משנה תורה

משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה לרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי, שכתב הרמב"ם בין השנים 1168-1177. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קטלוג חדשני של כל ההלכה.

החיבור פסקני ואינו מותיר מקום לדיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסקים המופיעים בו. עובדה זו הביאה כמה תלמידי חכמים לחבר חיבורים אודות מקורותיו המשוערים של הרמב"ם לפסקיו. בנוסף לחיבורים אלו, נכתבו סביב הספר חיבורים למדניים ומחקריים רבים, והוא אחד מספרי ההלכה הנחקרים ביותר, הן על ידי החכמים המסורתיים והן על ידי חוקרים מודרניים.

משנה תורה נחלק לארבעה עשר ספרים (ולכן מכונה לעיתים הי"ד החזקה). כל ספר נחלק לנושאים - "הלכות" (כגון "הלכות יסודי התורה" או "הלכות שבת"), וההלכות נחלקות לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (פסקאות). החיבור כולל בסך הכל 14 ספרים, 83 נושאים ו-1,000 פרקים.

MSKaufmannA77p1
עמוד השער (עם נוסח ההקדמה "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני" וכו') בכתב-יד מאויר מאשכנז, שנת ה'נ"ו (1296). שמור באוסף דוד קאופמן, ספריית האקדמיה ההונגרית למדעים, בודפשט.

שם הספר

הרמב"ם קרא לספרו בשם "משנה תורה", כיוון שלדבריו "לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" (הקדמה למשנה תורה). כלומר, הרמב"ם ביקש לחבר מקבץ לכל התורה שבעל פה לחיבור מקיף אחד.

גדולי ישראל, ובייחוד הראב"ד, נרתעו משמו הנועז של הספר כשני לתורה. הראב"ד מתח על הספר ביקורת חריפה, וכתב עליו את השגות הראב"ד. בין השאר נמתחה הביקורת על שם הספר, בטענה שיומרני מצדו של הרמב"ם לצפות שיצירתו תחליף את כל הספרים שקדמו לו. מסיבה זו, נפוץ יותר השימוש בכינוי הנוסף של הספר - היד החזקה על שם ארבעה עשר (י"ד) הספרים הכלולים בו, וכשמו של הפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

כתיבת הספר ומטרתו

הספר נכתב על ידי הרמב"ם כאשר היה בשנות ה-30 לחייו והתגורר במצרים.[1] עוד במהלך חיבורו של פירוש המשנה, החל הרמב"ם בכתיבת ספר המצוותערבית), כמפתח ותוכנית ל"משנה תורה" (שנכתב בעברית). הרמב"ם עסק כעשר שנים בחיבור ה"משנה תורה", מתחילת שנת 1167 (ד'תתקכ"ח) עד שנת 1177 (ד'תתקל"ז). בשלהי 1178 (ד'תתקל"ח) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי, וכתב את ההקדמה לחיבורו[2]. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). עם יציאתו של הספר לאור הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם יציאת הדפוס, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. חלקם נותרו בו עד ימינו (ראו בהמשך על המהדורות המתוקנות החדישות).

בהקדמה לחיבור כותב הרמב"ם: "ובזמן הזה תכפו צרות יתרות, ודחקה שעה את הכול, ואבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתתרה; לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחיברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר... ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בירב מיימון הספרדי... וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול, בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו...עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם."

מתודולוגיה

בחיבור זה קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות של התורה שבעל פה מכל מקורות ספרות חז"ל שהיו לפניו: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה, בעברית משנאית (פחות או יותר), מדויקת ובהירה. הוא הכריע בסוגיות תלמודיות ובמחלוקות הגאונים, והציג את הכרעתו לרוב בלי הזכרת השיטות האחרות. במקומות אחדים נראה שהבנתו את סוגיית התלמוד (ונוסחה) היו שונים בתכלית מן המסורת המקובלת כיום (המבוססת על פירושי רש"י ובעלי התוספות). עיקר חידושו היה בקיבוץ ההלכות שלא בסדר התלמוד דווקא, באופן שיטתי ותמציתי, לפי חלוקה ראשית ("ספרים"), משנית ("הלכות"), ושלישית ("פרקים") שמקצתן נסמך על המונוגרפיות של הגאונים וחלקן מקורי. עד לכתיבת חיבור זה היו ספרי ההלכה העיקריים (הרי"ף וחיבורי הגאונים) ספרי ליקוט של גמרות, הרמב"ם היה הראשון שכתב ספר הלכה שהוא חיבור ערוך עצמאי. בחיבור זה הרמב"ם הקיף כמעט את כל עולם ההלכה שהצטבר עד ימיו, כולל מצוות שאינן רלוונטיות לתקופת העדר המקדש ואי-ישיבת עם ישראל בארצו, לשבטיו. זאת, בניגוד לרוב ספרי ההלכה, שנכתבו על ההלכות הנהוגות בזמן הגלות בלבד ("הזמן הזה"). מפעל כתיבה אדיר זה דרש לא רק ידע בכל מכמני התלמודים, אלא בעיקר הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים).

