משה שמיר

משה שמיר (י"ב באלול ה'תרפ"א, 15 בספטמבר 1921ג' באלול ה'תשס"ד, 21 באוגוסט 2004) היה סופר, סופר לילדים, מחזאי, פובליציסט, מבקר ספרות, מרצה לדרמה, עורך מדורי ספרות בעיתונות הארצית, עורך כתבי עת ואיש ציבור ישראלי, אחד מחשובי הסופרים הישראליים של העת החדשה, חבר הכנסת התשיעית (במסגרת סיעת לעם של הליכוד) וממקימי מפלגת התחיה-בנא"י.

משה שמיר
Shamir moshe
מדינה ישראל  ישראל
סיעה ליכוד, התחיה
חבר הכנסת
13 ביוני 197720 ביולי 1981
(4 שנים ו-5 שבועות)
כנסות 9
פרסים והוקרה
Memorial plaque to Moshe Shamir in Tel Aviv
לוחית זיכרון בפתח ביתו של משה שמיר ברח' קהילת סופיה 16 בתל אביב

תולדות חייו

משה שמיר נולד בצפת לאלה ואריה שמיר, בני קבוצת פועלים שהתיישבה בראש פינה. אמו, אלה, בתם של נחמה לבית שרמן (לאחר מכן נישאה ליוסף ורבין) ואפרים אהרנסון,[1] עלתה לארץ ישראל בעלייה השנייה. ב-1924 עברה המשפחה לתל אביב שם גדל שמיר, למד בבית-הספר תל נורדאו ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו החל שמיר הצעיר לכתוב סיפורים ומאמרים. ב-1934 הצטרף אל השומר הצעיר וחמש שנים מאוחר יותר נכנס להנהגה הראשית של התנועה. ערך את בטאון התנועה "על החומה" עד 1941, ונהג לפרסם בו סיפורים ומאמרים רבים פרי עטו.

בין השנים 19411947 היה חבר בקיבוץ משמר העמק. במסגרת שירותו בפלמ"ח שהה גם בקיבוצים שפיים וגבעת ברנר. בשנים אלו החלה יצירתו הספרותית של שמיר להתפרסם ב"משמר" ובמקומות נוספים. יצירות נוספות פורסמו בחוברות "ילקוט הרעים", ששמיר גם היה שותף לעריכתן והוצאתן.

בשנים 1972–1973 שימש כעורך כתב העת מאזניים.

ערך את בטאון צה"ל "במחנה" עד סוף 1949. אחיו אליהו "אליק" שמיר נפל במארב כנופיית ערבים לשבעת נוטרים על יד יאזור במלחמת העצמאות. סיום תפקידו של שמיר בעיתון זה לווה בטונים צורמים – בן-גוריון דרש את פיטוריו בשל דיווח על מחאה נגד פירוק הפלמ"ח. לאחר מכן ערך את "בשער", בטאון צעירי מפ"ם. בשנות ה-50 שימש כחבר מערכת "מעריב" ועורך המדור הספרותי של העיתון.

את ראשית הקרע בין שמיר לשמאל הציוני ניתן לזהות במאמר "לוחות שבורים" שפורסם ב-1956 במעריב ובו הועלתה ביקורת נגד מפ"ם. לאחר מכן היה לאחד מראשי סיעת "לעם" ב"ליכוד", ומטעמה נבחר לראשונה לכנסת התשיעית לאחר המהפך של 1977. בכנסת התנגד להסכמי קמפ דייוויד (1978) ועל רקע זה פרש מהליכוד בסוף 1979 ונמנה עם מקימי תנועת "התחיה". בשנת 1981 פרש מהכנסת והקדיש עצמו לכתיבה. בשנותיו האחרונות כתב טור שבועי בעיתון מקור ראשון.

נפטר ב-21 באוגוסט 2004 בראשון לציון. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. על שמו נקראו רחובות במספר יישובים בישראל ובהם: תל אביב, ירושלים, פתח תקווה ועוד.

