משה קול

משה קוֹל (קוֹלוֹדְנִי) (28 במאי 19117 ביולי 1989) היה מנהיג ציוני, חבר הנהלת הסוכנות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

משה קול
Moshe Kol
משה קול, דצמבר 1948
מדינה ישראל  ישראל
תאריך עלייה 1932
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים
סיעה המפלגה הפרוגרסיבית, המפלגה הליברלית, הליברלים העצמאים
שר התיירות ה־2
12 בינואר 196620 ביוני 1977
(11 שנים)
יגאל הורביץ
(כשר התעשייה, המסחר והתיירות)
שר הפיתוח ה־6
12 בינואר 196615 בדצמבר 1969
(4 שנים)
חבר הכנסת
20 באוגוסט 195110 בספטמבר 1951
(3 שבועות ויום)
30 בנובמבר 195911 בינואר 1966
(6 שנים ו-6 שבועות)
17 בנובמבר 196915 בדצמבר 1969
(4 שבועות ויום)
21 בינואר 197410 במרץ 1974
(7 שבועות)
כנסות ה־2, 46, 7, 8
יו"ר ועדת החינוך והתרבות ה־3
4 בספטמבר 196122 בנובמבר 1965
(4 שנים ו-11 שבועות)
ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית
19481964
(כ־16 שנים)
Eleanor Roosevelt and Moshe Kol in Israel - NARA - 196114
משה קול ואלינור רוזוולט, 1962
Moshe Kol bridge in Eilat
לוחית זיכרון בגשר על שם משה קול באילת
Moshe Kol Aliyat Hanoar ca1951
משה קול בעת ששימש כראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית בחברת ילדים באחד ממוסדות המחלקה במגדיאל
4 - Eshkolat GezerRegionalCouncil
משה קול, שני משמאל לנואם לוי אשכול בטקס ייסוד ישוב במועצה אזורית גזר, 1950
Moshe Kol 1966-01-12
משה קול, ינואר 1966

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

משה קולודני נולד בעיירה פינסק (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, וכעבור שנים אחדות בתחומי המדינה הפולנית החדשה) למרדכי (בן ר' פנחס אליהו (אלתר) הלוי קולודני, שהיה מחשובי המנהיגים הרוחניים בפינסק[1]) וליהודית לבית קפלן (דודהּ, מרדכי קפלן, היה מו"ל בוורשה, מראשי "תושיה" ומייסד-שותף של סינדיקט ההוצאה לאור "צנטראל"). למד ב"חדר מתוקן", שהיה מושפע מרעיונות חובבי ציון והתנועה הציונית, והמלמדים בו היו דתיים-לאומיים שלמדו עברית. לאחר שסיים לימודיו ב"חדר", התקבל לגימנסיה הרוסית, אך בשל צו שהועיד את הגימנסיה רק למיעוט הרוסי, ואסר לקבל תלמידים יהודים, פנה לגימנסיה "תרבות" העברית שקמה בעירו, והתקבל כתלמיד בכיתה ב'. קול היה מבוני קן השומר הלאומי- הנוער הציוני בעירו. הוא נבחר להיות נציג התנועה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין, והסכים לדחות את עלייתו לארץ ישראל בשל בקשת חברי התנועה.

עלייתו ובניין התנועה בארץ

קול עלה לארץ ישראל בשנת 1932. הוריו רצו שילמד רפואה במערב אירופה, אך הוא לא הסכים, והצדדים התפשרו על כך שקול יעלה לארץ ישראל וילמד באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל ימשיך לפעול בתנועת הנוער הציוני. מזכירות התנועה שכנה בקיבוץ התנועה בפתח תקווה, שהיה הראשון לקיבוצי הנוער הציוני בארץ ישראל. באותם ימים שררה בארץ ישראל אבטלה, דבר שעורר תחרות בין ההסתדרות הכללית והפועל העברי על כל מקום עבודה.

בשנים 19411946 היה קול חבר בוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית. הוא ראה באחדות ההסתדרות ערך ציוני ולאומי, ושאף ליצירת לשכת עבודה כללית, בלתי מפלגתית ונייטרלית, שתחלק עבודה לכל דורש לפי נתונים אובייקטיבים ולא מפלגתיים. קול החליט להפסיק את לימודיו ולהתמסר כליל לארגון התנועה בארץ, ולהבטיח את נאמנותה לעקרונותיה.

