משפט אזרחי

המשפט האזרחי הוא שם כולל למספר ענפים משפטיים, המסדירים את מערכות היחסים שבין הפרטים (בני אדם או חברות) לבין עצמם. המשפט האזרחי מסדיר את הזכויות ברכוש (דיני קניין), עוסק בהתחייבויות רצוניות ולא רצוניות בין פרטים (דיני חוזים ודיני נזיקין) ובמערכת היחסים בתוך התא המשפחתי (דיני משפחה). למשפט האזרחי תפקיד חשוב בעיצוב יחסי הגומלין שמתקיימים בתוך חברה אנושית, הן כדי להבטיח מערכת חברתית יציבה והן כדי לאפשר שגשוג וצמיחה חברתית וכלכלית.

לצד המשפט האזרחי קיימים גם המשפט הפלילי שעוסק בנורמות שהמדינה מטילה על הפרטים בתוכה, והמשפט הציבורי המסדיר את התנהלות הגופים הציבוריים ואת מערכת היחסים בינם לבין הפרט.

לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט.

ענפים מרכזיים במשפט האזרחי

המשפט האזרחי מתנהל על פי סדרי דין שונים מאלו המאפיינים את המשפט הפלילי, ולכן הוא מכיל גם הוראות דין פרוצדורליות נפרדות.

מאפיינים עיקריים

בראש ובראשונה המשפט האזרחי הוא משמש כמערכת כללים על פי הם פועלים ביום-יום: כיצד יוצרים הבטחה מחייבת (חוזה), כמה יש להיזהר בעת ביצוע פעולה מסוכנת (רשלנות, המוסדרות במסגרת דיני הנזיקין), כיצד רוכשים זכויות בנכס ומה היקפה של כל זכות כזו (דיני הקניין מסדירים). המשפט האזרחי מסדיר את חיי המשפחה, החברה, המסחר והכלכלה הרגילים ואינו עוסק בהתנהגויות אסורות או בפעולות שלטוניות (אף על פי שגם המדינה כפופה למשפט האזרחי, למשל בעת כריתת הסכם).

עקרונות כלליים

ישנם מספר עקרונות יסוד המשותפים לכל ענפי המשפט האזרחי:

