מתתיהו אנטיגונוס השני

מתתיהו אנטיגונוס השנייוונית: Αντίγονος[2]) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה החשמונאית בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

Mattathias Antigonos
ענף של קיסוס החורש וזוג קרני שפע על מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני
מתתיהו אנטיגונוס השני
Antigonus II Mattathias
שושלת ממלכת החשמונאים
ראש בית חשמונאי ה־11
40 לפנה"ס37 לפנה"ס
(כ־3 שנים)
אין[1]
מלך יהודה
40 לפנה"ס37 לפנה"ס
(כ־3 שנים)
הכהן הגדול
40 לפנה"ס37 לפנה"ס
(כ־3 שנים)

אוירה מרדנית בבית

מתתיהו אנטיגונוס היה בנו הצעיר של אריסטובולוס השני ונכדו של המלך אלכסנדר ינאי. אביו היה מעורב בסדרה של מרידות במטרה לשמר את השלטון החשמונאי הרופף ביהודה. אחיו, אלכסנדר השני, הלך בעקבות אביו ואחותם אלכסנדרה במרד נגד הורדוס.[3] כל אותו זמן נמשכה ביהודה ההתמודדות בין תומכי אריסטובולוס להורקנוס השני ולאנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס).

תקוות שנכזבו

בשנת 49 לפנה"ס פרצה מלחמת הטריומויראט הראשון בין יוליוס קיסר לפומפיוס. קיסר היה מעוניין להשתלט על סוריה וארץ ישראל, ולשם כך שיגר לשם את אריסטובולוס השני (שהיה שבוי ברומא לאחר ניסיון מרידה כושל, ובנו הצעיר, אנטיגונוס היה עצור שם כבן ערובה) אלא שהוא ובנו אלכסנדר השני חוסלו על ידי תומכיו של פומפיוס.

לאחר קרב פרסלוס ב-48 לפנה"ס, כשיוליוס קיסר השתלט על המזרח חיזרו אחריו הורקנוס השני ואנטיפטרוס וזכו באהדתו. מעמדם הושאר על כנו וכל שאיפותיו של מתתיהו אנטיגונוס לקבל נתח שלטון נותרו בגדר חלום.

לאחר רצח יוליוס קיסר (מרץ 44 לפנה"ס) פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הרומית. ההתמודדות הדרמטית בין אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס לבין קסיוס, רוצחו של קיסר, חוללה הדים ביהודה. גברה המתיחות בין האצולה הירושלמית לבין בית אנטיפטרוס. בירושלים פרצה התקוממות כנגד פצאל בן אנטיפטרוס, אחי הורדוס, ואנטיגונוס בן אריסטובולוס השני, נצר למשפחת החשמונאים התמרד בגליל אך הובס על ידי כוחותיו של הורדוס.

ניצחונם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס הביא לכך שמשלחת יהודית תפציר ברומאים לסלק את בית אנטיפטרוס מכל תפקיד הנהגתי, אך לשווא. הרומאים ביקשו להסתמך על הגורם הנאמן ביותר להם.

מעורבות הפרתים בפרשה

באותו זמן ניצלו הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, את התוהו-ובוהו באימפריה הרומית ופלשו לסוריה. מתתיהו אנטיגונוס, נצר חשמונאי, בנו הצעיר של אריסטובולוס,[4] ששאיפתו למלוכה ולהחזרת עטרת ליושנה היו ברורות, אם כי ידע אל-נכון שמגמה זו עלולה לעלות לו וליהודה ביוקר (ענישה רומית), שיכנע את הפרתים להמליכו על יהודה ולסלק מן ההנהגה הן את בית אנטיפטרוס והן את הורקנוס השני – יריביו. הפרתים נעתרו לבקשתו משלושה טעמים: ראשית – לאנטיגונוס ולהם היה אויב משותף – הרומאים; שנית – אנטיגונוס הבטיח להם כסף רב; ושלישית – במהלך זה הפרתים מגדילים את תחום השפעתם.

