נאש דידן

נאש דידןארמית: אנשים שלנו) הוא השם שבו קוראים לעצמם יהודים מן האזור שסביב העיר אורמיה, בגבול בין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן. הקהילה, שלפי המסורת הוקמה לאחר גלות בבל, עלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים, ושפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה.

רקע

הקהילה נוסדה, על פי המסורת, על ידי יהודים שברחו לאזור בזמן גלות בבל ולא חזרו לארץ ישראל אחרי הצהרת כורש. מאחר שהיהודים נחשבו באורמיה כעם זר נאסר עליהם לעבוד את האדמה אם כי היו יהודים שעשו זאת וחיו בכפרים למרות האיסור, ולכן הרוב עסק במסחר, זאת בניגוד לשאר יהודי אשור שעסקו בחקלאות. היהודים דיברו בניב הארמי המקומי וכן בפרסית וטורקית אזרית. בעוד שהערבים עברו עם הכיבוש המוסלמי לדבר ערבית, היהודים (וכמוהם הנוצרים האשורים) שימרו בפיהם את השפה הארמית, וקראו לה "לישן דידן" (שפה שלנו). שמירת התרבות, המנהגים והשפה נסתייעה גם באופיו ההררי והמבודד של האזור.

שפתם של האשורים היא ארמית ודומה מאוד לארמית של יהודי אורמיה בשינויים קלים הנעוצים בניב השונה. בזמן העתיק הארמית הייתה השפה הרשמית בכל האזור (סוריה, אשור ופרס). יהודים אשר שפת היום יום שלהם הייתה ארמית התיישבו באורמיה כבר בסוף המאה השמינית לפני הספירה. את העובדה הזו מוכיחים ממצאים ארכאולוגים מברונזה, זהב וכסף שעליהם סממנים של התרבות היהודית עם כתב ארמי אשר נמצאו בחסנלי, זיביבה וגיאוטפה ליד אורמיה. בנוסף לזה ניתן להבחין בבית הקברות הארמני העתיק במצבות מתקופה מוקדמת יותר שעליהן חקוקים כתב ארמי לצד סמלי מגן דוד ומנורה.

תולדות הקהילה

בשנת 722 לפני הספירה הנוצרית כבש המלך האשורי שלמנאסר החמישי את מלכות הצפון אשר הייתה אחת משתי המדינות הישראליות העצמאיות בארץ ישראל. במאה השמינית לפנה"ס, תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, הביא את אשור לרמה של אימפריה וכדי לחזק את שליטתו בעמים הכבושים נקט בשיטה של הגליה מסיבית. רוב האוכלוסייה הוגלה הרחק לתוך האימפריה האשורית. נמצאו הוכחות שישראלים עזרו למנה איראנצובה (המלך של מנה – מדינה מסביב לאגם אורמיה בין השנים 719 – 740 לפנה"ס) לכרות ברית איחוד עם השליט האשורי תגלת פלסר השלישי בתקופת המלחמה שלו נגד אוררטו.

מאה ושלושים שנה מאוחר יותר (במאה השישית לפני הספירה), שארית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, ממלכת יהודה, יצאה גם היא לגלות והפסיקה להתקיים בארץ. החל משנת 575 לפנה"ס לערך, תגלת פלסר כבש את נחלת השבטים זבולון ונפתלי, והגלה את התושבים. לאחר מכן, שלמנאסר החמישי כבש את נחלת ראובן, גד ומנשה והגלה גם אותם. לבסוף, בשנת 556 לפנה"ס, אחד המלכים הגדולים של אשור, סרגון השני, השלים את מה שהתחילו קודמיו, וצפון הארץ כולו איבד את זהותו היהודית. יהודים רבים מצאו את עצמם באזור אורמיה (לב-לבה של ממלכת אשור).

בשנת 1895 הגיעו כמה עשרות משפחות לארץ ובשנת 1905 הגיעו משפחות נוספות. בראשית המאה ה-20 מנתה העיר אורמיה כ-500 משפחות יהודים, שעסקו רובן במסחר, וארבעה בתי כנסת, וכ-20 חכמים אשר שימשו הן כמורי הלכה, כ'מלמדים' ואף כתבו קמיעות. הקהילה הייתה דתית, ורק שליש מבניה ידעו קרוא וכתוב. בקרב העדה היו גם קבוצה קראית שכינתה עצמה 'אנשי תנ"ך' ולא קיבלה על עצמה את התורה שבעל פה. קבוצה זו כונתה על ידי יתר היהודים אפיקורסים (בפ' רפויה). על אף הפילוג בנושא זה בעדה, לא הקימה קבוצה זו בתי כנסת נפרדים, והיו מתפללים עם יתר הציבור.[1].

