משי

משי הוא סיב טבעי העשוי מחלבון שבו משתמשים בתעשיית הטקסטיל. הסיב מופק מהפקעת של טוואי המשי.

Khotan-mercado-d53
משי בשוק של קוטאן (סין), שעל דרך המשי

היסטוריה

השימוש במשי החל בסין כנראה כבר בשנת 6000 לפני הספירה. עדויות כתובות מעידות על שימוש במשי בשנת 3000 לפני הספירה. האגדה הסינית על גילוי המשי מזכירה את הקיסרית הסינית קסי לינג שי כמגלה. בתחילה הותר השימוש במשי רק עבור בגדי הקיסר. מאוחר יותר נפוץ המשי בכל סין, ובהמשך בכל אסיה. המשי הפך פופולרי מאוד בקרב העשירים, בכל מקום אליו הגיעו סוחרים סיניים.

הסחר במשי

העדויות הקדומות ביותר לסחר במשי הן ממצרים, משנת 1070 לפני הספירה. במאות השנים שלאחר שנה זו הגיע המשי לצפון אפריקה ולאירופה, באמצעות דרך המשי.

סוד ייצור המשי

Silk production
מפעל לייצור משי בשנגחאי

בניגוד לתפיסה המקובלת על תהליכי ייצור המשי, הסינים לא שמרו אותו בסוד. למעשה, שלטון סיני עודד פיתוח של תעשיית המשי באזורים כבושים. אך בפועל נוצר מונפול סיני, מכיוון שבני עמים אחרים לא ניסו ללמוד את תהליכי ייצור המשי. מתיישבים סיניים הביאו את תעשיית המשי לקוריאה בשנת 200 לפנה"ס, ולהודו בשנת 300 לספירה.

תעשיית המשי לא הגיעה לאירופה עד שנת 550 לספירה, על אף שהרומאים סחרו במשי. על פי האגדה הבריח את רזי הייצור לקונסטנטינופול נזיר שעבד עבור הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. הנזיר הבריח את ביצי טוואי המשי בתוך מטה חלול.

ייצור משי

ייצור משי טבעי מבוצע על ידי איסוף הגלמים של טוואי המשי. הייצור מבוצע על ידי הרתחת הגלמים במים רותחים בעודם בחיים, וכך מאפשרים את פתיחת כל הסיב המצוי בגולם. אם הגלמים בוקעים בטרם הם נאספים ומורתחים, הפרפר היוצא מהם אוכל את הגולם וקורע את הסיבים. חוט משי אחד מופק משמונה סיבים הנשזרים יחדיו. כל פקעת עשויה מסיב באורך של כקילומטר אחד ושוקל כתשיעית גרם.

משי בצבע זהב מופק רק בעמק הברהמפוטרה, ונקרא "מוגה". למשי מסוג זה יש אורך חיים ארוך - מעל 50 שנה, והוא נחשב היקר בסוגי המשי.

אירופה

סוחרים ונציאנים נהגו לסחור במשי ועודדו גידול טוואי המשי באיטליה. המשי האיטלקי היה פופולרי מאוד באירופה. מלכי צרפת לואי האחד עשר ופרנסואה הראשון הזמינו מגדלי משי איטלקיים לצרפת, כדי שיפתחו תעשיית משי צרפתית באזור ליון.

אמריקה

מלך אנגליה, ג'יימס הראשון, הביא את גידול המשי למושבות באמריקה בשנת 1619. רק המתיישבים השייקרים בקנטקי אימצו את גידול המשי. במאה ה-19 נעשה ניסיון נוסף לפתח תעשיית משי בארצות הברית בעיר פטרסון בניו ג'רזי, שהפכה להיות מרכז ייצור המשי בארצות הברית, אף שעיקר המשי לארצות הברית יובא מיפן.

מלחמת העולם השנייה

בשל מלחמת העולם השנייה הופסק ייבוא משי מיפן לארצות הברית, ומחירי המשי עלו באופן משמעותי, עובדה שהובילה לפיתוחו של תחליף מלאכותי למשי. תחליפי משי מיוצרים מליוסל - סיב צלולוזה.