  • צדק מתקן - לפי עקרון זה, המערכת המשפטית תתערב רק לאור קיומה של פגיעה בזכות משפטית ובמטרה להשיב את המצב לקדמותו - קרי להעמיד את הנפגע במקום שבו היה אלמלא הפגיעה בזכותו. מעקרון זה נגזרת הזכות לפיצוי, אשר מקבלת ביטוי בהתאם לטיב הזכות הנפגעת ולסוג הפגיעה. כך למשל, בגין פגיעת גוף ניתן להגיש תביעה נזיקית - בה יבקש התובע פיצוי בעבור הוצאות הטיפול הרפואי שנדרש להוציא, אובדן ההשתכרות שנגרם לו כאשר היה פצוע וכו'. הפיצוי יינתן לנפגע בהתאם לנזק שנגרם לו והפיצוי אף מוגבל עד לגובה הנזק שאירע בפועל. לכן, ככלל, במסגרת המשפט האזרחי לא נפסקים פיצויים שמטרתם להעניש את הנתבע או שאינם משקפים את הנזק שנגרם לתובע (חריגים לכך ניתן למצוא פיצויים לדוגמה ופיצויים עונשיים).
  • צדק חלוקתי - גישה זו אינה מסתפקת בהשבת המצב לקדמותו אלא בוחנת את חלוקת הזכויות המשפטיות בתוך החברה. התומכים בגישה זו סבורים שיש להתחשב בהשפעת ההכרעה המשפטית על יחסי הכוחות וחלוקת הזכויות בחברה. כך למשל, יש להביא בחשבון האם אחד הצדדים חזק יותר (מבחינה משפטית, כלכלית או חברתית) ולכן עמדו לראשונות אמצעים רבים יותר למימוש זכויותיו. בנוסף, נבחנת התוצאה החברתית שתביא פסיקה פלונית, למשל האם היא מטיבה עם החזק על חשבון החלשים.
  • הכוונת התנהגות והסתמכות - עקרון זה, אשר נתמך על ידי אנשי הניתוח הכלכלי של המשפט, בוחן כיצד הכרעה שיפוטית תשפיע על התנהגות של צדדים דומים בעתיד. כך למשל, קביעה כי התנהגות מסוימת אינה מהווה עוולה משפטית, תעודד בעתיד ביצוע של התנהגות זו. מנגד, קביעה כי התנהגות פלונית מהווה עוולה, תרתיע מפני ביצועה בעתיד. על כן, במסגרת המשפט האזרחי נהוג לבחון כיצד הכלל המשפט ואופן יישומו יעצב את התנהגותם של צדדים דומים בעתיד. כך למשל, ההגדרה של התנהגות מסוימת כמהווה "הטעיה" (עילה המקימה זכות לבטל את החוזה) תבחן לאור השפעתה בעתיד על צדדים שמנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה.
  • אין חוטא יוצא נשכר - עקרון מופשט זה קובע כי לא ראוי שהתנהגות עוולתית תצמיח עילה או זכות משפטית. עקרון זה מבוסס על תפיסה מוסרית לפיה אל למשפט להכשיר פעולות פסולות וודאי שאין לתת בגינן פרס או זכות. השימוש בעיקרון זה נעשה במסגרת עילת תביעה (לרוב במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט) או כטענת הגנה. דוגמת לעקרון זה ניתן למצוא בסעיף 5 לחוק הירושה, אשר קובע כי מי שגרם (או ניסה לגרום) למותו של המוריש יהיה פסול מלרשת אותו.
  • תום לב - זהו עיקרון על אשר חולש כיום על המשפט הישראלי בכללותו. עיקרון זה קובע נורמת התנהגות כללית, גם כאשר אין כלל פרטני. דוגמה לכך ניתן למצוא בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), אשר קובע כי בעת משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה על הצדדים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. טרם כריתת החוזה הצדדים אינם כפופים לדיני החוזים, ולכן חל העיקרון הכללי לפיו יש לנהוג בתום לב.
  • המוציא מחברו עליו הראיה הכלל במשפט האזרחי הוא, כי התובע את חברו, עליו מוטלת ההוכחה, וכי הנתבע אינו יעסוק בהגנתו טרם הובאו ראיות להוכחת התביעה. כלל זה הוא יסוד משמעותי בהליכים האזרחיים בבתי משפט השונים. הרלוונטיות לכלל זה, הוא השלב בו נדרש הנתבע להוכיח את טענות ההגנה אשר עומדות לו מול התובע. עם זאת, ישנן טענות הגנה המעבירות את נטל ההוכחה מן התובע אל הנתבע. כך, למשל, טענת "פרעתי", מעבירה את נטל ההוכחה מן התובע חוב כספי, אל הטוען כי פרע את החוב.

הבדלים מרכזיים ביחס לענפי משפט אחרים

כאמור, המשפט האזרחי מסדיר את היחסים בין שני פרטים בתוך החברה. זאת בשונה מענפי המשפט הציבורי הפלילי עוסקים בנורמות החברתיות המבוססות על קיומם של מדינה ושל משטר מדיני מאורגן. מכך נגזרים מספר מאפיינים מרכזיים של המשפט האזרחי, אשר מבדלים אותו מענפי משפט אחרים:

  • סימטריות ושווין: ככלל הצדדים להליך האזרחי נמצאים בעמדה שווה. כל המתדיינים כפופים לאותן נורמות ואין הבדל בתפקידים שהם ממלאים.
  • ההליך האזרחי מתנהל בין פרט אחד לזולתו ("תובע" ו"נתבע"). המדינה איננה צד להליך (אף שהיא כמובן מספקת את מערכת החוקים ואת בית המשפט כמוסד ששופט בין הצדדים), זאת בשונה מן ההליך הפלילי המתנהל בין המדינה ("המאשימה") לפרט ("הנאשם") או להליך המנהלי בו הפרט ("העותר" או "העורר") תוקף החלטה של המדינה ("המשיבה").
  • הצדדים להליך האזרחי יכולים להיות בני אדם טבעיים, תאגידים, המדינה עצמה (כתובעת או נתבעת, למשל בגין הפרת חוזה). המשפט האזרחי אף חל על גורמים ממדינות שונות.
  • הבדל נוסף הוא שבמסגרת המשפט האזרחי, פגיעה בזכות מכונה "עוולה", בשונה ממושג ה"עבירה" שמשמש את ההליך הפלילי.
  • נטל ההוכחה במשפט האזרחי מוטל על התובע, שצריך לשכנע ולהוכיח את טענתו בהסתברות גבוהה מ-50 אחוז. רף הוכחה זה שונה מההליך הפלילי שבו על המדינה להוכיח את האישום "מעבר לספק סביר".
  • אם התביעה האזרחית מתקבלת, יינתנו לתובע סעדים שמטרתם לרפא את הפגיעה בו - בין סעדים בעין (צו המורה על אכיפת חוזה) ובין סעדים כספיים (פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע). זאת בשונה מן המשפט הפלילי אשר מטרתו היא ענישה של העבריין (בדרך כלל באמצעות עונשי מאסר וקנס) ולכן ככלל לא נפסק סעד לטובת קורבן העבירה.
  • כללי הדיון האזרחי, כמו דיני ההתיישנות ודיני ראיות בו, ייחודיים למשפט האזרחי.