אנטיגונוס, מגובה על ידי תמיכה צבאית של הפרתים, צר על אויביו שהתבצרו בארמונם שבירושלים. הפרתים שכנעו את הורקנוס ואת פצאל (אחי הורדוס) להיכנע ולצאת מהארמון תוך כדי הבטחה שלא יאונה להם כל רע. השניים התפתו לשווא: הם נעצרו ונכבלו. פצאל שם קץ לחייו על ידי כך שהטיח את ראשו בסלע, והורקנוס נידון למום גופני (קיצוץ אזניו) כדי למנוע ממנו את האפשרות לשוב ולכהן בתפקיד הכהונה הגדולה.[5][6] חיתוך האזניים בוצע אמנם בעידודו של אנטיגונוס, אולם על פי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס,[7] נראה כי הנוהג לכרות את אזניו של יריב היה מקובל אצל הפרתים, כדי להשפילו ובו בזמן גם לחוס על חייו.[8]

הורדוס, שאף הוא הושם במצור, לא התפתה לצאת אל הפרתים ואל אנטיגונוס והצליח להימלט באישון לילה מירושלים. בדרכו כמעט ניגף בידי אנטיגונוס ליד המקום בו בנה מאוחר יותר את ההרודיון. הוא הסתיר את משפחתו במצדה והגיע עם תומכיו דרומה לאדום. הפרתים שדדו את ארמון החשמונאים ואת ירושלים ונכסיו הרבים של הורקנוס עברו לידי אנטיגונוס.

אנטיגונוס מתמלך בחסות

אנטיגונוס הומלך בחסות הפרתים ובכך חידש במידה מסוימת את השלטון של השושלת החשמונאית. הרבה לא ידוע על מעשיו ומהלכיו בתקופת שלטונו הקצרה (37-40 לפנה"ס). ממטבעותיו שנחשפו ניתן לדלות פרטים על אופי שלטונו. על גבי המטבעות נמצאה כתובת ביוונית שלשונה "של המלך אנטיגונוס", ללמד על חידוש בית המלוכה וכתובת בעברית – "מתתיה כהן גדול [ו]חבר היהודים" וכתובות דומות. דו לשוניות זו דומה למטבעות המלכים החשמונאים, קודמיו, למעט אלו של אלכסנדר ינאי, ובאה לציין את התחשבותו ברגשות העם היהודי, כאשר כלפי חוץ הוא נחשב למלך ("בסילאוס" ביוונית), וכלפי פנים הוא מכהן ככהן גדול ושולט בשותפות עם "חבר היהודים", היינו הסנהדרין.

על אחד המטבעות ניתן לזהות סמלים הלקוחים מעולם המקדש: מנורת שבעת הקנים ושולחן, שאולי הוא שולחן לחם הפנים. המטבעות הופקו ממתכות זולות (נחושת ועופרת), מה שמלמד, כנראה, על מצב כלכלי רעוע בתקופתו של מתתיהו אנטיגונוס.

עימות בין הורדוס לאנטיגונוס

בשנת 40 לפנה"ס הוכתר הורדוס למלך על יהודה באישור הטריאומווירטים אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס והסנאט הרומי. בתום שנה נחת הורדוס בנמל עכו ומיד החל בטיהור ממלכתו ממורדים ומימוש האינטרסים הרומיים, לריסוק מלכותו של אנטיגונוס, אויבם של הרומאים בשל חבירתו לפרתים. חשוב היה להורדוס לכבוש בעצמו את אזור ממלכתו, כדי שלא יהיה חייב לגורם מקומי כלשהו איזו טובה בהמשך דרכו. לא קלה הייתה דרכו של הורדוס בביצוע המשימה בשל התמיכה העממית לה זכה אנטיגונוס ובשל העדר גיבוי צבאי ממשי רומי, מאחר שהצבא הרומי היה עסוק בלחימה באסיה הקטנה ובצפון סוריה. כמו כן, אנטיגונוס פיתה מצביאים רומיים בכספי שוחד כדי שלא יסייעו בידו של הורדוס, כמו למשל את הליגאטוס המוכשר של מרקוס אנטוניוס, פובליוס ונטיודיוס[9], ואף את הקצין הבכיר סילו.

