משלי

ספר מִשְלֵי הוא מ"ספרי החוכמה בתנ"ך" שתכליתם חינוכית, ובהם מנסה החכם להוביל את הקורא לנהוג בדרך הנכונה.

עיקר הטקסט בספר זה הוא פתגמים ואמרי מוסר הנאמרים בדרך שירית, ובצורות תחביריות הנקראות במקרא "משל". השם ניתן לו בשל התיבה הראשונה בפתח הספר: "משלי שלמה בן-דוד מלך ישראל".

ספר משלי הוא הספר השני בספרי הכתובים ומופיע לאחר ספר תהילים.

הספר נחלק בין דברי אמת, מוסר וחכמה הנאמרים באופן כללי, לבין משלים המצווים על השומע להישמע להם, ודוחקים בו לנהוג בדרך מסוימת. המשלים הכלליים נוטים להיות קצרים יותר ובעלי חרוז אחד, בעוד משלי הציווי נוטים להיות ארוכים יותר ואפילו דומים לנאום שלם.

המשלים בספר אינם מסודרים לפי נושאים: ניתן למצוא פסוקים סמוכים העוסקים בנושאים שונים, וכן פסוקים מרוחקים העוסקים בנושאים דומים. עם זאת, ניתן להבחין בכמה נושאים מרכזיים שהספר עוסק בהם.

בשל אופיו המורכב של הספר, אין הוא מכיל משנה סדורה, אלא אוסף נרחב של רעיונות, לעיתים אף סותרים.[1] ביטוי לדבר זה ניתן למצוא בדיון של חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת שבת, האם לקבלו, בדומה למגילת קהלת, כספר הראוי לתנ"ך. מסקנתם הייתה להכניסו אך להתמודד עם הפערים, על מנת ליצור תפיסה אחידה.

בגלל דברי המוסר והתוכחה שבו, נוהגים יהודי מרוקו לחלקו לשישה חלקים ולאומרו לפני מנחה בשבתות שבין חג הפסח לחג השבועות, תקופה שהקיץ בפתח והצניעות אינה כל כך נשמרת. יהודי עיראק נוהגים לקראו בשלוש שבתות, לפני תחילת מנחה בחודש אדר ובחודש ניסן.[2]

ספר משלי
Incunabulum Blackletter Bible 1497
דף מספר משלי בלטינית משנת 1497
מספר פרקים 31
מספר פסוקים 915
סדרת ספרים כתובים
הספר הקודם תהילים
הספר הבא ספר איוב

חלקי הספר

הספר נחלק למספר חלקים השונים זה מזה בתוכן, בסגנון ובמבנה החרוזים:

  • "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל" (א - ט). הוא כולל משלים ארוכים וסיפוריים, רובם של כמה פסוקים ואף של פרקים שלמים.
  • "משלי שלמה" (י - כב פסוק טז). הוא כולל משלים קצרים, רובם בני פסוק אחד.
  • הקובץ השלישי, המכונה "דברי חכמים", על שם כותרתו: "הט אזנך ושמע דברי חכמים" (פרק כב פסוק יז, עד פרק כד). הוא כולל משלים של חכמים אחרים, ששלמה שילב בספרו[3]. יש אומרים שהקטע האחרון של פרק כד (הפסוקים כג - לד) מהווה קובץ בפני עצמו, שכותרתו "גם אלה לחכמים", וגם הוא כולל משלים של חכמים אחרים. הקובץ כולל משלים באורך בינוני, בממוצע 2-3 פסוקים כל אחד.
  • הקובץ הרביעי, שכותרתו "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה" (כה - כט). הוא כולל משלים של 1 - 2 פסוקים, המקובצים לפי נושאים.
  • "דברי אגור בן יקה המשא" (פרק ל). כולל כמה משלים ארוכים יחסית על טבע העולם וטבע האדם.
  • "לעלוקה" (פרק ל). מספר משלים ממוספרים על טבע העולם.
  • "דברי למואל מלך משא" (פרק לא). הוא כולל שני משלים ארוכים על מלכים, יין, ונשים.

בספר שולטת צורת "התקבולת הנרדפת", אך הצורך להציג את הטוב מול הרע הביא למשלים רבים בעלי "תקבולת ניגודית".