בתבנית המשנה

על דרך כתיבתו ועריכתו את ספר משנה תורה מתייחס הרמב"ם בהקדמתו לספר, וגם בספריו האחרים ובאגרותיו בהם עלה הנושא לדיון. ממקורות אלו אנו למדים שהרמב"ם ראה את משנתו של ר' יהודה הנשיא כחיבור בו מכונסת ההלכה בכל התחומים, שהתקבל על ידי כל ישראל. באגרותיו בבואו להצדיק את דרך כתיבת ועריכת ספרו הקביל הרמב"ם את עבודתו לסידור המשנה על ידי רבי: "לא קדמני אדם אחַר רבנו הקדוש".

הוא בחר בדרך המשנה בכמה היבטים: הן במבנה הספרותי של המשנה המבוסס על יחידות בתוך יחידות בתוך יחידות, כי הוא מקל על לימוד בעל פה; והן בבחירת שפת המשנה וסגנונה: "וכן ראיתי לנכון שלא אחברנו בלשון כתבי הקודש... גם לא אחברנו בלשון התלמוד... אלא אחברנו בלשון המשנה"; וכן היותו חיבור עצמאי ולא דיון צמוד לחיבור אחר, וללא ציטוט מקורות: "אני לא עשיתי פירוש, אלא חיבור, דרך המשנה. סתם בלא שם אומרן, דרך רבינו הקדוש תפשתי, גם הוא עשה זה מלפני".

בדומה לארבע היחידות במשנה (סדרים, מסכתות, פרקים, ומשניות), חילק הרמב"ם את חיבורו לארבע יחידות (14 ספרים, 83 הלכות, 1,000 פרקים, ופסקאות - הלכות קטנות). אבל סדר י"ד הספרים, וסדר ההלכות בתוך הספרים חופף חלקית בלבד לששת סדרי המשנה. קדמה להחלטה זו התחבטות. עליה, ועל השיקול שהביא להחלטתו לשנות מהמשנה הוא מספר בהקדמתו לספר המצוות: "תרתי בלבי על אופן חלוקת החיבור הזה וסדורו היאך ראוי להיות, האם אחלקנו כחלוקת המשנה ואלך בעקבותיה, או אחלק חלוקה אחרת, ואקדים ואאחר כפי מה שיחייב העיון, שהוא הראוי והיותר קל ללמוד. אז נתברר לי שחלוקתו הטובה ביותר תהיה שייעשה הלכות הלכות במקום המסכתות שבמשנה". לאידך, החיבור גם איננו הרחבה של ספר המצוות כי "חילוק חיבור זה לפי העניינים לא לפי מנין המצות", לכן "ראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל עניין ועניין ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו עניין. וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות כדי שיהיו סדורים על פה".

מקורותיו של הרמב"ם

כאמור, ההלכות במשנה תורה מסודרות על פי סדר שיטתי, אך מקורותיהן בספרות חז"ל מפוזרים בחיבורים רבים. במשנה תורה לא כתב הרמב"ם את מקורותיו, אלא הביא הלכה פסוקה בלבד. סיפור מאלף מובא באיגרת אישית[3], שבה הוא מֵצר על כך.

בא אליי הדיין החסיד וקונטרס מן החיבור בידו, יש בו הלכות רוצח מספר נזיקין, והראה לי הלכה אחת, אמר לי: קרא זו. קראתי אותה. אמרתי לו: מה ספק יש בזו? אמר לי: באיזה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו: במקומן, או באלו הן הגולין או בסנהדרין בדיני רוצח. אמר לי: כבר חזרתי על הכול ולא מצאתי. אמרתי לו: שמא בירושלמי? אמר לי: בקשתי ולא מצאתי, לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה, ואמרתי לו: אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו. הוצאתי גיטין וחיפשתי ולא מצאתי. תמהתי ונבהלתי ואמרתי: היכן נאמרו דברים אלו? הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא, ואני נזכרתי. שלחתי שליח והחזרתיו, והראיתי לו הדברים מפורשין בגמרא יבמות אגב גררא. תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל: היכן נאמרו דברים אלו? ... ואם כך אירע לי ואני המחבר, מה יארע לשאר בני אדם?

בהמשך האיגרת מודיע הרמב"ם שהחליט לציין את המקורות הלא-סדירים של ההלכות : קרי - אם המקור להלכה איננו במסכת העוסקת בנושא. לגבי מקורות במסכת העוסקת בנושא סבור הרמב"ם שאין צורך לציין מקור, כי הבא לברר מקורה של הלכה צריך להיות בקי במסכתות הרלוונטיות. למרות כוונות אלה, הרמב"ם לא הספיק לבצע משימה זו.

