משה שטקליס

משה שְׁטֶקֶלִיס (18 ביוני 189812 במרץ 1967) היה ארכאולוג ישראלי, פרופסור לארכאולוגיה פרהיסטורית באוניברסיטה העברית בירושלים. נחשב לפרהיסטוריון העברי הראשון.

משה שטקליס
Moshe Stekelis
לידה 18 ביוני 1898
פטירה 12 במרץ 1967 (בגיל 68)
ענף מדעי ארכאולוגיה פרהיסטורית
מדינה ישראל
תרומות עיקריות
חפירה באתרי מפתח פרהיסטוריים, גילוי התרבות הירמוכית

ביוגרפיה

נולד בקמניץ-פודולסקי שבאוקראינהתחום המושב של האימפריה הרוסית). למד ארכאולוגיה באוניברסיטת אודסה והחל לעסוק בארכאולוגיה של אתרים פרהיסטוריים בברית המועצות, אולם הוגלה לסיביר בעוון פעילות ציונית ובשנת 1928 עלה לארץ ישראל. בסוף שנת 1929[1] נישא למשוררת מרים ילן-שטקליס. ב-1939 התגרש ממנה והתחתן עם המאיירת בינה גבירץ שאיירה את ספרה הראשון של ילן-שטקליס.[2]

בתחילה עבד בישראל בייבוש ביצות כבארה, ובמהלך עבודתו גילה את מערת כבארה בשנת 1929. בשנת 1931 חפר עם בנימין מזר במערת קבורה ברמת רחל ובעקבות החפירות נתגלעו בין השניים חילוקי דעות בעניין הקרדיט על פרסום תוצאות החפירות.[3] בשנת 1931 ערך סקר של דולמנים ומבנים מגליתיים בדרום סוריה ובצפון ארץ ישראל. בהמשך היה הראשון לחקור בשיטתיות את האתרים הפלאוליתיים גשר בנות יעקב ומערת קפזה, ביחד עם הקונסול הצרפתי בירושלים רנה נוויל. בשנת 1935 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה בפריז, ובשנת 1938 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1943 חפר מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים באתר הנאוליתי שער הגולן. המשלחת שבה לחפירות באתר לאחר תום מלחמת העצמאות בין השנים 1949-1952. שטקליס חשף כפר עם מאפיינים של תרבות נאוליתית ייחודית, שלה תעשיית כלי צור, כלי חרס וחפצי אומנות רבים כצלמיות, וכינה אותה בשם "התרבות הירמוכית" (על שם נהר הירמוך הזורם בסמוך לאתר). הכפר הירמוכי מתוארך בקירוב לשנים 6400 לפנה"ס עד 6000 לפנה"ס. גודל האתר כ-0.2 קמ"ר (כ-200 דונם) וחיו בו 2,000-1,000 איש, דבר המלמד כי ההתיישבות הייתה אחת מהגדולות בעולם באותה עת.

בין השנים 19441947 השתתף בחפירות בתל בית ירח, יחד עם בנימין מזר ומיכאל אבי-יונה. בשנת 1949 ניהל חפירות באתר עברון מהתקופה הפלאוליתית התחתונה.[4] בשנות ה-50 חפר במערת כבארה ומצא שם קבורה של האדם הניאנדרטלי מהתקופה הפלאוליתית התיכונה[5] וב-1960 ניהל את החפירות הראשונות בעובדיה שבעמק הירדן.[6] עם האתרים הנוספים שבהם חפר נמנים גם האתרים בכרמל: מערת ספונים (1941), נחל אורן ומערת אצבע.

כל האתרים הנזכרים לעיל מוכרים כיום כאתרי המפתח של הפרהיסטוריה של ארץ ישראל, ורובם נחקרו על ידי משלחות ארכאולוגיות נוספות לאחר מותו של שטקליס.

