הוא חיל שבו משרתים חיילים הרכובים על גבי סוסים, ולעיתים רחוקות יותר על גבי גמלים, פרדות או בהמות משא אחרות. חיילים אלו מכונים פרשים. פרשים היו נפוצים בצבאות האסיאתיים, הצפון אפריקאים והאירופאים מהעת העתיקה עד המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם השנייה פחת מאוד השימוש בפרשים עקב המיכון הנרחב של הצבא, אם כי פרשים המשיכו לשרת בכוחות הביטחון של מדינות שונות, בעיקר בתפקידי שיטור או באזורים גאוגרפיים שבהם הגישה לכלי רכב ממונעים קשה.

עקב מחירו הגבוה של סוס קרבי, והנוהג המקובל בחלקים נרחבים של העולם בעת העתיקה ובימי הביניים שחיילים אחראים לרכישת ציודם מכספם שלהם, נוצרה מסורת בה חיל הפרשים מורכב מבעלי האמצעים שבין החיילים. בחברות רבות הפכו הפרשים למעמדות של ממש, כמו למשל באירופה של ימי הביניים, שבה הפכו הפרשים הכבדים למעמד האבירים. גם בעת העתיקה השתייכו הפרשים לעילית החברתית, ושמו של אחד המעמדות ברומא נבע מיכולתם לממן סוס רכיבה, הלא זהו מעמד הפרשים.

חצי האי ערב

חצי האי ערב (בערבית: شبه الجزيرة العربية) הוא חצי אי בדרום-מערב אסיה, בצומת שבין אפריקה לאסיה, מזרחית לאתיופיה וצפונית לסומליה, מדרום לישראל ולירדן, ודרום-מערבית לאיראן.

חופי חצי האי ערב הם הים האדום מדרום-מערב ומפרץ אילת (הידוע גם בשם מפרץ עקבה בשפות שונות), הים הערבי מדרום-מזרח; ומפרץ עומאן והמפרץ הפרסי מצפון-מזרח.

חרס

חרס הוא חומר קרמי (סיליקט) שלאחר שיובש לחלוטין נצרף בכבשן להקשייתו. תהליך זה משמש לייצור כלים וחפצי אמנות.

המילה חרס היא מילה עתיקה, היא מופיעה במקרא (בכתיב חרשׂ) וכן במשנה ובתלמוד, בעברית מודרנית היא משמשת לצידה של המילה קרמיקה. כלי החרס עשויים מחומר (טעות לשונית נפוצה: חימר).

טורקמנים

טוּרְקְמֶנִים הוא הכינוי הניתן לשבטי נוודים שהתאסלמו וחדרו לתוך העולם המוסלמי. מרבית הטורקמנים נמנו עם שבטי האוע'וז. הטורקמנים היו אחד ממקורות כוחה של האימפריה הסלג'וקית, אך אחרי שזו התבססה עמדו מנהגיהם הנוודיים בסתירה לשאיפות השלטוניות של הסולטאנים הסלג'וקים.

הפשיטות של הטורקמנים לתוך האימפריה הביזנטית היו הגורם העיקרי לפרוץ קרב מנזיקרט. אסיה הקטנה החלה להיקרא "טורקיה" בעקבות המספר הגדול של הטורקמנים שנכנסו אליה בעקבות ניצחון אלפ ארסלאן הסלג'וקי על הקיסר הביזנטי רומאנוס הרביעי דיוגנס בקרב זה במאה ה-11.

אחרי כיבוש סוריה וארץ ישראל בידי מלכ שאה, בנו של ארסלאן, הגיעו טורקמנים גם לשם. הם מוזכרים במאה ה-12 בספרי היסטוריה מוסלמים ובספרות הצלבנית כרועים-נוודים, כלוחמים בצד המוסלמי נגד הצלבנים, וכמגדלי סוסי קרב אשר נקראו גם הם "טורקמנים". לאחר מכן הם מתוארים גם בספרי מסע של תיירים וצליינים אירופיים מהמאה ה-13 ואילך.

בימי המנדט הבריטי חיו בארץ ישראל כ-2000 טורקמנים, חלקם כרועים-נוודים בדומה לבדואים, וחלקם בכפרי קבע קטנים – אבו זריק ליד קיבוץ הזורע של היום, נע'נע'יה בתחום המושב מדרך עוז של היום, וליד אלאוע'זין באזור כפר ברוך של ימינו. לאחר קרב משמר העמק ברחו תושבי הכפרים לג'נין.

