משפט המלך

משפט המלך הוא נאום המופיע בתנ"ך, אותו נשא שמואל הנביא בדבר פועלו העתידי של מלך ישראל. חשיבותו של הנאום היא בכך שחלקים מתוכו משובצים לאורך ספרי שמואל ומלכים, והוא מאפשר הצצה על האידאות והרעיונות הפוליטיים-ארגוניים שרווחו בעם לפני תקופת המלוכה. הנאום אף הפך לנושא למחלוקות אצל חז"ל, מקור לפסיקות הלכה אצל הראשונים ובמחקר המודרני מסתייעים בו כדי לקבוע את מחבריהם ותאריכיהם של ספרים שונים בתנ"ך. בנוסף לכך במשפט זה שמואל בדק מי יהיה מלך בישראל.

הרקע לנאום

הנאום נישא בעת החלפת השלטון בישראל. עד אותו היום הונהג בישראל שלטון השופטים - בהיעדר שלטון מרכזי על הארץ, לעת צרה היה עולה "מושיע" מהשבט שנמצא במשבר והוא היה מנהיג את העם (ולעיתים רק את שבטו) עד יום מותו, וחוזר חלילה, כמסופר בספר שופטים. שני המנהיגים האחרונים שמשלו בשיטה זו הם עלי הכהן ושמואל הנביא.

על פי המסופר בספר שמואל, לעת זיקנתו של שמואל מונו בניו כשופטים במקומו, אולם הללו היטו משפט ולקחו שוחד. לפיכך, משלחת של זקני ישראל נפגשה עם שמואל וביקשה ממנו להמליך מלך על ישראל. בנוסף, כפי שטענו הזקנים במפגש זה, המצב הביטחוני הרעוע בארץ באותה תקופה (נציב פלשתים בלב ארץ בנימין ולחץ של מלכי עמון על שבטי ישראל בעבר הירדן המזרחי) גם הוא היווה מוטיבציה לבקשה להמלכת מלך.

תוכן הנאום

הנאום מופיע בספר שמואל א', פרק ח', פסוקים י"א-י"ח:

וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא.

משפט המלך בראי המסורת

משפט המלך וקטעי טקסט אחרים בתנ"ך

קטעים אחרים בתנ"ך מנוסחים באופן דומה למשפט המלך, וחלק מהפרשנים פירשו אותם כשיבוץ וכהפניה למשפט המלך. דוגמה אחת היא נאום הפרידה של שמואל מהעם:

אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ

לדעת חוקר המקרא משה גרסיאל, קטע זה מיועד להעמיד את שמואל כאנטיתזה למלך העתיד לבוא: בעוד שמואל המנהיג מהטיפוס הישן הנהיג ביושר, המלך עתיד להיות עושק.[1]

קטע דומה אחר הוא נאום תוכחה קצר של המלך שאול:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ-נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם-לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן-יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת

על פי פרשנותו של גרסיאל, שאול פנה בנאום קצר זה לבני שבטו, המכהנים כשרים, ושאל: האם גם בן ישי ייתן לכולכם שדות וכרמים, וימנה את כולכם לקצינים – לשרי אלפים ולשרי מאות (כפי שנהגתי אני)?! כלומר תוכחתו האירונית של שאול מציגה אותו כמלך שהגשים את הזהרותיו של שמואל הנביא.[1]

קטעים אחרים העוסקים בזכויות המלך

ישנם בתנ"ך עוד מספר קטעי טקסט העוסקים בזכויות המלך, והפרשנים נעזרים בהם כדי לבאר את משפט המלך. אחד הקטעים מכונה חוק המלך (דברים, י"ז, י"ד-כ'), ואינו עוסק בעניינים הנוגעים ישירות למשפט המלך למעט בעניין אחד:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, .... לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

כלומר, חוק המלך אוסר על המלך "להתרומם מאחיו" ומגביל אותו בכמה מזכויותיו. מכאן למדו חלק מהפרשנים (ראו למשל את פרשנותו של אלחנן סמט בהמשך) כי גם משפט המלך נועד להגביל, או להגדיר את זכויותיו של מלך ישראל.