שטקליס עודד הקמת מוזיאונים שיעסקו בפרהיסטוריה וזאת כדי להנגיש את תוצאות המחקר לציבור. בשנת 1962 ייסד את המוזיאון לפרהיסטוריה בגן החיות הלימודי שבמרכז הכרמל בחיפה.[7] הוא נטל חלק בעיצוב אופים של מוזיאון התרבות הירמוכית בשער הגולן, והתצוגה של הממצא הפרהיסטורי במוזיאון ישראל.

בשנת 1982, נמצא על ידי צוות החפירה במערת כבארה שלד של אדם ניאנדרתלי. לשלד ניתן השם "משה" על שם משה שטקליס.

עם תלמידיו נמנים הפרהיסטוריונים עופר בר-יוסף ותמר נוי.

משה שטקליס נפטר בביתו שבירושלים ונטמן בבית עלמין בעיר. המוזיאון לפרהיסטוריה בחיפה נקרא על שמו.

ספריו

  • Les monuments mégalithiques de Palestine, Paris: Masson (Archives de l’Institut de paléontologie humaine, 15), 1935.‎

בעריכתו ובהשתתפותו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מודעה המודיעה על הנישואים, דבר, 27 בדצמבר 1929.
  2. ^ יוסי רגב, האכזבה של הילדה והאכזבה של המשוררת, 22 בפברואר 2009
  3. ^ בעניין חפירות רמת רחל, משה שטקליס, דבר, מכתב למערכת, 9 בנובמבר 1934; תשובה בעניין החפירות ברמת רחל, בנימין מייזלר, דבר, מכתב למערכת, 13 בנובמבר 1934.
  4. ^ תקופת האבן, מוזיאון לתולדות העיר נהריה
  5. ^ מערת כבארה, אתר SYT
  6. ^ שרידים ממהפכה גדולה, דבר, 27 במאי 1960.
  7. ^ מוזיאון לפרי-היסטוריה נפתח על הכרמל בחיפה, דבר, 16 בפברואר 1962.
ארץ ישראל בעת העתיקה

ארץ ישראל בעת העתיקה היא תחום מחקר ענף בתחומי ההיסטוריה, הארכאולוגיה והאנתרופולוגיה מאז המאה ה-19. בספרות המחקר הרבה, שהשתתפו בכינונה והרחבתה חוקרים מרחבי העולם, הוצעו מספר תיקופים ונושאים עיקריים למחקר.

בנימין מזר

בנימין מזר (מֵיזלר) (Mazar;‏ 28 ביוני 1906 – 9 בספטמבר 1995) היה ארכאולוג וחוקר יהדות, הנחשב לאבי הענף הישראלי של הארכאולוגיה המקראית.

גולגולת מכוירת

גולגולות מכוירות הן גולגולות שנותקו מגוף המת ופוסלו תוך שימוש בטין, שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות בתקופה הנאוליתית בקדם קרמית ב' (9,500-8,000 שנים לפני זמננו). הגולגולות נשמרו בנפרד בקבוצות. המנהג הזה היה חלק מפולחן המתים. הגולגולות שכוירו היו גולגולות של בוגרים גברים. בכל האתרים הגולגולות נמצאו באזור המגורים, לרוב מתחת לרצפה.

דיורמה

דיורמה היא מודל תלת-ממדי בגודל מלא או ממוזער המציג את הנושא בסביבתו הטבעית. בניגוד למיניאטורה רגילה המוצגת במנותק מהסביבה הטבעית שבה נמצא הנושא (כגון שלד דינוזאור במוזיאון), בדיורמה הנושא מוצג ברקע המדמה את סביבתו הטבעית. למשל: פוחלץ של בעל חיים ברקע המדמה את בית גידולו. בהשאלה, המושג דיורמה משמש גם לציורים המציגים סצנה טבעית בקנה מידה, כגון יער קרטיקוני ובו דינוזאורים ממינים שונים שחיו באותה תקופה.