רבים מ"נושאי הכלים" ל"משנה תורה" עוסקים בחשיפת מקורותיו של הרמב"ם. עד ימינו ממשיכים להתפרסם ספרים ומאמרים התרים אחר מקורות תלמודיים לפסיקות מפתיעות של הרמב"ם.

מבנה החיבור

חיבור משנה תורה מורכב מהקדמה ולאחריה ארבעה עשר חלקים ("ספרים"). כל חלק ("ספר") נחלק לקובצי הלכות (נושאים), וקובצי ההלכות נחלקים לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (קטעים). מקובל לקרוא לכל קטע "הלכה". בדפוסים מוספרו ההלכות, כך שציטוט או הפניה לספר תהיה לדוגמה: ספר המדע, הלכות דעות, פרק א, הלכה א.

הקדמת החיבור: הכוללת פתיחת המחבר על שלשלת המסורת[4] והצורך בספר, רשימת מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וכותרות ארבעה עשר ה"ספרים" וה"הלכות" הכלולות בכל אחד מהם.
  1. ספר המדע: הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תלמוד תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, הלכות תשובה.
  2. ספר אהבה: הלכות קריאת שמע, הלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה, סדר התפילה.
  3. ספר זמנים: הלכות שבת, הלכות ערובין, הלכות שביתת עשור, הלכות שביתת יום טוב, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר, סוכה ולולב, הלכות שקלים, הלכות קידוש החודש, הלכות תעניות, הלכות מגילה וחנוכה.
  4. ספר נשים: הלכות אישות, הלכות גירושין, הלכות ייבום וחליצה, הלכות נערה בתולה, הלכות שׂוטה.
  5. ספר קדושה: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, הלכות שחיטה.
  6. ספר הפלאה: הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות, הלכות ערכים וחרמים.
  7. ספר זרעים: הלכות כלאיים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, הלכות שמיטה ויובל.
  8. ספר עבודה: הלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, הלכות ביאת המקדש, הלכות איסורי מזבח, הלכות מעשה הקרבנות, הלכות תמידין ומוספין, הלכות פסולי המוקדשין, הלכות עבודת יום הכיפורים, הלכות מעילה.
  9. ספר קרבנות: הלכות קרבן פסח, הלכות חגיגה, הלכות בכורות, הלכות שגגות, הלכות מחוסרי כפרה, הלכות תמורה.
  10. ספר טהרה: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטומאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, הלכות מקוואות.
  11. ספר נזיקין: הלכות נזקי ממון, הלכות גניבה, הלכות גזילה ואבידה, הלכות חובל ומזיק, הלכות רוצח ושמירת נפש.
  12. ספר קניין: הלכות מכירה, הלכות זכייה ומתנה, הלכות שכנים, הלכות שלוחין ושותפין, הלכות עבדים.
  13. ספר משפטים: הלכות שכירות, הלכות שאלה ופיקדון, הלכות מלווה ולווה, הלכות טוען ונטען, הלכות נחלות.
  14. ספר שופטים: הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, הלכות עדות, הלכות ממרים, הלכות אבל, הלכות מלכים ומלחמות.

ההתנגדות לספר

לצד ההתלהבות לה זכה הספר, הוא נתקל גם בהתנגדויות חריפות; מיד עם פרסומו, קמו על "משנה תורה" עוררים, בעיקר בשל העובדה שלא כתב בו את מקורותיו, כנוהג המקובל. ביקורת מסוג אחר נשמעה ב"פולמוסי הרמב"ם", שכוונה בעיקר נגד ספרו הפילוסופי "מורה הנבוכים", אך כללה גם את "ספר המדע" - חלקו הראשון של משנה תורה.

טיעוני המבקרים היו:

  • הרמב"ם לא ציין את המקור להלכות שכתב ובשל כך נוצר קושי בקבלת פסיקותיו. ואכן, הלכות רבות בספר מבוססות על החלטות של הרמב"ם שמקורן לא ברור: החל מסוגיות נידחות בתלמוד הירושלמי, ועד פסיקות המבוססות על דברי גאונים. חלק מן המקורות שהיו לפניו אבד, ובחלקם היו לו גרסאות השונות ממה שהכירו מתנגדיו (בעיקר באשכנז ובצרפת).
  • הרמב"ם מציג את ספרו כספר פסיקה המקיף את כל התורה שבעל פה - מתמצת ומסכם את כולה לספר אחד, כך שלא ילמדו יותר את כל התורה שבע"פ אלא רק את ספרו ומכאן שמו - משנה תורה. גם בקהילות שפסיקתו של הרמב"ם התקבלה כבלעדית, לימוד הספר לא הצליח להחליף את העיסוק במשנה ובתלמוד.
  • הוא השמיט את חילוקי-הדעות ומשא-ומתן שקדם לפסיקה, ובדרך-כלל איננו מנמק את הכרעותיו. לדברי מתנגדיו גישה זו עלולה להטעות את הציבור, כאילו דעתו היא הדעה היחידה והמחייבת (ייתכן שלכך אכן התכוון הרמב"ם).
  • בחלק מתפוצות-ישראל השתרשה מסורת-פסיקה שונה, ואלו לא היו נכונים לוותר עליה. עוד בימי חיי הרמב"ם כתב הראב"ד סדרת הסתייגויות על משנה תורה שנקראו השגות הראב"ד, בהן חלק לפעמים בחריפות על הרמב"ם והזכיר עמדות אחרות. אמנם ברוב המקומות הוא מסכים עם הרמב"ם.
  • שיטתו של הרמב"ם עוררה כעס רב, בעיקר מצד מנהיגים שלא קיבלו את סמכותו האישית (ראשי הישיבות בבבל ובא"י, והמנהיגות המסורתית של אחדות מקהילות מצרים).