משי באסלאם

בשל היווצרותו של המשי מהפרשות של תולעת, רואים המוסלמים את המשי כחומר טמא, ואדם הלובש בגדים העשויים אך ורק ממשי אינו יכול להתפלל את התפילות היומיות של האסלאם.

זכויות בעלי חיים

פעילי זכויות בעלי חיים יוצאים כנגד השימוש במשי. אלה טוענים כי מנהג הרתחת הגלמים בעודם בחיים הוא אכזרי, שכן הגלמים מרגישים כאב. ישנה מחלוקת סביב השאלה האם הזחלים שבתוך הגלמים מסוגלים לחוש בכאב[1], אך אין מחלוקת בקרב פעילים למען זכויות בעלי חיים באשר לשאלה האם הרג הזחלים לשם ייצור משי הוא מיותר. אלה מסכימים פה אחד כי הרג בעלי חיים לשם ייצור בדים אינו הכרחי אפילו אם הזחלים אינם חשים בכאב, ולכן יש להחליף את המשי בבד מבוסס חומרי גלם שאינם מן החי.

שימושים אחרים

בנוסף לשימושים בענפי הטקסטיל, משמש המשי לייצור מצנחים, צמיגי אופניים ושקי אבק שריפה לתותחים. כמו כן משתמשים במשי לצרכים רפואיים כגון לשם תפרים בניתוחים ולצרכים קוסמטיים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הפוליטיקאית החשובה ביותר בעולם, באתר אנונימוס
אריגה

אֲרִיגָה היא אמנות טקסטיל ומלאכת יד עתיקה, שבה הופכים חוטים או סיבים ליריעת בד על ידי שילוב חוטי ערב לתוך חוטי השתי. אפשר לארוג תוך החזקה ביד של מסגרת קטנה, או על משטח קשיח שעליו אפשר למתוח את חוטי השתי. אפשר לארוג גם באמצעות נול אריגה. ישנם נולים מכל מיני סוגים 'נול קרקע' שבו מותחים את השתי בין יתדות התקועות באדמה. 'נול מותניים' שבו חוטי השתי קשורים מצד אחד למשהו מקובע וצידם השני קשור למותני האורג/ת שמותחת אותם בעזרת תנועות גופה. נול 'חור חריץ ' שהאריגה בו נעשית על ידי הרמת והורדת לוח שבו יש לסירוגין חורים וחריצים. נול ממסגרת עץ עם או בלי מסמרים. נולים שיש להם 'בתי ניר' והם עומדים על שולחן ואורגים בהם בידיים. נולים שעומדים על הרצפה ואורגים עליהם בשילוב הידיים האורגות והרגלים שדורכות על דוושות של בתי הנירים. נולים תעשייתיים המופעלים על ידי מנוע חשמלי או מיכני חיצוני.

חוטים טווים בכישור הנקרא לעיתים גם גלגל טוויה או בפלך, מסיבים מהחי, מהצומח, או סיבים מעשי ידי אדם.

בד יכול להיות ארוג בחיבור אלכסוני (Twill) בצבע אחד או בשילובי חוטים בצבעים שונים. ניתן ליצור אריגות מגוונות, המכילות שכבת בד אחת או יותר ויוצרות מבנים ודוגמאות אריגה מורכבות. צוצורות האריגה השונות משפיעות תכונות הבד, על חוזקו, על הצורה בה הוא סופג נוזלים ועוד.

במלאכת האריגה מועבר כל חוט ערב, לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי (אורכי). המכשיר שבאמצעותו מתבצעת האריגה קרוי נול. מכונה זו מרימה ומורידה לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר לחוטי הערב להשתזר בהם. חלק חשוב בנול הוא הבוכייר (הסירה) המוביל את חוטי הערב בין שורות השתי. קיימות עדויות לנולים פרימיטיביים שהיו בשימוש עוד בתקופה הנאוליתית.