דיורמות מופיעות לעיתים קרובות במוזיאונים, לעיתים בתוך תיבת תצוגה עשויה זכוכית. נושאים נפוצים הם עולם הטבע, בעלי חיים ואנתרופולוגיה.

דיורמות נבנות לפעמים כחלק מתחביב כגון בניית דגמים להרכבה של דגמי כלי רכב צבאיים וסצינות צבאיות, דגמי דמויות, דגמי מטוסים וכדומה.

במאה ה-19 שימש המושג "דיורמה" במשמעות שונה, לתיאור תצוגות נעות (בדומה לפנורמה נעה), שנחנכו על ידי לואי ז'אק מנדה דאגר בפריז ב-1822 וב-1823 בלונדון. המושג המודרני של דיורמה, במשמעות: "רפליקה של סצנה בקנה מידה" הוטבע ב-1902.

דיורמות בנות ימינו הן דגמי נופים, המתארים בקנה מידה אירועים היסטוריים ונופים טבעיים ומלאכותיים למטרות חינוך ובידור. השימוש המוזיאלי הראשון בדיורמה כתצוגה תלת ממדית נעשה ברומניה ב-1907.

דיורמות העושות שימוש בדגמים מיניאטוריים הן בשימוש נרחב במוזיאונים. במוזיאון המדע והתעשייה בשיקגו נעשה שימוש בדיורמות ובדגמי רכבות להדגמת תחבורה מסילתית. הדיורמות מציגות דגמים בקנה מידה של 1:87, המקובל בדגמי רכבות לתצוגה. לעומת זאת, דיורמות של אספני דגמי רכבות נבנות בקני מידה של 1/35 או 1/48.

במוזיאון לפרהיסטוריה ע"ש משה שטקליס, שהוא חלק ממוזיאוני חיפה וממוקם במכון הביולוגי אשר בגן החיות הלימודי חיפה, ישנה תצוגת דיורמות להמחשת חיי האדם הניאנדרטלי.

המוזיאון לפרהיסטוריה ע"ש משה שטקליס

המוזיאון לפרהיסטוריה ע"ש משה שטקליס נפתח בשנת 1962 בחיפה וממוקם בבנין המכון הביולוגי בגן החיות הלימודי חיפה במרכז הכרמל ליד גן האם. המוזיאון נקרא בתחילתו "המוזיאון לפרהיסטוריה", ולאחר מותו של הארכאולוג משה שטקליס בשנת 1967 נקרא על שמו. המוזיאון יועד להצגת ממצאים מתקופות פרהיסטוריות וכן כדי לשמש מרכז למחקר מדעי על תקופות אלה. המוזיאון הוא חלק ממוזיאוני חיפה.

התרבות הירמוכית

התרבות הירמוכּית היא תרבות ארכאולוגית מהתקופה הנאוליתית הקרמית שהתקיימה בערך בין השנים 6400 - 5800 לפנה"ס, לפי תאריכי פחמן 14 מכוילים. התרבות הוגדרה לראשונה באזור שדות שער הגולן, והיא קיבלה את שמה על שם נהר הירמוך הזורם בסמוך. זוהי התרבות הראשונה שעשתה שימוש בכלי חרס בפרה-היסטוריה של ארץ ישראל בפרט ואחת מהעתיקות שעשו בהם שימוש באזור הלבנט בכלל. עוד ידועים באתרי תרבות זאת מבני חצר גדולים, באר, חפצי אמנות ועדויות לכלכלה חקלאית הנסמכת על גידול צמחי תרבות וחיות משק.

יהודה רות

יהודה רוֹת (23 ביולי 1908 – 10 במאי 1990) נחשב לאחד מאבות המחקר הארכאולוגי הפרהיסטורי במדינת ישראל. הקים את המוזיאון לתרבות הירמוכית בקיבוץ שער הגולן, שלאחר פטירתו נקרא על שמו.