מקומו במסורת הלימוד והפסיקה

למרות ההתנגדות שעורר, הספר הפך לאחד מספרי ההלכה המוסמכים ביותר, (ביהדות תימן, יהדות מצרים וכן בכמה קהילות בספרד הוא היה ספר ההלכה הבלעדי). השפעתו העיקרית היא דרך חיבור הפסיקה המקובל - השולחן ערוך של רבי יוסף קארו, שהושתת על חיבור בעל הטורים, שהעמיד את פסיקתו על הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. ובכל מקום של חילוקי-דעות פסק כשניים מהם נגד היחיד. ב"הלכות הנוהגות בארץ" (סדרים זרעים, קדשים וטהרות וביניהם, תרומות ומעשרות, כלאים ושמיטה), נחשב משנה תורה כמקור הלכתי ראשון במעלה וכמעט יחידאי, מפני שכמעט אין פוסקים נוספים שעסקו בכך.

למרות ששולחן ערוך התקבל כספר הלכה ראשון במעלה, נשאר משנה תורה במרכזו של הדיון התלמודי. במיוחד הוא מהווה אתגר מתמיד מול החריפים שבלומדי התלמוד, ובפרט שיטת בריסק. אלו המשיכו (וממשיכים) לנסות ולשחזר את תובנותיו בסוגיות התלמוד. גם הסתירות (האמיתיות והמדומות) שבו מהוות מקור לא-אכזב לחידושי מושגים הלכתיים. במצבים רבים נאלצים תלמידי החכמים להגיע למסקנה שכנראה הרמב"ם חזר בו. המחקר המדעי מקבל טענה זו רק אם יש לה סימוכין בכתבי-היד של משנה תורה, בכתבי היד של פירוש המשניות שלו, בתשובותיו ההלכתיות ובכתבי בנו - רבי אברהם בן הרמב"ם.

במאה העשרים הראי"ה קוק חשב כי חשוב לשלב בפורמט של התלמודים את פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך בצידי הדף, ואף עסק בכך רבות. מאוחר יותר הוקם לשם כך מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.

במחצית השנייה של המאה ה-20 נתרבו לומדי הרמב"ם על בסיס סדיר, בין היתר לאור תקנת הרבי מלובביץ' ללימוד פרקי "הרמב"ם היומי".

חקר הנוסח של משנה תורה

מכתב ידו המקורי של הרמב"ם לספר משנה תורה שרדו כעשרים דפי-טיוטה (רובם מ"ספר משפטים", שניים מ"ספר נזיקין"), שנמצאו בגניזת קהיר[5]. מספרי מדע ואהבה, מצוי כיום כתב יד שבסיומו נרשם: "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון זצ"ל". כתב יד זה הובא ממצרים לארם צובא על ידי צאצא הרמב"ם ר' יהושע בן מימוני במאה ה-14, והכומר רוברט הנטינגטון רכשו שם בשלהי המאה ה-17. הוא מכר את אוספיו לאוניברסיטת אוקספורד ב-1693, וכתב-היד שמור כיום בספרייה הבודליינית תחת המספר הסידורי "Huntington 80."

בנוסח משנה תורה נפלו במהלך השנים שינויים ושיבושים רבים: הן בנוסח ההלכות, הן באיורים (מפת א"י וצורות המקדש וכליו) והן בחלוקת ההלכות. מקורות השינוי היו טעויות העתקה שנתקבעו בדפוס, עריכות של מעתיקים שונים ש"תיקנו" את הנוסח לזה הראוי לפי דעתם (למשל ב"נוסח תפילות כל השנה" ובנוסח הגדה של פסח), והצנזורה הנוצרית, ששינתה מהנוסח המקורי, בעיקר בפרק יא בהלכות מלכים ומלחמותיהם (על ימות המשיח). ייתכן שגם פעלה צנזורה עצמית, בעיקר בהחלפת "גויים" ב"עובדי כוכבים ומזלות" (עכו"ם). בנוסף לכך הרמב"ם עצמו תיקן מספר פעמים את הנוסח בעותק הספר שהיה תחת ידו. אם כן, הנוסח הקיים בדפוסים הנפוצים במשך הדורות אינו הנוסח הסופי והמדויק שיצא מתחת ידי הרמב"ם.

