נביאים

נביאים הוא שמו של המדור השני בתנ"ך, בו מצויים הספרים המתארים את קורות ישראל לאחר הכניסה לארץ ישראל,[1] וספרי הנביאים. הכינוי נביא מיוחס למי שנושא את דבר האל.

על פי הרמב"ם, ספרי התנ"ך מתחלקים לשלוש רמות של קדושה לפי מידת ההשראה האלוהית ששימשה לכתיבתם: ספרי התורה נכתבו על ידי אב הנביאים משה רבנו, ספרי הנביאים נכתבו בפעולת נבואה, וספרי הכתובים נכתבו על ידי אנשים שאינם בהכרח נביאים אך כתבו בהשראת רוח הקודש.

ספרי התנ"ך המצויים במדור נביאים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיה, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר.

חלוקת הספרים

ספרי הנביאים מתחלקים לרוב לשתי חטיבות, שחלוקתן אינה כרונולוגית, אלא תוכנית ועניינית:

חלוקה זו ל"נביאים ראשונים" ו"נביאים אחרונים" מקובלת במהדורות דפוס שונות מאז ימי הביניים. ראשיתה כנראה במהדורה של ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים עם פירוש רד"ק, שיצאה לאור בדפוס שונצינו בשנת ה'רמ"ו (1485) תחת הכותרת "ארבעה נביאים ראשונים".[2] במקורות חז"ל מקובלת הבחנה אחרת: הנביאים עד סוף תקופת הבית הראשון, כולל ישעיה ירמיה ויחזקאל ומרבית "תרי עשר", הם "נביאים ראשונים", ואילו חגי זכריה ומלאכי, שהתנבאו בתחילת ימי הבית השני, הם "נביאים אחרונים".[3] חלוקה זו נסמכת, כנראה, על הפסוק להלן:

הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב.

מחברי הספרים על פי המסורת

המסורת המקובלת לגבי עורכיהם של הספרים מוזכרת בתלמוד (מסכת בבא בתרא יד-טו), ומובאת כאן:

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ישנן מעט נבואות בחוץ לארץ, אולם בכל הספרים עיקר הנבואות בארץ ישראל.
  2. ^ מיכאל אביעוז, ‏על מקור הכינוי "נביאים ראשונים", JSIJ‏ 8, 2009, עמ' 1–7
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה', הלכה א'; פירוש המשנה לרמב"ם על מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"ב.
זכריה הנביא

זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא, הוא דמות מקראית, נביא אשר חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני. ספרו, האחד-עשר בתרי עשר, עשוי משני חלקים השונים זה מזה באופיים עד כדי כך, שמרבית החוקרים רואים בהם מעשה ידי שני נביאים שונים, כאשר חלקו השני של הספר שייך לנביא אלמוני מתקופה לא ברורה.

בחלק הראשון בולטים חזיונותיו של זכריה, ובחלק השני ישנם שני משאות נבואיים, העוסקים בעיקר באחרית הימים.

יחזקאל

יְחֶזְקֵאל בן בּוּזִי הכהן (או יחזקאל הנביא), היה נביא בתקופת בית ראשון ולאחר חורבן הבית.

ילקוט שמעוני

ילקוט שמעוני הוא לקט מדרשים קדומים על התנ"ך.

לא ידוע רבות על מחבר הילקוט או על זמן יצירתו. מדפיס הילקוט בוונציה בשנת 1566 רבי מאיר פרינץ, ייחסו לרבנו שמעון ראש הדרשנים מפרנקפורט, וכן ייחסו החיד"א בספרו שם הגדולים. לדעת החוקרים צונץ ואברהם אפשטיין הילקוט חובר בפרנקפורט בתחילת המאה ה-13.