קול הצטרף לקיבוץ הנוער "המפלס" בכפר סבא ועסק בעיקר בשאלות התרבות והחברה, שאלות החינוך התנועתי לקראת חיי קבוצה. עם הקמת המדינה וקליטת העלייה של שארית הפליטה, היה ממייסדי שבעה קיבוצים נוספים, תחת כנפיה של התנועה העולמית של הנוער הציוני. בנוסף היה בין מנהלי המאבק הרעיוני והציבורי הגדול למען חינוך אחיד, ובעד מיזוג המגמות החינוכיות לצורך אחדות העם.

פעילויות חברתיות בארץ

קול השתתף בקונגרס ה-18 של התנועה הציונית בפראג, שהיה סוער ורצוף מאבקים בין תנועת העבודה הציונית והתנועה הרוויזיוניסטית, מכיוון שהתקיים לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בקונגרס זה הכריע קולו של קול בהצעת תנועת העבודה לבחירות לנשיאות, וכשחזר ארצה נודע לו כי העיתון "דבר" פרסם מהדורה מיוחדת בשל הצבעה זו.

קול שימש כנציג הראשון של העובד הציוני בוועד הפועל של ההסתדרות, והיה ממונה על הפיקוח על חלוקת העבודה. במסגרת זו פרסם חוברת בשם "חלוקת עבודה – כיצד?".

בשנת 1946 נפתח בפריז הכינוס האירופי הראשון של תנועת הנוער הציוני לאחר מלחמת העולם השנייה. קול נאם על הדרך לבניין מדינה יהודית וקרא לליכוד המחנה הציוני הכללי, לחיזוקו ולהתפתחותו בהתיישבות ובמפעל הארץ-ישראלי, כדי שיהווה כוח דינמי ומשפיע בציונות העולמית ובמדינה העברית העתידית. לאחר כינוס זה נבחר קול להיות חבר הנהלת הסוכנות היהודית, ומשנת 1947 שימש ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות. ביוזמתו נקלטה חברת הנוער הראשונה בקיבוץ עין חרוד. במשך השנים התרחבה מפת הקליטה בכל הזרמים הקיבוציים, והוקמו כפרי נוער ומוסדות חינוך. בשנת 1949 הוחלט להקים מסגרת למוסדות החינוך של התנועה, בשם "יסודות". במסגרת זו הוקמו חמישה כפרי נוער – המוסד החקלאי במגדיאל, אלוני יצחק, חוות הנוער הציוני, נווה הדסה וניצנים. על עליית הנוער בתקופת אחריותו כתב קול בספריו "מסכת עליית הנוער" ו"נתיבות בחינוך ושיקום".

דרכו הפוליטית

עם החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית החלו גם מאורעות הדמים. במשך כל תקופת מלחמת הקוממיות נשאר קול בירושלים וניהל את ענייני עליית הנוער מתוך העיר הלוחמת והנצורה. קול נמנה עם חברי מועצת המדינה הזמנית והיה בין החותמים על מגילת העצמאות. בזמן החתימה על המגילה היה קול בירושלים הנצורה, והגיע לתל אביב באיחור של מספר ימים יחד עם אליהו דובקין.

בשנת 1948 נוסדה המפלגה הפרוגרסיבית על ידי איחוד העובד הציוני ורוב חברי עלייה חדשה. קול שימש יו"ר הנהלת המפלגה, שהתקיימה 13 שנים, עד שהתאחדה בשנת 1961 עם הציונים הכלליים ליצירת המפלגה הליברלית. ברוב שנות קיומה הייתה שותפה לקואליציות הממשלתיות בראשות דוד בן-גוריון. קול עמד לצד הממשלה במאבקה נגד הפרישה הצבאית ובעד אחדות בלעדית של צה"ל. נאבק למען הפיכת ירושלים לבירה ממשית של ישראל, ותבע שהכנסת תכונן חוקה למדינה. המפלגה הפרוגרסיבית הייתה בעד חופש המצפון, יחסה לערכי הדת והמסורת בחיי האומה חיובי, אך היא התנגדה לכל כפייה דתית ואורח חיים דתי על אזרחי המדינה. בנוסף נאבקה לשיווי זכויות מוחלט למיעוט הערבי בישראל. בתקופת כהונתו במפלגה הוציא קול ביטאון יומי של המפלגה בירושלים, שנקרא: "זמנים"; זאת למרות שעורך "הארץ" דאז, גרשום שוקן, היה חבר כנסת מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, אך לא נשתנה מבחינה זאת דבר ב"הארץ" כלפי המפלגה.

