משפט עברי

משפט עברי הוא מונח מודרני הבא להגדיר את מכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל, החל ממתן תורה. על מקורות המשפט העברי נמנים המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה.

בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת הגדרה זו קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים.[1] מנחם אלון סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים כתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות, כמו דיני נזיקין, דיני קניין ודיני עונשין. לדעתו יש להבחין בין הלכות "משפטיות" (Judicial) והלכות "דתיות" (Religious).[2] דעה דומה מביע שמשון אטינגר, המגדיר במסגרת המשפט העברי את כל החוקים שהיה עלינו להמציא אילו לא הייתה תורה, כלומר כל אותם חוקים הנוגעים לתחומים שמהווים חלק בלתי נפרד מהחיים.[דרוש מקור] לעומתם, יצחק אנגלרד סבור כי לא ניתן להפריד בין הלכות משפטיות והלכות דתיות, וחלוקה כזו היא שרירותית.[3]

Heichal Shlomo Interiors IMG 7328
מבואת בית הדין הגדול לשעבר בהיכל שלמה בירושלים

המשפט העברי במקורות

בתורה שבכתב

המשפט העברי נידון בתורה שבכתב לראשונה בספר שמות בפרשת משפטים, שם מובאים רוב דיני הממונות המוזכרים בתורה בכלל, דיני עבדים, דיני רוצח וכן הוראות המתייחסות לשופטים.

פרשה נוספת המהווה מקור חשוב לדיני המשפט העברי היא פרשת שופטים שבספר דברים. בפרשה זו לא נידונים דיני ממונות אך מובאת בה החובה להקים מערכת משפט הוגנת:

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים פרק טז פסוק יח)

וכן נתבארו בפרשה דיני זקן ממרא, דיני עדות (הלכה) ודינים נוספים העוסקים ברצח.

בתורה שבעל פה

במשנה המשפט העברי מובא בכמה מסכתות:

בסדר מועד - דיני קידוש החודש מובאים במסכת ראש השנה.

בסדר נשים - דיני היבום והחליצה מובאים במסכת יבמות. דיני כתובה ונישואין מובאת במסכת כתובות. דיני סוטה מובאים במסכת סוטה, ודיני גירושין ואירוסין מובאים במסכתות גיטין וקידושין (בהתאמה).

בסדר נזיקין - כל דיני ממונות (מלבד אלו הקשורים בכתובה המובאים במסכת כתובות) נכתבו בעבר במסכת אחת שנקראה מסכת נזיקין מאוחר יותר התחלקה המסכת לשלוש מסכתות: "בבא קמא", "בבא מציעא" ו"בבא בתרא". במסכת בבא קמא מובאים הדינים העוסקים בתשלומי נזקים שבין אדם לחברו ובאיסורי גניבה וגזילה וחיוב התשלומים בהם. דיני קניין", הלוואה, ריבית ודיני ארבעת השומרים - מובאים בעיקר במסכת בבא מציעא. דיני שכנים, ירושה ודיני קנייה ומכירה - מובאים בעיקר במסכת בבא בתרא (ומקצתם במסכת קידושין).

מסכתות סנהדרין ומכות עוסקות בסדרי המשפט ובדרך קיום העונשים השונים.

בניגוד למסכתות רבות אחרות, על כל המסכתות העוסקות בדיני המשפט העברי נכתב גם חיבור מקביל בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי.

המשפט העברי בישראל

אף שהמשפט במדינת ישראל הוא משפט חילוני, אשר שואב את עקרונותיו מן המשפט המקובל בעולם ומן הדין המנדטורי שקדם לו, יש בו השפעה של המשפט העברי. במקרים מסוימים הוכנסו עקרונות המצויים במשפט העברי לתוך חוקי מדינת ישראל. דוגמאות לכך:

  • תקנת השבים, שהיא העיקרון לפיו יש להקל על עבריין המעוניין לשוב בו מדרכו הרעה.
  • חוק לא תעמוד על דם רעך, היונק את שמו ואת תוכנו מפסוק בספר ויקרא באיסור לא תעמוד על דם רעך.
  • עשיית עושר ולא במשפט- אף שמו של החוק נלקח ממקורות המשפט העברי.
  • חוק ציד חיות בר אימץ את ההסתייגויות המובאות בספרות הרבנית מציד לשם שעשוע בלבד. לפיכך הציד מותר בישראל רק לציידים מורשים.
  • המשפט הישראלי אימץ את ההגדרה ההלכתית האוסרת על בעל לאנוס את אשתו, בעוד שבמשפט האנגלי, במשך שנים מושג זה לא היה קיים.
  • עדים.