בשנת 1946 נישא לצביה פרומקין מקיבוץ גבעת-ברנר. צביה הייתה בתו של השל פרומקין.[2]

יצירתו של שמיר

שמיר היה מן היוצרים הפוריים ביותר של התרבות העברית. הוא עסק בעיקר בסיפורת לסוגיה – רומנים וסיפורים קצרים. מפרי עטו יצאו במהלך השנים כ-50 ספרים. תחום נוסף שבו יצר שמיר הוא השירה, אם כי בסופו של דבר זכור שמיר בעיקר כסופר ולא כמשורר. מבחינה היסטורית וסגנונית הוא שייך לקבוצת הסופרים של דור תש"ח או "דור בארץ".

הסיפור הראשון של שמיר שהופיע בדפוס בשנת 1940 עסק באברהם ובעקידת יצחק. הסיפור פורסם בעיתון השומר הצעיר, "על החומה".

הרומן הראשון שכתב היה "הוא הלך בשדות", אשר גיבורו הוא אורי, פלמ"חניק צעיר ואהבתו למיקה העולה החדשה. הספר הודפס ב-1947 על ידי הוצאת פועלים, נגנז ופורסם רק באביב שנה לאחר מכן. לפני שהספר יצא לאור הוא הומחז והוצג על ידי התיאטרון הקאמרי עם קום המדינה. הספר גם זכה בפרס אוסישקין ב-1948 והוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, שגם ביים אותו לראשונה כמחזה. הספר נלמד כחלק מתוכנית הלימודים לבגרות בספרות, ודמות הגיבור בספר תרמה לעיצוב מיתוס הצבר יפה הבלורית והתואר.

קובץ סיפוריו הראשון נקרא "נשים מחכות בחוץ" ויצא ב-1952. הקובץ כלל רק סיפורים שעברו את הצנזורה של ספרית פועלים ועל כן גם קיבוץ הסיפורים נעשה רק ב-1952.

ספר מפורסם אחר של שמיר הוא במו ידיו - פרקי אליק שיצא ב-1951, ומספר על חייו של אחיו אליק שנפל במארב כנופיות ערביות ליד יאזור במלחמת העצמאות. הספר, שהפך למייצג של מלחמת השחרור, תורגם לאנגלית, עובד לתסכיתי רדיו ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני. הוא אחד מרבי-המכר הישראליים הגדולים של כל הזמנים, עד היום נמכרו יותר ממאה וחמישים אלף עותקים, והוא אף הפך לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שמיר כתב ספרים נוספים על בני משפחתו - 'במו ליבו', על אביו, ו'לא רחוקים מן העץ', על תולדות משפחת אימו.

אחד הספרים המתורגמים ביותר של שמיר הוא מלך בשר ודם מ-1954. הספר הוא רומן היסטורי העוסק במלך אלכסנדר ינאי. הספר התקבל באהדה אצל קהל הקוראים, אולם ספג ביקורת מההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שאמר: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?". לעומתו, פרופ' ברוך קורצווייל שיבח את הספר.

שמיר כתב גם שני ספרים אוטוביוגרפיים באופיים – 'תחת השמש' מ-1950, ו'כי עירום אתה' מ-1959. בעיניו היה זה פאר יצירתו, אך מבקרים מעטים מסכימים עמו בעניין זה. ב-1960 היה לאחד מהמועמדים הסופיים לקבלת פרס אנדרסן על ספרו "כולם ביחד".[3]

בשנת 2011 התברר כי שמיר כתב גם את היצירה "שקט, השמינית נבחנת". (סיפור מחיי הנוער) בשם בדוי, צבי בראלי, שראה אור ב"הוצאת עין".[4]

הפולמוס סביב שמיר וסיפוריו

סקר שנערך בשנות החמישים על ידי מכון סאלד מצא ששני שלישים מהנשאלים העדיפו את שמיר על כל סופר ישראלי אחר. על אף נתון זה ספגה יצירתו של שמיר, כמו גם הוא עצמו, ביקורת רבה. שמיר, כאמור, עסק יחד עם כתיבתו הספרותית בפובליציסטיקה ובפוליטיקה, ויצירותיו נתפסו לא אחת המשך לעמדותיו ופעילותו הפוליטית. על רקע זה היה שמיר שנוי במחלוקת, בקרב המחנה ממנו צמח, בעשורים האחרונים לחייו.