אנטיגונוס ניצל את שעת הכושר שנקרתה בדרכו, כשהצבא הרומי טרוד עם הפרתים והורדוס אינו מאורגן, כבש את רוב אדום, ובכלל זאת את העיר המרכזית מרשה והחריבה עד היסוד וצר על מצדה, שם התגוררה משפחת המלך ופמלייתו. הורדוס נקלע למצוקה, אם כי הצליח לחלץ את משפחתו ממצדה. משם פנה אל ירושלים. כשחנה ממערב לעיר, יחד עם הצבא בפיקוד סילו, הורה לכרוז שלו להכריז סביב החומה שהוא בא לשם "טובת העם והצלת העיר" ומוכן לסלוח אפילו לאויביו הקשים ביותר. על דבריו אלה, השיב אנטיגונוס לסילו והצבא הרומאי שלו שגם על פי המנהג הרומאי, לא יהיה זה צודק "אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט ואדומי, כלומר, יהודי למחצה", והם חייבים לתת אותה לבני משפחת המלוכה המקומית, המקובלת על העם. אנטיגונוס הוסיף לטעון, כי גם אם החליטו הרומאים לשלול ממנו את המלוכה, כי ניתנה לו על ידי הפרתים, ישנם רבים ממשפחתו, "שיקחו אותה כחוק". חילופי הדברים הפכו עד מהרה לגידופים ואנטיגונוס פקד על אנשיו לירות חצים על הצרים, שנאלצו לסגת.[10]

הורדוס פילס דרכו לשומרון, השאיר בה את משפחתו והפכה לגרעין כוחו הצבאי. משם המשיך לגליל, שם נלחם כנגד מתנגדיו, תומכי אנטיגונוס, בשעה שאנטיגונוס יושב בירושלים ואינו מחיש עזרה לתושבי הגליל ולאנשיו שנלחמו בהורדוס. הורדוס ביער קיני התנגדות, שמרכזן היה במערות שליד הארבל. בקרבות אלה השתמש הורדוס בארגזים, שהותאמו למלחמות בהרים. הלוחמים שהתמקמו בתוכם הצטיידו במוטות ארוכים שבקצותיהם ווים על-מנת לגרור את המסתתרים החוצה ולשומטם לתהומות.[11]

הורדוס פנה לבקש את עזרת אנטוניוס, שנלחם אותו זמן עם הפרתים, ואף טרח להופיע לפניו, לאחר שגמא מרחק רב רווי סכנות. מרקוס אנטוניוס השתכנע ושיגר להורדוס סיוע צבאי מסיבי, ובראשו המצביא המוכשר גאיוס סוסיוס.[12]

קץ מלכותו של אנטיגונוס

מנגד ניצל אנטיגונוס את העדרו של הורדוס ותקף את כוחותיו. אנטיגונוס זכה במספר קרבות, ובאחד מהם אף גרם למותו של יוסף, אחי הורדוס, כשהוא לוכד אותו במארב ליד יריחו ומשמיד את צבאו, אלא שמול הצבא הרומי הגדול כשל לחלוטין. הורדוס הפנה את כוחותיו לעבר יריחו, שם היה מרוכז עיקר צבאו של אנטיגונוס, ובין השניים התנהלה מלחמת שחיקה. אנטיגונוס החליט לפצל את כוחותיו ולשלוח חלק אחד לשומרון בפיקודו של המצביא פאפוס, כדי לנתק את קווי האספקה של הורדוס. הורדוס הביס את כוח פאפוס סמוך לבית אל, ובשנת 37 לפנה"ס כפה מצור על ירושלים. מקץ חמישים וחמישה ימי מצור נפלו בידי הורדוס העיר התחתונה ומעטפת בית המקדש. הנצורים נמלטו לעיר העליונה ולתחום המקדש. לבסוף נכנעה כל העיר. לדברי ההיסטוריון דיו קסיוס, במהלך המצור גרמו היהודים לפגיעה רבה ברומאים אולם הם עצמם סבלו הרבה יותר.[13] אנטיגונוס ירד מהבירה ונכנע בפני סוסיוס, שניצל את ההזדמנות להשפלתו. הוא מחא כפיים וקרא לו "אנטיגוני", כשמה של אשה.[14]

אנטיגונוס נלקח בשבי והוצא להורג באנטיוכיה בפקודת מרקוס אנטוניוס. הורדוס היה זה שדחף את אנטוניוס להוציא להורג את אנטיגונוס, משום שחשש שאם יובא אנטיגונוס בפני הסנאט הרומי, הוא יטען לזכות בניו שהם נצר לבית מלוכה למלוך וזכותם עומדת להם כי הם לא מרדו ברומאים, ולעומתם, הורדוס אינו מנצר בית מלוכה.[15] אנטיגונוס הומת בהתזת ראש ולטענת ההיסטוריון פלוטרכוס, "מעולם לא הוטל עונש כזה על מלך".[16] על פי דיו קסיוס, לפני שהוציא אותו להורג, הורה אנטוניוס לצלוב ולהלקות את אנטיגונוס, ולטענתו גם עונש כזה מעולם לא הוטל על מלך מידי הרומאים.[17]

