מת מצווה

מת מצווה על פי ההלכה הוא אדם שמת ואין מי שמופקד על קבורתו. כל הנתקל במת מצווה חייב לקוברו, גם אם כתוצאה מכך ייגרם לו הפסד מרובה או יתבטל ממצווה חשובה (אפילו כזו שדינה כרת, כגון קרבן פסח). קבורתו נחשבת לחובה משום כבוד הבריות[1].

דיני מת מצווה

לגבי מת מצווה יש דינים מיוחדים. לדוגמה: אפילו לנזיר ולכהן גדול, שאסור להם להיטמא למתים (ואפילו לאביו ואמו), מותר להתעסק בקבורת מת מצווה.

אחת מהתקנות המיוחסות ליהושע בן נון היא ש"מת מצווה קונה מקומו"[2]. כלומר, ניתן לקבור אותו במקום בו הוא נמצא, גם אם זהו שטח פרטי.

המונח בהשאלה

בהשאלה מקובל להשתמש במונח "מת מצווה" לתיאור נושאים תורניים שונים שכמעט ואין עוסקים בהם, כדוגמת לימוד מסכתות מסוימות (בעיקר מסדר קודשים וסדר טהרות) או קיום מצוות לא שכיחות, כדוגמת פדיון פטר חמור או ראשית הגז. כך נכתב בספר חסידים:

אהוב לך את המצוה הדומה למת, מצוה שאין לה עוסקים. כאשר תראה מצוה בזויה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים סדר מועד וסדר נזיקין, ואתה תלמוד סדר קדשים. ואם תראה שאינם [צ"ל: שהם] חוששים ללמוד מועד קטן ומי שמתו מוטל לפניו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם. כי הם דוגמת מת מצוה, אותם מסכתות ואותם הלכות שבני אדם אין רגילים בהם.

סימן א, עמ' 2

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ', עמוד א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דפים פ' ע"ב - פ"א ע"א: "תנו רבנן: עשרה תנאין התנה יהושע... ומת מצווה קונה מקומו".
איסור הלנת המת

איסור הלנת המת הוא מצוות לא תעשה מהתורה על עיכוב קבורת המת. פשט המקרא אמנם מתייחס להרוגי בית דין, אולם המשנה בסנהדרין (פרק ו', משנה ה') מבארת שהאיסור נוגע לכל אדם. הציווי מופנה אל קרובי המשפחה של המת, ואם אין לו קרובי משפחה, מופנה הציווי אל בני עירו.

יהושע בן נון

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הוא דמות מקראית. על פי המסופר בספר יהושע, הוא הנהיג את עם ישראל לאחר מות משה, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים. על פי מסורת המובאת בתלמוד, יהושע הוא המחבר העיקרי של ספר יהושע. הוא היה משרתו של משה וגם תלמידו. כאשר עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית, ליווה אותו יהושע חלק מן הדרך.

יהושע מוזכר לראשונה בקרב שניהלו בני ישראל מול עמלק ברפידים, קרב אותו ניהל יהושע. לאחר מכן היה יהושע אחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, יחד עם כלב בן יפונה. בהזדמנות זו, הוסיף לו משה את האות י' לשמו, שהיה בתחילה "הושע".

לאחר מותו של משה, שמינה את יהושע ליורשו, הכניס יהושע את בני ישראל לארץ כנען, וניהל את מסע כיבוש הארץ, החל ביריחו והעי, דרך הניצחון על חמשת המלכים במקדה (שם אמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"), וכיבוש לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר, ועד לקדש ברנע בדרום, עזה במערב וחצור בצפון.

נחלת יהושע בן נון הייתה אז תמנת חרס, ושם אף נקבר.

לאחר מותו של יהושע הונהג העם על ידי זקני העם, ואחריהם בידי השופטים.

כבוד הבריות

כבוד הבריות הוא מושג הלכתי המתייחס לכבודו של אדם כערך, שעבורו נדחים ערכים אחרים.

כבוד הבריות במשפט העברי

כבוד הבריות הוא ערך יסוד במשפט העברי, והוא כולל זכויות שונות ככבוד הגוף, מניעת קלון ושוויון. המשנה קובעת: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות, שנאמר: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'" (ספר שמואל א', פרק ל', פסוק ב').

כבוד הבריות אינו ערך מוסרי בלבד, אלא יש לו השלכות לעיצוב נורמות הלכתיות והוא מהווה כלל משפטי הדוחה לעיתים כללים משפטיים אחרים כפי שקבעו חכמים: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

מניין המצוות על פי הרמב"ן

מניין תרי"ג מצוות על פי השגות הרמב"ן על מניין המצוות של הרמב"ם, הוא רשימת תרי"ג (613) המצוות על פי דעת הרמב"ן, כפי שהיא מופיע בהשגות הרמב"ן - חיבור מאת רבינו משה בן נחמן המיוסד על חיבורו של הרמב"ם על מניין המצוות. החיבור מתייחס גם אל מניין המצוות על פי ספרו של בעל ההלכות גדולות, מן הגאונים, שעל חיבור זה ביסס הרמב"ם את חיבורו על מניין המצוות.