קטע אחר המתייחס בצורה ישירה הרבה יותר הוא נבואת תוכחה של הנביא יחזקאל (יחזקאל, מ"ו, ט"ז-י"ח):

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי-יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה. וְכִי-יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד-שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה. וְלֹא-יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת-בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.

גם קטע זה מגביל את זכויותיו של המלך בעניין היכולת להפקיע אדמות מנתיניו.

על פי קטע זה ומשפט המלך ביחד פסק הרמב"ם הגבלות על יכולת המלך להפקיע אדמות ויובלים חקלאיים - הוא מתיר רק הפקעת יבולים ולא קרקעות, רק לצורך מלחמה ולא במצב של שגרה, ומחייב את המלך לפצות את המופקע.[2]

עוד מצטרפת לשיטת פרשנות זו, הרואה במשפט המלך הגבלה על זכויותיו של המלך, גם פרשת נבות היזרעאלי, בה נדרשה המלכה איזבל לטפול האשמות שווא על נבות כדי לרשת את אדמתו. כך למשל פרשנותו של רד"ק לפרשת נבות: "ואילו רצתה איזבל להרגו בלא משפט, לא היה כוח בידה, כי אף לגזול הכרם לא היה לה כוח... אם היו הורגין וגוזלין שלא במשפט, היו ישראל מורדין בו, כי לא היו מניחים מלך עליהם אם לא יעמיד ארץ במשפט."

אם כן, בעיני פרשנים מסורתיים מסוימים משפט המלך מפרט את זכויות וחובות המלך כמתבאר בקטעים אחרים של התנ"ך.

פרשנות

משפט המלך בראי הספרות הבתר מקראית

בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב) מופיע דיון בנושא משפט המלך:

אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. רב אמר, לא נאמרה הפרשה אלא לאיים עליהם. שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך.

כלומר האמורא שמואל טען כי הנאום קובע את המותר למלך, והאמורא רב טען כי תכלית הנאום להפחיד את זקני העם מפני המלכת מלך.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם שתי דעות או מנוגדות או דרות בכפיפה אחת.

משפט המלך בראי פרשני ימי הביניים

הרמב"ם פסק כי "כל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו", ומפרט את הפעולות האמורות בנאום ומתיר אותן, אם כי תחת הגבלות מסוימות.[3]

רש"י הסכים עם דבריו של רב ופירש אותם: "לא נאמרה הפרשה אלא לאיים עליהם - שתהא אימת מלכם עליהם, אבל אינו מותר לעשות."[4]

רבנו חננאל החזיק בגרסה דומה: "לא נאמרה פרשה זו אלא לייראם ולבהלם."

אם כן, פרשני ימי הביניים נחלקו ביניהם בהבנת משפט המלך; חלקם רואים בו היתר, וחלקם רואים בו נאום הפחדה.

משפט המלך בראי פרשנים מסורתיים בעת החדשה

הרב אלחנן סמט הציג גישה שהיא מעין סינתזה של כלל הגישות שהובאו מעלה. בעיניו, משפט המלך מתאר תהליך בו זכויות המלך ההגיוניות מיושמות כך שנוצר משטר עריצות מפחיד:

ניתן לומר כי שמואל הנביא נטל את רשימת הזכויות האמיתיות הניתנות למלך באשר הוא מלך, ותיאר לאן עלולות זכויות אלו להידרדר כאשר המלך ינצלן לרעה, ויהפוך את שלטונו המוסכם על העם לשלטון עריצות המנצל את העם לצרכיו. אפשרות זו - מעוניין שמואל הנביא להדגיש - נובעת ממהות המלוכה וזכויותיה הלגיטימיות, שכן המלוכה זקוקה לתפארת חיצונית ולאורח חיים ראוותני. לפיכך רק כפסע בין מגילת זכויות מתקבלת על הדעת (כפי המנוסח ברמב"ם), לבין שלטון עריץ אשר מפניו נאנק העם (כפי העולה מפשט דברי הנבואה בשמואל).לפי זה, שמואל הנביא לא היה מעוניין לתאר את המלך כעושה מעשי עריצות שרירותיים חסרי כל בסיס חוקי, שכן דבר זה אינו הולם את מטרתו.