המשפט האזרחי בישראל

התפתחות היסטורית

עם קום המדינה אומץ המשפט המנדטורי שחל בארץ עד אז. המשפט האזרחי התבסס בעיקר על פקודות מנדטוריות (כמו פקודת הנזיקין, שבשימוש גם כיום) ועל חקיקה עות'מאנית (שרוכזה בעיקר במג'לה. החל מסוף שנות החמישים של המאה ה-20 פתחה הכנסת במפעל חקיקה אזרחית ענף, שתחילתו בחקיקת חוק ההתישנות והסתיים בחקיקת חוק חוזה ביטוח. חקיקה זו, בצירוף הוראות חוק יסודות המשפט והחוק לביטול המג'לה, ניתקה את הקשר בין המשפט האזרחי של מדינת ישראל עם המשפט המנדטורי והמשפט העות'מאני שקדמו לו.

למרות ניתוק הקשר הפורמלי לשיטות משפט זרות, נותרה זיקה הדוקה של המשפט האזרחי הישראלי למשפט המקובל - החל בפקודות מנדטוריות שנשארו בתוקפן למרות שתוקנו לאורך השנים (דוגמת פקודת הנזיקין), וכלה בחקיקה חדשה ופסיקות של בתי המשפט, ששיקפה והתבססה על עקרונות של המשפט המקובל (למשל חוק האחריות למוצרים פגומים).

החקיקה האזרחית הישראלית התאפיינה בריבוי חוקים, שעסקו בתחומים ובסוגיות נפרדות (אחריות למוצרים פגומים, חוזה ביטוח, חוזה קבלנות וכו'). לאורך השנים נמתחה על החקיקה האזרחית ביקורת, בין היתר בשל כך שהחוקים השונים מתאפיינים בחוסר אחידות דוקטרינרי, פגם שמוביל להסדרים משפטיים לא קוהרנטיים. לכן, בשנת 1986 החלה עבודה מאומצת במשרד המשפטים להכנת קודקס אזרחי אחד, שיאגד את כל החקיקה האזרחית הישראלית. עבודות ההכנה רוכזו בתחילה על ידי פרופ' אורי ידין, ששימש כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. לאחר פטירתו של ידין, הפרויקט רוכז על ידי נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק וע"י פרופ' מיגל דויטש. הקודקס האזרחי הוגש בשנת 2006 והוא נקרא "הצעת חוק דיני ממונות".

חקיקה ישראלית מרכזית

חוקים בולטים במשפט האזרחי, בהם נעשה שימוש נרחב בפעילות המשפטית בישראל:

בתי המשפט בישראל

תביעות אזרחיות עשויות להתדיין בשלוש ערכאות :

המשפט האזרחי בשיטות משפט בעולם

במשפט העברי קיימים נושאים שונים המהווים חיובים אזרחיים (ושמם אף בשימוש במשפט הישראלי כמו דיני הנזיקין, דיני עשיית עושר ולא במשפט). במדינות שונות בעולם, מצוי ספר חוקים אזרחי, המכונה קודקס או קוד אזרחי, שמכיל את כל החוקים האזרחיים הרלוונטיים להסדרת מערכות היחסים המשפטיות, בעניינים אזרחיים בין גופים אזרחיים במדינה. ריכוז זה של החקיקה האזרחית נפוץ בעיקר במשפט הקונטיננטלי.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ צו בתי המשפט (הגדלת סכום התביעות האזרחיות בבית משפט השלום), תשס"א-2001

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

בעלות

בעלות היא זכות משפטית בנכס, המקנה לבעלים את הכח המשפטי לעשות בו כל שירצו, בכפוף למגבלות שנקבעו בחוק או בחוזה.