בנוסף לדוגמאות ספציפיות אלה, חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, קבע זיקה ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", ובתיקון משנת 2018 הורחבה זיקה זו ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל".[4] על פי השופט מנחם אלון חוק יסודות המשפט הוא הצינור הפוזיטיבי המשלים חוסרים רבים סביב ההלכה. לעומתו נשיא בית המשפט לשעבר השופט ברק טוען כי ההלכה היהודית אינה מקור מחייב, אלא מצוינת כמקור השראה, שהפירוש המקובל להם מפנה את השופט אל המשפט העברי.

במשרד המשפטים פועלת המחלקה למשפט עברי ליישומו של חוק יסודות המשפט בהקשר זה. בראש המכון עומד ד"ר מיכאל ויגודה.[5]

המשפט העברי קיבל תנופה בכך שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע כי ערכיה של מדינת ישראל הם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית. השופט מנחם אלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הסביר כי השימוש, תחילה, בתואר "יהודית", נותן עדיפות פרשנית לאימוץ המשפט העברי בשיטת המשפט של מדינת ישראל.

בראשית ימי המדינה תרם רבות השופט חיים כהן להכנסת המשפט העברי לתוך החוק הישראלי, מתוך הכרה בחשיבותו התרבותית.

דחיפה חזקה להכנסת המשפט העברי לתוך מערכת המשפט של המדינה הייתה מצד גורמים דתיים לאומיים, וביניהם גם ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק שראה בחשיבות רבה את הטמעת החוק העברי במערכות המשפט, וקונן על כך שבתי המשפט של מדינת ישראל יונקים מהחוק העות'מאני והבריטי, יותר מאשר מהחוק העברי. בחוגים הדתיים היו אחרים שלא התלהבו מכך, ביניהם בלט חבר הכנסת זרח ורהפטיג, מייסד המכון לחקר המשפט העברי במשרד המשפטים ומנהלה הראשון, שלא ראה טעם רב בשימוש "חילוני" במשפט דתי.[6]

אימוץ "מעשי" של המשפט העברי נעשה במסגרת פסקי הדין של בתי המשפט השונים. החלו בכך שופטי בית המשפט העליון בשנים הראשונות של המדינה, כאשר הבולטים שבהם היו השופט הרב פרופ' שמחה אסף והשופט ד"ר משה זילברג. בדור שלאחריהם, הובאו מקורות המשפט העברי על ידי השופט חיים כהן והשופט ד"ר יצחק קיסטר. גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שניאור זלמן חשין, הרבה להתבסס על המשפט העברי והוא שנקט לראשונה בביטוי "עשיית עושר ולא במשפט",[7] שלימים עוגן בחוק עשיית עושר ולא במשפט בשנת 1979. מאוחר יותר, ניתן לציין כמי שהרבה ביישום המשפט העברי את השופט מנחם אלון, שבשנותיו האחרונות בבית המשפט העליון כיהן כמשנה לנשיא. מנחם אלון הגיע לשיפוט לאחר שנים של מחקר והוראה אקדמיים שבהם עסק רבות במשפט העברי: הוא חיבר את הספר "משפט עברי" (שלושה כרכים), ייסד את המכון לחקר המשפט העברי ליד הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ועמד שנים רבות בראשו, ואשר "הצמיח" את חוקריו ומוריו של המשפט העברי בימנו.[8] נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כתב בספרו "שופט בחברה דמוקרטית": "נקודת המוצא שלי היא חילונית... חרף זאת הנני סבור כפי שרבים מהחילונים סבורים וכפי שמשפט המדינה קובע, כי יש מקום למשפט העברי במשפט המדינה וכי מקום זה ילך ויגדל ככל שהידע על דבר המשפט העברי והגישה אליו ילכו ויגדלו".[9]

לעומת זאת, היו שופטים בבית המשפט העליון כמו משה זמורה, אלפרד ויתקון, יואל זוסמן וצבי ברנזון אשר דגלו בגישה שפסקי דין צריכים להיות ממוקדים ולא להכיל אמירות אגב, וראו בדיון בעמדת המשפט העברי אמירת אגב שאין לכוללה בפסקי דין[10]