מדיארים

המדיארים (או מגיארים, magyarok) או הונגרים הם עם הדובר שפה אוגרו-פינית ששורשיו הרחוקים בהרי אורל ובסיביר המערבית, אשר נדד במאה השמינית ובמאה התשיעית לספירה מערבה, והתיישב באזור הונגריה דהיום. צאצאי שבטי נוודים לוחמים אלו שהתערבבו עם בני אוכלוסיות אחרות - סלבים, גרמנים, קומנים ועוד - מהווים את רוב תושבי הונגריה כיום, כמו גם מיעוט חשוב מתושבי המדינות השכנות – סלובקיה, רומניה, סרביה, אוקראינה וכו'. הם נקראים בפי עמים אחרים גם "הונגרים". המושג "הונגרי" הוא גם כן שם עתיק שמקורו בשם של שבט מערבות אסיה. הוא התקשר מאוחר יותר לשם המדינה "הונגריה", ובמשטרים הונגריים שונים - שעודדו התבוללות של קבוצות אתניות אחרות, קיבל גם מובן של "אזרח הונגריה" או "דובר הונגרית", בעוד ש"מדיארי" - הצביע על שייכות אתנית טהורה יותר, ממוצא "הונגרי-שורשי". בשפה ההונגרית משתמשים כיום רק בשורש "מדיארי" בשני המובנים – האתני-לשוני והמדיני: השפה המקומית נקראת "שפה מדיארית" (magyar nyelv), ואילו הונגריה מכונה "ארץ המדיארים" (Magyarország). בשפות אחרות משתמשים בשם "הונגרים" (Hungarians, Hongrois, Ungaren), הן לציון בני העם המדיארי והן לציון אזרחי הונגריה או ילידי הונגריה.

מורים

מוּרִים (בספרדית: Moro) היה כינוי נפוץ באירופה הנוצרית למוסלמים, ובפרט למוסלמים תושבי צפון אפריקה וספרד המוסלמית. המקור של הכינוי הוא בשם מאורים, עם נוודים מהעת העתיקה שמוצאו ממאוריטניה. במאה השמינית לספירה המאורים התאסלמו ובשפות האירופאיות שמם הפך לכינוי לכלל המוסלמים תושבי האזור. הכינוי "מורים" גם לא הבדיל בין מוסלמים ממוצא ערבי או ברברי. בהרלדיקה, המורי מוצג בדרך כלל כאפריקאי מהאזור שמדרום לסהרה, גם בסרי לנקה יש קבוצת אוכלוסייה בשם זה.

ניואה

ניוּאֶה (Niue) (מבוטא באנגלית נְיוּ-אֵי) היא מדינת אי בדרום האוקיינוס השקט בעלת הממשל העצמי הקטנה ביותר בעולם. האי ידוע בשמו "הסלע של פולינזיה", ואילו ילידי המקום מכנים אותו בפשטות "הסלע".

בשנת 1901 העבירה האימפריה הבריטית את החזקה לידי ניו זילנד, מצב המתקיים עד לימים אלו. הממשל העצמי מסתכם בניהול שוטף לענייני פנים, ענייני חוץ וביטחון נקבעים ומנוהלים על ידי ניו זילנד והריבון העליון של ניו זילנד (אליזבת השנייה), שהיא להלכה הריבון העליון של ניואה.

ניואה נמצאת כ-2,400 ק"מ צפון-מזרחית לניו זילנד, בסמיכות לטונגה, לסמואה ולאיי קוק. פירוש שמו של האי הוא "ראו את עצי הקוקוס" שניתן לו על ידי תושביו: נוודים מסמואה וטונגה.

צוענים

צוענים או בני רומה - אחד המיעוטים האתניים הגדולים באירופה.

צוענים הם עם נוודים הנפוץ בעיקר באירופה, שמוצאו בתת היבשת ההודית. בני עם זה מכונים גם בשמות "רומים", "רומאנים", "סינטי" "ציגנר" ועוד. השם רום, המועדף עליהם, משמעו בשפתם: גבר, בעל בית. חוקר תולדות הצוענים הבריטי Angus McKay Fraser מצא שבשפה הפרסית המילה דום ובשפה הארמנית המילה לום, הן בעלות משמעות זהה.