דין משמעתי

דין משמעתי (בראשי תיבות: דמ"ש) הוא הליך פורמלי שבו נדונה אשמתו של אדם השייך לארגון מסוים שאינו מדינה. דין משמעתי דן בהפרת התקנות, הכללים או החוקים הנהוגים באותו הארגון.

בניגוד לבית משפט אזרחי רגיל, תוצאת ההליך השיפוטי היא בדרך כלל: זיכוי או ענישה. הדין המשמעתי אינו עוסק, בדרך כלל, בדיונים בעלי אופי של בוררות בין שני צדדים או בין אדם לרשות שלטונית.

הליך הדין המשמעתי מתקיים בניהולו של מי שהוסמך לכך על ידי הארגון, ובדרך כלל יש לו גם סמכות ענישה או לחלופין סמכות להמליץ על ענישה.

עונשים מקובלים בדין משמעתי הם התראה, נזיפה, קנס, השעיה ופיטורים.

דיני חיובים

דיני החיובים (Law of obligations) הם אחד משני הענפים של המשפט האזרחי, לצד דיני הקניין. הם נחלקים לתחומים שונים, כדלקמן:

משפט אזרחי

דיני קניין

דיני חיובים

דיני חוזים – מצבים בהם נוצר חיוב עקב רצון הצדדים.

דיני נזיקין – מצבים בהם אדם גרם נזק לחברו.

דיני עשיית עושר ולא במשפט – מצבים בהם אדם זוכה על חשבון אחר, כאשר המזכה אינו בגדר ניזוק.

חיובים כלליים – לדוגמה, תשלום דמי מזונות.כמו כן, נהוג להבחין בין חיובים רצוניים (חוזים) לחיובים בלתי רצוניים (נזיקין, עשיית עושר).

דיני הקניין עוסקים בסטטוס של נכס כלשהו, בעיקר בשאלה איזה אדם רשאי ליהנות מזכות הבעלות וזכויות אחרות שהן כלפי כולי עלמא (כלפי העולם כולו), in rem. לעומתם, דיני החיובים עוסקים במערכת יחסים הנוצרת בין שני אנשים או יותר. החיובים קיימים בין אותם צדדים בלבד. לדוגמה, לפי דיני הקניין, בעל מקרקעין זכאי לדרוש מכל אדם בעולם שלא יכנס אליהם; לפי דיני החיובים, מי שכרת חוזה לרכישת מקרקעין יכול לדרוש את קיום החוזה רק מהמוכר, לא מכולי עלמא. זאת, אף אם מתברר שהמקרקעין שייכים מלכתחילה לאדם שלישי. לכן, נהוג לומר שדיני החיובים עוסקים בזכויות כלפי אדם, in personam. זכות לפי דיני החיובים מכונה גם זכות אובליגטורית.

דיני נאמנות

נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת נהנה או למטרה אחרת. לדיני הנאמנות יש שני היבטים עיקריים: האחד הוא ההיבט הקנייני, של מהות הזיקה בין הנכס לנאמן ובין הנכס לנהנה; השני הוא ההיבט החיובי, של מערכת היחסים בין הנאמן לנהנה וביניהם לבין אחרים.

דיני תאגידים

דיני תאגידים הם חלק מן המשפט האזרחי, העוסקים במעמדם המשפטי של תאגידים לסוגיהם; ובכלל זה זכויותיהם וחובותיהם של התאגיד, המתאגדים, ושל נושאי המשרה בתאגידים.

הוצאות משפט

הוצאות משפט הן סכום כסף שנקבע על ידי בית משפט או טריבונל אחר, ומוטל, בדרך כלל, על הצד שהפסיד בתובענה לשלמו לצד שזכה בה, ככיסוי חלקי או מלא של הוצאותיו בניהול המשפט.

החוקים במדינות שונות נבדלים לגבי פסיקת הוצאות משפט, והיקפן. ישנן מדינות, כמו ישראל, אנגליה, איטליה, שוודיה, קנדה ואוסטרליה, בהן נפסקות הוצאות משפט לטובת הצד שזכה במשפט כדבר שבשגרה. במדינות אחרות, כמו ארצות הברית נפסקות הוצאות לטובת הצד הזוכה רק במקרים מיוחדים. גם במשפט העברי כל צד נושא בהוצאותיו ואין הצד המפסיד נדרש לשלם הוצאות משפט לזוכה. ישנן מדינות, כמו שווייץ וגרמניה, בהן הצד המפסיד נדרש לשלם הוצאות לאוצר המדינה למימון מערכת המשפט.