כיום מרבית הבדים נארגים על ידי נולי ז'אקאר שנשלטים על ידי מחשב. עם זאת, בארצות מתפתחות, כגון הודו ונפאל, עדיין נעשה שימוש נרחב בנול ידני.

ישנו מגוון רחב של נולים המשמשים לאריגה וליצירת "טפסטרי", אריגה שבה מניחים חוט רק באזורים מסוימים ולא לכל רוחב הבד.

לאריגה משמשים חומרים שונים: כותנה, פשתן, משי, צמר, ניילון ועוד. האריגים נבדלים על-פי סוגי המרקם (טקסקטורות) שלהם. לדוגמה: האריג הגלי שבו חוטי הערב מועברים מעל לחוטי השתי; האריג המלוכסן שדוגמתו אלכסונית והיא עשויה 2 - 4 חוטי שתי השזורים יחד; אריג האטלס (סטן) העשוי על-פי רוב חוטי משי, והוא נראה מבריק בשל קבוצות החוטים המתוחים על פניו.

ביות

ביות הוא תהליך של התערבות מכוונת בידי האדם, במטרה לשנות תכונות פיזיולוגיות והתנהגויות טבעיות של חיית בר או צמח בר, כדי להתאימם לצרכים, או מאוויים אנושיים. הביות נועד, בדרך כלל, להעצים תכונות מסוימות המועילות לאדם ולמזער תכונות מפריעות, או כאלו המפחיתות את יעילות הניצול של אותו מין לטובת האדם. תוצר הביות יכול להיות זן חדש של אותו המין, שיכפול גנטי השונה במראה, או אותו מין ללא שינוי כלשהו, לבד ממאפיינים התנהגותיים.

במקרים רבים מפתחים הזנים המבויתים תלות באדם עד כדי חוסר יכולת לשרוד בסביבה הטבעית ממנה הגיעו. מקרים דומים, בהם דורות רבים של התפתחות עצמאית בסביבה אנושית (למשל, בתוך עיר או שדות מעובדים וללא התערבות מכוונת), הובילו ליצירת זן חדש שהשינויים אינם מאפשרים לו לשרוד בסביבה שאינה אנושית, נחשבים גם הם לביות.

בעלי חיים, צמחים או אורגניזמים מבויתים הם כאלה שההתנהגות, הפיזיולוגיה או אורח החיים שלהם השתנו כתוצאה משליטת האדם בתנאי החיים והרבייה שלהם. לרוב, נדרשים דורות רבים לשינויים הללו להפוך לקבועים, אך יש שהם מתרחשים כעבור דורות ספורים. בני אדם שלטו וטיפלו באוכלוסיות ממגוון סיבות: כדי לייצר מזון או מוצרים חשובים אחרים (כמו צמר, כותנה או משי), כעזר בעבודתו ופעילותו של האדם (כלבי עבודה למיניהם), ואף להנאה ושעשוע כחיות מחמד או כצמחי נוי.

דגל מיין

דגל מדינת מיין הוא דגל כחול במרכזו מופיע סמל המדינה. סמל המדינה כולל שלט אצולה שעליו מצויר אייל קורא שרוע תחת עץ אורן. חקלאי וימאי, המייצגים את ענפי הכלכלה המסורתיים של המדינה, מחזיקים את המגן ומעליו נמצא כוכב הצפון. מתחת למגן רשום מוטו המדינה "Dirigo" - בלטינית: "אני מוביל".

הואיל ואין לסמל המדינה צבעים רשמיים קובעים, ייתכנו הבדלים גם בין בגווני הדגלים. עם זאת, נקבע שהצבע הכחול המהווה רקע לסמל יהא אותו גוון שמופיע בדגל ארצות הברית. על פי התיאור הרשמי של הדגל, צריכה להיות סביבו מעטפת של משי צהוב, ועל מוט הדגל צריך להיות חבל עשוי משי לבן וכחול, אולם תוספות אלה נדירות ביותר.

דפוס

דפוס הוא טכנולוגיה עתיקת יומין שמטרתה יצירת מספר עותקים זהים של חומר ויזואלי מאותו מקור.