הצגת הקונפליקט

הנחת יסוד של ההלכה היא, שכשם שכל יחיד ויחיד מצווה לקיים את חוקי התורה, כך גם החברה היהודית בכללותה מצווה להשתית את אורחות חייה הציבוריים על יסודות משפט התורה. מכאן, שעל המדינה היהודית הריבונית, לאמץ לה את התורה כבסיס למשפט המדינה, הן מבחינת תכניו המהותיים של דין תורה, והן מבחינת מערכת בית המשפט שאמורה להפעילו. המצב הנוכחי השורר במדינה אינו מגשים באופן מלא את ההשקפה בסיסית זו של ההלכה, באשר המוסדות המוסמכים של המדינה בחרו שלא לאמץ את הדין היהודי כחוק המדינה אלא במסגרת מוגבלת בלבד (דיני אישות), ומערכת בתי המשפט של המדינה פועלת אפוא על-פי מערכת של חוק, שמבחינת הדין היהודי הוא, ברובו, חוק זר.

כאשר יש התנגשות בין שתי מערכות הדינים, ניצב איפוא האזרח היהודי שומר המצוות בפני בעיה קשה, באשר מחד גיסא הוא רואה עצמו נאמן לחוקי התורה, אבל מאידך גיסא הוא רואה עצמו בו בזמן נאמן גם לחוקי המדינה. קונפליקט זה גלש לסוגיות שמעבר למשפט והוליד מגזרים בישראל, שכל אחד מהם מצדד בעמדה שונה בסוגיות שונות וביניהם הסוגיה שלפנינו.

יחס חכמי ישראל אל המשפט הישראלי

ההלכה מתירה ליהודי לתבוע את חברו רק בבתי דינים המחויבים למשפטי התורה. ישנו איסור הלכתי לדון דיני ממונות בבית משפט ישראלי, בדומה לאיסור לדון בפני "ערכאות של עכו"ם" - זאת אף אם פסק הדין יהיה זהה לפסק שייתן בית הדין. עם זאת, בית דין רשאי להרשות לאדם להגיש תביעה בבית משפט לצורך גביית ממון שבית הדין מצא שהתובע זכאי לקבל לפי דיני התורה, אלא שהנתבע אינו מוכן לדון לפיהם. באשר לדין הפלילי, פוסקי ההלכה המכירים בסמכות המדינה באופן כללי, לרוב מכירים גם בסמכותה לדון בפלילים מכוח 'משפט המלך' (דינא דמלכותא דינא).

גם חקיקה אזרחית, כל עוד אינה מתנגשת בהלכה, מקבלת לעיתים קרובות תוקף הלכתי, כי היא הופכת למנהג המדינה, וההנחה היא שהתושבים מקבלים על עצמם לשאת ולתת ביניהם לפיה. בהקשר של קהילה יהודית נפרדת, מוכר בהלכה גם מושג של "תקנות הקהל" – תקנות נציגי הציבור, שלהם תוקף מחייב, בכפוף לסייגים מסוימים.

על עקרונות אלו אמר השופט מנחם אלון: "ביסוס זה על יסוד משפט המלך ועקרון 'תקנות הקהל', הוא ללא ספק – מבחינת עולמה של ההלכה – הדרך הקלאסית כדי להביא אי פעם בעתיד לאיחוד ושילוב בין המשפט הישראלי והמשפט העברי ההיסטורי".

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אתרים

מאמרים

.

הערות שוליים

  1. ^ על מחלוקת אלון-אנגלרד ראי גדעון ספיר, 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו', עיוני משפט כה (תשס"א), 189-220
  2. ^ מנחם אלון, עוד לענין מחקרו של המשפט העברי, משפטים ח ח, (תשל"ז), עמ' 99-137
  3. ^ יצחק אנגלרד, מחקר המשפט העברי – מהותו ומטרותיו, משפטים ז, תשל"ו-תשל"ז, עמ' 34-64
  4. ^ חוק יסודות המשפט (תיקון), התשע"ח–2018, באתר הכנסת
  5. ^ אתר המחלקה למשפט העברי במשרד המשפטים
  6. ^ חוקה לישראל - דת ומדינה, ירושלים, מסילות, 1988.
  7. ^ קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל. (ירמיהו פרק י"ז פסוק יא')
  8. ^ חיים כהן, להיות יהודי: תרבות, משפט, דת, מדינה, הוצאת כנרת, 2006, עמוד 316
  9. ^ אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת ירושלים, 2004, עמ' 289
  10. ^ שם
אב בית דין

אַב בֵּית דִּין (בראשי תיבות: אב"ד) הוא הדיין או השופט היושב בראש בית הדין. מקורו של המושג במשפט העברי, והוא משמש גם כיום בכל הנוגע לבתי דין הדנים על פי ההלכה, כגון בית הדין הרבני במדינת ישראל. במשפט הישראלי המודרני מוכר המושג בכל הנוגע לבתי משפט ובתי דין שונים, אך הוא בעל משמעות שונה מזו ההלכתית.