אשר על כן ניתן לומר כי מוצדקת הנחת היסוד של האמורא שמואל כי "כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו". אלא שיש ליטול מפרשת המלך את פרטי המעשים של המלך העריץ, ולהחזירם אל 'שורשם' - אל בסיסם החוקי בטרם סטה ממנו המלך במעט או בהרבה, ואת זאת עשה הרמב"ם.

משפט המלך בראי המחקר המודרני

חוקר המקרא שמריהו טלמון בחן את מידת האותנטיות ואת מועד חיבורו של משפט המלך. לשיטתו, נאום זה מגדיר את זכויות המלך ומשקף היטב את החששות של העם בתקופה הטרום מלוכנית:

"הנחיותיו של "משפט המלך" שימשו יסוד למשא ומתן שבין באי כוח העם ובין שמואל מייסד המשטר המלוכני ועליהן נתבססו טענות העדה גם בפולמוס עם מלכיהם לעתיד לבוא... ב"משפט המלך" משתקפת מציאות היסטורית קדומה. נאום שמואל משתלב בסדר המאורעות המתוארים שילוב הגיוני-היסטורי. "משפט המלך" המוצג בו בהארה מגמתית, עומד בראשית המלוכה הישראלית ונועד לכוון את צעדיה."[5]

חוקר המקרא אלכסנדר רופא בחן את ספר שמואל כדי לקבוע את מועד חיבורו. הוא מצביע על דמיון רב בין משפט המלך לבין תעודות אוגריתיות וכנעניות בני תקופתו של שמואל הנביא, ומקבל מכך חיזוק לטענה כי ספר שמואל נכתב סמוך למועד האירועים המתוארים בו.

חוקר המקרא בנימין מזר מחזיק בדעה דומה. על פי ניתוחו, עיקרי הדברים שבמשפט המלך היו מגופי תורת המלוכה הכנענית. יתר על כן, להבנתו כבר בימי שלמה המלך נתפש משפט המלך מחייב ואף יושם הלכה למעשה.[6]

חוקר המקרא בנימין אופנהיימר מצביע על הדמיון הרב בין משפט המלך לבין מסמכי אללח' ואוגרית ועל כן סבור כי התנגדות זו התעוררה באותה תקופה, בערך המאה העשירית לפני הספירה.

משפט המלך וספר המושיעים

חלק מהחוקרים רואים במשפט המלך אחד משיאיו של ספר המושיעים. מאחר שתכלית ספר זה היא התנגדות למוסד המלוכה, נאום בו דמות רבת חשיבות כמו שמואל מדגישה את חסרונות המלוכה מהווה בו נדבך חשוב.

לקריאה נוספת

  • אילת, משה, שמואל וכינון המלוכה בישראל, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ח. פרק ז': נאום שמואל על דמות המלוכה לעתיד לבוא, עמ' 129–144.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 פרופ' משה גרסיאל, הגות במקרא: מבחר מתוך עיוני החוג לתנ"ך לזכר ישי רון, הקרן לזכר סגן ישי רון; החברה לחקר המקרא בישראל; עם עובד, 1979, נאומו של שמואל בדבר "משפט המלך"
  2. ^ רמב"ם הלכות מלכים פ"ג
  3. ^ רמב"ם הלכות מלכים ד
  4. ^ פירוש רש"י למסכת סנהדרין דף כ עמוד ב
  5. ^ טלמון, שמריהו, המלוכה הישראלית בראשיתה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל; החברה ההיסטורית הישראלית, 1975, סדרה1 לקט מאמרים 2
  6. ^ בנימין מזר, המלוכה הישראלית בראשיתה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל; החברה ההיסטורית הישראלית, 1975, המלוכה בישראל
אבשלום

במקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון עם תחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.

סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).