כדי לברר את הנוסח המדויק נעזרים החוקרים בכתבי יד עתיקים ובשרידי דפוסים ספרדיים מלפני הגירוש. הרב יצחק שילת סובר שכתבי היד ה"מזרחיים" צריכים להיחשב ראשונים בבירור נוסחים, שכן באזור סוריה וארץ ישראל הסתובב כתב ידו של הרמב"ם עצמו, וסופרים רבים באזור זה בדקו את נוסחאותיהם לפיו. לעומתו, הרב יוסף קאפח מבכר את כתבי היד התימניים (גם אל מול כתב היד הונטיגטון).

מהדורות מדויקות

מאז מחצית המאה ה-20 יצאו לאור כמה מהדורות של החיבור כולו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים, ועוד כמה של חלקים ממנו. בחלק ממהדורות אלו הטקסט נוקד ופוסק:

מהדורות מלאות

  • "רמב"ם לעם" בהוצאת מוסד הרב קוק - נוסח הרמב”ם בניקוד מלא עם פירוש עברי עממי, כולל גם ציוני מקורות הרמב"ם ודיון (לא-שיטתי) בהתאמה למקורות ולמקומות אחרים ברמב"ם.
  • מהדורת הרב יוסף קאפח - מהדורה שבה נוסח הפנים מתבסס רק על כתבי היד התימניים שהיו ברשות הרב קאפח. כן נוסף בה פירושו של הרב קאפח, הכולל גם קיצור תמציתי של הסוגיות שנדונו על ידי מפרשי הרמב"ם במרוצת הדורות.
  • מהדורת שבתי פרנקל - מהדורה הכוללת גם את "נושאי כליו" הקלאסיים, ושבה נערך בירור נוסחאות מכמה כתבי יד, וכוללת "ילקוט שינויי נוסחאות" מפורט. עורכי המהדורה נמנעו לעיתים מלקבוע את נוסח כתבי היד בפנים הספר, אם לא היה לו בסיס באחד מן הדפוסים, גם כאשר הרמב"ם עצמו מעיד עליו בתשובותיו. למהדורה נוסף גם מפתח מפורט לפרשנים מכל התקופות שדנו בדברי הרמב"ם (תוך השמטה מכוונת של כמה פרשנים, כגון הרב קוק או הרבי מלובביץ').
  • מהדורת אינטרנט מתעדכנת של מכון ממרא, בנוסח רוב כתבי היד התימנים (אלו המובאים במהדורות פרנקל וקאפח) בגרסה לא מנוקדת, ומנוקדת.
  • "מפעל משנה תורה" הוציא לאור משנה תורה בנוסח מדויק וביאור חדש. הנוסח מבוסס בעיקרו על פי מהדורת הרב קאפח ובהשוואה לכתבי יד תימניים ואחרים. המהדורה מכילה חילופי נוסח משמעותיים בלבד מהמהדורות הישנות. הטקסט מנוקד ומפוסק מחדש, הביאור פשוט, בהיר, עממי וקצר, ומקפל בתוכו את התפיסות המיוחדות של הרמב"ם בספריו האחרים. בתוספת איוריים צבעוניים ומפתחות רבים. המהדורה הופיעה בכמה גרסאות גודל, (בכרך אחד, שלחנית וכיס) וגם באפליקציה חינמית לטלפון חכם "רמב"ם פלוס"[6].

מהדורות חלקיות

  • ספר המדע בהוצאת מוסד הרב קוק על פי דפוס קושטא רס"ט, עם שינויי נוסחאות מכתבי יד (מהדורה זו התקבלה בביקורת חריפה).
  • "יד פשוטה" בעריכת הרב פרופסור נחום אליעזר רבינוביץ' - מהדורה המתבססת בדרך כלל על כתב יד אחד (ולעיתים שניים או שלושה), בדרך כלל ללא ניסיון לבירור נוסחאות מעבר לכך. בתוספת פירוש מקורי למשנה תורה. עד כה יצאו עשרים כרכים, כמחצית מהחיבור. למהדורה מצורף נוסח מוגה של השגות הראב"ד.
  • "רמב"ם מדויק" בעריכת הרב יצחק שילת - מהדורה מדעית-תורנית ובה נוסח הדפוסים הנפוצים מסודר כנגד הנוסח המתוקן, המבוסס על כתבי יד מזרחיים ותימניים. עד כה נדפסו תשעה כרכים. בניגוד למהדירים (בראשם הרב קאפח) הרואים בכתבי היד התימניים את המדויקים ביותר, הרב שילת מבכר על פניהם את כתבי היד המזרחיים, בטענה שהם נכתבו בסמוך למקומו ולתקופתו של הרמב"ם.