יעקב עולמי

יעקב עולמי (ינואר 1906 – 29 ביוני 1990) היה אגרונום וארכאולוג ישראלי, הנחשב לאחד מאבות המחקר הארכאולוגי הפרהיסטורי בארץ ישראל. מפעל חייו המדעי היה סקר ארכאולוגי מקיף בכרמל ובסביבתו. הסקר, שארך שנים רבות, פורסם בשני ספרים ובמאמרים רבים והביא לידיעה מקיפה של התיישבות האדם בכרמל בכל התקופות. במסגרת הסקר גילה עולמי את האתרים הפרהיסטוריים נחל אורן ומערת רקפת, וכן גילה ותיעד עשרות אתרים ונקודות ממצא נוספים, שחלקם כבר נהרסו עקב הפיתוח המואץ באזור.

מוזיאון האדם הקדמון

מוזיאון האדם הקדמון הוא מוזיאון פרהיסטורי בקיבוץ מעין ברוך. המוזיאון מכיל אוסף יוצא דופן, בסדר גודל עולמי, של ממצאים פרהיסטוריים מאזור עמק החולה. כל הממצאים נאספו על ידי אמנון אסף שייסד והקים את המוזיאון. בשנת 1954. על פי המלצתו של הארכאולוג משה שטקליס, הוכר המוזיאון רשמית כמוזיאון פרהיסטורי.החל מ-2012, אוצר המוזיאון הוא פרופ' גונן שרון מהמכללה האקדמית תל-חי

מוזיאוני חיפה

מוזיאון חיפה היא חברה לתועלת הציבור בבעלות מלאה של עיריית חיפה. החברה כפי שהיא קיימת היום הוקמה ב-23 בפברואר 1976. ב-5 בנובמבר 2008 שינתה את שמה לחברת מוזיאוני חיפה, חל"צ.

ביום היווסדה כללה החברה את כל המוזיאונים שהיו בזמנו מחלקה בעירייה אבל אלה היו מוזיאונים שונים מהיום. עד שנת 1977 שכנה החברה על מוזיאוניה השונים באחד מאגפיו של בניין העירייה ברחוב חסן שוקרי. בשנת 1977 הועברה לבניין הנוכחי ברחוב שבתאי לוי 26. הבניין שופץ במיוחד למטרה זו ונפתח לקהל הרחב בשנת 1978. משה נובק בהיותו מנכ"ל הקים בחיפה "קריית המוזיאונים".

בשנת 1985 החברה כללה:

מוזיאון לאמנות חדשה. המוזיאון נפתח ב-7 באוקטובר 1951 באגף הימני של בניין העירייה. בו שכנו מאז יום היווסדו שני מוזיאונים: א'. המוזיאון לאמנות עתיקה (מיסודו של א.מ. ראש (רוץ'); ב'. מוזיאון לאמנות חדשה. ד"ר פ. שיף ניהל את המוזיאון לאמנות חדשה מ-1955 ועד 1964. ב-1961 נתמנה כמנהל המוזיאון לאמנות עתיקה וחדישה בחיפה. המוזיאון עבר לבניין ברחוב שבתאי לוי בשנת 1978.המוזיאון מציג את אלפי עבודותיהם של אמנים ישראלים ובינלאומיים, ומספר את סיפורה של התרבות הישראלית העכשווית. מוזיאון חיפה לאמנות, אחד משלושת המוזיאונים לאמנות הגדולים בישראל, משתרע על שטח של כ-1,300 מ"ר ושוכן בשלוש קומות, מהווה מוסד ואבן שואבת לאמנים וחוקרי אמנות, בדגש על שאלות עכשוויות הנוגעות למהות, למשמעות ולפוטנציאל הגלומים באוסף מוזיאלי.

המוזיאון למוזיקה ולאתנולוגיה. המוזיאון נפתח לציבור הרחב ב-1956 ובשנת 1982 עבר לבניין ברחוב שבתאי לוי. המוזיאון נסגר בשנת 1995.