מדרשי הילקוט מלוקטים מהתלמוד הבבלי והירושלמי, מהספרא המכילתא, מדרש רבה ומדרש תהילים, אבות דרבי נתן, פרקי דרבי אליעזר ומסכתות קטנות, פסיקתא ותנחומא ועוד מדרשים שנעלמו במשך השנים וזהו למעשה השריד היחיד שלהם, כדוגמת מדרש ויסעו, מדרש אספה, מדרש אבכיר, ספרי זוטא, והוא מקור מרכזי בשחזור אותם מדרשים אבודים.

פירוש על הילקוט, בשם "זית רענן", חיבר הרב אברהם גומבינר, בעל "המגן אברהם". הפירוש היה קיים בשלמותו רק בפני עצמו, אך בצמוד לילקוט נדפס ברוב המהדורות רק תקציר ממנו.

הילקוט נדפס לראשונה בשנת ה'רפ"א וזכה לכתריסר מהדורות מודפסות. בשנת תשל"ג (1973) החל מוסד הרב קוק להוציא לאור מהדורה מדעית של הספר בעריכת דוב היימן ויצחק שילוני. עד עתה (2015) יצאו לאור תשעה כרכים על התורה, ושני כרכים על נביאים. מבוא לספר מהרב בצלאל לנדוי נדפס בתחילת כרך ראשון על נביאים.

משנת 1998 החלה לצאת בירושלים, על ידי הרב רפאל לוין, מהדורה חדשה ומוערת, המביאה גם גרסאות של המכונה כתב יד אוקספורד של הילקוט, שהוא בכיר כתבי היד שלו, וכן לשאר המדרשים המובאים בילקוט. במהדורה זו מובא גם פירוש זית רענן השלם, שבמהדורות הקודמות נדפס רק תקציר שלו. עד היום הודפסו 13 כרכים, הכוללים את חמשת חומשי תורה ומגילות איכה, רות ואסתר.

ירמיהו

לפי התנ"ך יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה.

ישעיהו

יְשַׁעְיָהוּ בֶּן־אָמוֹץ או יְשַׁעְיָהוּ הַנָבִיא, היה נביא שפעל בממלכת יהודה באמצע תקופת בית ראשון. ישעיהו נחשב לאחד הנביאים החשובים, המרכזיים והמשפיעים בנבואה הישראלית הקלאסית. הוא פעל בתקופת הגדולה של ממלכת אשור ותקופת היחלשותה של ממלכת יהודה, ורבות מנבואותיו מתייחסות למהלכים המדיניים בתקופה זו.

ישעיהו התנבא רבות על עמי האזור ועל חורבנם העתידי, זאת בנוסף לנבואותיו על ממלכת ישראל. מספר הסברים ניתנו לסיבה להתנבאות זו על הממלכות, כאשר יש הטוענים כי מדובר בנבואות שנועדו לרומם את רוחו של עם ישראל באמירה כי עמי האזור יפלו בעוד ישראל ישרדו, לעומתם יש הטוענים כי ישעיהו התנבא ישירות אל העמים המוזכרים בנבואה. מספר חוקרים אף טוענים כי חלק מהנבואות כלל לא נתחברו על ידי ישעיהו. לפי הטוענים כי ישעיהו התנבא ישירות אל העמים המוזכרים בנבואה, ייתכן שהיה נביא מוכר בעמי האזור ולא רק בישראל.

מיכה

מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי הוא דמות מקראית. לפי המתואר בתנ"ך, הוא היה נביא שפעל בממלכת יהודה ובממלכת ישראל באמצע תקופת בית ראשון. ספרו, בן שבעת הפרקים, הוא השישי בקובץ התרי עשר, וממוקם בין ספר יונה לספר נחום. בין נבואותיו יש נבואות פורענות וגם נבואות נחמה, אולם בעיקר הוא מתבלט בדברי התוכחה שלו אל ראשי העם ומושליו. מיכה היה אחד מ"ארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק" - כפי שאמרו חז"ל, כלומר שפעלו באותה תקופה - הושע, ישעיהו, עמוס ומיכה (ומיכה כנראה היה הצעיר מביניהם). אף על פי שאירועים היסטוריים (דוגמת מסעות צבא אשור בארץ ישראל) לא נזכרים במפורש בספרו, ניכרת בבירור השפעתם על נבואותיו, וגם מסגרת התקופה משתלבת היטב עם ספרו.