אשור

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה-21 לפנה"ס ועד לסוף המאה ה-7 לפנה"ס עת נפלה לידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון ששמה ניתן לה על שם האל השומרי אשור, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה, וניתן לחלק את תולדותיה למספר תקופות: ראשיתה של אשור הייתה התקופה בה התגבשה עיר מדינה, תקופת אשור הקדומה בה התפתחה העיר להיות מרכז למסחר ארוך טווח עם אנאטוליה שבטורקיה של היום, התקופה האשורית התיכונה - בה התרחבה ממלכת אשור ויסדה את האימפריה הראשונה, והאימפריה האשורית החדשה בה התרחבה האימפריה האשורית בכל רחבי המזרח התיכון והגיעה למצרים ומזרח אנטוליה.

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. גדלו המינימלי הוא שלשה דיינים. בידי בית הדין הסמכות לשפוט ומתוקף כך להעניש, לעשות צדק ממוני, ובבית דין המורכב מ-23 או 71 אפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (הסנהדרין) ישנה גם סמכות השקולה לחקיקה.

המהפכה הצרפתית

המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים מהותיים בסדרי החברה והממשל ושמהווה ציון דרך בתולדות העולם המודרני.

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18, תחת שלטונו של המלך לואי השישה עשר, קרסה הממלכה תחת עולו של משבר כלכלי שאי-אפשר היה לתקן את סיבות העומק שלו בגלל החלוקה למעמדות ומשטר זכויות-היתר. ב-1789 לא היה יכול הכתר לשלם עוד את חובותיו או לגייס די כוח פוליטי להעברת הרפורמות הנדרשות, ונאלץ לכנס את אספת המעמדות כדי להשיג את הסכמת כל נתיניו להעלאת מיסים. מהלך זה סימן את התמוטטות סמכותה של המלוכה האבסולוטית ופתח את הדרך לבחינת מודלים חדשים, בהשפעת רעיונות עידן הנאורות שנפוצו בקרב המשכילים. עם פתיחת אספת המעמדות הכריזו פשוטי העם, "המעמד השלישי", כי הם דורשים שוויון אזרחי וחוקה, והקימו את האספה הלאומית. השלטון ניסה לדכאם, אך ב-14 ביולי 1789 יצא ההמון בפריז לרחובות וכבש את הבסטיליה בעוד המשמעת בצבא מתפוררת. המלך נכנע והסכים לשתף פעולה. כמו כן פרץ גל של מהומות איכרים באזורי הכפר. ב-4 באוגוסט ניצלו זאת רודפי השוויון באספה כאמתלה לביטול זכויות-היתר המעמדיות. ב-26 באוגוסט אושררה הצהרת זכויות האדם והאזרח, והאספה פנתה לערוך רפורמות נרחבות בתקווה ליצור מלוכה חוקתית.

הניסיון לגבש הסכמה רחבה, שבראשו עמדו דמויות כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, נכשל. פערים הולכים וגדלים ניבעו בין השכבות והסיעות באספה ובציבור ככל שנענו התביעות המוקדמות. בתחילה ביקשו הליברלים זכות בחירה מוגבלת בסף הכנסה, הפרדת רשויות ומערכת בלמים ואיזונים. בהמשך עלו כוחות שמאל שתבעו שלטון ריכוזי חזק שייבחר על ידי כלל הציבור ויערוב גם לשוויון חברתי. ככל שהמהפכה התקדמה, כך פנו יותר ממתנגדיה לגלות ולהגירה, ואף ניסו ליזום מרידות נגדה ממדינות אחרות. בקיץ 1790 בוטל מעמד האצולה והאספה תבעה מהכנסייה הקתולית להישבע אמונים למדינה תוך עקיפת הממסד הדתי. סירוב רוב הכמרים הניע מדיניות דיכוי כלפיהם שקוממה את השמרנים, ומחאתם דרבנה הקצנה משמאל שלובתה בעיקר על ידי המועדון היעקוביני רב-ההשפעה. המלך לואי זמם בסתר נגד המהפכה ועמד בפומבי לצד הגולים והכמרים. ב-20 ביוני 1791 ניסה להימלט מפריז והוקיע את כל הצעדים שאולץ להסכים להם. החשש מהתמוטטות מפעלם ומאלימות האספסוף הניע רבים מוותיקי המהפכה להתמתנות עוד קודם. כשהקיצונים בפריז תבעו להדיח ולשפוט את המלך, דיכאו אותם המתונים בכוח בטבח שאן דה מארס ב-16 ביולי והקימו את מועדון הפייאנטים, שפרשו מן היעקובינים. ב-1 באוקטובר אושררה "חוקת 1791" שיצרה מלוכה חוקתית, בתקווה לסדר פוליטי יציב.