רבים סבורים שהראשונים שעסקו בהדפסה היו הסינים. הסינים השתמשו בצבעים על בסיס שמן אשר נמרחו על אבן חלקה, שעליה ציירו את המקור בדמות ראי. שיטה זו ידועה בשם ליתוגרפיה. על פי ספרי ההיסטוריה, תהליך הדפוס הומצא על ידי בי שנג (Bì Shēng) בשנת 1040. המצאת הדפוס המודרני שייכת ליוהאן גוטנברג, בסביבות שנת 1436.

סימנים לדפוס קדום אף יותר נמצאו בדיסקית פייסטוס שנוצרה כ-2000 שנה לפנה"ס.

דרך המשי

דרך המשי (בסינית מסורתית: 絲綢之路; בסינית פשוטה: 丝绸之路; בפרסית: راه ابریشم) היא סדרה של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרו בין צ'אנג-אן בסין (שִׂי-אָן של ימינו) לבין הרבה אתרים אחרים, שבהם עברו נתיבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק, הודו, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה.

בעוד שהסחורות עברו מן הקצה אל הקצה של דרך המשי, הרי שהסוחרים עברו בדרך כלל בקטעים ממנה. מקור השם בביטוי הגרמני: Seidenstraße שטבע הגאוגרף הגרמני פרדיננד פון ריכטהופן במאה ה-19, על שם המסחר במוצר סיני יוקרתי המשי שעבר בדרכים אלה מאז העת העתיקה.

דרך המשי תרמה רבות להתפתחות האימפריה הפרסית, סין והודו.

הדפס

הדפס הוא יצירת אמנות שנוצרה על ידי צייר או גרפיקאי באמצעות טכניקת דפוס.

ישנם סוגים שונים של הדפס המובחנים באופן שבו מוטבע הדימוי על גבי הנייר:

דפוס בלט (Relief prints) - בו הדימוי בולט כתבליט על פני לוח ההדפסה, כגון חיתוך עץ.

דפוס שקע (Intaglio) בו הדימוי נחרץ אל תוך לוח ההדפסה, כגון טכניקות תחריט, תצריב.

דפוס שטח (Planographic) בו הדימוי מוטבע על גבי לוח הדפסה באופן ישיר, כגון הדפס משי, הדפס אבן.בדרך כלל נהוג להדפיס על-גבי נייר, אולם יש ובאמנות העכשווית מדפיסים על חומרים שונים, כגון פלסטיק, קירות מבנים ועוד. ייחודו של ההדפס, לעומת ציור או רישום, הוא באפשרות לשכפל את יצירת האמנות במאות עותקים ובאיכות אמנותית זהה, ובכך לאפשר את הפצתה במחיר נמוך יחסית לזה של יצירה כדוגמת ציור שמן, הנוצר כעותק יחיד.

הדפס מיוצר בדרך כלל במהדורה מוגבלת. נהוג למספר את ההדפסים במספר סידורי המכיל את מספר העותקים הכולל ואת מספרו של ההדפס מתוך כל העותקים. סימון "20/100", לדוגמה, פירושו שהדפס זה הוא העותק ה-20 מתוך 100 עותקים שנוצרו. האמן חותם על כל אחד מהעותקים של ההדפס, כהוכחה למקוריותו, אולם לעיתים נוצר ההדפס לאחר מותו של האמן, ללא חתימתו האישית.

בישראל פועלות מספר סדנאות הדפס, המארחות אמנים ישראלים ומחו"ל. שתי סדנאות ההדפס המרכזיות והמשוכללות ביותר נמצאות בירושלים ובקיבוץ כברי.

הדפס רשת

"הדפס משי" היא שיטת הדפסה והעתקה שבה האמן מדפיס דימוי דו-ממדי על משטח כגון נייר או בד בעזרת רשת חוטים צפופה. שיטה זו הופיעה לראשונה בסין בתקופת שושלת סונג (960-1279 לספירה), והגיעה מאסיה לאירופה בסוף המאה ה-18.