סיפוריו של שמיר היו ריאליסטיים באופיים, וככאלו הציגו את המציאות שבה חי שמיר – הקיבוץ והשמאל הציוני. כדרכו של הריאליזם לא הציגו סיפוריו רק את הצד ה"נקי" וה"יפה" של החברה הקיבוצית אלא גם את הבעייתיות, את השונה והמכוער. הסביבה האידאולוגית של שמיר שמצאה את עצמה מתוארת בסיפוריו, לא אהבה את שראתה. סביבתו של שמיר דגלה בעקרונות הספרותיים של ריאליזם סוציאליסטי ובראשה הקביעה שעל הספרות לבצע "חינוך" לסוציאליזם.

הביקורת על שמיר נבעה בשל העיסוק בנושאים שבשולי החברה כגון זנות, תאוה, רצח וכדומה. המבקרים דרשו ממנו לעסוק בנושאים מרכזיים יותר. כמו כן נמתחה ביקורת כנגד הגישה האידאולוגית המוצגת בסיפורים אלו הרואה את האדם כרע מנעוריו ולא תולה את הרוע (בניגוד לעקרונות המרקסיסטיים) במציאות החברתית. שיא הפולמוס הגיע בדו־שיח ציבורי מעל דפי העיתונות בין המבקר עזריאל אוכמני לבין שמיר, כאשר שמיר דרש את "חופש היצירה" שלו. יש לציין ששמיר הביע בהמשך תמיכה בעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי, אך לא ראה סתירה בינם ובין פנייה אל הצד הכעור של הקיום האנושי. הוא לא היה מעוניין ליצור ספרות "נקיה" אלא ספרות חושפנית שבבסיסה הרצון לתיקון החברה.

בראיון שנערך עם שמיר בשנות ה-70[5] הוא טען כי בכל ערב שבת, לאחר שסיפוריו התפרסמו ב"משמר" של יום שישי, היו נערכים בקיבוץ דיונים על יצירתו, כאשר הוא בדרך כלל מצא עצמו עומד על ספסל הנאשמים. שמיר גם זיהה את הסיבה לכך - "הסיפורים היו ריאליסטיים, הראו שיש גם מריבות בקיבוץ וכדומה, ולקיבוץ היה קשה לעכל זאת". פולמוס מפורסם במיוחד ניהל שמיר עם מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, בעקבות הסיפור "הקילומטר השנים-עשר". יערי טען כי בסיפור ישנן "סטיות" אידאולוגיות מהשקפת התנועה. עניין זה הוביל ככל הנראה לעזיבתו של שמיר את הקיבוץ ב-1947. היחסים העכורים לא נסתיימו בכך ושמיר טען כי עזיבת הקיבוץ הובילה לעיכוב מכוון של הוצאת הרומן שלו, "הוא הלך בשדות". גם כשהספר יצא לאור וזכה להצלחה קופתית חסרת תקדים נמשכה הביקורת.

נטישתו של שמיר את מחנה השמאל הציוני, שאליו השתייכו רוב אנשי הרוח באותה העת, הותיר את שמיר מוחרם ומוקע בחוגים ספרותיים אשר לא ראו בעין טובה את השינוי האידאולוגי שעבר.[דרוש מקור]