בעקבות חילופי השלטון בעיר בין המוסלמים והנוצרים, שכללו גם פרעות ביהודים, ורצח העם הארמני על ידי הטורקים ברחו יהודי אורמיה לארצות השכנות וחלקם גם חזר לארץ ישראל. בשנת 1924 הגיעו עוד 300 משפחות בהליכה רגלית קשה והתיישבו בירושלים. בשנות החמישים, לאחר הקמת מדינת ישראל, עלתה מרבית הקהילה לארץ, המשפחות היהודיות שנשארו בעיר עזבו אותה עם נפילת השאה ועליית ח'ומייני לשלטון, חלקן לישראל וחלקן לארצות הברית. משפחות שהתיישבו באזרבייג'ן הרוסית (בעיקר בעיר באקו) לאחר מלחמת העולם הראשונה הוגלו על ידי סטלין יחד עם כל התושבים האזארים בשנות החמישים לקזחסטן. קהילה גדולה של נאש דידן ישבה בעיר אלמה-אטה עד לשנות התשעים.

הקהילה בישראל

בני הקהילה היו בין המקימים של שכונת סנהדריה בירושלים. נכון ל-2005 חיו בישראל כ-14,000 אנשים בני העדה. אחוז גבוה מבני העדה חי בחולון.

לאחר העלייה הקימו בירושלים את בית הכנסת "יבנה" בשכונת בית ישראל, ובשנת 1966 הקימו בסמוך את בית הכנסת שמואל הנביא.[2]

אישים ידועים בני העדה

מורשת

להקה בשם " נאש דידאן" יוצרת מוזיקת עולם, עם מילים בשפת העדה (ארמית- "לישן דידן"). הלהקה הוקמה על ידי אריק מרדכי המשמש גם כסולנה. בשנת 2002 הוציאה הלהקה את תקליטה הראשון "נאש דידן אידיילו" (האנשים שלנו הגיעו), ועד כה יצרה שמונה תקליטים.

משפחת צפוני שהגיעה לארץ מאורמיה בעלייה של שנות החמישים מעלה בכל שנה ערב פולקלור לבני העדה עם שחקנים וזמרים.

אנשי העדה בישראל משתדלים לשמר את המטבח האזארי שיש בו מן השילוב בין המטבח הפרסי למטבח הטורקי, את השפה וכן מנהגי חתונה עתיקים.

ניסן אביב עוסק בהחייאת שפת העדה, ובהעלאת מחזות והקלטת שירים בארמית לרשת. כיום חוששים שעם פטירתם של ילידי שנות ה-30 וה-40 תיעלם גם השפה הארמית המדוברת.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אורה יעקבי, אלמוס, אות ועוד, 2006
  • יוסף בן רחמים, שפה אחת ודברים אחדים טקסטים בארמית מזרחית חדשה, יד בן צבי, 2006
  • זלמן שזר, כוכבי בוקר (פרק 'אורמיה), הוצאת דבר ועם עובד, תש"י

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ זלמן שזר, כוכבי בוקר (פרק 'אורמיה), הוצאת דבר ועם עובד, תש"י
  2. ^ יוסף בן רחמים, האובדים בארץ אשור - בירושלים
אורמיה

אורמיה (בפרסית: ارومیه) היא עיר הבירה של מחוז מערב אזרבייג'ן בצפון-מערב איראן. בשנת 2012 מנתה העיר 1,265,721 תושבים (מדורגת עשירית באיראן).

שמה של העיר ניתן לה על ידי האשורים, ומשמעותו בשפה האשורית (ארמית מזרחית) הוא "עריסה של מים" משום שהעיר ממוקמת בקרבת ימת אורמיה. העתיקות שנחפרו בסביבת העיר מתוארכות סביב שנת 2000 לפני הספירה.

איטלקית יהודית

איטלקית יהודית היא שפה המבוססת על השפה האיטלקית, והייתה בשימוש על ידי קהילות יהודיות רבות ברחבי איטליה. היא התפתחה בין המאה העשירית למאה התשע עשרה, ונקראה גם "לעז", "לטינו", "איטליאנו" או "וולגאר".