בתקופה העתיקה נעשה תהליך יצירת ההדפס על ידי ציור הדימוי על גבי רשת משי המתוחה על גבי מסגרת עץ בעזרת שעווה. בכך אוטמים את האזורים בציור שרוצים שיישארו ללא צבע והופכים את הרשת לגלופה או לשבלונה מודולרית, שאפשר לשנות ולאטום אותה מחדש בהתאם לצבע שרוצים להדפיס. העברת הצבע מן הרשת אל המשטח המיועד להדפסה, נעשית על ידי הצבת הרשת מעל המשטח ו"ניגוב" הצבע הסמיך שנמצא על הצד העליון של הרשת בעזרת מגב העשוי מגומי.

בתחילת המאה ה-20 חלה פריצת דרך בטכניקות האטימה בעקבות פיתוח אמולסיות הרגישות לאור שאפשרו אטימה חדה ומדויקת יותר של הרשת בשיטות צילום ללא צורך בשעווה. בכך נפתחה הדרך לשימוש התעשייתי של הדפסי המשי בתעשיות הטקסטיל והאלקטרוניקה ובענף הפרסום שבהן רשת ההדפסה משמשת להדפסות רבות יותר מאשר ליתוגרפיה, או הדפס עץ אשר המשיכו לשמש בתחום האמנות.

השיטה מאפשרת הדפסה על מגוון חומרים החל מנייר וכלה בחומרים כמו פלסטיק, מתכת, טקסטיל, עץ וכדומה, ובשכבה משמעותית של צבע (פי 10 מעובייה של שכבת הצבע של דפוס אופסט), לקבלת המרקם ועוצמת הגוון הנחוצים בהדפסים אמנותיים.

הטכנולוגיה של המאה ה-21 מאפשרת דיוק ומהירות, ועל אף שהרשתות עשויות מפוליאסטר ופלדה העיקרון הבסיסי של ההדפס המסורתי נותר ללא שינוי וגם השם של הטכניקה נותר בעינו. הרשתות המודרניות עמידות ובעלות רזולוציות גבוהות. שיטות הצילום, ההקרנה והפיתוח של הרשתות לאחר ציפוין באמולסיה דומות לתהליכי פיתוח צילומים והדפסת תמונות, בכך מועבר הדימוי בדייקנות לרשת ולמשטח המודפס.

העדה

העדה הוא השבועון של העדה החרדית.

העיתון מבטא את תפיסת עולמה האנטי ציונית של קבוצה זו ומספק מידע על המתרחש בקהילות הנמנות עמה.

יוסף שיינברגר, בנו הרב משה שיינברגר, נכדו יהודה משי זהב, אלימלך בלוי ושמואל חיים פפנהיים היו בין עורכי העיתון והכותבים המרכזיים בו במשך השנים. בשנת 2008, בעקבות מספר ראיונות שנתן פפנהיים לאמצעי תקשורת חילוניים הוא הואשם בפתיחות יתר ונאלץ להתפטר מתפקידו כעורך העיתון. מאז משמש בתפקיד טוביה ליברמן, שהוסיף מוסף שבועי בשם "דורות" ומוסף שבועי לילדים ביידיש בשם "קינדער". שאר העיתון כתוב עברית.

העיתון מופץ באלפי עותקים במרכולים חרדיים. מרבית מנוייו מתגוררים בשכונות גאולה ומאה שערים בירושלים ורמת בית שמש ב' בבית שמש. משרדיה הראשיים של המערכת נמצאים בעיר בית שמש. ב-2009 ציין השבועון את הגיליון ה-1,500.

בעיתון נמתחת ביקורת גם על רבנים ואנשי ציבור חרדיים. כך, למשל, יצא העיתון כנגד הרב יצחק דוד גרוסמן בשל קשריו עם קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, כנגד חסידות חב"ד וכנגד ארגון זק"א שבראשות עורך העיתון לשעבר, יהודה משי זהב בפרט כאשר הדליק משי זהב משואה ביום העצמאות תשס"ג.