בתקופת הסמיכה האב"ד היה המשנה לנשיא בית הדין. כיום הביטוי מציין לדיין החשוב ביותר בבית הדין הרבני והעומד בראשו או לדיין המקומי שאין גדול ממנו שם.

ביהדות מזרח אירופה כינויו של רב העיר היה אב"ד, ולעיתים קרובות, כינויו של הדיין או ראש ההרכבים היה ראב"ד. בקרב החסידים, בעיקר בארצות הברית, נפוץ הכינוי אב"ד לאדמו"רים לא רשמיים, בעיקר כאלו שאבותיהם כיהנו כרבנים באירופה וצאצאיהם רצו לשמור את התואר.

ארבע מיתות בית דין

ארבע מיתות בית דין הן שיטות ההוצאה להורג שבאמצעותן, על פי ההלכה, מתבצע עונש מוות, כחלק ממערכת דיני הנפשות במסגרת הענישה בהלכה.

על פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, כך שמאז סוף ימי בית שני ענישה זו אינה מתקיימת.

גזר דין מוות והוצאה להורג יכול להיגזר רק על ידי "סנהדרין קטנה", בתי דין של 23 דיינים שישבו במקומות שונים בארץ, למעט מספר עבירות מצומצם שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.

ארבעה טורים

ארבעה טורים או הטור הוא קובץ פסקי הלכה שיטתי, המסכם את כל ההלכה הנוהגת לאחר החורבן, שכתב רבי יעקב בן אשר, המכונה גם בעל הטורים (ה'ל'-ה'ק"ב 1270~ - 1343~).

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. גדלו המינימלי הוא שלשה דיינים. בידי בית הדין הסמכות לשפוט ומתוקף כך להעניש, לעשות צדק ממוני, ובבית דין המורכב מ-23 או 71 אפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (הסנהדרין) ישנה גם סמכות השקולה לחקיקה.

גזל (משפט עברי)

גזל הוא מצוות לא תעשה מן התורה שעניינו הוא לקיחת חפץ מבעליו בכוח, שלא ברשות הבעלים. התורה מצווה על כך בספר ויקרא: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" (ספר ויקרא, פרק י"ט).

גניבה (משפט עברי)

גניבה היא מצוות לא תעשה מהתורה על לקיחת חפץ מבעליו בחשאי, ללא ידיעת הבעלים. בשונה מאיסור גזל שנעשה בגלוי בכוח הזרוע, גניבה נעשית בהיחבא ללא ידיעת דעת הבעלים.

דיני הגניבה והגזל שונים בפרטי דיניהם, כגון בתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה שאינם נוהגים בגזל.

איסור הגניבה הוא אחת משבע מצוות בני נח.

דיין (הלכה)

דיין הוא שופט בבית דין הלכתי. בהרכב בסיסי של בית דין לאורך הדורות היו שני דיינים מן השורה לצד אב בית הדין.

דיני ממונות

בהלכה, דיני ממונות הם תחום נרחב בו עוסקת בעיקר פרשת משפטים שבספר שמות, והמסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא במשנה ובתלמוד. דינים אלו הם מורכבים ומקיפים כמות גדולה של תחומים; יחסי שותפות ושכנות, יחסי מזיק וניזק, הלכות קניינים, גזל ועוד. בהלכה כמה מושגים ייחודיים למשפט העברי בתחום דיני הממונות, כגון מיגו, גרמא בנזיקין, חלוקה קטגורית של מזיקים לארבעה אבות נזיקין ואחרים.

המוציא מחברו עליו הראיה

המוציא מחברו - עליו הראיה הוא כלל ראייתי הקובע את המידה בה צריך צד למשפט אזרחי להוכיח את טענותיו. על כל צד במשפט מוטלים שני נטלים. האחד הוא "נטל הבאת הראיות", העוסק בשאלה איזה הוא הצד הפותח בהבאת ראיותיו, והשני הוא "נטל השכנוע", העוסק במידה בה צריך בעל דין לשכנע את בית המשפט ביסודות העובדתיים העומדים בבסיס טענותיו על מנת שיזכה בדינו.