נושאים בספר

  • התמודדות עם פיתויים: החכם-המחבר מזהיר את התלמידים-הקוראים שלא יתפתו להתחבר עם אנשים רעים, רוצחים וגנבים: "אם יפתוך חטאים - אל תבא", ועם נשים רעות, זונות ונואפות: "הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה". החכם מתאר את דרכי התנהגותם של האנשים והנשים המסוכנים, ונותן עצות איך להישמר מפניהם.
  • חשיבות החכמה, התבונה והדעת: החכם-המחבר קורא לתלמידים-הקוראים להשקיע בלימודי החכמה, לחשוב ולהתעמק, ולא להסתפק במסקנות שטחיות: "חכמות בחוץ תרנה... עד מתי פתיים תאהבו פתי... אודיעה דבריי אתכם..."', "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה". החכם מדגיש את חשיבותם של התוכחות ודברי המוסר - האדם צריך להיות פתוח לקבל ביקורת על-מנת שיוכל להתקדם ולהשתפר: "אוהב מוסר - אוהב דעת, ושונא תוכחת - בער".
  • דיבור ושתיקה: החכם קורא לשימוש נכון בכוח הדיבור, לחשוב לפני שמדברים - "פי צדיק יהגה לענות", "משיב דבר בטרם ישמע איוולת היא לו וכלימה", לשמור סוד - "הולך רכיל - מגלה סוד, ונאמן רוח - מכסה דבר", וכשלא יודעים מה להגיד - עדיף לשתוק: "חושך אמריו - יודע דעת... גם אויל מחריש - חכם ייחשב...".
  • כסף ועבודה: החכם מוביל את הקורא לנהוג בחריצות, יושר וחכמה על מנת להצליח מבחינה כלכלית: "לך אל הנמלה עצל - ראה דרכיה וחכם", "עד מתי עצל תשכב", "ידע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים". מצד שני, הוא לא מטיף להתעשרות אלא דווקא להסתפקות ברמת חיים ממוצעת: "ריש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי".
  • יחס לעניים: החכם קורא להתייחס בכבוד לעניים ולחלשים - לא לגזול ולבזות אותם, לעזור להם, ולא לקחת מהם ריבית: "עושק דל - חירף עושהו", "לועג לרש - חירף עושהו", "וצדיק יתן ולא יחסוך", "מרבה הונו בנשך ותרבית - לחונן דלים יקבצנו". עם זאת, החכם מזהיר מאד מפני ערבות: "אדם חסר לב תוקע כף, עורב ערובה לפני רעהו".
  • קשר עם ה', שמירת מצוות: החכם קורא לשמירת מצוות ונאמנות לאל, שהן הבסיס לחכמה - "יראת ה' ראשית דעת", "פי צדיק ינוב חכמה", "כי נר - מצווה, ותורה - אור, ודרך חיים - תוכחות מוסר".
  • שלום ושלוה: החכם נותן עצות לחיים רגועים ותקינים חברתית, להימנעות ממריבות: "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב", "פוטר מים - ראשית מדון, ולפני התגלע - הריב נטוש". הוא מזהיר מאד מפני "איש מדיינים" - שמתחיל במריבות, איש "נרגן" שמלבה את המריבות, ו"אשת מדיינים" שאוהבת לריב וממררת את חיי משפחתה.
  • משפחה: החכם ממליץ על משפחה הבנויה בצורה היררכית, שבה ההורים - האב והאם יחד - הם מקור הסמכות, הם צריכים לחנך את ילדיהם ולהיות מוכנים אף להשתמש בעונשים גופניים כשיש צורך בכך: "חושך שבטו - שונא בנו, ואוהבו - שיחרו מוסר". ההצלחה החינוכית היא מקור האושר העיקרי של ההורים: "בן חכם - ישמח אב, ובן כסיל - תוגת אמו".

מקור הספר

על פי המסורת היהודית, ספר משלי נכתב על ידי שלמה המלך, ונראה כי מרבית קובצי המשלים היו ידועים ונפוצים בעם, ונאספו ונערכו בתקופת המלך חזקיהו, כפי שנאמר במשנה: "חזקיהו וסיעתן כתבו ישעיהו, משלי, שיר השירים וקהלת" (בבא בתרא טו). וכן נאמר בראש פרק כה: "גם אלו משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה". היו מבין הרבנים שאף פירשו את "העתקת המשלים" בימי חזקיה (המופיע בחלקו השני של הספר), כתרגום משלים עתיקים משפה זרה.[4]