במהרה התחוור שהפערים בין הפייאנטים לכתר גדולים מדי לגישור, וסיעתם איבדה את השלטון. תחתם עלו לבכורה הז'ירונדינים, שדרשו מלחמה נגד הגולים ופטרוניהם שתאחד את האומה ותאלץ את לואי לחשוף כוונותיו. ב-20 באפריל 1792 הוכרזה מלחמת הקואליציה הראשונה נגד קיסר אוסטריה. האחריות לכישלונות הצבאיים נתלתה במלך, שאכן היה במגע חשאי עם האויב וקיווה להצלה מידו, והתחזקה התביעה להדיחו. אף הז'ירונדינים החלו לחשוש מן השמאל הקיצוני יותר, אך פלישת האויב לצרפת היטתה את שיווי המשקל הפוליטי נגדם. לאחר שהאספה המחוקקת סירבה לשפוט את המלך, חוללו הרדיקלים בפריז הפיכה ב-10 באוגוסט 1792 בגיבוי האספסוף העירוני, הסנקילוטים. הוקמה רשות מכוננת חדשה, הוועידה הלאומית, שהייתה אמורה ליצור חוקה לטעמם. השלטון נתפס בידי סיעת המונטניארדים. הם הכריזו על צרפת כרפובליקה והוציאו להורג את המלך לואי. מדיניות המלחמה הנוקשה הביאה לשורת מרידות בתוך צרפת, ואף הז'ירונדינים בוועידה מחו. בתגובה, ערכו המונטניארדים הפיכה נוספת בתמיכת הסנקילוטים נגד הז'ירונדינים ב-2 ביוני 1793, ואסרו את מנהיגיהם. שורת חוקי חירום למלחמה באויב מבית ומחוץ וריכוז כל הכוח הביצועי בידי הוועד לשלום הציבור, הובילו לתחילת שלטון הטרור באוקטובר, ולהשעיית החוקה הריכוזית החדשה שהכינה הוועידה. רבבות הוצאו להורג או נטבחו. הטרור נרגע בראשית 1794, אך אז פרץ מאבק שליטה בין שלוש הסיעות המונטניארדיות: המתונים תומכי ז'ורז' דנטון, הקיצונים האברטיסטים שקראו להחריף את אמצעי החירום, ואנשי מקסימיליאן רובספייר באמצע. ההתנגשות ביניהן הסתיימה בחיסול שתי הראשונות ובעליית רובספייר ככמעט שליט-יחיד באפריל. הוא הנהיג תקופה נוספת של טרור נגד כל מי שחשד בו, אך בכך איחד את הוועידה נגדו. הוא עצמו הופל בהפיכה והוצא להורג ב-28 ביולי 1794.

אחרי שהשמאל נחלש עקב מחזורי הטיהורים, החלה המהפכה לנטות ימינה לשמרנות לראשונה לאחר שנים של הקצנה. מנגנוני הטרור פורקו ושרידי המונטניארדים דוכאו בתקופה שנודעה כ"ריאקציית תרמידור". השמאל והימין דוכאו חליפות באיזון זהיר. לאחר שהסנקילוטים ניסו לערוך הפיכה ב-20 במאי 1795, חוסלו בסיסי הכוח שלהם ומארגניהם נעצרו; צעד דומה מצד המלוכנים המתעוררים, שערכו התקוממות ב-5 באוקטובר, הסתיים אף הוא בהבסתם ובדיכויים. הוועידה התרמידורית הכינה את "חוקת 1795", שהקפידה על בלמים ואיזונים וכיוונה לרצות את בעלי הרכוש. ב-1 בנובמבר נפתח שלטון הדירקטוריון, גוף מבצע בן חמישה אנשים שהיה אמור להתנהל בפיקוח המחוקק אך למעשה פעל כדיקטטורה. המשטר החדש נשען יותר ויותר על הצבא, שהזרמת המשאבים וכוח האדם אליו הפכה אותו לגוף החזק בפוליטיקה הארצית. ב-4 בספטמבר 1797 ערך הדירקטוריון הפיכה צבאית ותפס את השליטה בגלוי לאחר שתוצאות הבחירות לא היו לרוחו. הממשל החדש איבד את מעט התמיכה שהייתה לו עם פרוץ מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה ב-1799; בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר אותה שנה, תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את השלטון. הוא ביסס במהרה משטר יציב וסיים למעשה את המהפכה. נפוליאון ויתר אפילו על היומרה להנהיג שלטון ייצוגי, וב-1804 ביטל את הרפובליקה והכתיר עצמו לקיסר.