מותו של אנטיגונוס באותה שנה (37 לפנה"ס) סימל את תחילת מלכותו של הורדוס. בין האויבים נוצר קשר משפחתי, כשבתו של אנטיגונוס נישאה לאנטיפטרוס בן הורדוס.[18]

בשנת 1970 התגלתה בגבעת המבתר בירושלים מערת קבורה הנקראת מערת אבה. על גבי אחת הגלוסקמאות הייתה כתובת שנשאה את השם "מתתיהו בן יהודה", ובה עצמות גבר בשנות ה-20 לחייו אשר ראשו נערף במכשיר חד. פרופ' גרינץ העלה השערה שמדובר בארונו של אנטיגונוס שהובא לקבורה בירושלים על ידי הכוהן אבה. השערה זו אינה מקובלת על רוב החוקרים.

הערות שוליים

  1. ^ אריסטובולוס השלישי כיהן ככהן גדול
  2. ^ הגיית השם ביוונית: אנטיגונוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק 19, פסקה א: "וכאשר פרצה מלחמת אקטיום, התכונן הורדוס לצאת לעזרת אנטוניוס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום אשר תפשה אותו אחות אנטיגנוס".
  4. ^ דיו קסיוס טעה כשציין שהפרתים המליכו במקום הורקנוס את אריסטובולוס (ספר 48, פרק 26, סעיף 2), שכבר היה מת, ואנטיגונוס נזכר כמלך בהמשך דבריו (ספר 48, פרק 41, סעיפים 5-4; ספר 49, פרק 22, סעיפים 3, 6).
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יג, פסקה ט.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקה י, סעיפים 369-365.
  7. ^ טקיטוס, ספרי השנים, ספר יב, פרק 14.
  8. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 423, הערה 6.
  9. ^ דיו קסיוס (היסטוריה רומאית, ספר 48, פרק 41, סעיפים 5-4) כותב שפובליוס ונטידיוס הניס את המלך אנטיגונוס מארצו וכבש אותה ללא קושי, וקנס את אנטיגונוס משום שהגיש עזרה לפאקורוס, בנו של המלך שפיקד על הצבא הפרתי.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ב, סעיפים 403-399.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקאות ד-ה, סעיפים 430-413.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקאות ח-ט, סעיפים 447-439.
  13. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 49, פרק 22, סעיף 4.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טז, פסקאות א-ב, סעיפים 481-468.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טז, פסקה ד, סעיפים 491-488.
  16. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו.
  17. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 49, פרק 22, סעיף 6.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ה, פסקה ב, סעיף 92.
40-49 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 49 - 40 לפנה"ס

אל עריש

אל עריש (ערבית العريش) היא עיר בצפון חצי האי סיני לחוף הים התיכון, סמוך לשפך ואדי אל עריש. העיר נמצאת כ-47 ק"מ מערבית לרפיח, ו-344 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר. לפי הערכות, בשנת 2006 מנתה אוכלוסייתה 141,595 בני אדם, בהם פליטים פלסטינים. בשנים האחרונות הפכה העיר ליעד תיירותי מבוקש.

אלכסנדר השני (שליט חשמונאי)

אלכסנדר השני (המאה ה-1 לפנה"ס) היה נסיך מבית חשמונאי.

אלכסנדר היה בנו של מלך יהודה, יהודה אריסטובולוס השני, אחיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, אחיה של הנסיכה המורדת בהורדוס לאחר מות אביה ואחיה ובעלה של אלכסנדרה החשמונאית בת דודו הורקנוס השני. ילדיו היו מרים החשמונאית (אשתו של הורדוס) ואריסטובולוס השלישי (הכהן הגדול החשמונאי האחרון).

אלכסנדרה החשמונאית (השלישית)

אלכסנדרה החשמונאית (מכונה השלישית כדי להבדילה מן האחרות; ? – 31 לפנה"ס?) הייתה השליטה האחרונה מבית חשמונאי. היא הנהיגה מובלעת מורדת קטנה סביב מבצר הורקניה, שעמדה בפני חילות הורדוס.

