משומד

משומד הוא מי שהמיר את דתו מהיהדות לדת אחרת. במרוצת הדורות, בעקבות הצנזורה הנוצרית על ספרי הקודש היהודיים, הומר הכינוי "משומד", שהובן על ידי הנוצרים כגנאי לנצרות, ותחתיו נכתב בכל מקום "מומר", במובן של המרת דת. המילה "משומד" קשורה לשורש ש.מ.ד ולהשמדה.[1] יש שטענו כי היא צורת "שפעל" של הפועל "עמד" או "אמד" במשמעות של טבילה או צלילה (בדומה למילה "אמודאי"), ומקורה בארמית של ארץ-ישראל.[2]

Conversione di san Paolo September 2015-1a
המרתו של שאול התרסי בדרך לדמשק.

מעמדו בהלכה

בהלכה משמש המושג 'משומד', או בעקבות הצנזורה, 'מומר', לא רק לציון מי שהמיר את דתו במוצהר לדת אחרת, אלא גם למי שעובד עבודה זרה, או שמחלל שבת בפרהסיה.

על השאלה האם המשומד הוא יהודי או שאינו יהודי, נסובה מחלוקת במשך דורות רבים. לפי שיטת רש"י, המשומד הוא יהודי[3], ולפיה נפסק בשולחן ערוך: "ישראל מומר שקידש, קדושיו קדושין גמורים".[4] זו הייתה גם עמדתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג שאמר שהמשומדים נשארים בקדושתם, אך הם "בעלי מומים ויהודים רעים".[5] לעומת זאת, דעת הרדב"ז שמעיקר הדין המשומד נחשב כגוי לכל דבר,[6] ויש שכתבו שאינו בכלל 'אחיך' האמור בתורה. לפי כל הדעות, אם המשומד יחזור בתשובה הוא חוזר להיות יהודי ללא צורך בגיור.

ברכת למשומדים (למינים)

בתפילת שמונה עשרה ישנה ברכה מיוחדת על המשומדים - "לַמְּשֻׁמָּדִים אַל תְּהִי תִקְוָה...". כיום במרבית נוסחי התפילה השתרש שינוי שנערך מאימת הצנזורה הנוצרית ומופיע (במקום "למשומדים") "למינים" או "למלשינים" (ולפעמים "למינים ולמלשינים"), ואילו הנוסח המקורי "למשומדים" קיים רק בנוסח האר"י ובנוסח תימני בלדי.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • משה ברוך לזבניק, המשֻמד, מסורת עם, ורשה : הוצאת לוין אפשטין, תרע"ד.
  • יוסף ארן, דיוקנו של יהודי משומד, מאזניים, סז, 10, (תשנג) 1993, עמ' 55-59.
  • נפתלי בן מנחם,‬ יחזקאל הוגה,‫ סיני, ס, (תשכז) 1967, עמ' 182-183.
  • אסף תא-שמע, משומד לכל התורה ברמב"ם, גלֻת, ד, (תשנו) 1995, עמ' 291-295.
  • תשובות גדולי אשכנז בעניין גט של משומד, מוריה, ו, י-יא (תשלו) 1976, עמ' 4-12.
  • תשובת רבינו ישראל מברונא בעניין גט של משומד, ‫ מוריה, ו, יב, (תשלו) 1976, עמ' 5-8.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מילון אבן-שושן, הערך: משֻמד. אנציקלופדיה מאיר נתיב, הערך: מומר [או משמד].
  2. ^ כלומר, הפועל "שמד" במשמעות של המרת-דת נגזר מהצורה המוקדמת "שעמד", "להטביל, לגרום למישהו לצלול". על פי ארנסט קליין, מילון אטימולוגי של השפה העברית.
  3. ^ מיהו לא יהודי? - להגדרת יהודי "בן דת אחרת" בחוק השבות, 21 באוקטובר 2010, משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי
  4. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן מ"ד, סעיף ט'
  5. ^ משה חיים אפרים בלאך, הנחשב המשומד ליהודי, המאור, חשון תשי"ח, עמ' 24-27.
  6. ^ שו"ת רדב"ז חלק א' סימן שנא: "דקדושי מומר לאו דאורייתא נינהו אלא משום חומרת אשת איש אמרו מומר שקדש חוששין לקדושיו דמדין תורה הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו"

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אביונים

האביונים (ביוונית: Ἐβιωναῖοι, נקראים גם אביוניטים Ebionites) היו חברי כת יהודית-נוצרית קדומה שפעלה בארץ ישראל ובארצות השכנות מן המאה ה-1 עד המאה ה-4 לספירה לפי המדווח אודותם, ראו בישו משיח בלבד ולא את בן האלוהים ודרשו לשמור את חוקי תורת משה.

