נאום יהושע

נְאֻם-יהוֹשֻׁעַ, הוא נאום פרידה, צוואתו של יהושע בן נון לעם לפני מותו. נאומו חותם את סיפורי ספר יהושע ומופיע בספר יהושע, פרק כ"ג. נאומו של יהושע מזכיר נאומי פרידה של מנהיגים במקרא, לפני שהם מעבירים את מושכות השלטון. כאלה הם נאומיהם של, משה, שמואל,[1] ודוד.[2]

תקופת מנהיגותו של יהושע נפתחה בדברי ה ' אל יהושע. בדבריו ליהושע מתנה ה' את תמיכתו בקיום מצוותיו.[3] צוואת יהושע יוצרת מסגרת וחותמת את ספר יהושע. בנאומו מדבר יהושע על כך כי ה' הניח לעם ישראל מאויביו ואין סכנות המלחמה עוד בגדר בעיה. הבטחת הישארותם של בני ישראל בארץ תקויים אם רק יקיימו את חוקי אלוהים ולא ידבקו באלוהים אחרים. פרק כ"ג הוא בבחינת רמז מקדם ומשמש הכנה לקורות עם ישראל על פי המסופר בספר שופטים.[4]

פרק כ"ג אינו חותם את ספר יהושע. נאומו האחרון של יהושע מופיע בפרק האחרון בספר, פרק כ"ד. פרק כ"ד הוא נאום פרידה וכך נוצרת כפילות עליה עמדו פרשנים. לנאום המופיע בפרק כ"ג ישנם קווים מקבילים בפרק כ"ד: התקהלות העם ומנהיגיו, מלחמות ה', ציווי לנאמנות לה' ואיום בעונש, אם יסטו מדרכו של האל. אברבנאל מפרש את הכפילות כך: "אחשוב אני, שאחרי שיהושע דיבר אל העם הדברים הקודמים (פרק כ"ג), לפי שהעם לא השיבוהו דבר עליו, לא נתקררה דעתו, ולכן ראה להביא אותם בתוכחה שנית כדי לשאול מהם שאלות באופן שמפאת ההכרח יצטרכו להשיבו כאשר עם לבבם".[5]

נְאֻם-יהוֹשֻׁעַ

ב וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ, לְכָל-יִשְׂרָאֵל--לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם--אֲנִי זָקַנְתִּי, בָּאתִי בַּיָּמִים. ג וְאַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְכָל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה--מִפְּנֵיכֶם: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. ד רְאוּ הִפַּלְתִּי לָכֶם אֶת-הַגּוֹיִם הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה, בְּנַחֲלָה--לְשִׁבְטֵיכֶם: מִן-הַיַּרְדֵּן, וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִכְרַתִּי, וְהַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ. ה וַה' אֱלֹהֵיכֶם, הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם, וְהוֹרִישׁ אֹתָם, מִלִּפְנֵיכֶם; וִירִשְׁתֶּם, אֶת-אַרְצָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם, לָכֶם. ו וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד--לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה: לְבִלְתִּי סוּר-מִמֶּנּוּ, יָמִין וּשְׂמֹאול. ז לְבִלְתִּי-בֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה, הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם; וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא-תַזְכִּירוּ, וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ, וְלֹא תַעַבְדוּם, וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם. ח כִּי אִם-בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, תִּדְבָּקוּ, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ט וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים; וְאַתֶּם, לֹא-עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. י אִישׁ-אֶחָד מִכֶּם, יִרְדָּף-אָלֶף: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר לָכֶם. יא וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, לְאַהֲבָה, אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם. יב כִּי אִם-שׁוֹב תָּשׁוּבוּ, וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה, אִתְּכֶם; וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם, וְהֵם בָּכֶם. יג יָדוֹעַ, תֵּדְעוּ, כִּי לֹא יוֹסִיף ה' אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִלִּפְנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם, עַד-אֲבָדְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם. יד וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וִידַעְתֶּם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם, כִּי לֹא-נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם--הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם, לֹא-נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד. טו וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר-בָּא עֲלֵיכֶם כָּל-הַדָּבָר הַטּוֹב, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲלֵיכֶם: כֵּן יָבִיא ה' עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל-הַדָּבָר הָרָע--עַד-הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם. טז בְּעָבְרְכֶם אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם, וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם--וְחָרָה אַף-ה', בָּכֶם, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם.