כלל "המוציא מחברו", הלקוח מן המשפט העברי, קובע כי צד למשפט אזרחי צריך להוכיח את עיקרי העובדות המהוות את עילת תביעתו מן הבחינה המשפטית. רמת ההוכחה אינה כבמשפט הפלילי "מעבר לספק סביר", כי אם די בהוכחה כי גירסתו של הצד שעליו נטל ההוכחה סבירה יותר מאשר הגרסה השוללת אותה. נהוג לומר שנטל ההוכחה במשפט הפלילי הוא של 99% והוא מוטל על המאשים, ואילו במשפט האזרחי נושא התובע בנטל להוכיח תביעתו ברמת ודאות של 51%. לעיתים מטיל החוק על צד הרוצה להוכיח טענה מסוימת נטל הוכחה גבוה יותר. כך, למשל, ישנה פסיקה הקובעת כי הטוען לתרמית, חייב להוכיחה ברמת ודאות גבוהה מזו המקובלת במשפט האזרחי.

ישנן טענות הגנה המעבירות את נטל ההוכחה מן התובע אל הנתבע. כך, למשל, טענת "פרעתי", מעבירה את נטל ההוכחה מן התובע חוב כספי, אל הטוען כי פרע את החוב.

באשר לנטל הבאת הראיות, נטל זה הולך אחר הדין המהותי, וכך הצד שעליו מוטל נטל ההוכחה מבחינה מהותית, יהיה גם הצד שעליו לפתוח בהבאת הראיות בפני בית המשפט.

חושן משפט

חושן משפט או בקיצור חו"מ הוא שמו של החלק הרביעי והאחרון בספר ארבעה טורים של רבי יעקב בן אשר ושל החלק המקביל לו בשולחן ערוך.

מקור השם "חושן משפט" נובע מהפסוק "ועשית חושן משפט מעשה חושב" וזאת משום המילה משפט המורה על עיסוקו של הספר בדיני ממונות.

כיום משמש הביטוי חושן משפט למכלול הדינים הנוגעים לדיני ממונות.

מלקות (הלכה)

מלקות הן עונש שנקבע על פי ההלכה היהודית, כענישה במקרה של עבירה במזיד על מצוות לא תעשה ('לאו'). בעל העבירה מקבל שלושים ותשע מלקות על כל חוק שעבר. דיני המלקות נמצאים במסכת מכות פרק שלישי.

מסכת כתובות

מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת היא המסכת השנייה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה. במסכת זו שלושה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בפרטי הלכות הכתובה (שטר ההתחייבות שכותב הבעל לאישה בשעת הנישואין), ובשאר התחייבויות הבעל והאישה זה כלפי זו, וזו כלפי זה. במסכת נידונים גם הלכות אונס ומפתה ומוציא שם רע.

מסכת זו מכונה גם בשם ש"ס קטן, כיוון שנידונים בה אגב העיון בהתחייבויות הכספיות בין בני הזוג עניינים רבים מהתלמוד כולו (כפי שציין ה"ברכי יוסף" על יורה דעה סימן רמ"ו), ובהם סוגיות יסודיות כגון חזקה, רוב, טענת מיגו טענת ברי ושמא ועוד נושאים רבים המהווים את יסודות המשפט העברי.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 111 דפים.

מסכת קידושין

מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין היא המסכת האחרונה בסדר נשים, במשנה ובתלמוד. עוסקת בדיני פעולת הקידושין - שלב קודם לנישואין, שבו בני הזוג עדיין לא נשואים ואסורים אחד לשני, אבל הם כבר קשורים אחד לשני וצריכים גט כדי להיפרד. על-פי התורה, הקידושין הם "קנין" של הבעל באשתו, והמילים הראשונות בהן פותחת המסכת הן: "האשה נקנית בשלוש דרכים...".

בתלמוד בבלי יש למסכת זו פב' דפים (כולל השער, 81 דפי תוכן).

סמיכה לרבנות

ביהדות, סמיכה לרבנות (נקראת גם: היתר הוראה או סמיכת זקנים) היא נתינת סמכויות למוסמך לפסוק הלכה על פי ראות עיניו, ולהיקרא בתואר רב. הסמיכה נעשית על ידי רב מוסמך, ובאישור חתימתו הנקרא "כתב סמיכה".