פרשנים קלאסיים

לספר משנה תורה ישנם פרשנים רבים, אולם ישנם כמה פרשנים הנחשבים קלאסיים. הפירושים הקלאסיים נדפסו במשך הדורות ברוב המהדורות "על הדף", כלומר בצידי הדף ומתחתיו כשבאמצע הדף מופיע הטקסט של משנה תורה. מפרשים אחרים נדפסו בסוף כרכי משנה תורה:

תרגומים

תרגומים לאנגלית

  • התרגום הראשון לאנגלית של משנה תורה נעשה בשנת 1832 על ידי הרמן הדויג ברנרד, פרופסור לעברית באוניברסיטת קיימברידג'.
  • פיליפ בירנבום הוציא לאור תרגום מקוצר בשנת 1944.
  • אוניברסיטת ייל התחילה להוציא לאור תרגום לאנגלית בשנת 1949. כיום (2015) עומדת המהדורה לפני השלמה.
  • הוצאת פלדהיים הוציאה לאור בשנת 1981 את ספרי מדע ואהבה על פי כתב יד הוטינגטון עם תרגומו של משה חיימסון. התרגום נעשה מהנוסח הנפוץ ואינו תואם את הנוסח העברי.
  • הוצאת מאזניים הדפיסה מהדורה עם תרגום וביאור של הרב אליהו תגר. המהדורה נמצאת גם באינטרנט. נוסח המקור הוא הנפוץ בדפוס.

תרגומים לשפות אחרות

הלכות דעות הופיע בתרגוםהלכות דעות הופיע בתרגום ללטינית; חלקים ממשנה תורה הופיעו בתרגום לערבית. באוניברסיטה העברית ישנו כתב יד תרגום לערבית-יהודית של חלק מהחיבור. ספר המדע תורגם לגרמנית ("אשכנזית") באותיות עבריות בשנת תרל"ג[7]. בשנת 2019 הסתיימה הוצאה לאור של "משנה תורה" בתרגום לרוסית, הכוללת ציונים לפסיקה שונה בשולחן ערוך, בהוצאת "לחיים". העורך הראשי של המהדורה הוא הרב ברוך גורין. תרגום לספרדית יוצא בהוצאת "מוח" בארגנטינה. נכון ל-2018 יצאו הספרים מדע, אהבה, זמנים, נשים וקדושה, עם ביאורים וציורים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

כתבי יד

מהדורות אינטרנט וספרים סרוקים

מאמרים וכתבות

הערות שוליים

  1. ^ משה הלברטל, הרמב"ם, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2009, עמ' 62-63
  2. ^ בהקדמה לחיבורו כותב הרמב"ם "... ועד זמן זה, שהוא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן." (הקדמה למשנה תורה לח). שנת 1,108 לחורבן (שהתרחש בשנת 70 לספירה) היא שנת 1178 לספירה.
  3. ^ הרב יצחק שילת, איגרות הרמב"ם, חלק ב, עמ' תמד-תמה, הוצאת מעליות. וכן: ר"י טברסקי, מבוא למשנה תורה להרמב"ם, ירושלים תשנ"א, עמ' 30.
  4. ^ יצחק הרשקוביץ, ‏איש מפי איש : עיונים בהשתלשלות התורה שבעל פה בהקדמת משנת התורה לרמב"ם, JSIJ‏ 7, 2008
  5. ^ ראו בסוף משנה תורה מהדורת שולזינגר ניו יורק תש"ז (תעתיק מ' לוצק) ובמעליות כ"ה עמ' 11-21.
  6. ^ http://www.mishnetorah.co.il/
  7. ^ http://www.hebrewbooks.org/49360
אבלות (יהדות)

אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?". מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת.

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה.

אברהם בן דוד מפושקירה

רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ראב"ד, 1120 לערך - 1198), היה רב, ראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר, שבחבל פרובנס שבצרפת, פרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי" "הראב"ד מקרית יערים" ו"בעל ההשגות", על שם השגותיו המפורסמות על ספר משנה תורה שכתב הרמב"ם. היה חתנו של הראב"ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר' יצחק סגי נהור.

איסור משכב זכר

איסור משכב זכר או משכב זכור הוא מצוות לא תעשה מן התורה, האוסרת קיום יחסי מין אנאליים בין גברים. איסור זה אינו מתייחס ליחסים בין נשים, יחסים בין גבר וטומטום או גבר ואנדרוגינוס, אלא ליחסים בין גברים בלבד. איסור זה נחשב כחלק מאיסורי עריות, הנחשבים בין האיסורים החמורים ביותר בהלכה.

אמונה באלוהים (יהדות)

ביהדות, אמונה באלוהים או אמונה במציאות השם היא מצווה להאמין באלוהים. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם.