המוזיאון לפרהיסטוריה ע"ש משה שטקליס. ב-15 בפברואר 1962 נפתח המוזיאון לפרהיסטוריה לקהל הרחב והיה לראשון בארץ ובמזה"ת, ומבין המעטים בעולם כולו שיועד לפרהיסטוריה בלבד. המוזיאון כלל כמאה אלף ממצאים מהפרהיסטוריה הארץ ישראלית ובמיוחד מאזור הכרמל, כמו גם עשרות צלמיות מן האמנות הפרהיסטורית האירופאית.

מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. הוקם בשנת 1959.המוזיאון מציג מגוון נרחב של כ-7,000 מוצגי אמנות יפנית מסורתית ועכשווית, בהם ציורים והדפסים, ספרים מעוטרים עתיקים, פרגודים, חרבות עתיקות וחפצי אמנות שונים. המוזיאון, השוכן במרומי הכרמל, מוקדש כולו לתרבות היפנית, לאיסוף, לשימור, ולתצוגה של חפצי אמנות יפניים והוא היחיד מסוגו במזרח התיכון.

המוזיאון הימי הלאומי. הוקם בשנת 1953, מאוספו הפרטי של אריה בן־אלי, שהיה מייסדו ומנהלו הראשון של המוזיאון. בשנת 1972 נחנך הבניין ברחוב אלנבי 198, שם נמצא עד היום. המוזיאון מציג את תולדות הספנות באגן הים התיכון ואת סיפורה הימי של העיר חיפה. במוזיאון מוצגים מ-5000 שנות היסטוריה וארכאולוגיה ימית, ומאפשר למבקריו להתרשם וללמוד על ספינות עתיקות, עוגנים, אילי ניגוח וממצאים ארכאולוגיים נוספים, כמו מטמוני מטבעות זהב שנמצאו בחפירות ימיות. בנוסף מציג המוזיאון תערוכת הפיראטים ואת מפעל הספנות העברי.כיום החברה מפעילה מספר מוזיאונים עירוניים הממוקמים ברחבי העיר חיפה: מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, המוזיאון הימי הלאומי, מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון מאנה כץ, המוזיאון לפרהיסטוריה ומוזיאון הרמן שטרוק.

מוזיאון העיר חיפה שוכן במושבה הגרמנית במתחם הכולל שני מבנים מתקופת הטמפלרים:"בית העם", המבנה הטמפלרי הראשון שהוקם בארץ, "ובית הספר הטמפלרי", המוזיאון מבקש לתת ביטוי למגוון היסטוריות של אוכלוסיות שונות בעיר. במסגרת פעילות תרבותית המתקיימת במוזיאון, מוצגים בו נושאים הקשורים לטבורה ולאופייה של העיר, המהווה אבן שואבת לתרבויות שונות, מפגשי מזרח ומערב ונדונות בו סוגיות פוליטיות הנוצרות ומעובדות במרחב העירוני.

מוזיאון מאנה כץ נפתח בשנת 1977 בביתו של האמן מאנה-כץ, בבית בו התגורר ויצר בשנים האחרונות לחייו. מאנה־כץ הוריש בשנת 1958 לעיריית חיפה את כל רכושו ואוספיו. באוגוסט 2010 הועבר מוזיאון מאנה־כץ, שפעל עד אז כחלק מעיריית חיפה, בניהולה של הגב' נועה תרשיש, לניהול חברת המוזיאונים. בחודש נובמבר הקצתה עיריית חיפה תקציב לשיפוץ המבנה. המוזיאון נפתח מחדש לקהל ב-9 באפריל 2011 .

מוזיאון הרמן שטרוק, שנבנה ונוסד בביתו בחיפה, מאפשר הצצה אל חייו הצבעוניים ועשייתו העשירה של אחד מחשובי האמנים הבינלאומיים, בתחום ההדפס במאה העשרים, הרמן שטרוק (1944-1876) היה מחשובי האמנים בתחום ההדפסים במאה העשרים.