חוקרי המקרא אומרים כי ספר משלי לא נכתב על ידי כותב אחד בזמן אחד, אלא הוא אוסף של משלים מתקופות שונות, ולעיתים מרוחקות מאוד זו מזו. קשה מאוד לתארך את זמני קבוצות המשלים השונות, בייחוד מפני שמשל היה צורה ספרותית מקובלת במזרח הקדום וייתכן שחלקים ממשלי פשוט נלקחו כמות שהם מכתבי עם אחר, כגון כתבי אמנ-אמ-אפה המצריים,[5] והוראות שורופק משומר. לפי פרופ' אלכסנדר רופא בשם חוקרים נוספים, בספר תשעה חלקים, כשבראשם משלים המיוחסים לשלמה המלך, ובתווך משלים של חכמי האומות, ועורך המשלים, הוסיף "תיקון" לנוסח העתיק, המשליך את המוסר ודרך הטוב על מעשיו של האדם בלבד, ואילו הפסוקים המתקנים, מורים על כך שעיקר החשיבות היא הביטחון בקב"ה, ולפי מצוותיו.[6]

ניבים וביטויים שמקורם בספר משלי

  • לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם[7] - פתגם בשבח החריצות.
  • מים גנובים ימתקו[8] - פתגם בשבח החטא.
  • חושך שבטו שונא בנו[9] - פתגם בנושא חינוך.
  • פתי מאמין לכל דבר[10] - פתגם הלועג לאדם התמים, המאמין לכל דבר שאומרים לו.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מיכאל פוקס, תארוך החיבור של משלי י-כט, מחקרים בלשון, י"א-י"ב, תשס"ט, עמ' 245–259.
  • ליסה פרדמן (עורכת), פירוש רש"י למשלי, הוצאת מאגנס, 2019

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך
  • Crawford H. Toy, Proverbs (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1899. Online copy at the Internet Archive

הערות שוליים

  1. ^ הדוגמה המובהקת להוראות סותרות, נמצאת במשלי שלמה שהעתיקם חזקיה: אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ! - פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. ובפסוק שלאחריו: עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ! - פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו.
  2. ^ טוביה פרשל, המנהג לקרוא משלי בשבתות
  3. ^ אראל סגל הלוי ספר משלי
  4. ^ ר' עמר השכחה לרבי אברהם גבישון, ממגורשי קטלוניה. אחד מרבני גרמניה הרחיב על כך בספר, ובו חרוזים רבים בשפות זרות ובעיקר בערבית, המביעות אמרי שפר הנמצאים במשלי באופן שאינו מתחרז (דוגמת: טוב שכן קרוב מאח רחוק - ג'ארך לקריב, ולא אחוך לבעיד).
  5. ^ להשוואה ובחינה ביקורתית של טענה זו ראו מבוא לספר משלי עם פירוש דעת מקרא, ירושלים תשמ"ד, עמ' 73-76.
  6. ^ יצירת האוספים וסידורם בספר משלי, וכן עריכת ספר משלי מתוך "אסופת החכמה" שפרקים ממנו מובאים באתר מט"ח
  7. ^ ספר משלי, פרק ו, פסוק ו
  8. ^ ספר משלי, פרק ט, פסוק יז
  9. ^ ספר משלי, פרק יג, פסוק כד
  10. ^ ספר משלי, פרק יד, פסוק טו
איזופוס

אַיְזוֹפּוֹס או אַיְסוֹפּוֹס (מיוונית: Αἴσωπος;‏ 620 לפנה"ס – 562 לפנה"ס) היה ממשיל משלים יווני.

בן

במשפחה, בן הוא יחס שארות הקושר (זכר) אל הוריו (המושג המקביל לנקבה הוא בת). להבדיל מילד, שהוא מצבו של אדם בשנותיו הראשונות, היותו של אדם בגדר בן של הורים מסוימים היא עובדה שרירה וקיימת לצמיתות. המושג נפוץ בהתייחסות לבני אדם, אך רלוונטי גם לבעלי חיים, למשל בפסוק: "ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ח).

בן (וגם בת) הוא תוצאה של לידה, אך אדם עשוי להפוך לבן גם כתוצאה של אימוץ. לבן מאומץ יש הורים ביולוגיים (אלה שילדו אותו) והורים מאמצים (אלה המגדלים אותו).

בן סירא

הספר בן סירא, הידוע גם בשם "חכמת בן סירא" או "משלי בן סירא", הוא מהספרים הידועים ביותר בין הספרים החיצוניים, מבחינת מספר האזכורים שלו במקורות יהודיים ומבחינת הפופולריות שהייתה לו בקרב יהודים ונוצרים. הספר לא נכלל בקורפוס המקראי אצל היהודים ונחשב כאבוד, ולעומת זאת נשמר בביבליה הנוצרית כחלק מהברית הישנה. עם זאת הספר היה ידוע בקרב יהודים גם בתקופת התלמוד ובמידה מועטה בתחילת ימי הביניים, אך לאחר מכן לא נודע עוד אצל היהודים כספר בפני עצמו, והוא השתמר רק בשפות היוונית והסורית. רק עם התגלות הגניזה הקהירית ומגילות קומראן נתגלו כתבי יד (לא שלמים) של המקור העברי של הספר.