המידע על האביונים אינו רב ונובע ברובו מביקורת חריפה שמתחו עליהם אבות הכנסייה שראו בהם כופרים ממש.

חלק מן החוקרים סבורים שכת זו התפצלה מתוך הזרם המרכזי של הנצרות ונטתה לשוב אל המקורות היהודיים, בעוד שאחרים סבורים כי הקבוצה הייתה המשך ישיר לכנסייה הקדומה אך נדחקה והוצאה מחוץ לתחום על ידי ממשיכי פאולוס, שדגלו בביטול תוקפה של התורה.

גיור

גיור הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. על פי הגדרת ההלכה היהודית, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהוא בעצמו התגייר כהלכה. בלשון התנ"כית היה גם שימוש במונח "התייהדות" כדי לציין מושג זה. גבר שהתגייר מכונה "גר", אישה שהתגיירה מכונה "גיורת". היהדות מבחינה בין גר צדק שהוא אדם שהפך ליהודי לכל דבר ועניין, לבין גר תושב שהוא מי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח ולכן יכול לשבת בארץ ישראל. המקרא עצמו לא מבחין ביניהם ומשתמש לשניהם באותו מושג - "גר", וההבחנה נעשית לפי תוכן הפסוק.

ההבחנה בין יהודים לגויים חשובה ביהדות לשם הגדרת חיובו של כל אדם במצוות. על פי היהדות, יהודים מחויבים בקיום תרי"ג מצוות, בעוד שאר בני-האדם מחויבים בשבע מצוות בני נח בלבד.

היהדות אינה נוטה למיסיונריות ולעיתים אף הערימה קשיים על המבקשים להתגייר. גם בתקופתנו רבנים רבים אינם מעודדים גיור. על פי ההלכה, אדם מכל מוצא ומין, יכול להתגייר, על פי שיקולים הלכתיים.

הלעיטהו לרשע וימות

הַלְעִיטֵהוּ לָרָשָע וְיָמוֹת הוא ביטוי תלמודי ועיקרון הלכתי, שבמשמעותו הפשוטה מציין יחס של אדישות ושוויון נפש, ולעיתים אף של עידוד, לכך שאדם המוגדר בהלכה כרשע ייכשל בעבירות.

על פי מילון אבן-שושן "הלעטה" היא מתן אוכל רב לצורכי השמנה, ולרוב המונח מתייחס לבעלי חיים. עם זאת המילה מופיעה במקרא פעם אחת, בדבריו של עשיו ליעקב בסיפור מכירת הבכורה, שבו מכר עשיו ליעקב את בכורתו תמורת האכלתו בנזיד עדשים שהוכן על ידי יעקב. עשיו מבקש בסיפור זה "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל'). בהקשר זה המילה משמשת לבני אדם.

לביטוי, המובע באופן ציורי, אין משמעות הצהרתית בלבד, אלא הוא בעל משמעות מעשית בפסיקה ההלכתית. בעקבות קושי בסיסי לקבל עמדה מסוג כזה, פירשו בספרות ההלכה את הביטוי באופנים שונים, והוסיפו לו מגבלות ותנאים שאינם נובעים באופן ישיר מלשון התלמוד או מההקשרים שבהם הוא מופיע, על פיהם יש ערך להכשלת רשע בעבירות רבות. פרשנות ייחודית של הרב צבי פסח פרנק לדברי הרמב"ם על הביטוי, מבטאת גישה הפוכה מהמקובל, ולפיה משמעות הביטוי היא שיש להציל רשעים מעבירות חמורות, ולגרום להם, במידת האפשר, לעבור במקומן עבירות קלות יותר.

המרת דת

המרת דת היא מעבר של אדם מדת אחת לאחרת, וקבלת כללי הדת החדשה, פולחניה ועיקרי אמונתה. תהליך המרת הדת כולל בדרך-כלל כמה שלבים: התנתקות האדם מקהילתו הדתית הקודמת, בקשתו להצטרף לקהילה דתית חדשה, עריכת טקס מעבר, וקבלה על ידי הממסד והחברים בדת החדשה. ישנם מקרים שבהם משפחות ואף חברות שלמות ממירות את דתן. במצב כזה התהליך חל על החברה כולה כקולקטיב. במקרה של המרת דת המונית מוכרת לפעמים תופעה של סינקרטיזם - אימוץ הדת החדשה תוך שילוב אמונות וטקסים מן הדתות הקודמות בתוכה.