המלוכה של ניו זילנד

המלוכה של ניו זילנד או המלוכה הניו זילנדית (באנגלית: The monarchy of New Zealand) היא שיטת הממשל בממלכת ניו זילנד במסגרתה עומד בראש המדינה מונרך. שיטת ממשל זו מבוססת על שיטת וסטמינסטר של דמוקרטיה פרלמנטרית. מאז ה-6 בפברואר 1952 מולכת בניו זילנד המלכה אליזבת השנייה הנושאת בתואר "מלכת ניו זילנד" (Queen of New Zealand). יורש העצר הוא בנה הבכור של אליזבת, צ'ארלס, נסיך ויילס.

המונרך עומד בראש הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הסכמת המונרך נדרשת על מנת שחוק של הפרלמנט של ניו זילנד יכנס לתוקפו.

בנוסף, אליזבת השנייה מכהנת כמלכת כל ממלכות חבר העמים הבריטי, ובפרט היא מלכת הממלכה המאוחדת.

מקורה של המלוכה בניו זילנד בבית המלוכה הבריטי ממנו התפתח בית המלוכה של ניו זילנד כבית מלוכה עצמאי (אוניה פרסונלית).

הממלכה הוויזיגותית

הממלכה הוויזיגותית הייתה ממלכה אשר השתרעה על השטח שמהווה כיום את דרום-מערב צרפת ואת חצי האי האיברי, החל מהמאה החמישית ועד המאה השמינית לספירה. הממלכה הוויזיגותית היא אחת מהממלכות אשר ירשו את שטחי האימפריה הרומית המערבית, והוקמה תחילה על שטחי אקיטן בידי המלך ואליה, ובהמשך התפשטה לכל שטחי חצי האי האיברי. הממלכה שמרה על עצמאותה מהאימפריה הביזנטית, אשר ניסיונותיה להחיל שלטון רומי מחודש בחצי האי האיברי היה חלקי בלבד וקצר-ימים.

בתחילת המאה השישית, שטחיה של הממלכה בגאליה נכבשו על ידי הפרנקים, מלבד רצועת חוף דקה בדרום מזרח צרפת המודרנית, אשר כונתה ספטימניה. לעומת גאליה, שליטתה של הממלכה בשטחי חצי האי האיברי הובטחה עד לסוף המאה, באמצעות הכנעתם של הבאסקים ושל הסואבים. ההבדלה האתנית בין הילידים ההיספנים-רומנים לבין הוויזיגותים נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה זו, במיוחד לאחר המרתם של הוויזיגותים לנצרות קתולית ב-589. הקוד הוויזיגותי, אשר כתיבתו הושלמה ב-654, ביטל את המסורת הישנה של הבדלה חוקתית בין הרומאים לבין הוויזיגותים, ובשנים מאוחרות יותר היווה בסיס למערכת החוק בספרד.

רוב שטחי הממלכה הוויזיגותית נכבשו בסופו של דבר בידי הכוחות המוסלמים אשר הגיעו לחצי האי האיברי מצפון אפריקה ב-711, כאשר רק החלקים הצפוניים ביותר של ספרד נותרו בידיים נוצריות. שטחים אלו הפכו מאוחר יותר לממלכת אסטוריאס הנוצרית, אשר אותה הקימו, ככל הנראה, נוצרים בעלי שורשים ויזיגותיים.