הספר כולל הנחיות מוסריות וקריאה לשמירת התורה, יחד עם המנונים בשבח אבות העולם ובשבח הכהן הגדול, ועוד. בתוכנו הוא מהווה במובנים מסוימים המשך של ספרות החכמה המקראית, אך בשינויים חשובים. לשונו של ספר בן סירא דומה לזו של ספרות החכמה המקראית כדוגמת משלי ואיוב, כמו גם ללשונם של חלק ממזמורי תהילים. עם זאת ניכר בלשונו איחורו לעומת ספרים אלה, ויש בו כמה תופעות המטרימות את לשון חז"ל.

ספר בן סירא דוגל בשיטת שכר ועונש עוד בעולם הזה, ואין בו זכר לעולם הבא או תחיית המתים. בזאת דומה בן סירא לספר מקבים א, אשר מדגיש את ה"תהילה" וה"שם" שמותיר האדם לאחר מותו, ללא רמז לחיים שלאחר המוות. השקפה המזוהה עם השקפת הצדוקים.

הברית הישנה

הברית הישנה הוא כינוי נוצרי לחלק הראשון של כתבי הקודש הנוצריים. חלק זה כולל את כל ספרי התנ"ך (אם כי בסדר מעט שונה מהמקובל אצל היהודים), ובכנסיות הקתולית והאורתודוקסיות גם חלק מהספרים החיצוניים. מבחר הספרים וסדרם בברית הישנה מתבסס במידה רבה על תרגום השבעים.

הכינוי "הברית הישנה" מבוסס על התפיסה הנוצרית שעל-פיה הברית בין הבתרים שאלוהים כרת עם אברהם שלמה וממשיכה ב"ברית חדשה" המתגלמת בישו, ובה עוסקים ספרי "הברית החדשה". הנצרות רואה ב"ברית הישנה" מבוא ל"ברית החדשה", והם מוצאים בספרי "הברית הישנה" בשורות ונבואות על בואו הצפוי של המשיח, שרובן מוכרות גם על ידי הרבנים היהודים כנבואות על המשיח אך הם לא מפרשים אותן באותה צורה (ראו: פרה פיגורציה). הראשון שידוע שהשתמש במונח "ברית ישנה" היה הבישוף מליטון מסרדיס במאה השנייה.

ישנם הבדלים גם בתוכן של פסוקים בחלק מהספרים, בעיקר בנביאים האחרונים.

ישנם הבדלים בין סידור הספרים בברית הישנה בין עדות נוצריות שונות. אחד ההבדלים העיקריים הוא ההתייחסות לספרים החיצוניים. בעוד הקתולים והאורתודוקסים משלבים את הספרים החיצוניים בין ספרי התנ"ך בלא הבחנה ביניהם, הפרוטסטנטים נוהגים לכלול אותם בקובץ נפרד המכונה "אפוקריפה" (גניזה).

לכתבי הקודש הנוצריים אין כיום שפה רשמית, וכל נוצרי רשאי לקרוא אותם בתרגום לשפתו. בעבר, כתגובה לרפורמציה, נהגו הקתולים לראות בתרגום הוולגטה של הירונימוס לשפה הלטינית נוסח רשמי של כתבי הקודש. הירונימוס תרגם את "הברית הישנה" מן השפות המקוריות: עברית, ארמית ויוונית (בהתאם לשפת הספר המקורי). יש גם נוסחים נוצריים של "הברית הישנה" המבוססים על תרגום השבעים. לנוסחים הנוצריים של "הברית הישנה" יש חשיבות רבה בחקר המקרא, ובפרט בחקר הספרים החיצוניים, שרובם צונזרו במסורת הרבנית ולא נכללו בתנ"ך.

להלן רשימת ספרי הברית הישנה על-פי הסדר הקתולי. הספרים המסומנים בכוכבית הם מהספרים החיצוניים. בסוגריים מופיע שם הספר בלטינית, ופירושו (שמות הספרים בלטינית מתבססים בדרך-כלל על שמות הספרים בתרגום השבעים).