מטרותיה העיקריות של החברה הן: אחזקה וניהול מוזיאונים בחיפה; שמירה והצגה של חפצים שיש להם ערך אמנותי, ארכאולוגי, היסטורי, תרבותי או חינוכי; רכישה, אחסון והחזקה של נכסי המוזיאונים; קיום תערוכות, תצוגות ופעילויות חינוכיות; לטפח, לעודד ולהפיץ את ידיעת ואהבת האמנות, ההיסטוריה היהודית והכללית, וכל נושא העשוי להרחיב את הידע ולקדם את החינוך של הציבור.

מערת כבארה

מערת כַּבַּארַה היא מערת אבן גיר הממוקמת בשמורת חוטם הכרמל, צפונית-מערבית לרמת הנדיב. המערה שוכנת בגובה של כ-60 מטרים מעל גובה פני הים וכ-3 ק"מ מחוף הים. המערה ממוקמת במורדות הערוץ היורד ממזרח אל אזור ביצות כבארה לשעבר. המערה היא המערה הדרומית שבמערות הפרהיסטוריות שבכרמל, ובה אולם מרכזי שאורכו כ-26 מטר ורוחבו כ-20 מטר. המערה יושבה לפרקים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה ועד סוף התקופה האפיפלאוליתית בין השנים 60,000 - 11,000 לפני זמננו, והתפרסמה בשל ממצאים ארכאולוגיים ושרידי שלד אנושיים חשובים שהתגלו בה בחפירותיהם של הארכאולוגים פרנסיס טרוויל-פיטר, משה שטקליס, עופר בר-יוסף, ושותפיהם.

המערה התגלתה על ידי משה שטקליס בשנת 1929 ונערכו בה חפירות רבות: ב-1930 על ידי דורותי גארוד ות"ד מקקאון, בשנת 1931 על ידי טרוויל-פיטר ודורותי ביינס מבית הספר הבריטי בירושלים ובית הספר האמריקני לחקר הפרהיסטוריה, בשנים 1951-1957, 1964-65 על ידי שטקליס מהאוניברסיטה העברית. בשנת 1968 על ידי עופר בר-יוסף ואיתן צ'רנוב, ובשנים 1982‏–‏1990, על ידי צוות ישראלי-צרפתי, בראשותם של עופר בר-יוסף, ברנאר ונדרמרש וברוך ארנסבורג.

באתר שש שכבות עיקריות, המסומנות ב-A ועד F.

שכבה A - השכבה העליונה ביותר, שייכת לבין ימינו לתקופה הכנענית.

שכבה B - שכבה נאטופית (לפני כ-11,000-12,000 שנים).

שכבה C - שכבה כבארית (לפני כ-16,000-18,000 שנים, הכינוי בא משם המערה).

שכבה D - שכבה אוריניאקית.

שכבה E - שכבה אוריניאקית.

שכבה F - שכבה מוסטרית (לפני כ-41,000 שנים ויותר).

בחפירות שטקליס ב-1965 נתגלה שלד תינוק ניאנדרתלי כבן שבעה חודשים מהתקופה המוסטרית, שנקבר קבורה ראשונית מכוונת.

הממצא העיקרי שנמצא במערה בחפירות בשנת 1982 על ידי הצוות הישראלי-צרפתי, הוא שלד של אדם ניאנדרתלי. השלד, שכינויו "משה", תוארך בשיטת הלומינסצנסיה התרמית לסביבות 60,000 לפנה"ס. זהו השלד המקיף והשמור ביותר של האדם הניאנדרתלי שנמצא עד כה. השלד שנמצא כלל עמוד שדרה, צלעות ואגן, אך לא נמצאו הגולגולת והגפיים התחתונות. מאז שנת 1856, התבסס חקר הניאנדרתלים ברובו על גולגולות שונות שנמצאו בחפירות. עם זאת עד ל"משה" לא התגלה אף לא חלק קטן משלד הגוף של אדם ניאנדרתלי, ובשל כך חשיבותו הרבה. הממצא עורר הדים בעולם ופתר חלק מהמחלוקות שהיו בנושא זה במשך תקופה ארוכה.