מרבית המסגרות הדתיות כוללות הגדרות לגבי בני-האדם ששייכים לקהילה או שאמורים להשתייך אליה. כללים אלה מגדירים גם את הדרך להצטרפות לקהילה.

יש דתות, כגון הנצרות המעודדות הצטרפות בני-אדם ומשפחות לקהילותיהן. יש דתות שאינן מאפשרות הצטרפות אנשים חדשים לקהילותיהן. בדת הדרוזית מקובל שמי שנולד כדרוזי שייך לקהילה, אבל מאז המאה ה-11 אין אפשרות אחרת להצטרף אליה.

הסיבות להמרת דת הן מגוונות:

אמונה בעקרונות של דת אחרת או הכרה דתית פנימית של אדם, שהדת שאליה הוא עובר, עדיפה מדתו הנוכחית.

רצון לנישואין עם בן דת אחרת, לעיתים כדי לממש את הנישואים עצמם, ולעיתים כדי להימנע מפיצול דתי במשפחה המוקמת.

רצון של מיעוט להשתלב בחברה הכללית, להתקבל על ידה ולהתקדם בה.

פיתוי, חומרי או אחר, שניתן לאדם על ידי נציגים של הדת האחרת, שמטרתם הגדלת מספר המאמינים בדתם.

רדיפה של בני דת מסוימת, לעיתים עד כדי סכנת מוות, שגורמת להם להמיר את דתם בעל כורחם.

חילול שבת

בהלכות שבת, חילול שבת הוא מושג שפירושו אי-שמירה על איסורי שבת - ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן, וכן איסורי שבות. העונש המפורט בתורה על חילול שבת במזיד, אם חילל שבת בפני עדים שהתרו בו הוא סקילה, ואם חילל שבת שלא בפני עדים חייב כרת שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". העונש מדאורייתא על חילול שבת בשוגג הוא הבאת קורבן חטאת.

חליצה (מצווה)

בהלכה, חליצה היא מצוות עשה, המתקיימת כחלופה לייבום, כשאדם נפטר ללא בנים ומותיר אחריו אלמנה ואח אחד או יותר. החליצה מתקיימת לפני עשרה זקנים בבית דין.

לאחר החליצה האישה מותרת להינשא לכל אדם למעט כהן, שהיא אסורה לו בגלל גזירת חכמים (ראו איסורי נישואים לכהן). יצוין שהנזקקת ליבום שנולד לה בן מאחר, אין בן זה נחשב לממזר. אמנם מצווה זו מעיקרה אינה אוסרת על היבם מלהינשא לאחרת, אולם בימינו, חרם דרבנו גרשום מאפשר לשומרת יבם המסרבת לחליצה לעגן את היבם. אם כך תבחר לעשות השומרת, לא יחויב היבם במזונות.

היו דיווחים על מקרים נדירים בהם סירבו האחים לקבל חליצה מאלמנת אחיהם או שלא הצליחו לאתר אותם[דרושה הבהרה]. תקנת הרבנות הראשית מנחה את בית הדין לחייב, לאחר שלושה חודשי המתנה, את היבם הסרבן במזונות יבמתו.

ישו

יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (גם ישוע בן יוסף, או כפי הגרסה הארמית; ישוע בר יוסף; ביוונית: Ἰησοῦς, בלטינית: Iesus; לפי המשוער סביב 4 לפנה"ס – סביב 30 לספירה) הוא הדמות המרכזית בנצרות, שבה הוא נחשב למשיח ולבן האלוהים.