האיטלקית היהודית מתחלקת לניבים רבים ואינה אחידה. בכל עיר, חבל ארץ או קהילה יהודית השפה השתנתה בהתאם לחיי הקהילה. דוגמאות לשפות איטלקיות-יהודיות הן ונציאנית-יהודית בוונציה, פירנצית-יהודית בפירנצה, רומית-יהודית ברומא ועוד. גם בקורפו שביוון דיברו בשני ניבים של שפה זו.

האיטלקית היהודית נכתבת בכתב העברי. השפה מתאפיינת בייחוד הפעלים, תופעה של הוספת סיומת איטלקית של שמות פעולה לשורשי פעלים עבריים (לדוגמה: Axalare - לאכול, Gannaviare - לגנוב). כיום השפה מדוברת על ידי כ-200 אנשים בלבד, בעיקר ברומא, בקורפו ובישראל, ומקורותיה נשמרים בעיקר בספריית הקונגרס בארצות הברית.

אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

ארמית חדשה

ארמית חדשה הוא כינוי כולל לניבים שונים של ארמית המדוברים בימינו אנו, בעיקר באזור הסהר הפורה, אך גם בקהילות שונות במדינות מערביות, בעיקר באירופה ובארצות הברית, וגם בישראל.

נהוג לחלק את ניבי הארמית החדשה לארבע קבוצות עיקריות:

ארמית מערבית חדשה - ניב זה, השריד היחיד של הארמית המערבית, מדובר בשלושה כפרים בסוריה, אשר הידוע ביניהם הוא מעלולה. לניב כמה אלפי דוברים, נוצרים ומוסלמים (זהו הניב הארמי היחיד שדוברים בו מוסלמים).

ארמית חדשה מרכזית (או ארמית חדשה צפון-מערבית) - קבוצת ניבים זו, אשר העיקרי בה הוא ניב טורויו, מדוברת על ידי נוצרים המשתייכים לכנסייה הסורית היעקבית באזור טור עבדין בדרום-מזרח טורקיה. מספר הדוברים מוערך בכ-500,000.[דרוש מקור] השם "טורויו" רווח רק בקהילה האקדמית. הדוברים עצמם מכנים את שפתם "סוראית" או "סוריויו", וליתר דיוק: "לְשָׁאנָא סוּרֲיֹויֹו" או "לִשַׁאנַא סורַיַּאיַא", כולם גלגולים של המלה "סורית".

ארמית חדשה צפון-מזרחית - זוהי קבוצת ניבים המדוברת בעיקר בצפון עיראק, באזרבייג'ן האיראנית, ובמידה מועטה יותר בדרום מזרח טורקיה. רוב הדוברים הם נוצרים המכנים את שפתם "סורֶת" (מ"סורית"), אך ישנם גם יהודים (למשל יהודי צפון מערב איראן, וכן יהודי כורדיסטן, כיום מרביתם בישראל) שדוברים ניב מקבוצה זו, כדוגמת קבוצת נאש דידן. מספר הדוברים מוערך בכחצי מיליון. דוברים רבים עזבו את ארצותיהם המקוריות וחיים כיום במדינות המערב. דוברי השפה בישראל מכנים אותה לרוב "כורדית" או "כורדית יהודית", אך אין לבלבל בינה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים. הניב היהודי תועד בישראל החל משנות ה-50.

מנדעית חדשה - ניב זה, הרובד המודרני של הלשון המנדעית מדובר על ידי המנדעים, אשר חיים באופן מסורתי בדרום עיראק ומחוז ח'וזיסטאן באיראן. רבים מהם עזבו את ארצות מוצאם וחיים כיום בארצות הברית. אי לכך, מרבית המנדעים אינם דוברים את שפתם ומספר דוברי המנדעית החדשה מוערך בכמה מאות לכל היותר.על אף שהארמית היא שפה בעלת עומק היסטורי נרחב, התיעוד הכתוב של הארמית החדשה אינו רב, כיוון שניבים אלו נתפסו על פי רוב כניבים מדוברים ללא יוקרה של שפה כתובה (בדומה לניבי הערבית המדוברת). רק בעת החדשה החל תיעוד בלשני של ניבים אלו ונאספו סיפורים מפי דוברים. עם זאת, קיימים כמה כתבי יד של טקסטים דתיים בניבים אלו, כדוגמת מדרשים יהודים בני המאה ה-17 מן העיר נרווה בעיראק.