אלכסנדרה הייתה בתו של אריסטובולוס השני, ואחותם של אלכסנדר השני והמלך החשמונאי האחרון ביהודה, מתתיהו אנטיגונוס השני. יוסף בן מתתיהו מזכיר אותה פעמיים בחיבורו "מלחמת היהודים". הוא מספר כי לאחר שאלכסנדר הוצא להורג, לקח תלמי בן מנאיוס, שליט כלקיס, את אחיו של אלכסנדר – אנטיגונוס, אלכסנדרה ואחות נוספת, תחת חסותו. הוא שלח את בנו, פיליפיון, לאשקלון, וזה חטף אותם מאמם והביאם אליו. פיליפיון התאהב באלכסנדרה ונשא אותה לאשה, אולם מאוחר יותר הומת בשל כך על ידי אביו, שאחר כך נשא אותה לאשה בעצמו.יוסף בן מתתיהו מדווח בקיצור רב על התבצרותה של "אחות אנטיגנוס", אך אינו מציין את שמה ולא ברור במי משתי האחיות מדובר. ישראל שצמן מציין כי "שם אחותו של אנטיגונוס אינו ידוע", בעוד קנת אטקינסון סבור כי מדובר באלכסנדרה.

היא גייסה את תומכיו של אחיה אנטיגונוס, שהודח והומת על ידי הורדוס, והשתלטה על הורקניה המרוחקת במדבר. קנת אטקינסון העריך כי הדבר אירע ב-37 לפנה"ס, שנת הוצאתו להורג של אנטיגונוס. היא משלה במקום עד סמוך לקרב אקטיום ב-31 לפנה"ס; באותה עת, נדרש הורדוס לשלוח את צבאו לעזרתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה נגד אוקטביאנוס, אך נאלץ לצאת להורקניה במקום, כדי לדכא את המורדת. סביר להניח שהוצאה להורג לאחר תבוסתה. אטקינסון העריך (כרוב מוחלט של ההיסטוריונים) כי היה מדובר באמתלה בלבד כדי לא להשתתף בעימות ולהסתכן בבחירת צד מפסיד, אך כתב שאם הדבר נכון הרי שאלכסנדרה אולי שינתה את ההיסטוריה, שהרי ייתכן והורדוס היה מטה את הכף נגד אוקטביאנוס. לא ידוע עליה דבר מלבד זאת, ובן מתתיהו מחה אותה למעשה מן ההיסטוריה בכך שלא כתב דבר אודותיה בחיבורו "קדמוניות היהודים". על אף שלמרותה סרה נחלה קטנה, הייתה אלכסנדרה המנהיגה העצמאית האחרונה מבין החשמונאים.

אריסטובולוס הראשון

אריסטובולוס הראשון (ביוונית: Ἀριστόβουλος, ידוע גם בשם יהודה אריסטובולוס; ? - 103 לפנה"ס) היה מלך יהודה והכהן הגדול בין השנים 103-104 לפני ספירת הנוצרים. היה בנו הבכור של יוחנן הורקנוס והראשון שהכתיר עצמו למלך מאז שיבת ציון.

אריסטובולוס השלישי

אריסטובולוס השלישי (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 53 לפנה"ס – 36 לפנה"ס) הכהן הגדול האחרון מבית חשמונאי.

ייתכן ושמו העברי של אריסטובולוס היה "יונתן" או "יהודה".

אריסטובולוס השני

אריסטובולוס השני (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 100 - 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך. בנם הצעיר של מלכי יהודה אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

יהואחז (מלך ישראל)

יהואחז (יואחז) בן יהוא היה מלך ממלכת ישראל בשנים 814 לפנה"ס עד 800 לפנה"ס .

על יואחז מלך ישראל מסופר במלכים ב יג, א-ט. ימי יואחז הם ימי השפל הקשים ביותר בתולדות ממלכת ישראל. מלכי ארם-דמשק – חזאל ובנו בן הדד השלישי – שלטו הלכה למעשה על רוב שטחי ממלכת ישראל, ויואחז היה בבחינת מלך גרור לארמים. על מצבהּ החמור של ישראל ניתן ללמוד מספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק ז': "כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ".

ממחזור סיפורי אלישע הנביא (מלכים ב פרקים ה-ז) משתקפת גם-כן תקופת שפל זו. למרות ששמו של יואחז לא נזכר במפורש, והסיפורים מופיעים בתוך ימי יורם, רבים פירשו שהתואר "מלך ישראל" מכוון דווקא אליו. הוא זה שהצטווה לרפא את נעמן שר-צבא ארם מצרעתו, והוא גם זה שעמד אין אונים בפני מסעות השוד המרובים שערכו הארמים בארץ, ובימיו אף התרחש מצור ארמי על בירתו שומרון (מלכים ב ה, ו; ו, ח-כג).