ברכה

בְּרָכָה היא תפילה קצרה שנאמרת בזמן קיום מצווה, מועד או חוויה יוצאת-דופן בחייו של אדם. קיימת חובה על פי התורה היהודית, לברך על אכילה. הברכה הדתית כוללת את המילים "ברוך אתה ה'", ומכילה דברי שבח, הודאה או בקשה לה'. המצווה לברך היא אחת משבע מצוות דרבנן.

דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת". אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

הרמב"ם היומי

לימוד הרמב"ם היומי הוא מיזם ללימוד יומי בספר משנה תורה של הרמב"ם, שעליה הכריז בשנת ה'תשמ"ד (1984) רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ'.

ויקיטקסט

ויקיטקסט (באנגלית: Wikisource) הוא מיזם של קרן ויקימדיה ומיזם-אחות לוויקיפדיה. הפרויקט מיועד להיות ספרייה הכוללת מאגר חופשי של טקסטים.

חומרא דרבי זירא

בהלכה היהודית, חומרא דרבי זירא היא מנהג מחמיר שנוצר בתקופת האמוראים על ידי בנות ישראל (ועל כן נקרא לעיתים חומרת בנות ישראל), ומשמעו חיוב כל אשה נידה לספור שבעה ימים נקיים בתום הווסת, כדין זבה. לפני קביעת חומרא זו, נידה הייתה צריכה לספור שבעה ימים מתחילת הווסת בלבד, ואם בסופם פסק הדימום, על האישה היה לטבול ולהיטהר ביום השמיני. דימום שנמשך מעבר לשבעת ימי הנידה, הצריך שמירת דיני זבה.

הסיבה לחומרא זו היא בקושי ובלבול שנוצר לנשים בהבדלה בין נידה, זבה קטנה וזבה גדולה, להם דינים שונים בטהרתם. במהלך השנים התקבעה חומרא זו כדין בסיסי בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליה כיום. עדות על חומרא זו של בנות ישראל מובאת בגמרא בשם רבי זירא, ולכן קרויה חומרא זו על שמו.

מורה הנבוכים

הספר "מורה הנבוכים" (מכונה בדרך כלל "מורה נבוכים") (בערבית יהודית: דלאלה אלחאירין, בערבית: دلالة الحائرين; התרגום המילולי הוא הוראת הנבוכים, אך מתרגמו הראשון של הספר, הרב שמואל בן תיבון, שינה את שמו (בהתייעצות עם המחבר) למורה הנבוכים. הספר מכונה בקיצור גם "המורה", וכך גם בערבית: כתאב אלדלאלה, كتاب الدلالة) הוא ספר פילוסופיה שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12. 'מורה הנבוכים' הוא אחד מהחיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים, על אף שקמו לו מתנגדים רבים מבית, והוא אף תרם להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית.

נושאי כליו של הרמב"ם

נושאי כליו של הרמב"ם הוא שמם הקיבוצי של פרשניו של ספר משנה תורה שחיבר הרמב"ם. המונח שאול מתחום הלוחמה העתיקה, כאשר לוחם חמוש בכבדות היה נזקק גם לנער נושא כלים, כלומר הנושא את כלי מלחמתו. במונח זה משתמשים לרוב לפרשנים המודפסים "על הדף" של ההוצאות הקלאסיות של ספר משנה תורה; עתים מורחב המושג גם לכלל הפרשנים של הספר, ולעיתים נכללים בו גם כאלה אשר מטרתם הייתה הפוכה: להשיג על פסקי רמב"ם ולדון בעיקר נגדם (אם כי לעיתים הם משמשים גם כפרשנים).

נשיא הסנהדרין

נְשִׂיא הסַנְהֶדְרִין היה אישיות מרכזית שישבה בראש הסנהדרין הגדולה, כשלצידו מכהן אב בית דין. כינוי נוסף לנשיא הסנהדרין היה ראש ישיבה, כאשר חברי הסנהדרין ישבו בעת הדיונים, והוא שימש כראש להם (רמב"ם, משנה תורה סנהדרין א, ג).

רוב נשיאי הסנהדרין הידועים לנו על סמך מגוון מקורות הם מתקופת התנאים; אולם, כדוגמה הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה מביא רשימה של נשיאי סנהדרין שונים. למן הלל הזקן, תפקיד הנשיא עבר בירושה בשושלתו.

סוכה

סוכה היא מבנה ארעי המשמש את העם היהודי לקיום מצוות ישיבה בסוכה בחג הסוכות. הסוכה בנויה על פי כללים הלכתיים מוגדרים ובמהלך ימי החג מועברות אליה כל פעולות המגורים העיקריות, בעיקר האכילה והשינה. הישיבה בסוכה היא מצוות עשה שהזמן גרמה ולכן היא חובה לגברים ורשות לנשים.