נביא

נביא, בתקופות הקדומות, היה אדם שהיה מתקשר עם אל כלשהו. אל הנביא היו מגיעים אנשים שרצו להתייעץ בקשר לייעודם או עתידם, דברים שבהווה, או קבלת תמיכה ומזור נפשי. לעיתים רבות מלכים היו מחזיקים בחצרם, נביא מיוחד שייעץ להם מבחינה אסטרטגית. לעיתים תפקיד הנביא הצטמצם למסירת העתיד או לראיית דברים נסתרים. בישראל מכל מקום הנביא אחז גם בעמדה מוסרית ושיפוטית, והיה בעל תפקידים נוספים: מתווך בין העם לאלוהים, מחנך רוחני ומוכיח בשער, ובשל כך נביאים לעיתים היו בעימות עם העם ומנהיגיו. יחסו של הנביא אל העם היה אמביוולנטי, מחד גיסא - הוא אחד מהם, ומאידך גיסא - הוא נציג האל בעולם.

ספר יהושע

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך כיבוש הארץ.

ספר יחזקאל

ספר יְחֶזְקֵאל, הנקרא על-שם גיבורו, הנביא יחזקאל בן-בוזי, הוא השלישי בין ספרי נביאים אחרונים (אחרי ישעיה וירמיה). הנביא יחזקאל התנבא לפני חורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה) ובעיקר לאחריו, בגלות בבל.

בספר יחזקאל קיימים בדרך כלל שלושה חלקים לכל חזון: חזון פותח, המשך, וחזון משלים. שני הראשונים דומים בסגנון הכתיבה שלהם ומיוחסים ליחזקאל, בעוד שהשלישי נוטה להיות שונה ולפיכך מיוחס על ידי חלק מחוקרי המקרא לתוספות המאוחרות יותר לספר. בנוסף, בספר קיימות מספר דוגמאות לעריכת הכתוב (בעיקר מבחינת סדר החזונות), אם כי לא ברור אם יחזקאל עצמו ערך את הכתוב או כותבים מאוחרים יותר.

ספר ירמיהו

ספר יִרְמְיָהוּ הוא השני מבין ספרי נביאים אחרונים, ועוסק כמעט כולו בנבואות חורבן. תקופת ההתרחשות של הספר היא סוף ימי בית ראשון. ירמיהו הנביא, על פי הכתוב בספר, סבל רבות בשל זעם העם והמלך על נבואותיו והעביר ימים רבים בבית סוהר, אף על פי שהוא עצמו נעצב ביותר בשל נבואותיו והרבה לבקש רחמים על העם.

כפי העולה מתוך הספר עצמו, נראה שכתבו ברוך בן נריה הסופר, מפיו של ירמיהו, ונראה כי הוא ערוך מגילות-מגילות. עם זאת, ייתכנו עריכות מאוחרות יותר, עד לתקופת חיתום המקרא.

ערך מורחב – ירמיהו

ספר ישעיהו

ספר ישעיהו הוא אחד מעשרים וארבעה ספרי התנ"ך, המרכז את נבואותיו של הנביא ישעיהו בן אמוץ. חוקרי המקרא מייחסים את הספר לשניים או לשלושה מחברים מתקופות שונות.

על פי ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, הועלה הספר על גבי הכתב על ידי חזקיה מלך יהודה וסיעתו (המאה השמינית - שביעית לפני הספירה, על פי הכרונולוגיה המקובלת במחקר). אולם לדעת חוקרי המקרא חלקו השני של הספר חובר רק בתקופת שיבת ציון, במאה החמישית לפני הספירה.