פרסים שבהם זכה

ספריו המפורסמים

  • הוא הלך בשדות (1947)
  • עד אילת (1950)
  • תחת השמש – רומן אוטוביוגרפי (1950)
  • במו ידיו – פרקי אליק, בהוצאת עם עובד
  • אחד אפס לטובתנו (1951)
  • כולם ביחד – סיפורים לילדים בשני קולות, מרחביה, ספרית פועלים, 1959
  • כבשת הרש, ספרית פועלים, מרחביה 1957 – אינטרפרטציה שלו כסופר על סיפור דוד ובת שבע
  • מלך בשר ודם – רומן היסטורי על חייו של ינאי המלך בסוף תקופת החשמונאים
  • כי עירום אתה – רומן היסטורי, 1959
  • טרילוגיית "הרחק מפנינים" הכוללת את הספרים: יונה מחצר זרה, הינומת הכלה, ועד הסוף, בהוצאת עם עובד
  • הגלגל החמישי – ספר ילדים (1961)
  • אוטוביוגרפיה: חיי עם ישמעאל (1968)
  • יונה מחצר זרה (1974)
  • סיפורים, ספריית תרמיל 89 (1974)
  • ביוגרפיה של ראובן הכט, בשם אגדת חיים (1994)
  • יאיר – אברהם שטרן: חייו – מלחמתו – מותו. רומן ביוגרפי. (לוד): זמורה ביתן (תשס"א; 2001)
  • עניין אישי – עם 35 משוררים (קובץ מאמרי ביקורת והערכה) תשמ"ז (הוצאת עם עובד)
  • אברהם בבוקר, בהוצאת אבן חושן
  • במו ליבו, בהוצאת עם עובד
  • הבעד והנגד, בהוצאת דביר
  • הגבול, בהוצאת זמורה
  • היורש, בהוצאת אור עם
  • המקום הירוק, בהוצאת דביר
  • העומדים בפרצה, בהוצאת מוסד ביאליק
  • ואפילו לראות כוכבים, בהוצאת עם עובד
  • זרקור לעומק, בהוצאת דביר
  • חוט השני, בהוצאת דביר
  • יהודית של המצורעים, בהוצאת אור עם
  • ילדי השעשועים, בהוצאת עם עובד
  • מלחמת בני אור: מחזה היסטורי מימי ינאי המלך, בהוצאת אור עם
  • ספורים בשלושה קולות, בהוצאת דביר
  • כמעט – ספר שירה, 1991
  • גם זו לטובה – מחזה
  • מאגדות לוד – מחזה
  • אברהם בבוקר, הדפסים: מנשה קדישמן, (שלושה פיתוחי מתכת), הוצאת אבן חושן, ספרים ביבליופילים, רעננה, תשנ"ו, 1995.
  • פרוטוקול של מפולת – תשנ"ב, 1991 (הוצאת ספריית בית־אל)
  • על סוסו בשבת – סיפור על אלישע בין אבויה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "יוסף ורבין", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יב (1962), עמ' 4073
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "משה שמיר", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3102
  3. ^ IBBY, IBBY Honour List (1956-1980), April 1980, p.8.
  4. ^ הארץ, תרבות וספרות, מאמר מאת אילן ברקוביץ' 16.9.2011
  5. ^ הראיון מצוטט בקורס "בין בדיון לממשות – סוגים בסיפור הישראלי" של האוניברסיטה הפתוחה., כרך א' עמ' 110, הערה מס' 34.
הקודם:
יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג
פרס ביאליק לספרות יפה
1955
הבא:
צבי וויסלבסקי
15 בספטמבר

15 בספטמבר הוא היום ה-258 בשנה (259 בשנה מעוברת), בשבוע ה-37 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 107 ימים.

21 באוגוסט

21 באוגוסט הוא היום ה-233 בשנה בלוח הגרגוריאני (234 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 132 ימים.

אריה נבון

אריה נבון (קליגְמן) (22 במאי 1909 – 29 בנובמבר 1996) היה צייר ורשם ישראלי, הקריקטוריסט הראשון ביישוב, מעצב תפאורות, אמן קומיקס ומאייר ספרים. חתן פרס ישראל לאמנויות הבמה לשנת 1996.

במחנה

במחנה היה השבועון של צה"ל, שהופץ לחיילי וקציני צה"ל בשירות חובה ובשירות קבע. במחנה שימש כעיתון הרשמי של צה"ל ונחשב לשבועון הוותיק בישראל. בדצמבר 2016 נסגרה מערכת העיתון המוכרת, והעיתון החל להיות מופץ לראשונה כירחון דגיטלי תחת מדור "במחנה" בדוברות אכ"א.

ג' באלול

ג' באלול הוא היום השלישי בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השישי

למניין החודשים מניסן.