בשנת 1961, בעקבות המשבר שפקד את המדינה ואת הממשלה בשל פרשת לבון, שהביא לבחירות חדשות לכנסת (החמישית), הציע קול להקים תנועה ליברלית רחבה בישראל כדי להבטיח שלטון דמוקרטי יציב ותקין. זה יעשה על ידי איחוד העובד הציוני עם סיעת העובדים הציונים הכלליים בהסתדרות העובדים. היו שהטיפו להקים איחוד משולש, שבו תשותף גם מפלגת חרות, אך לדעת קול מפלגה צריכה להיות מושתתת על בסיס רעיוני ברור, והרי בסיס כזה אינו קיים בין הליברליזם המתקדם וההומאני של המפלגה הפרוגרסיבית ובין "חירות". לבסוף הוקמה המפלגה הליברלית המאוחדת והיא התמודדה לכנסת החמישית. תוצאות הבחירות הקנו לה 17 חברים בכנסת – שלושה יותר משהיו בשתי המפלגות יחדיו לפני האיחוד.

כששבו ועלו הקולות במפלגה הליברלית ליצור מערך משותף עם תנועת החירות כדי ליצור אלטרנטיבה להנהגה של מפא"י, היה קול בין המתנגדים למערך זה[2]. בעקבות החלטת המפלגה הליברלית להקים את גח"ל בשנת 1965, היה בין הפורשים מהמפלגה הליברלית שהקימו את המפלגה הליברלית העצמאית.

מעליית הנוער לשר בממשלה

בשנת 1965, לאחר שהוקמה המפלגה הליברלית העצמאית, זכו חברי המפלגה בבחירות בחמישה חברי כנסת. קול מונה לשר התיירות בממשלתו של לוי אשכול ובשל כך נפרד מעליית הנוער, לאחר 19 שנים של פעילות.

קול כיהן בתפקיד שר התיירות 11 שנים (1966–1977). בשנת 1977 הגיעה ישראל לראשונה למיליון תיירים, זאת על אף תקופת השפל, שכללה את מלחמת יום הכיפורים. קול עסק רבות בהרחבת רשת לשכות התיירות הישראליות, פיתוח פעולת עידוד והסברה על מכמני ישראל כארץ תיירות ברוב ימות השנה, עקב התנאים האקלימיים בה.

בנוסף למשרד התיירות קיבלה המפלגה את משרד הפיתוח, שהיה אחראי על פיתוח המחצבים ואוצרות הטבע של המדינה וממונה על תעשיית החשמל. במסגרת תפקיד זה הוקמו חברות בבעלות ממלכתית, שנועדו להביא להפקה מסחרית של אוצרות טבע. בכך ראה קול צירוף של חזון ומעשה חלוצי: הם יאפשרו את פיזור האוכלוסייה והפרחת אזורי שממה. מכרות הנחושת בתמנע בואכה ים סוף, מפעל הפוספטים באורון שבערבות הנגב ומפעלי ים המלח בסדום שימשו מאחזים ראשונים לחיים יהודיים באזורים צחיחים אלו.

במשך כל שנות חברותו בממשלות לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין, נאבק על קידום השילוב בין יהודים וערבים בישראל. טען כי בלי פתרון לבעיה הפלסטינית, לא ייכון שלום באזור.

בנוסף פעל לטיפוח הידידות עם הדרוזים בישראל. נאבק על הענקת שוויון מלא במדינה לבני העדה. בשנת 1977 העניקה לו המועצה המקומית דלית אל-כרמל תואר יקיר מועצת הכפר במעמד כל חברי המועצה. במשך כל שנות חברותו בממשלה היה חבר בוועדת השרים לענייני סמלים וטקסים ובוועדת השרים להתיישבות. תמך בניין יישובים בכל האזורים של גבולות הביטחון.