חוקר המקרא יחזקאל קויפמן טוען כי תקופת השעבוד לארמים משתקפת בנבואות עמוס על הגויים ויש בהן הד לאכזריות הארמים: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד" (ספר עמוס, פרק א', פסוק ג'). גם אדום נזכרת באותה נבואה: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (שם, יא); וגם הנבואה המגנה את בני עמון: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם" (שם, יג). נבואות אלה זוכרות לעמים השכנים את מעלליהם שהשתדלו באותם ימי השפל הקשים של ממלכת ישראל לנשל את היישוב הישראלי מעבר הירדן המזרחי.

בימי בנו יואש החלה הממלכה להתאושש בעידוד הנביא אלישע, ובימי נכדו ירבעם השני הגיעה עצמתה של הממלכה לשיאה, וארם-דמשק נכבשה.

יוחנן הורקנוס השני

יוחנן הורקנוס השני (ביוונית Υρκανός;‏ ? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.

יששכר איש כפר ברקאי

יששכר איש כפר ברקאי היה כהן גדול בבית המקדש השני.

יששכר איש כפר ברקאי נזכר לגנאי, בשל זהירותו המופרזת שלא יתלכלכו ידיו בשעת עבודת הקרבנות, ומנהגו לעבוד בכפפות של משי בשל כך, דבר שנתפס כביזוי עבודת בית המקדש:

התלמוד מספר גם מה עלה בגורלו (בתרגום לעברית):

התלמוד בהמשך מביא אמוראים שמסבירים מדוע דבריו של יששכר לא היו נכונים.

בספרות התורנית מוזכר סיפורו לא אחת בהקשר של דיני חציצה במצוות (כגון לולב) ובזיון המצווה בכך.

מטבעות החשמונאים

מטבעות החשמונאים הם מטבעות שהוטבעו בתקופת ממלכת החשמונאים במסגרת שלטונם הריבוני בארץ ישראל, לראשונה מאז ימי שיבת ציון של תקופת הבית השני.

נמצאו רק מטבעות ברונזה (ככל הנראה עקב עונייה של הממלכה) בערכים שונים. הקטנים ביותר מביניהם הם מטבעות בערכים של פרוטה וחצי פרוטה. לסכומים גדולים שימשו אותם מטבעות הכסף הסלווקיים, ולאחר מכן השקלים הצוריים. בשני דינרי כסף רומיים נמצא גם כן קשר לחשמונאים; על אחד מהם כתובה הכתובת BACCIVS IVDAEAS, שמשמעותה המדויקת היא ככל הנראה "בַּגִּיוּס היהודי". שניהם מראים אדם (הנחשב ליהודה אריסטובולוס) הקד לפני גמל, עם ענף דקל בידו.

מאפיין ייחודי במטבעות החשמונאים (ובמטבעות היהודיים בתקופות שלאחריהם) הוא שהכיתוב נעשה בכתב עברי עתיק ולא באותיות האשוריות המרובעות, שבהן כבר השתמשו מאות שנים קודם.

מאפיין ייחודי נוסף במטבעות החשמונאים הוא, שהם אינם נושאים בצידן כל דמות או פרצוף, דבר העלול לפגוע ברגשות היהודים, שעבורם הם נטבעו. זאת בניגוד לעולם ההלניסטי שמסביב, שבו נטבע דיוקן השליט על פני המטבע, כמעט ללא יוצא מן הכלל, וכך גם לרוב דמות אל על גב המטבע.

הכתובות העבריות שנמצאו על גבי מטבעות החשמונאים הן:

"יהוחנן כהן גדול חבר היהודים"

'"יהוחנן כהן גדול ראש חבר היהודים"

'"יהונתן כהן גדול היהודים"

"יהונתן המלך"

"יהודה כהן גדול חבר היהודים"

"מלכה אלכסנדרוס"

"מתתיהו כהן גדול החברים היהודים"

"מתתיהו הכהן"

"מתתיה"

מערת אבה

מערת אבה הכהן היא מערת קבורה שנתגלתה בשנת 1970 בירושלים. זהות הנקבר אינה ידועה בוודאות, יש חוקרים המשערים שהנקבר הוא מתתיהו אנטיגונוס השני, אחרון מלכי החשמונאים שנרצח בידי הרומאים 37 שנים לפני הספירה. במערה אף נתגלתה כתובת צבעונית אך גם מוסתרת היטב חקוקה בסלע בכתב יהודי קדום הדומה לשומרונית המזוהה מאותה תקופה.