הדאר

הדֹאר היה עיתון עברי שיצא לאור בארצות הברית בין השנים 1921 ל-2005 בחסות ההסתדרות העברית באמריקה.

העיתון נוסד בשנת 1921 כעיתון יומי, ולאחר שנה החל לפעול כשבועון. בשנות התשעים החל לצאת פעם בשבועיים ואחר כך כירחון ולבסוף כרבעון, בשיתוף עם ההיברו קולג' בבוסטון. בשנת 2005 נסגר עקב קשיים כלכליים.

עורכו הראשון היה מרדכי ליפסון, עם מערכת קולקטיבית (שמעון ברנשטיין, יום-טוב הלמן מנחם ריבולוב). משנת 1923 ועד מותו ב-1953 ערך את העיתון מנחם ריבולוב; בין השנים 1953–1958 משה מייזלש-עמישי; בשנת 1958–1959 חיים ליף, כעורך זמני; בין השנים 1959–1969 משה ינון; בין השנים 1970–1985 היה העורך יצחק עברי; אחריו, משנת 1985, העורך היה שלמה שמיר, עם העורכת הספרותית יעל פלדמן.

בשנת 2002 התמנה לעורך פרופ' לב חקק והוא ערך את "הדאר" עד סגירתו. כתב העת הפך לרבעון במתכונת חדשה וביריעה רחבה. הגיליונות היו חדשים בצורתם ובתוכנם והם כללו פרוזה, שירה, מחקרים בספרות עברית, לשון, אומנות יהודית, חינוך, מאמרים על הקהילה היהודית באמריקה, על העולם היהודי ועל ישראל, עולם המקרא, ביקורת ספרים, הזיכרון היהודי, עדות ישראל. בגליונות אלה השתתפו יוצרים חשובים מאמריקה ומישראל. בין המשתתפים מישראל היו א.ב. יהושע, משה שמיר, אהרן מגד, יצחק בן-נר, שמואל ורסס, אביב עקרוני, צבי צמרת, אמנון לורד, נורית גוברין וגרשון שקד.

לאחר סגירת "הדאר" החל לב חקק משנת 2006 והלאה לערוך את "הדור: השנתון העברי של אמריקה", המופיע כל שנה כספר ובו משתתפים יוצרים וחוקרים חשובים מישראל ומאמריקה.

הוא הלך בשדות

הוא הלך בשדות הוא רומן מאת משה שמיר, שיצא לאור בשנת 1947. הרומן נחשב לאחת היצירות המרכזיות שנכתבו בספרות העברית החדשה, ולאחד הטקסטים המכוננים של החברה הישראלית לאחר קום המדינה. הוא זכה להצלחה מסחררת, הומחז והוסרט. "הוא הלך בשדות" הפך לאחד מאבני היסוד במיתוס הישראלי הציוני. דמותו של גיבור הסיפור, אורי, תרמה רבות לעיצוב דמותו של הצבר המיתולוגי, "יפה הבלורית והתואר".שם הספר לקוח משירו של נתן אלתרמן, "האם השלישית": "בני גדול ושתקן / ואני פה כותונת של חג לו תופרת / הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת".הספר זכה בשנת 1948 בפרס אוסישקין. הוצג כמחזה פעמיים על ידי התיאטרון הקאמרי כשבתפקיד כשבתפקיד אורי שיחק עמנואל בן-עמוס ובתפקיד מיקה שיחקה חנה מרון, ופעם אחת על ידי תיאטרון חיפה. הספר הוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, ובכיכובם של אסי דיין, באחד מתפקידיו הראשונים, ואיריס יוטבת. הספר תורגם לאנגלית, איטלקית, וספרדית, והמחזה הוצג ברחבי העולם. המחזה הועלה מחדש, בכיכובה של אגם רודברג, על ידי תיאטרון בית ליסין.

הספר כלול בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות ובתיאטרון עיוני של בתי הספר בישראל.

הוא הלך בשדות (סרט)

הוא הלך בשדות הוא סרט קולנוע ישראלי שצולם בשחור לבן, שיצא לאקרנים בשנת 1967.