יש המכנים את ניבי הארמית החדשה (ובפרט הארמית החדשה הצפון-מזרחית) "סורית חדשה", כאילו היו גלגול ישיר של השפה הסורית הקדומה, אך שם זה אינו מדויק מבחינה בלשנית.

ארמית חדשה צפון-מזרחית

ארמית חדשה צפון-מזרחית (או בלעז North Eastern Neo-Aramaic, ובקיצור NENA) הוא המונח האקדמי המשמש לתיאור קבוצת ניבים של ארמית חדשה, אשר דוברו באזור כורדיסטן ואזרבייג'ן האיראנית במדינות עיראק, איראן וטורקיה. ניבים אלו התפתחו מרבדים קדומים יותר של ארמית, כגון סורית או ארמית התרגום, אך על פי רוב אין עדויות על הרבדים הישירים שקדמו לניבים המדוברים בימינו. על פי רוב, בכל ישוב דובר ניב אחר, וכן התקיימה חלוקה בין ניבים יהודיים לניבים נוצרים. בשל קשיי המעבר באזור זה, הניבים השונים אינם קלים על פי רוב להבנה הדדית, אם כי רוח הדברים ברורה על פי רוב.

ניבי הארמית החדשה מדוברים עד היום בקהילות של יוצאי האזורים בהם היא דוברה במקור, כמו הקהילה האשורית בשוודיה או קהילת יוצאי כורדיסטן בישראל. בקרב דוברי השפה בישראל, היא מכונה לעיתים "כורדית" או "כורדית-יהודית" (אך אין לבלבל בינה לבין השפה הכורדית הכרמנג'ית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים).

טריפוליטאית יהודית

טריפוליטאית יהודית היא ניב יהודי של ערבית לובית אשר דובר בקרב יהודי לוב, בחיי היום יום בינם לבין עצמם.

הטריפוליטאית היהודית שונה מהשפה שדיברו תושבי לוב הלא יהודים, ובה מגוון ביטויים ייחודי השאול מהעברית ומן התרבות היהודית, וכן מילים מהשפות הספרדית והאיטלקית.

כיום ניתן למצוא דוברי שפה זו בישראל ובאיטליה. השפה מכונה על ידי היהודים יוצאי טריפולי "ערָאבּי".

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

כוזרית

כוזרית היא שפה בה דיברו בממלכת הכוזרים, ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לראשית המאה ה-11. באופן רשמי, זוהי שפה אשר נכחדה.

כיילה (שפה)

כַּיְלָה (געז: ካይላ) או כאיילית (ካይልኛ - "כיילניה") מכונה גם סימן על שם הרי סימן היא אחת משני ניבים של אגאו (השנייה היא קװארה) שדוברו בעבר בפי ביתא ישראל.

הכיילה היא ניב של שפת הכמנתים, שחיו בשכנות לביתא ישראל. השפה ידועה הודות להערות שנמצאו בכתבי יעקב פייטלוביץ' על כתב הגעז, וכיום השפה משומרת על ידי קהילת ביתא ישראל.[דרוש מקור]מקור שם השפה נעוץ בכינוי "כיילה" שניתן לביתא על ידי שכניהם.

לכודיש

לכודיש (נקראת גם לחודיש או לחוידיש - (Lachoudisch)) היא סוציולקט שהיה בשימוש בקרב תושבי היישוב שופפלוך, שבמדינת בוואריה שבגרמניה. הניב התפתח מן העברית (יש לו דמיון רב ליידיש) ומשפות רוטוולש (Rotwelsch) המקומיות. ייתכן ששמה של השפה הוא שיבוש המילים "לשון קודש", כלומר עברית. דיברו בה הן יהודים והן תושביה הנוצרים של שופפלוך. השפה מבטאת במידת מה את עיסוקם של דובריה, שכן מילים אחדות נוגעות לשוק הבקר.

אין בדורות האחרונים יהודים בשופפלוך. התושבים המקומיים גאים בשפה, ומכנים אותה "שפת סתרים".

מספר המילים הידועות כיום בשפת הלכודיש – כ-400. ייתכן שבעבר, כאשר הייתה שפה חיה, היו בה מילים רבות יותר.

בשנת 1969 פרסם קארל פיליפ, המורה המקומי, שלימד בשופפלוך במשך כארבעים שנה, ספרון שהוא מחקר זוטא על שפת הלכודיש, והוא מלווה במילון קטן.