מתתיהו

האם התכוונתם ל...

נדב בן ירבעם

נָדָב הוא דמות מקראית, היה מלך ישראל השני, שמלך על ממלכת ישראל בשנים 907 לפנה"ס עד 906 לפנה"ס. היה בנו של ירבעם.

מיד לאחר מות אביו ירש את מקומו בתרצה, בירת ממלכת ישראל. המקרא מתאר אותו: "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל" (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוקים כ"ה-כ"ו).

גם מלך צעיר זה יזם תנופה חדשה במלחמת האחים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. כיוון שחשש לתקוף את יהודה במישרין לאחר התבוסות שנחלה ממלכת ישראל בקרבות עם אביה, הוא בחר לצור על גבתון וללוכדה מידי הפלשתים במטרה לתקוע טריז בין יהודה לפלשת, ולכתר את ממלכת יהודה ממערב. גבתון השתייכה לממלכת עקרון, אחת מחמשת המרכזים הפלישתיים, שגבלה בממלכת יהודה. לעקרון השתייכו, מלבד גבתון, הערים אלתקה, תמנה, ואפשר שגם גזר.

בשעת המצור על גבתון, בעת שעמד בראש הצבא הצר, נרצח נדב על ידי בעשא בן אחיה לבית יששכר שהמליך עצמו כמלך: "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה לְבֵית יִשָּׂשכָר וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים וְנָדָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל צָרִים עַל-גִּבְּתוֹן. וַיְמִתֵהוּ בַעְשָׁא בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו" (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוקים כ"ז-כ"ח).

עשר אגורות (מטבע)

עשר אגורות הוא אחד מסדרת המטבעות של השקל החדש. בצד הנושא של המטבע מוטבעת מנורת שבעת קנים הלקוחה ממטבע פרוטה של מתתיהו אנטיגונוס השני החשמונאי 37 לפנה"ס. מטבע עשר האגורות הוא המטבע בעל הסכום הקטן ביותר המשמש כהילך חוקי בישראל.

המטבע שוקל 4 גרם, קוטרו 22 מ"מ והוא עשוי סגסוגת שתרכובתה 92% נחושת, 6% אלומיניום ו2% ניקל.נכון לשנת 2011, מעל מחצית מהמטבעות במחזור בישראל - כ-900,000,000 מטבעות, הם של עשר אגורות.

קוסטובר

קוסטובר (בלטינית: Costobarus;‏ ? - 27/28 לפנה"ס), היה מושל אדום ועזה בזמן מלכותו של הורדוס.

קוסטובר (עיוות לטיני של השם האדומי "קוסגבר" בעל התחילית התיאופורית קוס) היה יהודי ממוצא אדומי. מוצאו היה ממשפחת אצולה בעלת עושר השפעה גדולה באדום ואבותיו היו כוהני הדת האלילית האדומית שאולצו להתגייר עם כיבושה של אדום על ידי החשמונאים בזמן שלטונו של יוחנן הורקנוס הראשון.

קוסטובר היה מתומכיו של הורדוס; כשזה פלש לממלכת יהודה בשנת 37 לפנה"ס בעזרת הצבא הרומאי והצליח לכבוש את הממלכה מידיו של המלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס השני, קוסטובר היה מפקד בצבאו של הורדוס והשתתף בכיבוש ירושלים, לאחר מכן הוא הופקד על ביעור תומכי החשמונאים, וכאשר הצבא הכובש טבח בתושבי העיר המקורבים לחשמונאים הגן קוסטובר על בני בבא, שלהם הייתה משפחתו מקורבת.

לאחר ביסוס שלטונו, מינה הורדוס את קוסטובר למושל אדום ועזה (37 לפנה"ס), וכדי לחזק את קשריו אליו הוא חיתן אותו עם אחותו שלומית בשנת 34 לפנה"ס. אולם למרות נישואיו לשלומית לא היה קוסטובר נאמן לגיסו הורדוס, וחיפש את תמיכתה של קלאופטרה השביעית מלכת מצרים – שהייתה מאהבתו של מרקוס אנטוניוס שליט המזרח מטעם רומא – בתוכניתו להפוך את אדום לממלכה ברשותו שתהיה כפופה למצרים. לפי יוסף בן מתתיהו, מניעיו היו, בנוסף לתאוות השלטון, רצון להפריד את האדומים מהיהודים ולחדש את ימיה של הדת האלילית העתיקה באדום שנכחדה עם כיבוש המחוז על ידי החשמונאים.