קול ומפלגתו תבעו חקיקת חוק לבחירה ישירה של ראשי הערים על ידי האוכלוסייה בכל רשות מקומית. קול תבע כי בחורי ישיבות יעברו אימונים צבאיים כדי שיוכלו למלא תפקיד ביטחוני בשעת חירום, או למלא תפקיד במשמר האזרחי ולהגן על השכונות שבהן פועלות הישיבות. ראשי הישיבות התנגדו לתביעות אלו, ושרי המפד"ל דחו את ההצעה בטענה שפירושה הפרת הסכם הסטטוס קוו. כשהועלתה ההצעה לישיבות הסדר, שתמזגנה לימוד תורה עם שירות בצה"ל, תמך קול בממשלה לעודד הקמת ישיבות אלו, ופעל לאישור ישיבת הסדר בקריית ארבע (לימים, ישיבת ניר קריית ארבע) וישיבת הכותל.

סוף דרכו

ב-20 בדצמבר 1976 הודיע ראש הממשלה יצחק רבין על התפטרותו לאחר שפוטרו שרי המפד"ל (במה שכונה "התרגיל המבריק"). עוד בטרם שהוגשה התפטרות ראש הממשלה לנשיא, הגישו קול וחברו לסיעה גדעון האוזנר את התפטרותם מהממשלה, אך מכיוון שזו הפכה לממשלת מעבר בטרם נכנסה התפטרותם לתוקפה, לא יכלו לעזוב אותה[3] (כפי שגם נקבע בבג"ץ 623/76) עד לאחר הבחירות, שהוקדמו למאי 1977. בבחירות לכנסת התשיעית קיבלו הליברלים העצמאיים מנדט יחיד ובעקבות המהפך הם נותרו באופוזיציה. בינואר 1978 העלה גדעון האוזנר, נציג המפלגה בכנסת, את ההצעה לבחון הצטרפות לקואליציה, וקול שהיה אז יו"ר הנהלת המפלגה התנגד לה[4] והביא לדחייתה ברוב של 48 נגד 30[5]. בעקבות זאת נוצרה מתיחות בין קול והאוזנר שהתאחה[דרושה הבהרה] לאחר חודשים ספורים[6]. מספטמבר 1978 עד אוגוסט 1979 השתתף בדיונים בין ל"ע ומפלגת שינוי על איחוד, שלא יצא אל הפועל[7].

בהמשך התאחדו הליברלים העצמאיים עם מפלגת העבודה ונעלמו מהמפה הפוליטית.

לאחר שפרש קול מפעילות פוליטית יומיומית, הקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבת מאמרים וספרים.

במלאת לו 75, כתבו חברים, סופרים, מחנכים וחניכים את הספר "יחיד ברשות רבים", המתאר את התרשמותם מדרך עשייתו ומיכולתו במאבקים ובמפעלים לאורך השנים.

משנת 1939 היה קול נשוי לקלרה (קטה) לבית מוסקט, עובדת סוציאלית בירושלים, ולהם שלוש בנות: עליזה פוגלסון, שרי פלג ויהודית ענבר.

על שמו - הגשר המתרומם בכניסה ללגונה באילת.

משה קול נפטר ב-7 ביולי 1989, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.

פרסומיו

  • הנוער הציוני, ורשה: ההנהגה העליונה לתנועת הנוער הציוני העולמית, תרצ"ח.
  • במשעול הסינתיזה: לעשור הנוער הציוני בארץ ישראל, תל אביב: המזכירות העליונה של הסתדרות הנוער הציוני העולמית, ת"ש.
  • במבחן השעה ולקראת הבאות, תל אביב: הוועד הפועל של עובדי הציוני ארץ ישראל, תש"ד.
  • אריחים: לדרכה של תנועת העבודה הציונית: מאמרים ונאומים, פריז: המזכירות האירופית של הנוער הציוני, תשי"ב.
  • מסכת עלית הנוער, ירושלים – תל אביב: מ' ניומן, תשכ"א.
  • משעולים בציונות ובליברליזם, ירושלים – תל אביב: מ' ניומן, תשכ"ה-1964.
  • נתיבות בחינוך ובשיקום, תל אביב: מסדה, 1964.
  • מורים וחברים, ירושלים: מ' ניומן, תשכ"ח-1968–תשל"ז-1977.
  • במאבק לפלוריאליזם דתי ותרבותי, תל יצחק: המדרשה הליברלית ע"ש ישעיהו פורדר, 1979.
  • במאבק לשיתוף יהודי-ערבי בישראל, תל יצחק: המדרשה הליברלית ע"ש ישעיהו פורדר, 1979.
  • מלחמת לבנון והמצב בשטחים, תל יצחק: המדרשה הליברלית ע"ש ישעיהו פורדר, תשמ"ד-1984.
  • שואה ותקומה: סדרת מאמרים ונאומים, תל יצחק – תל אביב: המדרשה הליברלית ע"ש י. פורדר, תשמ"ה-1985.