יהושע כ"ג, ב'-ט"ז

לקריאה נוספת

יחזקאל קויפמן, ספר יהושע, ירושלים, קריית ספר, 1963, עמ' 248-244

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמואל א', פרק י"ב
  2. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוקים א'-י'
  3. ^ ספר יהושע, פרק א', פסוקים א'-ט'
  4. ^ יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך: יהושע, תל אביב, דוידזון עתי, 1994, עמ' 208
  5. ^ יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך: יהושע, תל אביב, דוידזון עתי, 1994, עמ' 213
אדני צדק

אֲדֹנִי צֶדֶק דמות מקראית, מלך ירושלים בזמן כיבוש הארץ על ידי יהושע, שמו נזכר בספר יהושע, פרק י', פסוק א':

כאשר נודע לאדני צדק כי הערים העי ויריחו נפלו בידי הצבא הישראלי ותושבי גבעון נכנעו, כרת אדני צדק ברית עם מלכי חברון, ירמות, לכיש ועגלון והכריז מלחמה על הגבעונים. לדעת יהודה אליצור, כוונת המלכים הייתה להלחם נגד הגבעונים אותם ראו כבוגדים ולא נגד ישראל.

יהושע נחלץ לעזרת הגבעונים ונלחם בחמשת המלכים. המלכים ברחו והסתתרו במערה ליד מקדה. יהושע ציווה לקחת את חמשת המלכים ולתלות אותם.

אלעזר הכהן

אֶלְעָזָר - בנו השלישי של אהרן הכהן (ספר שמות, פרק ו', פסוק כ"ג) ואחיינו של משה. היה הכהן הגדול השני, אחרי מות אביו.

שני אחיו הגדולים - נדב ואביהוא - מתו ביום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה לפני ה'. אחיו הקטן, איתמר, נותר עמו בחיים ושימש ככהן.

אלעזר היה גם "נשיא נשיאי הלוי" (ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב), והיה האחראי העליון על שמירת הקודש וכליו בזמן העברת המשכן בעת המסעות במדבר ובכך נחשב לאמרכל הראשון.בנו היה פינחס, שהמשיך אותו בתפקיד הכהן הגדול.

הברית בשכם

הברית בשכם היא ברית שנכרתה בעיר שכם שבשומרון בין עם ישראל לה' בתיווכו של יהושע בן נון, במסגרתה סקר יהושע את חסדי ה' עם האומה הישראלית, מתקופת אברהם ועד לכיבוש הארץ וירושתה, ולאחר מכן התחייבו ישראל לשמור אמונים לה' ולהימנע מלעבוד את אלוהי העמים שבארץ כנען וסביבותיה.

הוהם מלך חברון

על פי סיפורי התנ"ך, הוֹהָם היה מלך חברון הכנענית נמנה עם חמשת מלכי האמורי שהביס יהושע בן נון כשנחלץ לעזרתם של תושבי העיר גבעון בני בריתו, כפי שכתוב: "וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶל הוֹהָם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן וְאֶל פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת וְאֶל יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְאֶל דְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלוֹן לֵאמֹר. עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת גִּבְעוֹן..."(ספר יהושע, פרק י', פסוקים ג'-ה').

לפי המסופר בספר יהושע, עלה הוֹהָם עם יתר מלכי האמורי על העיר גבעון, בה חנה ונלחם בתושבים המקומיים שכרתו ברית עם עם ישראל המתכוונים לכבוש את כנען כדי למנוע את השמדתם, לאחר התערבות הצבא הישראלי שעלה מן הגלגל בהנהגת יהושע חולל הקב"ה נס לשבטי ישראל כאשר הכה את מלכי האמורי וצבאותיהם במפולת ברד של אבנים מן השמים שלפי המתואר במקרא הרגו יותר חיילים כנעניים מאשר הרגו בני ישראל בחרב, לאחר המפלה האדירה שכללה את נס שמש בגבעון דום הוֹהָם בורח ביחד עם 4 מלכי האמורי הנותרים אל בית חורון, משם אל עזקה ולבסוף נסים הם למקדה בה הם מתחבאים מהעברים במערה.