ספר מלכים

ספר מְלָכִים הוא אחד מספרי הנביאים בתנ"ך, האחרון שעוסק בתיאור כרונולוגי של קורות עם ישראל. הספר מתאר את ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה, מעשיהם והאירועים בארץ בתקופתם, מימיו האחרונים של דוד המלך ועד חורבן בית המקדש הראשון.

בין הנביאים הבולטים המופיעים בספר ניתן למנות את אחיה השילוני, אליהו ואלישע.

ספר שופטים

סֵפֶר שׁוֹפְטִים הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה של תקופת השופטים בתולדות עם ישראל, היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.

ספר שמואל

ספר שְׁמוּאֵל הוא השלישי בספרי קובץ נביאים שבתנ"ך. הספר מתאר את ההתרחשויות משלהי ימי השופטים עד שלהי ימי מלכותו של דוד. הוא מגולל את פועלם של שני השופטים האחרונים, עלי הכהן ושמואל הנביא, את עליית מוסד המלוכה בראשות מלך ישראל הראשון שאול, ואת עלייתו ותקופת מלוכתו של דוד.

עמוס

עָמוֹס הוא נביא הכתב הראשון

בקובץ תרי עשר. בתלמוד (מגילה יד ע"א): "תניא, הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה". ולכן לא שייך לחלק בין סוגי הנביאים נבאי הכתב הספר נביא עממי נביא קלאסי וכו'.

ספרו מופיע שלישי בתרי עשר. הוא ניבא בתקופת ירבעם השני מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה (חי במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפני הספירה). בזמנו ממלכת ישראל הגיעה לפריחה כלכלית ומדינית, ודבר זה הקים בממלכת ישראל מעמד של עשירים שחיו חיי מותרות ותפנוקים, לעומת המוני האיכרים שהעוני והמצוקה פגעו בהם.

העניים נאלצו ללוות בריבית גבוהה מהעשירים, וכאשר לא היה להם כסף לפרוע את חובותיהם, גזלו מהם העשירים את שארית רכושם ואף מכרו אותם לעבדות.

עתיד

עתיד הוא החלק של קו הזמן שעדיין לא קרה. כלומר המקום במרחב-זמן שבו נמצאים כל האירועים שעדיין לא קרו. במובן זה העתיד הפוך במשמעותו לעבר (הזמן והאירועים שכבר קרו) וההווה (האירועים שקורים כעת).

בעת העתיקה מושג העתיד נתפס רק על ידי חלק מהקדמונים.

בימי הביניים עסקו חכמים ופילוסופים בהערכת הזמנים והיחסים ביניהם. היו אשר סברו, כי אין הווה כלל אלא "רק שני זמנים: עובר (עבר) ועתיד".ניסיון לחזות את העתיד העסיק את האדם מאז ומתמיד, כך נוצרו תורות כגון האסטרולוגיה והנומרולוגיה ומוסד האורקל מדלפי ועוד אורקלים רבים יוון העתיקה. בחיזוי עתידות עסקו נביאים, מכשפים, קוסמים ומפענחי חלומות.

העתידנות המודרנית עוסקת בהשערות לגבי העתיד.

ספר העיון "המצאת המחר" מאת הפילוסוף דניאל ש. מילוא, טוען כי סוד הצלחתו חסרת התקדים של המין האנושי הוא היכולת לתכנן לעתיד, ונקודת המפתח בתולדות האדם היא הרגע שבו נוצרה היכולת הזאת - "המצאת המחר".

צפניה

ספר צְפַנְיָה הוא הספר התשיעי באוסף ספרי הנבואות תרי עשר שבחלק הנביאים שבתנ"ך, ועל פי כותרתו הוא מורכב מנבואת צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי (בן גדליה בן אמריה בן חזקיה), נביא לה' שפעל בממלכת יהודה בתקופת המלך יאשיהו בסוף המאה ה-7 לפני הספירה.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.