כתבים אוטוביוגרפיים

  • נתיבות: פרקים אוטוביוגרפיים, תל אביב: צ'ריקובר, 1981.
  • אנשים ומעשים, תל אביב: צ'ריקובר, 1983.
  • מאבקים ומפעלים: פרקים אוטוביוגרפיים, תל אביב: צ'ריקובר, 1984.

בעריכתו

  • שאר ירקות: פון מיין קליין בייטעלע / פנחס אליהו (אלטער) קאלאדני [=קולודני]; (ליקט, ערך והוציא לאור נכדו של המחבר - משה קול), תל אביב: חמו"ל, תשמ"ז-1987.

ספר היובל לכבודו

  • יחיד ברשות הרבים: מנחה למשה קול בהגיעו ל-75 (העורך: אריה ליפשיץ), תל אביב: יסודות, תשמ"ו-1986.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בעלה הראשון של חסיה (ססיה) (אסיה), אחותו של אביו מרדכי, היה שאול כהן, אחיה של רוזה כהן (משה קול, נתיבות: פרקים אוטוביוגרפיים, תל אביב: צ'ריקובר, 1981, עמ' 16).
  2. ^ מ. מייזלס, התחילה המערכה על מערך עם חירות, מעריב, 16 בנובמבר 1964
  3. ^ ראש הממשלה הגיש התפטרותו לנשיא, דבר, 21 בדצמבר 1976
  4. ^ משה מייזלס, איפה יישב האיש הבודד, מעריב, 12 בינואר 1978
  5. ^ משה מייזלס, אתה זיידל? שאל קול את האוזנר, מעריב, 13 בינואר 1978
  6. ^ משה מייזלס, כנס העצמאות המתארגנת, מעריב, 14 באפריל 1978
  7. ^ ש"י ול"ע דנים על הצהרת כוונות משותפת, מעריב, 15 בספטמבר 1978
    משה מייזלס, ש"י ול"ע דנים על מרכז ליברלי, מעריב, 22 בספטמבר 1978
    אברהם תירוש, מפלגות ש"י ול"ע דנות באיחוד ביניהן, מעריב, 13 באוגוסט 1979
1911

שנת 1911 היא השנה ה-11 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1911 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1989

שנת 1989 היא השנה ה-89 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1989 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

נפילת חומת ברלין בליל 9 בנובמבר 1989 הייתה לסמל לסיום המלחמה הקרה ולמהפכות סתיו העמים בהן הופלו ממשלות קומוניסיטות במרכז ומזרח אירופה, והאות לאיחוד גרמניה כשנה לאחר מכן.

28 במאי

28 במאי הוא היום ה-148 בשנה (149 בשנה מעוברת), בשבוע ה-22 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 217 ימים.

7 ביולי

7 ביולי הוא היום ה-188 בשנה (189 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 177 ימים.

א' בסיוון

א' בסיוון הוא היום הראשון בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום הראשון בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. א' בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

ה'תרע"א

ה'תרע"א (5671) או בקיצור תרע"א היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-4 באוקטובר 1910, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 22 בספטמבר 1911. שנה מסוג גכה, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה ראשונה לשמיטה.

הבחירות לכנסת השביעית

הבחירות לכנסת השביעית, אשר התקיימו ב-28 באוקטובר 1969, ט"ז בחשוון ה'תש"ל, נערכו לאחר מלחמת ששת הימים, בעיצומה של מלחמת ההתשה. "המערך" התייצב לבחירות כאשר הוא נהנה מרוב מוצק של 63 מנדטים, לאחר שהתאחד עם רשימות "רפ"י" ו"מפ"ם" במהלך הכנסת הקודמת. במקביל לבחירות לכנסת נערכו גם הבחירות לרשויות המקומיות.

תדמיתו של המערך הייתה בשיאה. גולדה מאיר, שעם התמנותה לראש הממשלה אחרי פטירתו של לוי אשכול בפברואר 1969, נהנתה מתדמית של ראש ממשלה חזקה. לצידו של משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמת ששת הימים, דומה היה כי לאף מפלגה מתחרה אין סיכוי של ממש.