מקור הצוענים נקבע לצפון הודו. השושלת הע'זנווית פלשה להודו בראשית האלף השני ומשערים, שמסיבה זו עזבו הצוענים את מולדתם ויצאו לנדודים. בכתב יד של נזיר גאורגיאני בהר אתוס מוזכר שבשנת 1054 הגיעו לקונסטנטינופול הרבה athinganoi (άσίγγανοι), שהיו ידועים כקוראי עתידות ומכשפים.

הצוענים, שהתמחו בעבודות מתכת, הובאו כנראה לאירופה על ידי צבאות טטרים החל מהמאה ה-14 לספירה. תפקיד הצוענים היה במתן שירותים לצבא הטאטארי, אולם לאחר שהטאטארים נסוגו מאירופה, הצוענים לא נסוגו איתם. הצוענים בלטו בסביבתם באורח חייהם הנוודי, בגוון עורם הכהה ובשפתם השונה מאוד מהשפות האירופאיות והקרובה לסנסקריט. הבדלים אלה שימשו פעמים רבות כסיבה ליחס העוין ולעיתים אף גזעני כלפיהם, שכלל צווי גירוש רבים. עוינות זו הגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה, בה השמידו הנאצים מאות אלפי צוענים. בימינו חלק לא מבוטל מן הצוענים התיישבו במקומות קבע וחלקם אף התבוללו בעמים שבקרבם חיו. ההערכות בדבר אוכלוסיית הצוענים בעולם כיום נעות בין 5 ל-11 מיליון בני אדם.

שפתם של הצוענים, שפת הרומאני, עדיין שגורה בפי חלק גדול מהם (כ-2.5 מיליון בני אדם דוברים את השפה), הרומאני שייכת לענף ההודי-ארי של קבוצת השפות ההודו-איראניות ממשפחת השפות ההודו-אירופיות.

ציידים-לקטים

חברת ציידים-לַקָּטִים היא חברת נוודים שהמערכת הכלכלית שלה מבוססת על איסוף מזון מצמחי בר, וכן ציד של בעלי חיים, ואינה עוסקת בחקלאות או בגידול בעלי חיים מבויתים.

בחברת הציידים-לקטים, חלוקת העבודה על פי רוב מתחלקת בצורה מגדרית: הנשים עוסקות בליקוט של קטניות, פירות, ירקות ועוד (מאחר שזו פעולה שלא דרושה לה תשומת לב מלאה, וניתן להפסיקה ולחדשה בנקל, ולהתפנות לטיפול בילדים ולעיסוקים אחרים) ואילו הגברים עוסקים לרוב בציד בעלי חיים, ונעדרים לעיתים תקופות ארוכות מביתם.

ציידים-לקטים חיים בדרך כלל בקבוצות חברתיות קטנות ומבודדות יחסית, המונות לא יותר מכמה עשרות בני אדם.

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על כך שעד לפני 12,000 שנה, כל בני האדם היו ציידים-לקטים. המהפכה הנאוליתית ("המהפכה החקלאית"), שהתרחשה בדרום-מערב אסיה בין האלף ה-8 ל-7 לפנה"ס, מסמלת את המעבר מחברות ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות יצרניות בתקופת האבן החדשה. הצעד המכריע במעבר לחיי קבע היה ביות צמחים ובעלי החיים. התפתחות זו הייתה איטית, והמעבר מתלות גמורה בצמחי בר לייצור ועיבוד מזון נמשך אלפי שנים.

גם כיום קיימים עדיין שבטים ציידים-לקטים, בעיקר באזורים מבודדים באפריקה ואוסטרליה.

רחובות

רְחוֹבוֹת היא עיר במישור החוף הדרומי בישראל. היא הוקמה כמושבה ביום י"א באדר תר"ן, 5 במרץ 1890 על ידי עולים מפולין שהתארגנו במסגרת חברת "מנוחה ונחלה", על עשרת אלפים דונם מאדמות דוראן, שנקנו על ידי יהושע חנקין, מבעליהן, בוטרוס רוק, שהיה ערבי נוצרי. ב-1914 אוכלוסיית המושבה מנתה 955 תושבים. רחובות הוכרזה כעיר בשנת 1950. העיר חברה בארגון פורום ה-15.