לפי האמונה הנוצרית והמסופר בברית החדשה, ישו היה יהודי ונצר לבית דוד שנולד בבית לחם לאמו מרים כשהיא בתולה, לאחר שהתעברה באורח נסי מרוח הקודש. בימי חייו סבב בין תושבי הגליל ויהודה, נטבל על ידי יוחנן המטביל, עמד בפיתויי השטן, גייס את שנים-עשר השליחים כתלמידיו וחולל נסים. ישו הפיץ את בשורתו, הכריז על מעמדו כבן האלוהים והודיע שבא להביא את הגאולה הסופית ומלכות השמים. לאחר בואו לירושלים סעד עם השליחים בפעם האחרונה, ואז נבגד על ידי יהודה איש קריות ונמסר לרשויות. ישו נשפט על ידי הסנהדרין והוסגר לידי המושל הרומאי פונטיוס פילאטוס, שבלחץ ההמון הורה להוציאו להורג בצליבה. בעינויים שסבל רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולהושיעו מחטאיו, בתנאי שיקבל את היות ישו אלוהי וגואל. על פי הברית החדשה, ביום השלישי לאחר מותו קם ישו לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר שסבב על הארץ זמן מה עלה השמימה בגופו כדי לשבת לימין האל. הוא אמור לשוב באחרית הימים ולשפוט את החיים והמתים.

טבעו, מהותו ומסריו של ישו הם נושא יסוד בתאולוגיה הנוצרית וליבתה של הדת: התפישה המסורתית ברוב המוחלט של הכנסיות השונות, היא שישו הוא ההתגלמות הגשמית של האל הבן, אחד ממרכיבי השילוש הקדוש, שהתקיים עם אלוהים האב ורוח הקודש מטרם הבריאה והתגלגל בבשר כדי למלא את שליחותו; לצד טבעו האלוהי לגמרי היה גם אנושי לגמרי, והדבר אפשר לו לגשר על הפער בין בני-האדם לאלוהים ולקרב אותם לבורא. הקביעה ששני טבעים אלה התקיימו כאחד היא עיקר אמונה עליון עבור רוב הכנסיות מאז ועידת כלקדון ב-451, אם כי יש כנסיות הטוענות שהיה לישו רק טבע אחד מושלם. ישנו גם מיעוט קטן הדוחה את רעיון השילוש. מלבד יסודות אלו, פרשנות מסריו, היחס בין האלוהי לאנושי באישיותו ושאלות אחרות היוו תמיד מוקד למחלוקות עזות ולפילוגים הרבים בתוך הנצרות. למרות זאת, זרמיה כולם רואים בו את מושיע האנושות, וחייו ותורתו מצוינים בחגיהם ובמסורתם ונלמדים על ידם. הטקס המרכזי "סעודת האדון" מוקדש לאכילת יין ולחם ההופכים באופן נסי לדמו ובשרו או לפחות מסמלים אותם. גם לאחר תהליך החילון במאות האחרונות, בעולם הנוצרי עדיין נתפש ישו כמורה מוסרי וכדמות מופת, למרות היחלשות או דחיית האמונה ביסודות העל-טבעיים שבדת. הוא דמות חשובה ביותר בתרבות המערבית ובתרבות העולם בכלל.

חז"ל תפסו את ישו כאדם שלילי ושנוא, ולעומת זאת בקרב המוסלמים הוא נערץ ומקובל בתור עיסא, אחד מנביאי האסלאם. מציאותו ומעשיו של ישו ההיסטורי, מחוץ למסגרת האמונה הדתית, שנויים במחלוקת קשה בעולם האקדמי. רוב החוקרים מניחים כי יהודי בשם ישו אכן התקיים בפועל והפיץ בשורה רוחנית, אך דוחים כליל את רוב המדווח על אודותיו בכתבי הקודש הנוצריים ובמסורת הכנסייה, שמקובל כיום שנתחברו זמן רב לאחר צליבתו, אם בכלל היה. כך, לדוגמה, מוערך כי בדורות הראשונים לא נתפש ישו על ידי מאמיניו כגילום האל אלא כמשיח ונביא בלבד.

ישראל אבא ציטרון

הרב ישראל אבא ציטרון (עיברת את שמו לקיטרוני; ט"ו בשבט תרמ"א - י"ב באלול תרפ"ז) היה רבה של פתח תקווה (תרע"א-תרפ"ז). חתנו של רבי יוסף רוזין, הרוג'אצ'ובי.

ישראל ברונא

רבי ישראל מברונא (כונה מהר"י ברונא; ק"ס, 1400-ר"מ, 1480 לערך) היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז של המאה ה-15.