החלופה השלטונית הממשית היחידה, "גח"ל" בראשות מנחם בגין, נהנתה בבחירות אלו מעלייה מתונה בכוחה, אך העלייה הייתה זעירה ומהוססת. למעשה, צירוף הכוחות של המפלגות הליברליות לדורותיהן וחירות הניב בכל מערכות הבחירות תוצאה מקובצת שנעה בין 24.3 אחוזים ל-27.4 אחוזים, כאשר הישגן של המפלגות בכנסת השנייה והשביעית היה זהה למעשה (26 מול 26.1 אחוזים). "גח"ל" סבלה גם מהעובדה שישבה בממשלת האחדות הלאומית שבראשה עמד המערך, ומהעובדה שבתחום המדיני קשה היה להבחין בהבדל ממשי בין דעותיהם של גולדה מאיר או דיין לבין אלו של בגין.

האופוזיציה הלוחמנית למערך באה רק מקרב השוליים הקיצוניים של השמאל, ואנשי מפלגות זעירות כהעולם הזה-כוח חדש. אחרי הבחירות התברר כי המערך איבד את הרוב הפרלמנטרי עמו ניגש לבחירות, וזכה ב-56 מנדטים בלבד, אך הייתה זו התוצאה הגבוהה ביותר לה זכה המערך (או כל מפלגה אחרת בישראל) אי פעם.

המפלגה הפרוגרסיבית

המפלגה הפרוגרסיבית היא מפלגת מרכז ליברלית, אשר פעלה בישראל בשנות ה-50.

העובד הציוני

העובד הציוני היא תנועת התיישבות שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1936 כתנועה פוליטית וכמפלגה על ידי יוצאי תנועת הנוער הציוני. העובד הציוני ראתה עצמה כחלק מהמחנה של הציונים הכלליים, ולמרות שלא ראתה עצמה כחלק מהמחנה הסוציאליסטי שבאותה תקופה הגורמים הציוניים בו - כמו 'השומר הצעיר' למשל - זיהו אותו עם המרכסיזם, היא פעלה לאור ערכי תנועת העבודה. כפי שהראתה ההיסטוריונית נעמי שילוח בספרה 'מרכז הולך ונעלם' (2001), 'הציונים הכלליים' היו מפולגים בין אגף 'אזרחי' (ימין) לאגף 'מתקדם' (שמאל). 'העובד הציוני' רובו ככולו השתייך לצד השמאלי ופעל כחלק מהאגף 'המתקדם' של הציונים הכלליים. כאמור, תנועת 'העובד הציוני' נחשבה גם לחלק מתנועת העבודה באגפה הימני. היא פעלה בעיקר כסיעה בהסתדרות. בשנת 1948 לקחה חלק בהקמת המפלגה הפרוגרסיבית.

ועדת החינוך, התרבות והספורט

ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת עוסקת בנושאי חינוך והשכלה, תרבות, ספורט ואמנויות.

ליברלים עצמאיים

ליברלים עצמאיים או בראשי תיבות ל"ע, הייתה מפלגת מרכז בעלת השקפה ליברלית שהתפצלה מהמפלגה הליברלית הישראלית בשלהי הכנסת החמישית, לאחר שזו האחרונה חברה לתנועת החרות בהקמת גח"ל (גוש חרות ליברלים, במסגרתו התמודדו שתי המפלגות במשותף לכנסת).

שמה המלא של המפלגה היה המפלגה הליברלית העצמאית לישראל. רוב חברי המפלגה החדשה היו חברים לפני-כן במפלגה הפרוגרסיבית. המפלגה הייתה מיוצגת בכנסות החמישית עד התשיעית, והייתה חברה קבועה בממשלות מפלגת העבודה עד המהפך.

חברים בולטים במפלגה: משה קול, אשר שימש כשר הפיתוח ושר התיירות, גדעון האוזנר - שימש כשר בלי תיק בממשלה ה-16 וה-17, יהודה שערי - שימש כסגן שר הפיתוח וכסגן שר התיירות, יצחק גולן, נסים אליעד.

ממשלת ישראל הארבע עשרה

ממשלת ישראל הארבע עשרה, בראשותה של גולדה מאיר פעלה מה-17 במרץ 1969 עד ה-15 בדצמבר 1969, בתקופת כהונתה של הכנסת השישית, לאחר פטירתו של לוי אשכול ועד לבחירות לכנסת השביעית.