הסרט מבוסס על רומן בעל אותו שם מאת משה שמיר. הסרט מכר 324,000 כרטיסים בישראל.הסרט מתאר את חייו של אורי כהנא (אסי דיין), הפלמ"חניק, ואת אהבתו הגדולה למיקה (איריס יוטבת), נערה עולה, עד למותו הטראגי בשדה הקרב.

אורי הוא צבר יליד הארץ, קיבוצניק, הילד הראשון של קיבוץ "גת העמקים", בן 19. אורי הוא בעל ביטחון עצמי, וחש מחויבות עמוקה לארצו, למשפחתו, ולחבריו, אולם מעל לכל, הוא מחויב למשימות הצבאיות שהוטלו עליו. בניגוד לאורי, יליד הארץ, שבא "מכאן", מיקה, בת זוגו, היא עולה חדשה מפולין, פליטה חסרת כל, שבאה "משם" (השואה שאינה נזכרת בסרט במפורש), והגיעה על מנת להיקלט בקיבוץ. הסרט מגולל את סיפור אהבתם של השניים, כאשר ברקע סיפורו של הקיבוץ.

הוא הלך בשדות (פסל)

"הוא הלך בשדות" (1967) הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין. הפסל, בגובה של 175 ס"מ, עשוי יציקת ברונזה, צבועה בחלקה, שהוכנה בשלושה עותקים. אחד מן העותקים נמצא באוסף מוזיאון תל אביב, עותק שני נמצא באוסף האמן ועותק נוסף, צבוע ברובו בצבע ירוק-חאקי, נמצא באוסף פרטי.העבודה עשויה כאסמבלאז' המורכב מיציקות גופו של האמן בברונזה שחורה עם חלקי נשק, וצבועה בצבע אדום ולבן. הדמות, אשר מכנסיה מופשלים ואיבר מינה חשוף, מופיעה כחסרת זרועות, פיה פעור ומבטנה הקרועה מגיחים קני רובים וכן כדור פגז עגול. היא נועלת נעליים צבאיות גבוהות.

מקור שמו של הפסל, הוא בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" (1947), המתבסס בעצמו על שורות מתוך שירו של נתן אלתרמן - "האם השלישית ": "בני גדול ושתקן / ואני פה כותונת של חג לו תופרת / הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת". דמותו של גיבור הספר, אורי, תרמה רבות לעיצוב דמותו של הצבר המיתולוגי, "יפה הבלורית והתואר". באותה שנה שבה נוצר הפסל (1967), עובד ספרו של שמיר לסרט בכיכובו של אסי דיין, לאחר שכבר הוצג פעמיים כמחזה על בימת התיאטרון.

העבודה מציגה דגם אלטרנטיבי לישראלי ההרואי ה"צבר". הטכניקה הפיסולית משלבת בין ביטוי אקספרסיבי עם צורות אמנותיות מודרניסטיות אשר זוהו עם תרבות מחאה ברוח אמנות הדאדא, הסוריאליזם והפופ ארט. הוא "מהווה תקדים להתרסה פוליטית, בעיקר בפן הגופני-פסיכולוגי שלה - וזאת תוך פנייתו אל יצירות ספרותיות ושימוש אינטנסיבי בגוף כמקום של מאבק, פגיעות, אלימות".

התנועה למען ארץ ישראל השלמה

התנועה למען ארץ ישראל השלמה היא תנועה של אישי ציבור ואנשי רוח מימין ומשמאל שקמה ביולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, ודגלה באידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. התנועה קראה להחזיק בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן שנכבשו במלחמה זו, ולהתיישב בהם.

י"ב באלול

י"ב באלול הוא היום השנים-עשר בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השישי

למניין החודשים מניסן.

יוסף מילוא

יוסף ("פפו") מילוא (פסובסקי) (29 במאי 1916–2 בפברואר 1997) היה שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי, ממייסדי תיאטרון הקאמרי. חתן פרס ישראל בתחום תיאטרון לשנת 1968.