בהוראת יהושע בני ישראל אטמו את המערה בעזרת גלילת אבנים על פתחה, והציבו על המשמר חיילים מבני ישראל לוודא שאין יוצא ממנה בזמן ששאר הצבא יצא למרדף אחר צבאות כנעניים שנמלטו לעריהם ובמטרה לכבוש ערים אלו. לאחר סיום המערכה הזו, חזרו הלוחמים אל המערה במקדה, יהושע ציווה להוציא את הוֹהָם ואת שאר המלכים האמורים אליו, הוא קרא לקצינים הבכירים שלו להניח את רגליהם על צוואר המלכים האמורים המובסים, ולאחר הוראה לבני ישראל כי כך ייעשו לכל אויב הנלחם בהם, חיסל יהושע את הוֹהָם ואת 4 עמיתיו המלכים והורה לבני ישראל לתלות את גופותיהם על עצים סמוכים עד הערב, טרם הזריחה ציווה יהושע להוריד את גופותיהם של המלכים המובסים (ובהם הוהם) ולזרוק אותם אל תוך המערה בה התחבאו, ולאטום אותה שוב באבנים גדולות שנשארו במקום "עד עצם היום הזה" - בעצם אמירה של סיפור אטיולוגי שמתאר את המצב בשטח בעת כתיבת הסיפור.

הורם מלך גזר

הורם היה מלך גזר הכנענית שנזכר בספר יהושע, פרק י', פסוק ל"ג: "אז עלה, הורם מלך גזר, לעזור, את-לכיש; ויכהו יהושוע ואת-עמו, עד-בלתי השאיר-לו שריד."

יבין מלך חצור

יבין מלך חצור (או יבין מלך כנען) הוא מלך כנעני שנזכר במקרא בשני אירועים: מלחמת מלכי הצפון (ספר יהושע, פרק י"א) ובמלחמת סיסרא (ספר שופטים, פרק ד'). לפי דעה אחרת, בשני האירועים מדובר בשני מלכים שונים שנקראו שניהם בשם "יבין", או שכונו כך על שם שושלתם המשותפת.

כלב בן יפונה

כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי הוא דמות מקראית. על פי המקרא היה נשיא שבט יהודה שנכלל בשנים עשר המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את הארץ. כלב, ביחד עם יהושע בן נון, לא הוציא דיבת הארץ רעה כשאר המרגלים, אלא עמד מול שאר המרגלים והעם באומץ, והצהיר "טובה הארץ מאוד מאד". בזכות מעשה זה ניצל מהגזרה על בני דורו, שלא להיכנס לארץ ישראל.

מלחמת מלכי הצפון

מלחמת מלכי הצפון היה סיפור מקראי על סכסוך בין עם ישראל והכנענים. המלחמה התרחשה בעמק יזרעאל, הגליל ולבנון.

נחלת שבט בנימין

נחלת שבט בנימין נקבעה בגורל, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. תיאור התיישבותו של שבט בנימין בנחלתו מופיע בספר יהושע, פרק י"ח, פסוקים י"א-כ"ח. בתחילה מופיע תיאור גבולות הנחלה, ולאחר מכן מופיעה רשימת הערים בתחומי הנחלה.

נחלת שבט גד

המידע אודות התנחלות שבט גד מופיע בספר יהושע, פרק י"ג, פסוקים כ"ד-כ"ח. נחלת שבט גד שכנה בצד המזרחי של הירדן. שבט גד היה אחד משניים וחצי השבטים, ראובן ומנשה שנחלתם שכנה בעבר הירדן המזרחי . נחלת השבט כללה את הגלעד, באזור צפון עבר הירדן, והיא גבלה בדרומה בנחלת נחלת שבט ראובן, בצפונה בנחלת חצי המנשה, במערבה בנהר הירדן ובמזרח בבני-עמון.