חוקי מנו

מאנו הוא שמו של האדם הראשון על פי האמונה ההינדית וכן הברהמין הראשון ששלט על האדמה, זה שהציל את האנושות מהמבול. מנו היה מוכר כאדם ישר באופן מוחלט ולכן זכה לכינוי סטיאורטה "Satyavrata" – "אדם ששבועתו אמת", לאשתו קראו שרדהא Shraddha – אמונה.

על פי אחת המסורות, מנו נתן לבני האדם את חוקי מנו, הידועים כמנוסמרטי או מנוסמרוטי (मनुस्मृति, Manusmruti) או מנאוה דהרמהשאסטרה (Mānava-Dharmaśāstra). על פי חוקרים שונים, העלאת החוקים על הכתב מתוארכת בין המאה ה-3 לפנה"ס למאה הראשונה לספירה. המנוסמרטי הם לא רק סט חוקים אלא דרך חיים שלמה הכוללת את כל שטחי החיים עד לפרטים הקטנים ביותר. חמש העבירות החמורות ביותר על פי מנו הם הריגת ברהמין, שתייה לשכרה, גניבה, קיום יחסי מין עם אשת הגורו, או קשר חברתי עם מי שביצע אחת מעבירות אלו.

ספר חוקי מנו מכיל 2685 פסוקים או הוראות המחולקים ל-12 ספרים או פרקים. הספרים עוסקים בכל תחומי החיים אבל כל ספר שם דגש על נושא אחד יותר מאשר על האחרים, החלוקה לספרים היא:

ספר 1 – מקורו של העולם (119 פסוקים)

ספר 2 – מקור החוק (249 פסוקים)

ספרים 3–4 – היחסים בין בני ארבע הוורנות השונות (286 + 260, יחד 546 פסוקים), כללי נישואין, כללי אירוח, כללי התנהגות של בעלי בתים.

ספר 5 – מאכלים אסורים, כיצד סוגדים לאלים ומהו היחס הנאות לנשים (169 פסוקים)

ספר 6 – כללי האסקטיות (97 פסוקים)

ספר 7 – משפט המלך וחובותיו (226 פסוקים)

ספר 8 – חוק ומשפט (420 פסוקים)

ספר 9 – מערכות היחסים בין גברים ונשים במשפחה וחובותיהם (336 פסוקים)

ספר 10 – מהן חובות בני הוורנות השונות (131 פסוקים)

ספר 11 – אסקטיות (סיגוף עצמי) וכפרה (266 פסוקים)

ספר 12 - ארבע מטרות חייו של אדם (126 פסוקים)חוקי מאנו מכתיבים את ההתנהגות, החובות ויחסי הגומלין בין ארבע הווארנות. מימוש חוקים אלו הביא לסדר החברתי הקיים עד ימינו של הקאסטות בהודו. חוץ מארבע הוורנות התייחס מנו גם לאלו שאינם נכללים במערכת הקסטות, אלו הקרויים דליטים או הריג'אן ובעבר כינו אותם הטמאים, האסורים למגע או מנודים. מנו כינה אותם אוכלי כלבים, הטיל עליהם את העבודות הבזויות (כמו סילוק שפכין, עיבוד עורות) וקבע שאסור להם להיות בעלי רכוש. מי שנוגע פיזית בדליט חייב בטהרה וכך גם מי שנוגע באישה במחזור. בכלל נשים לפי מנו אינן ברשות עצמן ועליהן להיות בחסות גבר (אב, בעל, בן). מנו קבע כי לאלמנה אסור להינשא מחדש ואסר על נשים לעזוב את בעלן, גם אם הוא בעל מזג רע.

בחוקים אלו מצהיר מנו כי אסור לערער על הוודות ומדגיש את נושא המחויבות החברתית והדתית (דהרמה), על פי המנוסמרטי מי שזונח את חובותיו יגורש מהקבוצה (הג'אטי שלו) ובגלגול הבא יוולד למעמד נמוך.