בראשית (Genesis - מיוונית: "בריאה")

שמות (Exodus - מיוונית: "יציאה" - יציאת מצרים)

ויקרא (Leviticus - ספר הלוויים)

במדבר (Numeri - "מניין", "ספירה")

דברים (Deuteronomium - משנה תורה)

יהושע (Iosue)

שופטים (Iudicum)

רות (Ruth)

שמואל א' (I Samuelis)

שמואל ב' (II Samuelis)

מלכים א' (I Regum)

מלכים ב' (II Regum)

דברי הימים א' (I Paralipomenon, כיום מקובל יותר השם: I Chronicles)

דברי הימים ב' (II Paralipomenon / II Chronicles)

עזרא (Esdrae)

נחמיה (Nehemiae)

טוביה* (Tobiae)

יהודית* (Iudith)

אסתר, כולל פרקים גנוזים (Esther)

חשמונאים א'* (I Machabaeorum)

חשמונאים ב'* (II Machabaeorum)

איוב (Iob)

תהילים (Psalmi - "מזמורים")

משלי (Proverbia - "משלים", "פתגמים")

קהלת (Ecclesiastes - "המקהיל", "המרצה")

שיר השירים (Canticum Canticorum או: Canticum Solomonis - שירי שלמה)

חכמת שלמה* (Sapientia או: Sapientia Salomonis)

משלי בן-סירא* (Ecclesiasticus או: Sirach)

ישעיהו (Isaias)

ירמיהו (Ieremias)

איכה (Lamentationes - קינות)

ברוך* (Baruch)

יחזקאל (Ezechiel)

דניאל, כולל פרקים גנוזים (Daniel)

הושע (Osee)

יואל (Ioel)

עמוס (Amos)

עובדיה (Abdias)

יונה (Ionas)

מיכה (Michaeas)

נחום (Nahum)

חבקוק (Habacuc)

חגי (Aggaeus)

צפניה (Sophonias)

זכריה (Zacharias)

מלאכי (Malachias)

הוראות שורופק

הוראות שוּרוּפָּק (או משלי שורופק) היא ספרות חוכמה שומרית שנכתבה בעת העתיקה במסופוטמיה. הספרות כוללת הוראות ועצות חכמה ושייכת לסוגת הדרכה. הם נכתבו כשורה של הוראות כדי לתת כלים להתנהגות ראויה בקהילה, טיפוח המעלות וכללים המהווים מתכון להצלחה בחיים, וכדי לשמר את הנהוג והמקובל בקהילה. ההוראות מייצגות השקפת עולם שומרית לדרך חיים נכונה.

כתובים

בחלק כתובים של התנ"ך מונים על פי המסורה אחד-עשר ספרים, והם: תהילים, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה, ודברי הימים. סדר זה מבוסס על מסורת כתבי היד של יהודי אשכנז, ומשומש ברוב הדפוסים של התנ"ך. אצל בעלי המסורה בטבריה ויהודי ספרד היה סדר אחר לספרי הכתובים, ובגמרא מוזכר סדר שלישי לספרים אלו.

בין ספרים אלה ישנן שתי תת-קבוצות מיוחדות, שהן:

ספרי אמ"ת: תהילים, משלי, איוב (הקבוצה קרויה בראשי לתיבות לשלושת הספרים בסדר הפוך). ספרים אלה נחשבים ספרי "שירה", דבר הבא לידי ביטוי בכתבי יד של המסורה הן במערכת הטעמים המיוחדת להם (טעמי אמ"ת), והן בצורתם השירית.

חמש מגילות: שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר. קבוצה מיוחדת זו מופיעה כחלק ממסורת בני אשכנז (במנהגיהם הליטורגיים ובכתבי היד שלהם), ועומדת בבסיסו של חיבורי מדרש רבה על ספרי כתובים אלה דווקא. הם נקראים בציבור בבתי הכנסת במועדים חגיגיים שונים, ונכתבים על קלף ארוך מגולגל שהוא בעצם "מגילה". בכתבי היד של המסורה, ובמסורת יהדות ספרד והמזרח - אין זכר להיותם קבוצה.