נחלת שבט יהודה

נחלת שבט יהודה נקבעה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. הגבול הדרומי של הנחלה, שהוא גבול הדרומי של שבטי ישראל כולל תיאור עצמים גאוגרפיים - כמו "הימה" או "נחל מצרים", אזורים - כמו "מדבר צין" ותחומים כמו: "גבול אדום". נחלת השבט כוללת בתוכה גם את נחלת שבט שמעון. בנחלת שבט יהודה נמנו 48 ערים, המספר הגדול ביותר של ערים, אשר ניתנו לשבט אחד.

תיאור התנחלות שבט יהודה מופיע בספר יהושע ונחלק לארבעה חלקים עיקריים: בתחילה המחבר המקראי מוסר מידע על ההבטחה למתן נחלת השבט לכלב בן יפונה. בהמשך מוסר הכתוב מידע על גבולות נחלת השבט, מכאן עובר הכתוב לתיאור כיבוש הר חברון ודביר, ולבסוף מוסר הכתוב את רשימת ערי יהודה שבתחום נחלת השבט.

נחלת שבט יששכר

נחלת שבט יששכר נקבעה בגורל הרביעי, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. תיאור התיישבותו של שבט יששכר בנחלתו מופיע בספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים י"ז-כ"ג. נחלת השבט השתרעה מן הירדן עד אזור מגידו ומהתבור עד סביבות בית שאן.

נחלת שבט נפתלי

נַחֲלַת שֵׁבֶט נַפְתָּלִי או כפי שהיא מכונה "ארץ נפתלי", מצויה בצפון-מזרח ארץ ישראל. הנחלה עלתה בגורל השישי לאחר נחלת שבט יהודה ונחלאות "בית יוסף". היא השתרעה מהגבול הצפוני של ארץ ישראל - קו חצביה - צידון לאורך נהר הליטני עד לנחל יששכר בדרום, במזרח היא תחומה עם נהר הירדן, ימת החולה וים כנרת ובמערב עם נחלת שבט אשר ונחלת שבט זבולון. סביבת הר תבור היא נקודת המפגש לשלושת השבטים.

נחלת שבט ראובן

נחלת שבט ראובן היא נחלת שבט ראובן כפי שהוגדרה בספר יהושע, פרק י"ג, פסוקים ט"ו-כ"ג. הכתוב מציין שנחלת השבט חולקה על ידי משה, והנחלה לא חולקה בגורל, כמו אצל שבטים אחרים. הנחלה מקיפה את חבלי הדרום של עבר הירדן של ארץ ישראל.

ספר יהושע

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך כיבוש הארץ.

עיר מקלט

עִיר מִקְלָט היא עיר שאותה מצווה התורה להפריש כמקום מסתור לרוצח בשגגה, נקראת גם עיר המוּעָדָה על שם ששם מתוועדים ומתקבצים הרוצחים בשגגה. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות. מן הטעם השני, הבריחה לעיר מקלט היא חובה, גם כשלא נשקף איום כלשהו על ההורג.

על פי הפוסקים ומוני המצוות הקמת ערי מקלט בארץ ישראל היא מצוות עשה. העונש של שהיה בעיר המקלט נקרא "גלות".

עתניאל בן קנז

עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז לפי המקרא, היה השופט הראשון ששפט את ישראל בתקופת השופטים לאחר מותו של יהושע בן נון.

רחב

רָחָב היא דמות מקראית המופיעה בספר יהושע ומתוארת כתושבת יריחו שמארחת את מרגלי יהושע בארץ כנען. עזרתה חיונית להצלחת בני ישראל בכיבוש יריחו, ועל פי המדרש היא התגיירה ונישאה ליהושע לאחר התנחלות השבטים.

שבט יששכר

שבט יששכר (מבטאים יִשָּׂכָר) הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.

הוא נקרא על שם אבי השבט יששכר בנה החמישי של לאה ובן תשיעי ליעקב.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.