העיר רחובות ידועה בזכות מכון ויצמן למדע והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית הנמצאים בתחומה. בעבר הייתה ידועה כעיר בה פרדסים רבים (על כן סמל התפוזים בדגלה), אך בעשור השני של המאה ה-21, אין עוד בשטחה חקלאות הדרים פעילה והפרדסים הנטושים הולכים ונמחקים על ידי הבנייה החדשה. שכנותיה של רחובות הן: בצפון נס ציונה, בצפון-מזרח רמלה, וכפר ביל"ו במזרח ובדרום-מזרח המועצה האזורית גזר, בדרום קריית עקרון, בדרום-מערב המועצה האזורית ברנר, במערב המועצה האזורית גן רווה ויבנה ובצפון-מערב, גובלת רחובות בכפרים הקטנים כפר אהרון וטירת שלום, הכפופים מוניציפלית לעיריית נס-ציונה.

שלטה

שלטה היא שפה המדוברת בפי כמה עשרות אלפי נוודים אירים באירלנד ובארצות הברית. השפה מבוססת על אירית, אך יש בה שינויים שנועדו להקשות כמה שיותר על מי שאינם משתייכים לקהילת הנוודים האיריים [דרושה הבהרה][דרוש מקור] . חוקרי שפות תיעדו את השפה מאז 1870, כשהעבודות הראשונות אודותיה פורסמו בשנות 1880 ו-1882 על ידי צ'ארלס לילנד . מומחים שונים לשפות הקלטיות העריכו שהשפה הייתה קיימת עוד מהמאה ה-13.

שפות קלטיות

שפות קלטיות היא תת-משפחה של משפחת השפות ההודו-אירופיות. השפות היו מדוברות בפי הקלטים ברחבי מערב אירופה עד סוף האלף הראשון לספירה, אך כיום השימוש בהן מוגבל לאיים הבריטיים ולמחוז ברטאן בצרפת. האזורים בהם נותרו דוברי השפות הקלטיות כיום מכונים האומות הקלטיות.

בתקופת הזוהר של העמים הקלטיים דוברו השפות הקלטיות בפי רוב אוכלוסיית אירופה. כיום נלחמות השפות הקלטיות על הישרדותן, כשהן סובלות מתחרות קשה מצד האנגלית והצרפתית.

תת-המשפחה כוללת 6 שפות, מתוכן אחת נכחדה. מספרם הכולל של דוברי השפות הקלטיות בעולם אינו עולה על 3 מיליון.

בלשנים רבים מצביעים על קשר משפחתי הדוק בין השפות הקלטיות והשפות האיטליות, ואף משייכים אותן לעיתים לקבוצה רחבה יותר של שפות קלטו-איטליות, זאת בשל הדמיון הרב בין אוצר המילים של שתי הקבוצות.

בלשנים אחרים, תיארו קשר טיפולוגי חזק בין לשונות שמיות ולשונות מצריות (ובייחוד קופטית) ללשונות הקלטיות השונות.

השפות הקלטיות מתחלקות לשני פלגים. להלן רשימת השפות:

הפלג הדרומי או הבריתוני:

ברטונית: מדוברת בברטאן שבצרפת.

ולשית: שפה אזורית מוכרת בוויילס, מדוברת כיום בפי כחצי מיליון מתושבי ויילס וכן בפי כמה קהילות של מהגרים ולשים בארגנטינה.

קורנית: מדוברת באופן מצומצם במחוז קורנוול שבאנגליה.

הפלג הצפוני או הגוידלי:

גאלית סקוטית: שפה אזורית מוכרת בסקוטלנד. מדוברת בפי כמה עשרות אלפי אנשים בצפון סקוטלנד. בעבר דוברה גם בניופאונדלנד, אך אינה מדוברת שם יותר.

אירית: שפה רשמית באירלנד ובאיחוד האירופי, מדוברת כיום בפי כרבע מיליון מתושבי אירלנד.

שלטה: מדוברת בפי כמה אלפי "נוודים איריים" באירלנד ובארצות הברית.

מאנית: דוברה בעבר באי מאן ונכחדה בשנות ה-70 של המאה העשרים כשפה מדוברת. עדיין משמשת כאחת השפות הרשמיות ויש ניסיונות להחיותה כשפת דיבור וחינוך.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.