שלושת הספרים דניאל, עזרא-נחמיה, ודברי הימים אינם נחשבים לקבוצה מיוחדת, למרות המרכיבים המשותפים שלהם: כולם נכתבו על פי המסורת התלמודית בתקופה מאוחרת; כולם דנים בתוכנם על התקופות המאוחרות הנזכרות שבמקרא; עזרא הוא המשך ברור של דברי הימים; בדניאל ובעזרא-נחמיה מצויים הקטעים המשמעותיים היחידים במקרא הכתובים בארמית.החלוקה של 24 ספרי התנ"ך לתורה, נביאים, וכתובים מוזכרת בתלמוד-ב"ב יד', ובמדרשים רבים-שמ"ר מא, דב"ר יד' וכו'. והם מדורגים ברמת סמכותם האלוהית: התורה מפי הגבורה ניתנה (כלומר האל הכתיבה בקולו), הנביאים בנבואה נאמרו, והכתובים ברוח הקודש נכתבו (כלומר מחבריהם לא התנבאו, אבל כתבו תחת השראה מרוח הקודש).ישנם ספרים, למשל דניאל, עזרא-נחמיה, ודברי הימים שמבחינת תוכנם מתאימים להיכלל במסגרת ספרי נביאים, אבל לא מבחינת זמן חיבורם. הרמב"ם כותב על הסיבה להכללתם בכתובים במורה נבוכים ח"ב מ"ה כי כוח ההשראה לכתיבת ספרים אלו היה אחיד, ברוח הקודש, ולכן נכללו במסגרת אחת. לעומת זאת, ספרי הנביאים, אשר נכתבו בכוח נבואי, שייכים למסגרת אחרת. בספרי מקרא נוצריים רבים, דניאל אכן נכלל בספרי הנבואה והיתר נכללים בספרים ההיסטוריים, בעקבות החלוקה בתרגום השבעים.

מגילת קהלת

מְגִלַּת קֹהֶלֶת היא ספר מספרי המקרא. בתנ"ך היהודי הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Ἐκκλησιαστής בתרגום השבעים היווני או Ecclesiastes (תעתיק: אקלסיאסטס) בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול בספרות החוכמה שבתנ"ך.

זהו אוסף של פתגמים, דברי חכמה, עצות מעשיות לחיים ואזהרות מדרך חיים לא נכונה. המחבר בוחן איזו דרך בחיים מספקת משמעות ונצחיות למעשי האדם, ושולל מספר דרכים בזו אחר זו, עד שהוא מגיע לבסוף למסקנתו כי יראת שמים היא הדרך הנכונה: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", מסקנה הסותרת את יתר הרעיונות של קֹהלת, ונחשבת אצל חוקרים אחדים כתוספת מאוחרת, שבזכותה נכלל הספר בין כתבי הקודש.

על פי הנאמר בתחילתו, חובר הספר על ידי "קהלת בן דוד" המזוהה עם שלמה המלך.

המסורת מייחסת לחזקיה וסיעתו (שחיו כמאתיים שנה לאחר שלמה) את עריכת הספר. רוב חוקרי המקרא המודרניים סבורים כי המגילה נערכה מאוחר עוד יותר, בתקופת שיבת ציון או בראשית התקופה ההלניסטית.

מדרש

ביהדות, מדרש או דרשה הם שיטה של פרשנות המקרא. המונח "מדרש" מתייחס גם לקובץ של לימודים מדרשיים, בנושאים הלכתיים, פרשניים או אגדתיים.

מקורו של המונח נובע מהמשמעות של "דרש" כ"חיפש". ממונח זה נגזר בהמשך המונח "מדרש" כמתאר שיטה ללימוד המקרא, ובהמשך (בתקופת בית שני) קיבל המונח משמעות חדשה בדמות לימוד וחינוך הקהל הרחב.

מודה ועוזב ירוחם

"מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" הוא פסוק המבטא את רחמנותו של ה', ופתח התשובה שתמיד פתוח בפני עוברי עבירה. מקורו בספר משלי: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".

משל

משל הוא סיפור אלגורי קצר עם מוסר השכל (דהיינו, שיש לו משמעות מעבר לתוכנו המפורש והגלוי) השייך לסוגת הסיפור העממי יחד עם המעשייה, האגדה, הפתגם והמכתם (Epigram).

על-פי-רוב, דן המשל בבעלי חיים אשר עוברים תהליך של האנשה. שימוש בחיות, או בפשוטי עם, יצורי בריאה פחותי חשיבות ומעמד בעיני המאזין, כנושאי המסר, מטרתו להנמיך הגנותיו, להחליש התנגדותו של המקשיב למסר, לאפשר לו הפעלת שיפוט על נושאי המסר ובעקיפין על עצמו, ובכך להקל על הפנמת מוסר ההשכל.