קיימות גישות שונות לגבי גובה ההוצאות שראוי לפסוק, האם הן צריכות להיות ריאליות ולשקף את ההוצאות בפועל של הצד שזכה בהליך או שהן צריכות להיות חלקיות. לכל גישה יש חסרונות ויתרונות.

המשפט הקונטיננטלי

המשפט הקונטיננטלי (Civil law), נקרא גם המשפט האזרחי (אין לבלבל בינו לבין הענף המשפטי המכונה "משפט אזרחי") או המשפט הרומנו-גרמאני הוא שיטה משפטית שבסיסה במשפט הרומי, ובמיוחד בקובץ החוקים הנקרא קורפוס יוריס קיוויליס שערך הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון, ואשר התפתח בזמן ימי הביניים. מאפיין אחד של המשפט הקונטיננטלי הוא קודיפיקציה של המשפט. השיטה נהוגה במספר רב של ארצות בעולם, בייחוד באירופה הקונטיננטלית, אך גם בקוויבק, בלואיזיאנה, ביפן ובארצות אמריקה הלטינית.

סברה נפוצה משייכת את סקוטלנד בטעות לשיטת משפט זו, אך ארץ זו פיתחה מאז שנת 1707 שיטת משפט מעורבת שיסודותיה אמנם נעוצים במשפט הקונטיננטלי, אך בתי המשפט באנגליה היוו ערכאה עליונה אשר פירשה את המשפט הסקוטי ברוח המשפט האנגלי.

החוק במדינות רבות בארצות הברית, במיוחד במדינות במערב ודרום מערב ארצות הברית, בנושאים של זכויות מים ודיני אישות, מושפע במידה רבה מהמשפט הקונטיננטלי, וזאת בשל ההשפעה הספרדית והצרפתית באזורים אלו.

המשפט הקונטיננטלי הוא אחת משתי שיטות המשפט הנפוצות ביותר בעולם. נהוג להציגו כשיטה נפרדת, ובמידת־מה מנוגדת, למשפט המקובל (common law).

הצעת חוק דיני ממונות

הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, המכונה גם הקודקס האזרחי, היא הצעת חוק שיזם משרד המשפטים, במטרה לאחד את עשרים וארבעה החוקים העיקריים במשפט האזרחי תחת מטריה אחת, שתהיה הקודקס של המשפט האזרחי הישראלי.

מדובר במיזם גדול ומקיף שנטלו בו חלק משפטנים ואנשי אקדמיה בכירים, על בסיס התנדבותי, החל משנת 1968. בשנת 2004 הוצג המיזם כתזכיר חוק וב-2011 הפך להצעת חוק ועבר קריאה ראשונה.

הקדש

הקדש הוא סוג של נאמנות במסגרת דיני הנאמנות. הקדש הוא הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת, הטעונה מסמך בכתב – כתב הקדש – שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו. ההבדל בין הקדש לנאמנות "רגילה" הוא, בראש ובראשונה, באופן יצירתו. בנוסף, סוג מסוים של הקדש, ההקדש הציבורי, הוא נאמנות מיוחדת שחלות עליה הוראות רגולטריות שאינן חלות על נאמנויות אחרות. הקדש פרטי עשוי להיות דומה למדי לנאמנות רגילה, הגם שישנן מספר הבחנות טיפוסיות ביניהם, כגון העובדה שפעמים רבות, הקדש מתנהל עם מעורבות נמוכה מאוד או ללא מעורבות כלל מצד יוצר ההקדש.

השתלטות עוינת

השתלטות עוינת היא תהליך בו נרכשת השליטה בחברה ציבורית, שלא בהסכמת הנהלת החברה או בעל השליטה. השתלטות עוינת מתבצעת באמצעות רכישת מניות החברה, בשיעור המאפשר החלפת ההנהלה הנוכחית של החברה וניהול ענייניה.

חבר מושבעים

חבר מושבעים הוא גוף נבחר של בני אדם המתכנסים על מנת לתת פסק דין, לקבוע עובדה על מנת שזו תשמש בסיס לקביעה משפטית, או על מנת לקבוע עונשו של אדם המועמד למשפט.