ויליאם ג'ונס, ששימש כשופט בהודו מטעם השלטון הבריטי בהודו ושפט בהתאם לחוקים עתיקים אלו, פרסם ב-1789 את ספרו "מחקרים אסיאתיים" ובו, בין השאר תרגם מסנסקריט לאנגלית את חוקי מנו וכך הנגיש אותם לקורא המערבי.

ימים יגידו

ימים יגידו הוא אלבומו ה-17 של הזמר אייל גולן, שיצא לאור ב-7 באפריל 2014. לאחר שבועיים האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה כפולה על מכירות של למעלה מ-60 אלף עותקים. זהו האלבום הראשון של גולן שיצא לאחר שהתפוצצה פרשת "משחקי חברה", בה נקשר שמו, אך התיק כנגדו נגנז בסופו של דבר.

מדינת הלכה

מדינת הלכה היא המונח העברי לשילוב דומיננטי של מאפיינים דתיים במדינה דמוקרטית בת זמננו- זוהי אינה תיאוקרטיה יהודית במהותה המקורית ואין המדינה מונהגת ע"י חוקי האל בבלעדיות וע"י נביא או מלך מבית דוד. מונח זה אינו תואם את הציפיות של האורתודוקסיה בדבר הגאולה לעתיד לבוא, אלא מתאר מצב שבו המדינה משלבת כחלק מחוקתה מאפיינים דתיים (בעיקר בתחומי הציבוריות).

מיסים ביהדות

מערכת המיסים ביהדות עברה שינויים במשך הדורות, מ"מיסים" הניתנים מבחירה חופשית (וולונטריים) ועד למיסי חובה. הערך מתאר את המיסים השונים הנזכרים במקורות היהדות - בתורה, בנביאים, במשנה ובתלמוד, וכן את הדיונים העקרוניים על הסמכות לגבות מיסים.

משה גרסיאל

משה גַרסיאל (נולד ב-1936) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן.

משפט עברי

משפט עברי הוא מונח מודרני הבא להגדיר את מכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל, החל ממתן תורה. על מקורות המשפט העברי נמנים המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה.

בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת הגדרה זו קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים. מנחם אלון סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים כתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות, כמו דיני נזיקין, דיני קניין ודיני עונשין. לדעתו יש להבחין בין הלכות "משפטיות" (Judicial) והלכות "דתיות" (Religious). דעה דומה מביע שמשון אטינגר, המגדיר במסגרת המשפט העברי את כל החוקים שהיה עלינו להמציא אילו לא הייתה תורה, כלומר כל אותם חוקים הנוגעים לתחומים שמהווים חלק בלתי נפרד מהחיים.[דרוש מקור] לעומתם, יצחק אנגלרד סבור כי לא ניתן להפריד בין הלכות משפטיות והלכות דתיות, וחלוקה כזו היא שרירותית.

ספר המושיעים

בביקורת המקרא, ספר המושיעים הוא כינוי לחיבור קדום משוער, שלדעת חלק מחוקרי המקרא היווה את המסד לספר שופטים ולמיעוטו של ספר שמואל כפי שהם מוכרים בימינו.

לדעת חלק מהחוקרים, התהווה ספר שופטים בכמה שלבי עריכה. השלב הראשון, לדידם, יצא לפועל בימי הממלכה המאוחדת, וגולל את קורותיהם של השופטים משבטי יוסף (ובהם נכללים גם השופטים משבט בנימין).

ספר שמואל

ספר שְׁמוּאֵל הוא השלישי בספרי קובץ נביאים שבתנ"ך. הספר מתאר את ההתרחשויות משלהי ימי השופטים עד שלהי ימי מלכותו של דוד. הוא מגולל את פועלם של שני השופטים האחרונים, עלי הכהן ושמואל הנביא, את עליית מוסד המלוכה בראשות מלך ישראל הראשון שאול, ואת עלייתו ותקופת מלוכתו של דוד.

ציונות

ציונות היא תנועה לאומית יהודית התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי. זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תוך חידוש העצמאות היהודית במקום.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך החילון הגובר והולך בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה.מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.