בספרי הנביאים שבתנ"ך משתמשים רבות במשלים כדי להעביר מסרים למלך או לעם. על שלמה המלך מסופר שידע משלים רבים ולפי המסורת אף כתב את ספר משלי שבו משלים רבים. משל מפורסם מהתנ"ך הוא "משל יותם" המוכר גם כמשל העצים (שופטים, ט', ז'-כ').

ידועים מאוד הם גם משלי ישו שבברית החדשה, כמו משל הבן האובד או השומרוני הטוב.

לרוב, משמש המשל כאמצעי חינוכי להעברת מסרים מוסריים או התנהגותיים.

מחברי משלים מפורסמים נוספים היו איזופוס, לה פונטיין וקרילוב.

משלי איזופוס

משלי איזופוס הם אוסף של משלים שכתב איזופוס ביוון העתיקה, המשלים ברובם קצרים ובמרכזם בעלי חיים.

ספר ברוך

ספר ברוך, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לברוך בן נריה בן צדקיה בן מחסיה בן חלקיה שהיה סופרו של הנביא ירמיהו. בספר ארבעה פרקים. הספר נחשב חלק מן הקאנון הקתולי ומופיע בוולגטה.

פרשת בלק

פָּרָשַׁת בָּלָק היא פרשת השבוע השביעית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק כ"ב, פסוק ב' ומסתיימת בפרק כ"ה, פסוק ט'. בחוץ לארץ, בשנים שבהן יום טוב שני של שבועות חל בשבת קוראים את פרשת בלק ביחד עם פרשת חוקת.

הפרשה עוסקת בעיקרה בסיפור נבואותיו של בלעם בן בעור, שזומן על ידי בלק מלך מואב כדי לקלל את עם ישראל. בסוף הפרשה מופיע גם חטא בעל פעור ופעולת הקנאות של פנחס. לרוב קוראים את הפרשה בשבת שלפני שבעה עשר בתמוז.

פתגם

פתגם הוא אמרה עממית קצרה המביעה חוכמת חיים, מוסר השכל וכדומה. לרוב הפתגם מנוסח במשפט קצר וממצה (בדרך כלל משפט מחורז), המכיל בתוכו תוכן רב משמעות על פני כמות קטנה של מילים.

שבעת החטאים

בנצרות, שבעת החטאים (גם - שבעת חטאי המוות/שבעת החטאים הקטלניים) (באנגלית: The seven deadly sins) הם החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לעשות, ושהעונש עליהם הוא מות הנפש. צורתם המודרנית נקבעה על ידי תומאס אקווינס במאה ה-13 (Summa Theologiae Ia.IIae. Q.84, art.4).

שיר השירים

מגילת שִׁיר הַשִּׁירִים (בראשי תיבות: שה"ש) היא הראשונה בקובץ חמש מגילות שב"כתובים" בתנ"ך. המגילה היא סדרה של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זו. במסורת חז"ל נתפרשו שירים אלה באופן אלגורי, כמשל ליחסי עם ישראל והקב"ה. במסורת הנוצרית מופיע פירוש אלגורי דומה, הרואה במגילה דימוי ליחסי ישו והכנסייה הנוצרית. מגילת שיר השירים השפיעה רבות על השירה העברית כמו גם על הספרות העולמית.

שלמה

על פי התנ"ך, שְׁלֹמֹה היה מלכהּ השלישי והאחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, אחרי אביו דוד וקודמו שאול. הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים והיה על פי התנ"ך החכם באדם. נקרא יְדִידְיָהּ על ידי נתן הנביא, איתיאל לפי פרשנות פרק ל במשלי, וקֹהֶלֶת. לפי הפרשנות המסורתית לספרי קהלת ומשלי ולמגילת שיר השירים הם נכתבו על ידי חזקיהו המלך וסיעתו מדבריו של שלמה. שלמה היה בנם השני של דוד ובת שבע (או בנם הראשון – על פי ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'). סיפור מלכותו מופיע בהרחבה בספר מלכים א פרקים א-יא, ובדברי הימים ב, פרקים א-ט.

שמחה לאיד

שִׂמְחָה לְאֵיד היא רגש של שמחה נוכח אידו (אסונו או מפלתו) של האחר. היא עשויה לנבוע מקנאה, תחרותיות ושנאה. הביטוי "אין שמחה כמו שמחה לאיד" מעיד על עוצמת רגש זה. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, יש בה דמיון וקרבה לקנאה, שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו.

המושג העברי מוזכר בספר משלי: "לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה" (י"ז, ה'). במשלי נמצא עוד ביטוי דומה: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ – אַל תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (כ"ד, י"ז). בספרות חז"ל נמצא גם הביטוי המקביל "מתכבד בקלון חבירו".