בשכבה C נמצאו עצמות שרופות של ילדים ומבוגרים, המעידות על מנהג של שריפת מתים. נמצאו כלים רבים ומגוונים השופכים אור רב על הכלים של בני האדם והחומרים מהם יוצרו בתקופות הקדומות (בעיקר כלי צור וכלים עשויים מעצמות כמו צלצלים, חכות, מגרדים וידית מגל). כמו כן נמצאו שרידים של בעלי חיים שונים, שחלקם נכחדו מארץ ישראל (כמו קרנף), שיש בהם ללמד על החיות שהיו קיימות בארץ ישראל, השימוש של בני האדם בבעלי חיים בתקופות הנאטופית והכבארית, בארץ ישראל, ועל שינויים גאוגרפיים שחלו במקום בתקופות אלו.

מערת קדומים

מערת קדומים או מערת הקפיצה, הידועה במחקר גם בשם מערת קפזה (Qafzeh Cave), היא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי הנמצא למרגלות הר הקפיצה (הר קדומים), מדרום לנצרת. באתר נמצאו שרידים חשובים של האדם הקדמון. זו אחת הדוגמאות הקדומות בעולם לבני אדם בעלי אנטומיה מודרנית.

משה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

נחל אורן (אתר ארכאולוגי)

נחל אורן הוא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי במערב הכרמל, על המדרון הצפוני של נחל אורן במוצאו אל מישור חוף הכרמל. האתר כולל מערה (מערת אורן) ומשתרע בעיקר על המדרון שמשתפל ממנה. סלילת כביש 721 פגעה בחלקו התחתון. חשיבותו של האתר נובעת משני גורמים: זהו אחד המקומות היחידים בלבנט בו מתועד המעבר בין התקופה האפיפלאוליתית לתקופה הנאוליתית, דהיינו מאורח חיים של ציד ולקט לאורח חיים חקלאי; וזהו אחד מהאתרים העשירים ביותר של השלבים המאוחרים של התרבות הנאטופית, תרבות המעבר המגשרת בין התקופות האלה.

עין גב I

עין גב I הוא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי השוכן כחצי ק"מ מזרחית לחוף הכנרת, ליד עין גב. האתר מתוארך בעזרת בדיקת פחמן 14 לתרבות הכבארית, כ-13,750 שנים לפנה"ס.

רנה נוויל

רְנֶה נֵוויל (René Victor Neuville; ‏30 באוקטובר 1899, גיברלטר – 23 ביוני 1952, ירושלים) היה דיפלומט צרפתי, שכיהן כקונסול צרפת בירושלים, ומחלוצי המחקר הפרהיסטורי בארץ ישראל.

שטקליס

האם התכוונתם ל...

שמואל ייבין

שמואל יֵיְבין (2 בספטמבר 1896 – 28 בפברואר 1982) היה ארכאולוג ישראלי, מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים (1948–1959), פרופסור באוניברסיטת תל אביב (1955–1969).

חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (1955) ובפרס ישראל למדעי היהדות (1968).

תל בית ירח

תל בית ירח הוא תל ארכאולוגי וגן לאומי לחופה הדרום מערבי של הכנרת, בסמוך למוצא הירדן, המזוהה עם הערים הקדומות בית ירח ו- צינברי הנזכרות במקורות חז"ל ובמקורות נוספים כיישובים סמוכים זה לזה השוכנים לצד מוצא הירדן מהכנרת.

בתל ממצאים מתקופות רבות, החל מן התקופה הכלכוליתית ועד התקופה הצלבנית, וכן שרידי בית כנסת מתקופת התלמוד ושרידי כנסייה ביזנטית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.