ממשלת ישראל החמש עשרה

ממשלת ישראל החמש עשרה, בראשותה של גולדה מאיר הושבעה עם כינונה של הכנסת השביעית, ופעלה מ-15 בדצמבר 1969 עד ל-10 במרץ 1974.

ממשלת ישראל השבע עשרה

ממשלת ישראל השבע עשרה, בראשותו של יצחק רבין פעלה מה-3 ביוני 1974 עד ה-20 ביוני 1977, בתקופת כהונתה של הכנסת השמינית.

ממשלת ישראל השלוש עשרה

ממשלת ישראל השלוש עשרה, בראשותו של לוי אשכול פעלה מה-12 בינואר 1966 עד ה-17 במרץ 1969, והושבעה לאחר כינונה של הכנסת השישית.

ממשלת ישראל השש עשרה

ממשלת ישראל השש עשרה, בראשותה של גולדה מאיר פעלה מה-10 במרץ 1974 עד ה-3 ביוני 1974, והושבעה עם כינונה של הכנסת השמינית. ממשלה זו כיהנה את תקופת הזמן הקצרה ביותר מכל ממשלות ישראל.

משרד התיירות

משרד התיירות הוא המשרד הממשלתי האחראי על פיתוח ושיווק התיירות למדינת ישראל.

עליית הנוער

עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית.

פינסק

פִּינְסְק (בבלארוסית: Пінск; ברוסית: Пинск; בפולנית: Pińsk) היא עיר במחוז ברסט בבלארוס, דרומית מערבית לבירה מינסק. מבחינה גאוגרפית ממוקמת העיר באזור ביצות מהגדולים באירופה – פולסיה (Polesia), שאותו חוצה נהר פריפיאט. האזור, המוכר כ"ביצות פריפיאט" או "ביצות פינסק", הוא אזור חקלאי פורה. העיר שוכנת על גדות הנהר פריפיאט, הנשפך אל הדנייפר, קרוב לגבולה הדרומי של בלארוס עם אוקראינה, ובה מרכז תעשייתי קטן, המייצר אוניות השטות בנהרות המקומיים.

שרי הפיתוח בממשלות ישראל
דב יוסףמרדכי בנטובגיורא יוספטליוסף אלמוגיחיים יוסף צדוק • משה קול • חיים לנדאוחיים גבתיחיים בר-לב סמל מדינת ישראל
שרי התיירות בממשלות ישראל
עקיבא גוברין • משה קול • אברהם שרירגדעון פתעוזי ברעםמשה קצבאהוד ברקאמנון ליפקין-שחקרחבעם זאביבנימין אלוןיצחק לויגדעון עזראאברהם הירשזוןיצחק הרצוגיצחק אהרונוביץ'רוחמה אברהםסטס מיסז'ניקובעוזי לנדאויריב לוין סמל מדינת ישראל
חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריוןדניאל אוסטרמרדכי בנטוביצחק בן-צביאליהו ברליןפרץ ברנשטייןזאב גולדמאיר ארגוביצחק גרינבויםאברהם גרנותאליהו דובקיןמאיר וילנרזרח ורהפטיגהרצל ורדי (רוזנבלום)רחל כהן-כגןקלמן כהנאסעדיה כובשייצחק מאיר לויןמאיר דוד לוינשטייןצבי לוריאגולדה מאירנחום ניר-רפאלקסצבי סגליהודה ליב הכהן פישמןדוד צבי פנקסאהרן ציזלינג • משה קול • אליעזר קפלןאברהם קצנלסוןפנחס רוזןדוד רמזברל רפטורמרדכי שטנרבן-ציון שטרנברגבכור-שלום שטריתחיים משה שפיראמשה שרת מגילת העצמאות
יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת
יושבי ראש ועדת החינוך והתרבות (2003-1949) שושנה פרסיץאלימלך-שמעון רימלט • משה קול • אלימלך-שמעון רימלטאברהם כץאלימלך-שמעון רימלטאברהם כץאברהם שכטרמןאהרן ידליןאורה נמירנחמן רזמיכאל בר-זוהרדליה איציקאברהם בורגעמנואל זיסמןזבולון אורלב
יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט (מ-2003) מלי פולישוק-בלוךאברהם פורזאילן שלגימיכאל מלכיאורזבולון אורלבאלכס מילרעינת וילףעמרם מצנעיעקב מרגי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.