מונח דומה בשפה הגרמנית, Schadenfreude, נקלט בצורה זו ברבות משפות המערב.

הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שעסק רבות בנושא הרגש, כתב כי "להרגיש קנאה זה אנושי, להרגיש שמחה לאיד זה שטני". פרידריך ניטשה תיאר את ההומור כ-"שמחה לאיד במצפון שקט".

בחברות מודרניות ומערביות נחשבת שמחה לאיד, שבה חוגגים וצוהלים למפלת האויב, ללא תקינה פוליטית, והחברה הכללית רואה בעין לא יפה שמחה לאיד שמבטאים יחידים, ומנסה לא לתת לה פומבי ואף לדכאהּ.

תאוות בצע

תאוות בצע היא תשוקה עזה וכמיהה לכסף ועושר חומרי. תאב בצע רואה בעושר כמטרה ולא כאמצעי. תאוות הבצע היא אחד משבעת החטאים של הנצרות הקתולית. תאב בצע מסוגל לפעמים להפעיל אמצעים בלתי-כשרים על מנת להגדיל את הונו האישי. תאוות בצע יכולה לבוא לידי ביטוי בקבלת שוחד וטובות הנאה, למשל.

סמל מובהק לתאוות בצע ותוצאותיה הוא המלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית, שביקש מדיוניסוס שכל מה שייגע בו יהפוך לזהב. בתחילה היה מידאס מרוצה מיכולת זו, הוא הפך מספר דברים לזהב, ושמח מהתעשרותו הצפויה, אולם עד מהרה החל להתחרט על משאלתו זו. מידאס לא היה יכול עוד לאכול או לשתות, מכיוון שבכל פעם שנגע בשתייה או מזון, הם הפכו לזהב. כאשר ניגשה בתו לנחמו, נגע בה בטעות, והפך אותה לזוועתו לפסל זהב.

ביהדות, הדיבר האחרון מעשרת הדברות, לא תחמוד, נוגע לאיסור על התאווה שבלב. אם כי פרטי ההלכות אינם תואמים לגמרי איסור על תאוות בצע. תוצאות נגררות של תאוות ממון נאסרו בהלכה באיסורים עצמאיים, כמו גזל, גניבה, שוחד, עושק, הונאה, רמאות, הסגת גבול, ריבית וכדומה. בעל ספר משלי מגנה את התכונה כשלעצמה (משלי, א', י"ט; משלי, ט"ו, כ"ז), ואף הנביאים במספר מקומות מגנים את ישראל בשל תאוות הבצע שלהם (ירמיה, ו', י"ג; ירמיה, ח', י'). במקרא, יתרו יועץ למשה למנות שופטים שאחת מתכונותיהם היא שנאת בצע (שמות, י"ח, כ"א). בספר שמואל א', פרק ח', פסוק ג' מסופר על בניו של שמואל הנביא, השופטים, שהיטו משפט בשל רדיפת בצע ולקיחת שוחד ועל כן העם מאס במשפטם וביקש לו מלך.

שלמה המלך
משפחתו דודבת שבענעמה העמוניתבת פרעהרחבעםמלכת שבא Dore Solomon Proverbs
חיבורים שיוחסו לו משלי • קהלתשיר השיריםמזמורי שלמהחכמת שלמה
במקרא צוואת דודחלום שלמה בגבעוןעליית שלמה למלוכהמשפט שלמה
אגדות כסא שלמהשלמה המלך ואשמדאישלמה המלך והדבורהשלמה המלך ומלכת שבא
שונות בית המקדש הראשוןים של שלמה
הנצחתו נחל שלמההר שלמהבריכות שלמהאיי שלמהעמודי שלמהמרחב שלמה
בתרבות המודרנית שלמה המלך ושלמי הסנדלראגדות המלך שלמההספר מכרות המלך שלמההסרט מכרות המלך שלמה
ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהילים • משלי • איובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')
ספרי הברית הישנה
החומש בראשיתשמותויקראבמדברדברים Westminster Psalter David
ספרות ההיסטוריה יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזראנחמיהטוביהיהודיתאסתר ספר מקבים א-ב-ג-ד
ספרות החכמה איובתהילים • משלי • קהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל
נביאים קטנים הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי

ברקע ירוק - מצוי בקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אך לא בקאנון הפרוטסטנטי. ברקע סגול - מצוי רק בקאנון האורתודוקסי.

הברית החדשה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.