קיומה של הלכודיש נחשף לראשונה לעולם הרחב בכתבת טלוויזיה ששודרה בישראל ב-12 במרץ 1981 על ידי כתב רשות השידור באירופה צבי לי-דר. הכתבה עוררה עניין רב בעולם ואף צוטטה בהרחבה בעמודו הראשון של הניו יורק טיימס.

כל הניסיונות שנעשו מאז בעקבות הפרסום הזה להציל את הלכודיש ולשמרה לדורות הבאים עלו בתוהו.

מאזהמטה

מאזהמטה (Masematte) הוא סוציולקט מהמאה ה-19, שאותו דיברו עניי העיר מינסטר שבצפון-מערב גרמניה. מקור השם במילה העברית "משא ומתן".

עם בניית התעלה שחיברה את העיר דורטמונד ואת נהר האמס שעברה בעיר מינסטר, נפתח במינסטר נמל מסחרי גדול למדי שהביא עמו סוחרים, עובדים זרים, תעלולנים וצוענים רבים. התערובת הזאת עם עניי העיר בשנות התשעים של המאה ה-19 הולידה את הסוציולקט מאזהמטה.

אוצר המילים של המאזהמטה מוצא את שורשיו בשפות הצוענים למיניהן, יידיש והרוטוֶולש (Rotwelsch), שפת הנוכלים של מדינות מערב אירופה. לצד שפות אלו קיימת השפעה של שפות השבטים הגרמאניים שאכלסו את וסטפליה והשפעות מהשפות הסלאביות והרומאניות.

עוד היום ניתן להבחין בהשפעת הסוציולקט על הניב של מינסטרלנד. דרכי האופניים בעיר מינסטר למשל מסומנות לרוב במילה "לֶצה" (Leeze) ולא במילה הגרמנית "פארראד" (Fahrrad). דוגמה להשפעת היידיש היא המילה "אכולן" (Acholin), שפירושה "לאכול".

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

עיראקית יהודית

עיראקית יהודית היא קבוצה של ניבים של ערבית יהודית אשר דוברו בפי יהדות עיראק. הניבים היו שונים במקצת בין עיר לעיר ואזור לאזור, וכך למשל השפה בפי הקהילה הגדולה של יהודי בגדאד הייתה מעט שונה מהשפה בפי היהודים בקהילה הצפונית מוסול. הניבים היהודיים היו בשימוש יהודים בלבד והושפעו מהעברית והארמית. אף על פי שהניב לא היה רחוק בצורתו מהערבית שהייתה מדוברת בפי המוסלמים, מוסלמים רבים הבינו אותו בלקות או שלא הבינוהו כלל.

הניבים התאפיינו בהיגוי מיוחד של מילים ערביות עממיות, למשל היה בהם שימוש ניכר בעיצור פ אשר אינו קיים בשפה הערבית הרגילה. כמו כן נעשה בו שימוש במילים ייחודיות, מהמקורות היהודיים ומשפות אחרות.

השפה התאפיינה במליציות רבה, גם בצורת ההיגוי וגם באוצר מילים ייחודי, ושמשה בסיס לפולקלור עשיר של יהודי בגדאד.

השפה הייתה בישראל בשימוש נרחב בקרב יהודים עולי עיראק, ועד היום ישנם ישראלים רבים, אפילו צברים שהוריהם עלו מעיראק, אשר נוהגים להשתמש בה.

בעיראקית יהודית נכתבו שירים רבים אשר מושרים ומושמעים עד היום על ידי יהודים יוצאי עיראק וצאצאיהם בדרך כלל באירועים מיוחדים (חתונה, בר מצווה וכו') לדוגמה:

על הוד

לת'ילומוני

וולי וולי

יחניננה יא יומא

עלמתני שלוןהסרט הישראלי "מפריח היונים" הוא הסרט היחיד הדובר עיראקית יהודית (בניב הבגדדי).

פורטוגזית יהודית

פורטוגזית יהודית היא שפה רומאנית-יהודית שהייתה מדוברת על ידי יהודי פורטוגל. היא נקראת גם לוסיטאנית, ונכתבה באותיות עבריות או לטיניות. השימוש בה התמעט עם גירוש יהודי פורטוגל, אך השתמר במידה מסוימת בקהילות שמצאו מקלט באמסטרדם שבהולנד וליוורנו שבאיטליה. השפה השפיעה רבות גם על הלאדינו וגם על השפות הקריאוליות פפיאמנטו וסרמקנית.