בנובמבר 2011 נפרצו משרדי העיתון בשכונת מאה שערים. הפורצים השחיתו את תכולת המשרדים וריססו בהם כתובות גרפיטי, ככל הנראה בשל אי שביעות רצון המשחיתים מעמדת מערכת העיתון בעניין הסכסוך בעניין בתי ורשה.

ב-2016 החל לצאת לאור גיליון חודשי מתחרה בשם "קהלא קדישא" על רקע מחלוקת בין גאב"ד העדה החרדית הרב יצחק טוביה וייס לראב"ד הרב משה שטרנבוך.

זק"א

זק"א (ראשי תיבות: זיהוי קרבנות אסון; בשמו המלא זק"א - איתור חילוץ הצלה) הוא ארגון התנדבותי יהודי חרדי, המסייע למשטרת ישראל וכוחות ההצלה בטיפול בזירות אסון. תפקידם הראשי הוא זיהוי קורבנות של אסונות והבאת גופותיהם לקבורה. הארגון נוסד על ידי יהודה משי זהב ואלעזר גלבשטיין.

מרבית מתנדבי זק"א הם חרדים, ומסייעים לצוותי מגן דוד אדום ומשטרה (מז"פ) בזיהוי קורבנות של טרור, תאונות דרכים ואסונות אחרים, מטפלים בגופות ההרוגים, ובמידת הצורך מלקטים חלקי גופות ודם הפזורים בזירת האירוע על מנת להביאם לקבורה יהודית. מתנדבי הארגון נמנים עם מתנדבי המשמר האזרחי, דבר המעניק להם את הסמכויות הנדרשות לצורך פעילותם בזירות פיגועים ואסון. מתנדבי זק"א עוסקים גם באיתור וחילוץ נעדרים, וכן כמודיעי נפגעים.

טוואי המשי

טוואי המשי (שם מדעי: Bombyx mori - "זחל המשי של עץ התות") הוא מין של עש, בעל גלגול מלא. הוא נקרא כך כיוון שהזחל טווה את הפקעת של שלב הגולם שלו ממשי גולמי. תזונתו של הזחל כוללת עלים של עץ התות, ורק לעיתים רחוקות גם צמחים אחרים. תפוצתו המקורית הייתה בצפון סין. כיום הוא אינו מצוי בטבע.

טווייה

טווייה היא תהליך בו נשזרים סיבים לכדי חוטים. הטווייה נעשית על ידי פיתול סיבים סביב עצמם עד כדי יצירת חוט. חוטים עם כיוון שזירה במעלה החוט בכיוון השעון נקראים בעלי שזירת-S וחוטים עם כיוון שזירה נגד כיוון השעון נקראים בעלי שזירת-Z. סיווג נוסף של החוטים הוא לפי מספר הסיבובים ביחידת אורך.

לפני הטווייה עצמה, עוברים סיבים טבעיים (צמר, פשתן, כותנה, משי וכדומה) ניקוי, יישור וצביעה במידת הצורך (סיבים סינתטיים אינם דורשים פירוק).

טופו

טוֹפוּ הוא מאכל סויה שמקורו בסין. הטופו עשוי מחלב סויה שעבר תהליך של גיבון (בדומה לאופן בו גבינה מיוצרת מחלב), אם כי אין זה נפוץ לראות בטופו גבינה.

טופו הוא מזון בסיסי בארצות מזרח אסיה כגון סין, יפן, תאילנד ועוד, שם הוא מוגש מוקפץ ברוטב למשל לצד אטריות או אורז לבן (או מוקפץ יחד עם אטריות) ועוד. ביפן נהוג לשלב קוביות טופו בתוך מרקים.

קיימים מספר סוגים של טופו; כך למשל נפוץ טופו נוקשה אשר מרקמו דומה לשל בשר עוף ומשמש להקפצה ולהכנת שניצל טופו, וישנו גם טופו רך (טופו משי) המשמש יותר למנות מטבח קר.