המילה סוכה נגזרת מן השורש סכ"כ ומשמעותה מבנה הסוכך על האנשים שבתוכו, מכאן נובע גם שמו של הסכך. היא מופיעה מספר פעמים בתנ"ך, וצורת הרבים סֻכּוֹת מופיעה בהקשרים שונים: לעיתים כצורת הרבים של סוכה, לעיתים כעיר במצרים, לעיתים כעיר בעבר הירדן ולעיתים כשם החג. בספר הזוהר מכונה הסוכה "צילא דמהמנותא" (=צל האמונה, השכינה).

ספר המצוות לרמב"ם

ספר המצוות לרמב"ם הוא חיבור של הרמב"ם הכולל רשימה של 613 המצוות (בגימטריה: תרי"ג מצוות) הרשומות בתורה שבכתב. מתוכן 248 (בגימטריה: רמ"ח) מצוות עשה ו-365 (בגימטריה: שס"ה) מצוות לא תעשה. לחיבור הקדים הרמב"ם מבוא של 14 שורשים (=כללים) לפיהם נקבעת רשימת המצוות.

ספרות תורנית

ספרות תורנית היא מכלול הספרים העוסקים בכל היבטיה השונים של תורת ישראל. ספרי היסוד של הספרות התורנית הם כתבי הקודש היהודיים, הקרויים גם תורה שבכתב וידועים בראשי התיבות תנ"ך.

לתורה שבכתב התווספו ספרי יסוד שהעלו על הכתב את התורה שבעל-פה - המשנה, התלמוד, ובעקבותיהם פירושי רש"י ופרשנים נוספים, משנה תורה לרמב"ם ושולחן ערוך. ספרים תורניים רבים מספור נכתבו לאורך הדורות, וכולם נלמדים עד היום ומהווים חלק מרכזי בעולמו התרבותי של הציבור היהודי הדתי.

הספרות התורנית היא מרכיב עיקרי של ארון הספרים היהודי, הכולל גם ספרות בעלת זיקה הדוקה ליהדות שאיננה בגדר ספרות תורנית.

עבד עברי

בהלכה, עבד עברי הוא אחד מהשניים: או יהודי נזקק, שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לקיים את עצמו והוא מוכר עצמו לעבד, או גנב שאינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו, ונמכר לעבדות לצורך תשלום החוב. בשונה מגבר, ילדה לא יכולה למכור את עצמה, אך ביכולתו של אביה לעשות זאת. הבת אינה נמכרת לעבדות על מנת להשיב גניבה, אולם הבן יכול למכור את עצמו לעבדות. לילד שאינו מסוגל לקיים את תנאיו הבסיסיים מותר למכור את עצמו לעבדות. ילדה הנמכרת לעבדות בדרך זו נקראת אמה עברייה.

ראשונים

ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

רמב"ם

רבי משה בן מימוּן (נולד: ד'תתצ"ח, 1138, נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204; מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

שחיטה (הלכה)

שחיטה ביהדות היא מצווה להכשיר בהמה, חיה או עוף טהורים באמצעות הריגה על פי ההלכה. בעל חיים שלא נשחט כהלכה, נחשב לנבלה ואינו כשר לאכילה או לקורבן. יוצאים מכלל זה הם דגים וחגבים כשרים המותרים באכילה בכל סוג של המתה.

השחיטה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים בעודו בחיים, בסכין חדה וחלקה מפגימות. כחלק מהשיסוף, יש לחתוך את הוושט של בעל החיים וכן את קנה הנשימה.

כתבי הרמב"ם - רבי משה בן מימון
כתבים בענייני הלכה פירוש המשנהספר המצוות • משנה תורה • תשובות הרמב"ם Maimonidessign
כתבים פילוסופיים מילות הגיוןמורה נבוכים
הקדמות לפירוש המשנה הקדמה לפירוש המשנההקדמה לפרק חלקהקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים"
איגרות איגרת השמדאיגרת תימןאיגרת תחיית המתים
כתבים רפואיים פרקי משה • קיצורי גלינוס • על שמות הרפואות • תשובות רפואיות
ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד תורהתנ"ךמשנהתוספתאתלמוד (בבלי וירושלמי) • סידור ומחזור תלמוד בבלי
מדרשי הלכה (חז"ל) מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספריספרי זוטאמכילתא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל) מדרש רבהמדרש תנחומאפרקי דרבי אליעזרסדר עולםילקוט שמעוניאבות דרבי נתןתנא דבי אליהופסיקתא דרב כהנאפסיקתא זוטרתאמדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים פירוש רש"י לתורהפירוש רש"י לתלמוד • משנה תורה (והשגות הראב"ד) • תוספותספר הזוהרשולחן ערוךהגהות הרמ"א)
סוגות מדרשספרות האגדהספרות ההיכלות והמרכבהפרשנות למקראפרשנות למשנהפרשנות לתלמודשו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.