משפט בינלאומי פרטי

משפט בינלאומי פרטי הוא ענף משפטי העוסק בסוגיות משפטיות בהן מעורב יסוד זר, שלו זיקה לשיטת משפט זרה (לדוגמה: אזרח זר, מקום ההתרחשות).

ציד המכשפות בסיילם

ציד המכשפות בסיילם, הקרוי גם משפטי המכשפות בסיילם (באנגלית: Salem witch trials), מתאר רצף אירועים שהתרחשו בעיירה האמריקאית סיילם שבקולוניית מסצ'וסטס בשנת 1692. במהלך חצי שנה נידונו 13 נשים ו-6 גברים למוות בתלייה על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף. אדם נוסף הומת בעינויים, לאחר שסירב לעמוד למשפט בבית משפט אזרחי בהאשמה כזאת. מאות אחרים, שלא הורשעו, נכלאו לעיתים לזמן ממושך, לאחר שנחשדו כעוסקים בכישוף.

עצם הדיון וההרשעה בבית משפט אזרחי על עבירות הכישוף, וההוצאות להורג בעוון כישוף, בהיקף כה גדול בתקופה של מספר חודשים, היה תופעה יוצאת דופן, ייחודית לעיירה סיילם ולשנת 1692, והיא תופעה לא פשוטה להסבר בהיסטוריה של ארצות הברית.

קוד נפוליאון

קוד נפוליאון או קודקס נפוליאון (נקרא גם בשם הקוד האזרחי של צרפת; בצרפתית: code civil) היה הקודקס האזרחי הצרפתי, שכונן על-פי פקודתו של נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת. החוק נכנס לתוקף ב־21 במרץ 1804, והשפעתו ניכרת עד היום. תפקיד מרכזי בעיצוב הקוד מילא ז'אן-ז'אק-רז'יס דה קוֹמְבָּסֶרֶס (Jean-Jacques-Régis de Cambacérès), שכיהן כקונסול שני לצד נפוליאון בעת גיבוש הקוד.

בצרפת היו נהוגות שיטות משפט שונות: משפט קנוני, משפט רומי, משפט מנהגי ומשפט מקומי. הליך הקודיפיקציה בצרפת מסמל את תום תקופת המשפט המשותף לכל אירופה. היה זה מעבר למשפט לאומי, בתוך מגמה כללית של לאומיות באירופה, במהלך עידן חדש מבחינה פוליטית בעקבות המהפכה הצרפתית. נפוליאון נתן את הדחיפה לסיום הקודיפיקציה, שנעשתה בתוך זמן קצר ביותר ביחס למורכבות המשימה, ונכח באופן אישי בחלק מישיבות הצוות שגיבש את הקוד. קוד נפוליאון מנוסח בפשטות (בהשראת כתבי מונטסקיה) מתוך מטרה שיהיה מובן לעם ולא רק למשפטנים מומחים. הוראות יסודיות בו לא השתנו עד היום, ומהוות את עמוד השדרה של החיים הציבוריים בצרפת.

הקוד היה הראשון שנוסד במדינה עם מערכת משפטית אזרחית. הוא היווה רפורמה של החוק הצרפתי, והתבסס על ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי-זכות לרכוש. העובדה כי הכרזה זו כללה גם את היהודים הביאה להטבה ניכרת בזכויות היהודים גם בשאר רחבי אירופה שנכבשה על ידי נפוליאון.

הקודקס הוא אחד מדברי החקיקה המשפיעים ביותר בעולם בעקבות כיבושי נפוליאון שהפיצו את הקוד ברחבי אירופה, ובזכות הקיצור, הבהירות והניסוח שלו, שהיוו השראה לקודקסים של מדינות אחרות.

בנוסף לקודקס הזה, בצרפת שלושה קודקסים נוספים: פלילי, פרוצדורלי ומסחרי.

קודקס אזרחי

קודקס אזרחי הוא אוסף שיטתי של חוקים אשר נועד להתמודד באופן מקיף עם תחומי הליבה של המשפט האזרחי. במדינות שבהן קיים קודקס אזרחי, קיים בדרך כלל גם קודקס סדר דין אזרחי. יש והקודקס האזרחי אינו מכיל נושאים מתחום המשפט המסחרי וחוקים העוסקים בתחום זה מאוגדים בקודקס מסחרי.