ניסיונה של קלאופטרה להוציא לפועל את תוכניתו של קוסטובר על ידי שכנועו של אנטוניוס לא צלח וקוסטובר עצמו חדל מחתירתו תחת שלטו הורדוס לאחר מותם של קלאופטרה ואנטוניוס במצרים בשנת 30 לפנה"ס. אולם שלומית רבה עם קוסטובר והתגרשה ממנו, חזרה לחצרו של אחיה הורדוס והתלוננה בפניו על כך שקוסטובר הוא חלק מקנוניה שמטרתה להסית את העם ולהמרידו כנגד שלטונו ושהוא נתן מקלט לאויביו. כתוצאה מכך, הוציא הורדוס להורג את קוסטובר בשנת 27/28 לפנה"ס.

שלום בן יבש

על פי המקרא שַׁלּוּם בֶּן יָבֵשׁ מלך על ממלכת ישראל לאחר שרצח את זכריהו בן ירבעם. זמן מלכותו מתוארך במסורת היהודית בשנת 747 לפנה"ס.

שלום בן יבש, איש הגלעד, החזיק במלוכה חודש ימים בלבד, ונרצח בידי מנחם בן-גדי: "שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵשׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח-יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן. וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן-גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת-שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו" (ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוקים י"ג-י"ד).

שריה (כהן גדול)

שריה בן עזריה היה הכהן הגדול האחרון בתקופת בית ראשון וכיהן עד לחורבנו ב-586 לפנה"ס.

תבני

תִּבְנִי בֶן גִּינַת הוא דמות מקראית, מלך על ממלכת ישראל משנת 882 למשך ארבע שנים.

בשעת מהפכת החצר בממלכת ישראל, כאשר נרצח אלה מלך ישראל על ידי זמרי, השתררה מבוכה בעם. חלקם נטו אחרי זמרי, חלקם אחרי עמרי וחלקם אחרי תבני. זמרי מת עוד בשעת המלחמה, מידי עמרי, אולם המחלוקת סביב מינוי המלך החדש לא הוכרעה:

למרות שעמרי הצליח להכות את זמרי תוך מצור קצר, הרי עד להמלכתו הסופית על כל ישראל צריך היה להמתין עוד 4 שנים עד להכרעת המאבק בינו לתבני, שנאמר: "בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ עָמְרִי עַל-יִשְׂרָאֵל." (ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק כ"ג).

כהנים גדולים בולטים לפי תקופתם
משכן משה אהרןאלעזר הכהןפינחס Kohen Gadol (Bible Card)
המשכן בשילה אבישוע בן פנחס • בקי בן אבישוע • עזי בן בקי • עלי הכהןאחיטוב (נכד עלי)אחיה בן אחיטוב
משכן נוב אחימלך בן אחיטובאביתר בן אחיטוב
תקופת בית ראשון צדוקאחימעץ בן צדוקעזריהו בן צדוקאמריהויהוידע הכהןזכריהו בן יהוידע • עזריהו הכהן • אוריה הכהן • עזריהו הכהן (השני) • שלום הכהן • חלקיהו בן שלוםשריה הכהןיהוצדק הכהןצפניה בן מעשיה
תקופת בית שני (תחת שלטון ממלכת פרס) יהושע בן יהוצדקיהויקים בן יהושעאלישיב בן יהויקים • יהוידע הכהן (בית שני) • יוחנן • ידוע הכהן • יוחנן הכהן
בתקופה ההלניסטית חוניו הראשוןשמעון הראשון • אלעזר בן חוניו • מנשה אחיו של חוניו • חוניו השנישמעון השניחוניו השלישי
כהנים מתיוונים ואחרים יאסון מנלאוסאלקימוסחוניו הרביעי
כהנים גדולים מבית חשמונאי יונתן כהן גדולשמעון מכבייוחנן הורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאיהורקנוס השניאריסטובולוס השני • מתתיהו אנטיגונוס השני • אריסטובולוס השלישי
תחת ממשלת רומא מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון)יוסף בן עליםחנן בן שתישמעאל בן פיאבייוסף קיפאיונתן בן חנןתיאופילוס בן חנןחנניה בן נדבאיחנן בן חנןיהושע בן גמלאמתתיהו בן תיאופילוס (השני)פינחס בן שמואל מכפר חבתא • רבי אלעזר בן חרסוםיששכר איש כפר ברקאי • רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.