כל נדרי

כָּל נִדְרֵי היא תפילה הנאמרת לפני תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים, הכוללת הכרזה על ביטול נדרים ושבועות של ציבור המתפללים. מקורה וזמן חיבורה של התפילה אינם ידועים, אך מעריכים שנתחברה בתקופת הגאונים, והיא נאמרת בארמית, שפת הדיבור של רבים מהיהודים בתקופה זו. עניין התרת נדרים בתחילת השנה מוזכר בתלמוד. בשל זמן אמירתה של התפילה, עם כניסת יום כיפור, ובשל המלודיה המרטיטה שלה המקובלת בקהילות האשכנזיות, הפכה תפילת כל נדרי לאחת התפילות הידועות ומהסמלים הבולטים של המועד.

מאיר קצנלנבוגן

הרב מאיר קצנלנבוגן, (מכונה מהר"ם פדובה) מפדובה (בכתיב לועזי: Katzenellenbogen;‏ 1473, קצנלבוגן , ריינלנד-פפאלץ – 12 בינואר 1565, י' בשבט ה'שכ"ה, פדובה), מגדולי הפוסקים האשכנזים במאה ה-16.

מוהל

ביהדות, מוֹהֵל הוא אדם המבצע את ברית המילה המסורתית.

מיהו יהודי

סוגיית מיהו יהודי היא נושא שנוי במחלוקת בשיח הדתי, הפוליטי, המשפטי והחברתי.

היות האדם יהודי הוא תכונה שנוגעת לכמה תחומים: לאום, תרבות, דת, ומוצא אתני. לפיכך לשאלה "האם פלוני או פלונית יהודים?", עשויות להיות תשובות שונות, על פי התחום שבוחנים לפיו את השאלה.

מדינת ישראל מגדירה מיהו יהודי לצורך הענקת זכות עלייה ולצורך שיוך לרשויות הדת היהודית הממלכתיות. ההלכה היהודית מגדירה מיהו יהודי מכיוון שהדבר משפיע על תחולת מצוות ההלכה עליו, וכן על הדרך שבה צריך לנהוג באדם זה על פי ההלכה. זרמים לא אורתודוקסיים ביהדות קובעים מיהו יהודי לצורך השתייכות לקהילה, אך הם נדרשים לכך במידה פחותה. גם גופים אנטישמיים נדרשים לשאלה מיהו יהודי כדי להגדיר את האוכלוסייה בה הם נאבקים.

משומד לדבר אחד

משומד לדבר אחד (בעקבות הצנזורה הנוצרית נקרא גם מומר לדבר אחד) הוא מונח הלכתי תלמודי, המתאר יהודי אשר הוחזק כמשומד, למצווה מסוימת.

סתם יינם

סתם יינם הוא מושג הלכתי שמשמעו יין של גוי, או יין של ישראל שנגע בו גוי. חז"ל גזרו על יין זה שיהיה אסור בשתייה ובהנאה והשוו את דינו ליין נסך.

עבודה זרה

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (בראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז) הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי פולחן דתי המופנה לישויות גשמיות (פולחן פגני). לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שלוש דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו אלא גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור.

מבחינת היהדות, עיקר המאבק בפגניות התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות פגנית כנענית נפוצה. מתוך האזכורים של עבודת אלילים במקרא ניתן ללמוד רבות על מאבק זה ועל התגבשות האמונה היהודית בקרב בני ישראל. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

שלילת הגשמות ושלילת התארים הם מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.

פרשת בא

פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק י', פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ג, פסוק ט"ז. בפרשה מסופר על מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות ובהמשך מסופר על יציאת מצרים. המצוות העיקריות המופיעות בפרשה הן קורבן פסח, סיפור יציאת מצרים וקידוש בכורות.

צנזורה על ספרים עבריים

צנזורה על ספרים עבריים או זיקוק ספרים הייתה מנגנון צנזורה שאיפשר הדפסת ספרים עבריים ויהודיים, ובראשם התלמוד, בעולם הנוצרי תוך מחיקת קטעים, מילים ומשפטים מהם משתמעת פגיעה בנצרות, בישו ובחוקי המדינה. ראשית הצנזורה באיטליה של המאה ה־16, כחלופה לשריפת התלמוד, ומבצעיה היו ברובם מומרים, בקיאים בעברית, שעבדו בשירות בתי דפוס ובמנגנונים ממשלתיים.

שלום אש

שלום אַש (1 בנובמבר 1880- 10 ביולי 1957), סופר בשפת יידיש. יליד פולין, חי ופעל בעיקר בארץ זו ובארצות הברית. בסוף ימיו השתקע בישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.