קניין רוחני

קניין רוחני (באנגלית: Intellectual Property, או בקיצור בראשי תיבות: IP) הוא מונח משפטי כללי לזכויות בטובין ובמשאבים שאינם מוחשיים, שנוצרו על ידי בני אדם. דוגמאות למשאבים כאלה הם: מוזיקה וסרטים, ספרים ויצירות אמנות, צילומים, ציורים, המצאות, תכנות מחשב, סמלים או מילים שמזהים מוצר מסחרי, עיצובים של מוצרים. המונח מאגד זכויות שונות במהותן: זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר, עיצובים (בעבר: מדגמים), ועוד ענפים ממוקדים יותר, כמו זני צמחים, הגנה על מעגלים מודפסים, וזכויות המכונות "זכויות שכנות", כמו זכות מבצעים וזכויות שידור של משדרים.

הסדרים משפטיים מפורטים שתחילתם בפסיקת בתי המשפט בשיטת המשפט המקובל והמשכם בעיגון בחקיקה, קובעים את תנאי ההגנה של המשאבים הרוחניים בכל אחד מענפי הקניין הרוחני, את הבעלות, את היקף הזכויות, חריגים והגנות, סעדים שונים, אכיפה ועניינים דיוניים.

הקניין הרוחני נחשב לאחד התחומים החשובים בצמיחתן הכלכלית של מדינות. בעשורים האחרונים עובר התחום תהליכים אינטנסיביים של גלובליזציה, ומושפע מאוד משינויים טכנולוגיים. התחזקות ההגנה על הקניין הרוחני שנויה במחלוקת, ומעוררת גם ביקורת ציבורית נוקבות. למשל, בקשר לשיתוף קבצים באינטרנט, או בקשר למתן פטנטים על הגנום האנושי, או גישה לתרופות מצילות חיים במחיר בר-השגה.

שכירות

שכירות היא מצב משפטי שבו מתבצע תשלום עבור זכות זמנית להחזיק ולהשתמש בנכס. בדרך כלל, הצדדים עורכים הסכם שכירות שבו צד אחד (המשכיר) מיידע את הצד השני (השוכר) בתנאי השימוש בנכס. שכירות אפשרית בנדל"ן ובמיטלטלין וכן בנכסים שאינם מוחשיים כמו למשל שטחי פרסום. בניגוד לשְאִילָה, זכות השכירות מוקנית בעבור תמורה.

שם גנרי

שם גֵּנֵרִי הוא שם הסוג או הזן הכללי של מוצר, שאינו סימן מסחר המזוהה בלעדית עם יצרן האוחז בזכויות עליו. שם גנרי הוא נחלת הציבור וכלל היצרנים הפועלים בקרבו, ומשמש כתיאור מקובל לסוג מוצר שמותגים שלו עשויים להיות מיוצרים בידי יצרנים שונים שיכנוהו בשמות מותג שונים. לדוגמה, "צ'יפס" הוא שמו הגנרי של חטיף מאכל, שמותג מוכר שלו בישראל מיוצר ומשווק תחת שם המותג "תפוצ'יפס".

תביעה (משפט בישראל)

במשפט הישראלי, תביעה היא הליך בדיון אזרחי שבו מבקש אדם מבית המשפט סעד המופנה כנגד אדם אחר. יש המשתמשים במונח כשם כולל לכל הליך משפטי יזום, אך משמעותו הטכנית מבחינה משפטית היא לסוג מסוים של הליך אזרחי, המוגש בבית משפט אזרחי רגיל, או במקרים מסוימים, בבית המשפט למשפחה, בבית הדין לעבודה או אף בבתי דין דתיים. תביעות המוגשות בבתי הדין, או אף בבית המשפט למשפחה, הן בעלות אופי שונה במקצת מן התביעה האזרחית, והדיון בערך זה יתמקד בתביעה האזרחית המוגשת בבית המשפט, שהיא המקרה הנפוץ של תביעה.

סוגי התביעות האזרחיות וההליך בעת התביעה מצויים לרוב בחוק בתי המשפט ובתקנות סדר הדין האזרחי, אך ישנן הוראות רבות הנוגעות לתביעה וניהולה בחיקוקים אחרים, כגון חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ניתן להגיש תביעה ותלונה על אירוע או אדם עד 7 שנים לאחר המקרה, כשהטיפול בתיק יתבצע כאילו המקרה קרה עוד באותו יום הגשת התביעה או העדות. כדאי שלדבר ולאירוע יהיו שני עדים נוספים מעבר למתלונן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.