מעגל מודפס

מעגל מודפס (באנגלית: Printed Circuit Board, בראשי תיבות: PCB) הוא לוח שעליו מונחים רכיבים אלקטרוניים היוצרים מעגל חשמלי. החיבור בין הרכיבים נעשה ללא חוטי חשמל. את מקומם תופסים פסי נחושת שהודפסו על הלוח, שהוא מצע שאינו מוליך. מעגלים מודפסים אינם יקרים, ובדרך כלל מאד אמינים.

המעגל המודפס בא להחליף שיטה ישנה לחיבור בין רכיבים אלקטרוניים באמצעות חוטים, שיטה ידנית שהייתה מסורבלת, יקרה ואיטית. כיום כמעט כל מערכת אלקטרונית מכילה מעגל מודפס בטכנולוגיה כלשהי.

משי קלינשטיין

משי קלינשטיין (נולדה ב-2 בפברואר 1992) היא שחקנית, זמרת ומדבבת ישראלית.

סילק (קומיקס)

סילק (באנגלית: Silk, משי) היא דמות בדיונית של גיבורת-על המופיעה בחוברות הקומיקס ספיידרמן ביקום מארוול קומיקס. דמותה הופיעה לראשונה בחוברת Amazing Spider-Man Vol.3 #1 מיוני 2014, ונוצרה בידי הכותב דן סלוט והמאייר אומברטו ראמוס.

סילק היא האלטר-אגו של סינדי מון, תלמידה שננשכה גם היא בידי העכביש הרדיואקטיבי שנשך את פיטר פארקר/ספיידרמן. היא הוכרחה להצטרף לטיול בו העכביש הופיע בעקבות סירובה להתמקד בלימודיה, על מנת להמשיך לשחק בנבחרת ההוקי קרח יחד עם חברה הקטור. כאשר העכביש נשך את פארקר בידו, הוא נפל ונשך את סינדי בקרסולה. היא גילתה את כוחותיה כאשר הדביקה בטעות את הוריה בקורי-עכביש, ונלקחה משם בידי אדם בשם אזקיאל סימס. הוא אימן אותה בשימוש בכוחותיה, עד שהבין כי טורף טוטמי-העכביש מורלן צד אחריה. הוא נעל אותה בבונקר מוגן מתחת למגדל סימס, אותו מורלן אינו מסוגל לאתר, ושם נשארה שלוש-עשרה שנים. הבונקר היה מלא באוכל, ספרים וקלטות מהעולם החיצון, ולמרות שידעה את קוד היציאה, סינדי נשארה בבונקר בידיעת ההשלכות.

כאשר הצופה נרצח באירועי "החטא הקדמון", הנבל "גלגל-העין" גרם למעין פיצוץ באמצעות אחת מעיני הצופה, שגרם למושפעים לחוות את סודותיהם העמוקים והנשכחים ביותר, או לחוות כאלו הקשורים אליהם. פארקר גילה על קיומה של סינדי בעקבות הפיצוץ, וכשהלך להוציאה מהבונקר, נתקל בסירוב בגלל מורלן. כאשר גילה לה שמורלן נהרג, סינדי יצאה מהבונקר והחלה לחפש את משפחתה. כשגילתה שהם עברו דירה, פארקר הבטיח לה למצוא אותם, אך הם התעמתו כאשר הוא גילה לה שמורלן נהרג פעמיים לפני כן וחזר לחיים כל פעם. הקרב הסתיים כאשר הם התנשקו והחלו במערכת יחסים רומנטית בגלל טבעם המשותף, והם נלחמו ביחד נגד החתולה השחורה ואלקטרו.