עדות (הלכה)

בהלכה, עדות היא הכלי הראייתי החזק ביותר, וכאשר שני עדים מעידים על בית-הדין לקבל את דבריהם, ובלשון התורה: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

על פי ההלכה, עד הוא אך ורק אדם שראה במו עיניו או שמע במו אוזניו את העניין עליו הוא מעיד. אין אפשרות להעיד על דבר ששמע מעד אחר (עד מפי עד), למעט במקרים בודדים (כגון בעדות על אדם נשוי שמת). כמו כן, ניתן לקבל עדות רק כאשר העד עצמו נמצא כאן ולא על פי עדות שכתב, למעט חתימת עד בשטר ("מפיהם ולא מפי כתבם"). בנוסף, קובעת ההלכה, שעד שהעיד אינו יכול לחזור בו ולהתחרט ("כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"), ועדותו נשארת על כנה עד שיפסל מהסיבות המובאות בהמשך.

פשרה

פשרה היא מונח הבא לתאר השגת הסכם בין צדדים, במהלך סכסוך, באמצעות תקשורת ובדרך של הבנה וקבלה הדדית של תנאים – לעיתים קרובות הסכמה זו באה תוך ויתור על מטרות או רצונות. קיצוניות היא לעיתים ההפך מפשרה. פשרה באה לעיתים בסמיכות לאיזון וסובלנות. במובנה השלילי, יש המתייחסים לפשרה ככניעה הכרוכה בוויתור על מטרות, עקרונות ומשאבים חומריים במהלך משא ומתן להשגת הסכם.

המילה ל"פשרה", ברבות מן השפות האירופאיות, מקורה במילה compromis בצרפתית של ימי הביניים. התפיסה והמשמעות של המילה "פשרה" היא תלוית תרבות וסביבה. בבריטניה, אירלנד ומדינות חבר העמים הבריטי משמעות המילה "פשרה" (אנגלית compromise) היא חיובית ומציינת מצב שבו שני הצדדים זוכים מן ההסכם. בארצות הברית המילה עשויה לשאת משמעות שלילית ולפיה שני הצדדים הפסידו מן ההסכם. בברית המועצות לשעבר המונח פשרה היה כמעט ולא ידוע.

שולחן ערוך

השולחן ערוך הוא ספר הלכה שכתב רבי יוסף קארו בצפת בשנת 1563 ונדפס לראשונה בוונציה במהלך שנת 1565 (שכ"ה-שכ"ו).

הספר נחשב אחד הספרים החשובים בעולם ההלכה היהודי, והוא דה פקטו משמש כעמוד תווך שעיצב וקבע את אורח החיים התורני והיהודי על פי ההלכה הפסוקה.

תוספתא

הַתּוֹסֶפְתָּא (בארמית: "תוספת") היא קובץ מסודר של מסורות מתקופת התנאים, הנקראות ברייתות, שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. על פי המסורת, רבי חייא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא; אך החוקרים בימינו חולקים על דעה זו, ומעלים השערות מורכבות יותר. הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.

התוספתא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות. סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעיתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה. התוספתא מרבה גם להביא "מעשים" הנוגעים להלכות הנידונות במשנה.

תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

הסנהדרין
מונחים נשיאאב בית דיןסנהדרין גדולהסנהדרין קטנהבית דין • משפט עברי • שבעים הזקניםכנסת הגדולהסמיכת זקנים
נשיאי הסנהדרין יוסי בן יועזריהושע בן פרחיהיהודה בן טבאישמעיההלל הזקןשמעון בן הללרבן גמליאל הזקןרבן שמעון בן גמליאל הזקןרבן יוחנן בן זכאירבן גמליאל דיבנה • (רבי אלעזר בן עזריה) • רבן שמעון בן גמליאלרבי יהודה הנשיארבן גמליאל ברבירבי יהודה נשיאהרבן גמליאל הרביעירבי יהודה נשיאה השניהלל נשיאהרבן גמליאל החמישירבי יהודה נשיאה השלישירבן גמליאל השישי
מקומות מושב הסנהדרין לשכת הגזית • חנות • ירושליםיבנהאושאיבנהאושאשפרעםבית שעריםציפוריטבריה
שונות מסכת סנהדריןמסכת מכות) • עדותארבע מיתות בית דיןזקן ממראחידוש הסנהדריןהסנהדרין של פריזקברי הסנהדרין שבגן הסנהדרין בשכונת סנהדריה
דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.