בשפה ישנם אלמנטים של פורטוגזית ארכאית שלא קיימים בפורטוגזית המדוברת כיום, בדומה ללאדינו ולספרדית. שרידים של שפה זו השתמרו בניבי הדיבור של מספר קהילות של צאצאי האנוסים, המתגוררים באזורים כפריים בפורטוגל, אך השפה עצמה אינה בשימוש מאז המאה התשע עשרה.

פרובנסלית יהודית

פרובנסלית יהודית (או שואדית) היא הכינוי לקבוצת הניבים בהם דיברו יהודי חבל פרובנס שבדרום צרפת. הפרובנסלית היהודית מחולקת לשפה מדוברת ולשפה ספרותית. זוהי שפה קריאולית, המשלבת בין צרפתית, אוקסיטנית ועברית.

בין המאפיינים הפונולוגיים של השפה - הפיכת האותיות "ש", "ס", "צ" ו-"ת" לאות "פ", והאות "ח" ל"ר".דוגמאות:

צורה - פורה, חכמה - רורמה, אמת - אמף, מסילה - מפילה, שכל - פכל.

בשפה הספרותית השתמשו בכתיבה באותיות עבריות ולא באותיות לטיניות. היום ידועים חיבורים שחוברו כמו שירי שמחה ששרו בפורים, בבריתות ובאירועים שמחים בשפה פרובנסלית, כמו כן שרדו טקסטים מהתקופה למשל קטע ממגילת אסתר וגם סידור מהמאות ה-14 וה-15. לשפה זו תורגמה גם מגילת אסתר באותיות עבריות, אך אין בה שימוש במילים העבריות; לעומת זאת בסידור נשארו ביטויים עבריים קשיי תרגום (כגון: פאה, חטאת). לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, עם המהפכה הצרפתית, החלה השפה הפרובנסלית היהודית לדעוך, ויהודים עברו לדבר בצרפתית. בשנת 1977 נפטר האדם האחרון שדיבר פרובנסלית יהודית - ארמנד לונל.

צרפתית יהודית

צרפתית יהודית (במקור צרפתית סתם; אין להתבלבל עם השפה הצרפתית הנכרית, ששמה בעברית נגזר ממנה) הייתה שפה רומאנית-יהודית שהתפתחה מהשפה הצרפתית של ימי הביניים והייתה בשימוש הקהילות היהודיות בצפון צרפת, ארצות השפלה וכן במערב גרמניה בערים כמו מיינץ, פרנקפורט ואאכן. השפה הושפעה גם מהצרפתית הקדומה, הגרמנית הקדומה הגבוהה ומהיידיש, כללה מילים נלוות מעברית ונכתבה בכתב עברי.

השפה פרחה במאה ה-11 בצרפת וחכמים ידועים כגון רש"י ורבי משה הדרשן דיברו בה והשתמשו בה בכתביהם. מסיבה זו היא מתועדת היטב, וחוקרי הצרפתית הקדומה מוצאים בה כר נרחב למחקר. המיוחד בשפה הצרפתית יהודית הוא שבניגוד לשפות יהודיות אחרות נעשה במסגרתה שימוש גם בניקוד (דהיינו, בניקוד טברני) לצורך ציון התנועות. הצרפתית היהודית נכחדה ומאז ימי הביניים אינה בשימוש.

קטלאנית יהודית

קטלאנית יהודית (Catalànic בשפת המקור) היא שפה יהודית שנוצרה מהשפה הקטלאנית ודובריה היו קהילות יהודיות באיים הבלאריים ובחבלי ולנסיה וקטלוניה שבספרד. השפה דומה לשפה השואדית למרות שלא היה שום קשר בין הקהילה היהודית שדיברה את השואדית לקהילה בקטלוניה. הדמיון נובע מהקרבה בין קטלאנית ואוקסיטנית, שהיא שפת הבסיס של השואדית.

השפה פרחה בתור הזהב בקטלוניה בעיקר במאה ה-12. לאחר גירוש ספרד השפה נכחדה. כיום השימוש במילים עבריות על ידי בני האנוסים והיהודים אשר מדברים את השפה הקטלאנית יוצרים למעשה את השפה מחדש. השפה נכתבה בכתב העברי.

שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו: כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי-הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראיתהעברית בתקופת בית שנילשון חז"לתקופת הביניים של העבריתעברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזיתהגייה ספרדיתהגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.