כבשת הרש (ספר)

כבשת הרש, אשר כתב ב-1957 הסופר משה שמיר, הוא רומן היסטורי השם בפי אוריה החיתי את תיאור מהלך חייו, המועלה על ידו על הכתב טרם נשלח אל מותו בפקודת דוד המלך בימי המצור של צבא יואב בן צרויה, שר צבא ממלכת ישראל המאוחדת על רבת בני עמון. הרומן מהווה פרשנות והרחבתו של סיפור ניאופו של דוד עם בת שבע, אשת רעו, אוריה, בגינו המשיל בפניו נתן הנביא את משל כבשת הרש, דוד התוודה על חטאו ונענש.

למרחב

למרחב היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ויצא לאור בין השנים 1954 עד 1971. עורכי העיתון היו ישראל אבן נור, משה כרמל, אברהם תרשיש ודוד פדהצור אך הרוח החיה, קובע הקו האידאולוגי וכותב רוב המאמרים הפרוגרמטיים בעיתון היה ישראל גלילי.

מאזנים (כתב עת)

מֹאזְנַיִם הוא כתב עת ספרותי של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.

מפלגת לע"ם

מפלגת לע"ם (בשמה המלא: תנועת עבודה ממלכתית בליכוד) הייתה מפלגה בתוך סיעת הליכוד, שהתקיימה בין השנים 1976 ל-1985.

באוקטובר 1975 החלו שיחות על איחוד המרכז העצמאי, הרשימה הממלכתית, והתנועה למען ארץ ישראל השלמה שהיו כולן חברות בליכוד, לקראת איחוד כולל של כל החטיבות בליכוד למפלגה אחת. השיחות הסתיימו בינואר 1976 בהכרזה על הקמת מפלגת לע"ם, שהייתה לחטיבה השלישית בגודלה בליכוד, לצד חרות והמפלגה הליברלית. יו"ר המפלגה היה יגאל הורביץ, יו"ר מרכז המפלגה היה משה שמיר ויו"ר המזכירות היה אליעזר שוסטק. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית נבחרו לרשימת הליכוד לכנסת מועמדי לע"ם בשיטת הכל בוחרים בכל, תוך שמירת שריון לחטיבות השונות של המפלגה. בבחירות הצליחו כל חברי הכנסת של המפלגה בכנסת השמינית להיבחר מחדש. משה שמיר היה הנציג החדש היחיד, שנבחר לנציג חטיבת תנועת העבודה למען א"י השלמה בגוברו על יעקב אייגס וצבי שילוח, לאחר שאברהם יפה הודיע שלא יתמודד. מועמדים אחרים שלא נבחרו היו מאיה תבורי, אריה גולדשטיין ואהרן מלצר.

ב-1981 פרשו יגאל הורוביץ, זלמן שובל, ויצחק פרץ מהמפלגה והקימו מחדש את הרשימה הממלכתית כסיעה עצמאית תחת השם "רפ"י - הרשימה הממלכתית" (מאוחר יותר הצטרפו הורוביץ ושובל למשה דיין בהקמת תל"ם, ואילו פרץ חזר לליכוד). ב-1985, על רקע מאמצי "התנועה לליכוד הליכוד" שפעלה באותן שנים על מנת למזג את התנועות השונות שפעלו בתוך הליכוד לכדי מסגרת מפלגתית אחת, נטמעה מפלגת לע"ם בתוך תנועת החרות. שלוש שנים לאחר מכן באוגוסט 1988 איחדו חרות והמפלגה הליברלית את מוסדותיהן המפלגתיים, ובכך בא הקץ על קיום המפלגות הפנימיות בליכוד.

נתיב (כתב עת)

נתיב היה כתב עת ישראלי שעסק בחשיבה מדינית ותרבותית. כתב העת יצא לאור פעם בחודשיים החל משנת 1987 בהוצאת מרכז אריאל למחקרי מדיניות ובעריכתו של אריה סתיו. הגיליון האחרון המודפס הוא גיליון 123, שיצא לאור בדצמבר 2008. ארכיון המאמרים הועלה לרשת האינטרנט ומאמרים נוספים המשיכו להופיע באתר האינטרנט של כתב העת.