ואכן, מורלן חזר, ויחד עם משפחתו החל לצוד את כל טוטמי-העכביש ברחבי המולטי-יקום. סינדי הייתה חלק חשוב בציד זה, והצטרפה לצבא-העכבישים של ספיידר-אנגליה לצד ספיידרמן 2099, ספיידרוומן וספיידר-גירל. מתברר שהיא טוטמית של ישות עכביש חזקה בשם "הכלה", ובכך משכה את תשומת לבם של מורלן ומשפחתו, "היורשים". לאחר מותם של טוטמים רבים, צבא-העכבישים הביס את היורשים, שנכלאו בבונקר מגדל סימס מארץ-3145. כל העכבישים חזרו לעולמם, פרט לספיידר-אנגליה וספיידר-גירל, וסינדי חזרה לחייה הנורמליים. היא החלה להלחם בפשע תוך כדי חקירת מיקום משפחתה, ונפגשה עם הקטור המאורס.

את דמותה של סינדי מון בסרט הלייב אקשן "ספיידרמן: השיבה הביתה" מגלמת השחקנית טיפאני אספנסן, שעתידה לשוב לגלמה בסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף".

פיברגלס

פיברגלס (באנגלית: Fiberglass, "זכוכית סיבית" או "סיבי זכוכית") הוא חומר העשוי מסיבים דקיקים של זכוכית. משתמשים בו לרוב בתעשיית חומרי הבידוד והטקסטיל, לייצור בדים חסיני אש ושיתוך. רווח גם השימוש בו כחומר מחזק בתעשיית הפלסטיק, שם הוא משמש לייצור חומר מרוכב מסיבי פיברגלס ושרף אפוקסי או פלסטי המכונה גם הוא "פיברגלס".

אמני זכוכית ניסו לייצר סיבים דקים כבר בימי קדם, אך רק ההתפתחויות הטכנולוגיות של המאה התשע-עשרה והעשרים אפשרו ייצור סיבים דקים דיים. בשנת 1893 הציג אדוארד דרמונד ליבי שמלה העשויה מסיבי זכוכית הדקים כסיבי משי. מה שמכונה בפינו כיום "פיברגלס" הומצא בשנת 1938 על ידי ראסל ג'יימס סלייטר מחברת אואנס-קורנינג כחומר לבידוד, ושווק תחת שם מסחרי זה.

צ'שייר

צ'שייר (באנגלית: Cheshire) הוא מחוז בצפון מערב אנגליה. ראשות המחוז ומועצת המחוז ממוקמות בצ'סטר, אף על פי שהעיר וורינגון היא הגדולה ביותר מבחינת אוכלוסייה ושטח בצ'שייר. ערים גדולות אחרות במחוז הן קונגלטון, קרו, אלסמיר פורט, וידנס, ראנקורן, מאקלספילד, נורת'וויץ' ווילמסלואו. המחוז גובל במחוזות מרזיסייד ומנצ'סטר רבתי בצפון, דרבישייר במזרח, סטפורדשייר ושרופשייר בדרום, ופלינטשייר ורקסהאם שבווילס במערב.

המחוז הרשמי צ'שייר משתרע על פני 2,344 קילומטרים רבועיים ומתגוררים בו כ-993,200 תושבים.

רובו של המחוז הוא כפרי עם מספר ערים קטנות וכפרים המתפרנסות מתעשייה חקלאית. המחוז מפורסם היסטורית בזכות ייצור גבינת צ'שייר, מלח בישול, דבק ואריגת משי.

על שם המחוז נקרא חתול צ'שייר, אחת הדמויות המפורסמות מהספר הבדיוני "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות".

קורי עכביש

קורי עכביש הם חוטי משי דקיקים עשויי חלבון אותם מייצר העכביש. הקורים מתפקדים כרשת לתפיסת חרקים, המשמשים מזון לעכביש. לא כל העכבישים מייצרים קורים למטרות טריפה, וישנם כאלה שלא מייצרים קורים כלל.

הקור הוא כה דקיק עד שקוטרו אינו עולה על מיקרונים אחדים.

קפוטה

קָפּוֹטָה (מצרפתית: capote) היא מעיל ארוך מבד משי בצבע שחור (ולאחרונה מיוצר מבדים סינתטיים דמויי סאטן), שאותו נוהגים ללבוש יהודים חסידים בשבתות וחגים. (להבדיל מחליפה ארוכה, המיועדת לימות החול ועשויה מבדי צמר וטרילין.)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.