הרמב"ן מצהיר שהוא איננו משוכנע אילו מצוות בדיוק יש למנות על מנת להגיע למניין תרי"ג, והוא כותב את השערתו.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

משה בצלאל אלתר

משה בצלאל אלתר (תרכ"ט, 1869 - כ"ג באלול תש"ב, אוגוסט 1942) היה בנו של האדמו"ר מגור בעל השפת אמת ואחיו של האדמו"ר בעל האמרי אמת. נתמנה בצוואת אחיו כיורשו והיה הסמכות העליונה בקרב החסידים לאחר צאת אחיו את פולין. נרצח עם חיסול גטו ורשה יחד עם רוב בני משפחתו.

עוסק במצווה פטור מן המצווה

העוסק במצווה פטור מן המצווה הוא כלל הלכתי ביהדות, הקובע פטור מביצוע מצוות, אם האדם באמצעה של מצווה אחרת.

ישנן כמה דוגמאות לכלל זה: פטור לחתן מקריאת שמע, משום שהוא "טרוד במצווה" ואינו פנוי לקיום קריאת שמע כראוי; חובת הנחת תפילין לאבל; פטור להולכים לדבר מצווה (כגון ללימוד תורה, להקביל פני רבם או לפדות שבויים) ממצוות סוכה; ועוד.

אחת ההסברים האפשריים בכלל הזה היא שיש להתרכז במצווה הראשונה שהאדם עושה, והניסיון לעשות מצווה נוספת אגב המצווה הראשונה עלול לפגום בעשייתה.

האמירה העקרונית, הפוטרת את העוסק במצווה מן המצווה שחלה עליו תוך כדי העיסוק הקודם, נידונה בהרחבה במקורות ועלו בה הסתייגויות רבות. בין השאר, האחרונים דנו בשאלה האם העוסק פטור לגמרי מעצם קיום המצווה, או שהוא פטור רק מאחר שהוא נחשב לאנוס.

פרסום הנס

פִּרְסוּם הַנֵּס, או בשמו התלמודי פִּרְסוּמֵי נִיסָּא, הוא מושג הלכתי המאפיין מצוות שנתקנו לשם פרסום נסים היסטוריים שאירעו לעם ישראל. במקרים רבים שבהם מתלבטת ההלכה בין פרסום הנס למצווה אחרת, נפסק להעדיף את פרסום הנס. חשיבותו הרבה של פרסום הנס מהווה סיבה לחייב גם עניים ומחוסרי אמצעים כלכליים במצוות אלו.

המצוות שקיים בהן "פרסום הנס" הן: הדלקת נרות חנוכה, מקרא מגילה, אמירת על הנסים בחנוכה ובפורים, שתיית ארבע כוסות בליל הסדר וקריאת ההלל.

צריכותא

צריכותא היא מושג תלמודי שבא ליישב את הצורך בכפל מקורות ללימוד מסוים. המהלך הלוגי נועד למצוא נקודת תורפה בכל אחד מהמקורות, שמסבירה את הצורך במקור הנוסף. לעיתים מדובר על חידוש אמיתי שנלמד דווקא מכפילות המקורות, ולעיתים כפל המקורות נועד למנוע טעויות.

קבורה (יהדות)

קבורת המת היא מצוות עשה מהתורה לקבור את המתים. מת שנמצא ללא אחראים לקבורתו מכונה מת מצווה וההלכה מחייבת כל יהודי שנתקל בו לדאוג לקבורתו, גם תוך הפסד גדול או היטמאות כהן למתים. ההלכה משתמשת במושג "כבוד המת" בקביעת פרטי הדינים של הקבורה.

מצוות איסור הלנת המת מחייבת שהקבורה תיערך ללא דיחוי, מלבד עיכובים החיוניים לכבוד המת.

שימוש חכמים

שימוש חכמים (או בקצרה שימוש) הוא ביטוי המציין מעין חניכה בלימוד תורה ונמנה בפרק קניין תורה בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם. כיום נהוג לעשות "שימוש" לפני קבלת היתר הוראה.

בתלמוד הבבלי מופיע המונח "שימוש תלמידי חכמים" כשלב הכרחי על מנת להעשות לתלמיד חכם או רב. דבר זה מופיע במדרשי חז"ל הרבה מאוד.בתלמוד ירושלמי אומר רבי עקיבא שמי שלא שימש תלמידי חכמים חייב מיתה. הגמרא מוסיפה ששלב זה, "שימוש תלמידי חכמים", הוא חשוב יותר מלימוד תורה.

שימוש תלמידי חכמים יוצר רצף היסטורי ממתן תורה ואילך, בו כל תלמיד לומד מרבו באופן עקבי ובתקופה ממושכת ככל הניתן, ומחויב למסורת של העברת התורה. בדרך זו נמנעים שיבושים בהעברת התורה. ואכן במקום של שיבוש במסורת הבנת התורה אומרים החכמים שהדבר נגרם בשל כאלו ש"לא שמשו כל צורכם".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.