מאמריו הפוליטיים של נתיב מתמקדים בהתרעות בפני הסכנות הצפויות למדינת ישראל לטענת כותביו מן העולם המוסלמי. דגש חזק מושם על דעת הכותבים כי תהליך השלום הוא חסר תועלת וניסיון להראות כי יש בו הונאה - הן מן הצד הערבי והן הונאה עצמית לכאורה של אנשי השמאל היהודי. מאמרים רבים בנתיב מוקדשים לניסיונות להוכיח זיקה שבין המאבק הפלסטיני בעבר ובהווה לנאציזם ולאנטישמיות האירופאית. וזאת במקביל למאמרים רבים המוקדשים לשלילת קיומו של העם הפלסטיני. כתב העת אינו שולל רק את הניסיון להגיע להסדר (על בסיס ויתורים על שטחי מדינת ישראל) עם הפלסטינים אלא גם עם יתר מדינות ערב, ובכללן מצרים, סוריה וירדן.

לכתב העת מדור תרבותי ובו מפורסמת שירה עברית, שירה מתורגמת וקטעי פרוזה. את המדור ערך משה שמיר, ואחריו דרור אידר.

צוותא

מועדון צוותא בתל אביב הוא מהמרכזים הוותיקים לאירועי תרבות ואמנות. "צוותא" הוקם כ"מרכז לתרבות מתקדמת" על ידי השומר הצעיר כזרוע אמנותית לביטוי ערכי התנועה, לצד מפ"ם בפוליטיקה והקיבוץ הארצי בפיתוח הקיבוצים בארץ. המשורר אברהם שלונסקי היה הוגה הרעיון וממייסדיו ופעיליו המרכזיים של "צוותא". בחודש פברואר 1972 עבר מועדון "צוותא" למשכנו הנוכחי ברחוב אבן גבירול 30 (בניין לונדון מיניסטורס). הצייר יחזקאל קמחי עיצב את הסמל של "צוותא".

אנשי "צוותא", מגדירים את מסגרתם כ"מרכז לתרבות מתקדמת". המרכז משמש במה להופעות בידור, תיאטרון ומוזיקה, לצד פעילויות תרבות ואמנות שונות ומגוונות. במקום ישנם שני אולמות בהם מתקיימים כ-90 אירועים בחודש.

ארכיון "צוותא" נמצא בארכיון המרכזי של השומר הצעיר, ארכיון יד יערי בגבעת חביבה.

רומן היסטורי

רומן היסטורי הוא רומן, שעלילתו מתרחשת בתקופה שקדמה לזמן חיבורו. לעיתים עומדים אירועים היסטוריים ידועים במוקד העלילה, שגיבוריה הראשיים הם דמויות היסטוריות ממשיות (דוגמה לכך היא הרומן מלך בשר ודם של משה שמיר, העוסק בחיי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי). במקרים אחרים הדמויות בדיוניות, והמאורעות ההיסטוריים עומדים ברקע העלילה (כזה הוא למשל הרומן בין שתי ערים מאת צ'ארלס דיקנס, המתרחש על רקע המהפכה הצרפתית). יש רומנים היסטוריים שבהם נעשה מאמץ לדייק ככל האפשר בעובדות ההיסטוריות, אך סופרים אחרים מעדיפים לוותר על הדיוק ההיסטורי לטובת מטרות אמנותיות.

סוגה ספרותית זו הייתה מקובלת במאה ה-19. סופרים בולטים בסוגת הרומן ההיסטורי: וולטר סקוט, אלכסנדר דיומא, רפאל סבטיני וג'יימס מיצ'נר. במחצית הראשונה של המאה ה-20 זכתה הסוגה לתחייה מחודשת, וכללה רומנים של סופרים כגון ליאון פויכטוונגר (היהודי זיס, הטרילוגיה יוספוס), ליאו פרוץ ("הכדור השלישי", "המרקיז דה בוליבר", "הפרש השוודי") ואלפרד דבלין (ולנשטיין).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.