משה סנה

משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 19091 במרץ 1972) היה רופא במקצועו, איש ציבור ישראלי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", הוגה דעות, חבר הכנסת, מנהיג ופובליציסט.

משה סנה (קליינבוים)
Moshe Sneh
תאריך עלייה 1933
סיעה מפ"ם, סיעת שמאל, מק"י
חבר הכנסת
14 בפברואר 194922 בנובמבר 1965
(16 שנים)
17 בנובמבר 19691 במרץ 1972
(שנתיים ו-15 שבועות)
כנסות 15, 7
תפקידים בולטים

ביוגרפיה

מילדותו ועד העלייה לארץ ישראל

משה סנה נולד בפולין בשם משה קליינבוים. למד רפואה באוניברסיטת ורשה ועסק במקצוע זה בין השנים 1935–1939. מגיל צעיר גילה כישרונות בתחום הנאום, הכתיבה והפעילות הציבורית. בשלב זה של חייו השתייך למפלגת הציונים הכלליים, בעלת הנטייה הציונית ליברלית ועבד לצדו של יצחק גרינבוים. סנה שימש במספר תפקידים במסגרת המפלגה וההסתדרות הציונית בפולין. בין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב בפולין - "היינט". לאחר עלייתו של גרינבוים לארץ ישראל, בשנת 1933, הפך למנהיג הציונים הכלליים בפולין ודגל בהתנגדות לשלטונו האוטוקרטי של יוזף פילסודסקי, תוך מדיניות של שיתוף פעולה עם מפלגות השמאל הפולניות.

במקביל שירת כקצין רפואה בצבא הפולני ונלחם בשורותיו בראשית מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי הסובייטי ומכיוון שהיה קצין יועד להירצח על ידי הנ.ק.ו.ד. בטבח יער קאטין, אולם הצליח להימלט מהשבי ולמצוא מקלט בקובנה ומשם עלה לארץ ישראל.[1] הוריו, שנשארו בפולין, נספו בשואה.

פעילותו במסגרת "ההגנה"

בשנת 1940 הגיע סנה לארץ ישראל ומיד השתלב בפעילות ציבורית במסגרת "ההגנה". בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", תפקיד בו שימש עד שנת 1946, מדובר בתפקיד המקביל בימינו לתפקיד שר הביטחון. בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי, גוף המקביל לכנסת כיום. מדובר בשנים סוערות ביותר, שבהן הוקמה ופעלה תנועת המרי העברי, אשר מפקדתה כללה ארבעה נציגים – שני נציגים מן "ההגנה": סנה וישראל גלילי; נציג מהאצ"ל: מנחם בגין; ונציג מהלח"י: נתן ילין-מור. התנועה פעלה משנת 1945 עד 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות המזוינת לשלטון הבריטי. לסנה היה חלק מכריע בפעולות שתרמו להקמתה, ובפעולתה. לאחר פעולות ליל הגשרים, הגיבו הבריטים ב"שבת השחורה" ב-29 ביוני 1946, סדרה של פעולות שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים וקיבוצים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. סנה לא נתפס ומיד אחרי השבת השחורה ארגן דוידקה נמרי את הברחתו של סנה מהארץ באניה לצרפת מתחת לאפם של הבריטים. בעקבות "השבת השחורה" הורה דוד בן-גוריון על הפסקת ההתנגדות המזוינת לבריטים. סנה לא קיבל החלטה זו ופרש מתפקידו כראש המפקדה הארצית.

בשנים 19461947 שהה בפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש "המחלקה לעלייה נוספת ונדידה" דהיינו עלייה ב' ותנועת הבריחה. כפי הנראה בשנים אלו, וייתכן שבעקבות שיחות שהיו לו עם הו צ'י מין, אנה פאוקר וז'אק דיקלו, הגיע סנה למסקנה הרדיקלית, כי על מנת להקים ולבסס מדינה יהודית, בעולם הדו-קוטבי שלאחר מלחמת העולם השנייה, על המדינה להצטרף לגוש הסובייטי ולקבל את תמיכתה של ברית המועצות.

בתחילת דצמבר 1947, עקב החלטת הנהלת הסוכנות בניגוד לדעתו של סנה לקבל את התכתיב האמריקני בפרשת הפאנים ולמנוע את הגעתן של שתי ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט מרומניה בתואנה שהן שורצות סוכנים סובייטיים, הוא התפטר מתפקידו כממונה על ההעפלה ונטש את מפלגתו, "הציונים הכלליים" ובינואר 1948 היה בין מייסדי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), והנהיג בה את האגף השמאלי, תוך שהוא משתלב באוריינטציה הפרו-סובייטית של חוגי השמאל במפלגה.

מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים

המעבר מלב הקונצנזוס הישראלי, מנהיגות "ההגנה", אל שולי השמאל, היה מהיר. יש אומרים, שהסיבה לתפנית היה רצונו לשמור על ישראל כמדינה יהודית לקראת ההשתלטות הצפויה (לדעתו) של הסובייטים על המזרח התיכון וישראל בכללו.[2] בשנים 1948 עד 1953 שימש כסגן עורך עיתון הקיבוץ הארצי על המשמר. בשנת 1952 נאסר בפראג שליח הקיבוץ הארצי, מרדכי אורן, כחלק מפרשת משפטי פראג. היו אלו ימי התחייה של הטרור הסטליניסטי, שידע הפסקה מסוימת בשנות מלחמת העולם השנייה, ואשר התמקד הפעם במיוחד ביהודים. על רקע זה טוהרה בסדרה של משפטי ראווה הנהגתה, היהודית בעיקרה, של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, ואורן הואשם בריגול לטובת ישראל ובריטניה, ובכך שהיה פעיל ציוני. האגף השמאלי של מפ"ם, בהנהגתו של סנה, סירב לגנות את המעצר. על עניין זה התפלגה התנועה, והוקמה מפלגת השמאל הסוציאליסטי בהנהגת סנה, שפרשה ממפ"ם והצטרפה מאוחר יותר למק"י. בשלב זה, כתב סנה את חיבורו "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", שבו השלים את התפנית האידאולוגית מציונות ליברלית, לקומוניזם אנטי ציוני. במקביל, סנה היה העורך הראשי של עיתון המפלגה – "קול העם". בנובמבר 1955 נחשפו מכשירי האזנת סתר שהוטמנו בדירה בירושלים ששימשה את חברי הכנסה וילנר וסנה[3].

בשנת 1965 התפלגה מק"י, כאשר רוב חבריה הערבים וקומץ מחבריה היהודים פרשו ממנה והקימו את הרשימה הקומוניסטית החדשה, רק"ח, ואילו סנה נשאר במק"י. הסיבה לפילוג הייתה הוויכוח על היחס לברית המועצות וללאומנות הערבית כאשר סנה, יחד עם מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס, היה ממובילי הקו הביקורתי כלפי ברית המועצות והלאומנות הערבית.

Moshe Sneh 1
משה סנה ב-1958

על פי גרסת ראול טייטלבאום, מי שהיה דובר מק"י וכתב "קול העם", הוא היה עד, בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, למאמציו של סנה להשתמש בקשריו עם הסובייטים כדי למנוע את המלחמה. הערוץ העיקרי שלו היה השגריר הסובייטי דמיטרי צ'ובאחין, שעמו שוחח סנה כמעט מדי יום, ובאמצעותו ניסה לשכנע את הממונים עליו במוסקבה כי הערכת המצב שלהם, כי ישראל עומדת לתקוף, שגויה. צ'ובאחין, שידע על שליחותו של שר החוץ אבא אבן לוושינגטון, אמר, לדברי טייטלבאום, לסנה: "חבר סנה, ישראל לא תעז לתקוף את מצרים. אין לכם אור ירוק מארצות הברית". על כך השיב לו סנה: "חבר צ'ובאחין, אתה מספיק זמן בישראל כדי לדעת שאנחנו הישראלים נוסעים, כשצריך, גם באור אדום". ב-23 במאי, ביום שבו הודיעו המצרים על סגירת מצרי טיראן והטלת הסגר ימי על אילת, החל סנה בפעילות נמרצת מאחורי הקלעים. "המצב רציני ביותר", אמר סנה לצ'ובאחין. "מהלך מצרי זה נוגד את החוק הבינלאומי ומהווה מעשה תוקפני כלפי ישראל. זה 'קאזוס בלי', סיבה למלחמה. אם המצרים לא יחזרו בהם, המלחמה תהיה בלתי נמנעת". על מוסקבה להתערב ולהפעיל את השפעתה על קהיר, סיכם סנה, והשגריר שמע את דברי סנה ואמר לו להעלות את הצעותיו על הכתב והבטיח להעבירן למוסקבה. ב-4 ביוני, יום אחד לפני פרוץ המלחמה, הזמין צ'ובאחין את סנה לשגרירות ברמת גן ומסר לו בעל פה את תשובת ברית המועצות על תזכירו: "ברית המועצות תעשה כל שביכולתה כדי לשבור את התוקפנות הישראלית. תפקידם של הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים בישראל בשעה זו הוא להילחם באימפריאליזם". סנה הבין כי מאמציו להשפיע על ברית המועצות למנוע מלחמה נכשלו.[4]

סנה היה חבר בכנסות הראשונה עד החמישית (1949–1965) ושוב בכנסת השביעית (1969–1972). פעילותו הפרלמנטרית התאפיינה בכישרון הרטורי היוצא מגדר הרגיל שניחן בו.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, נדרש לא אחת להתעמת חזיתית עם דבריו של סנה במליאת הכנסת, אך בלא מעט מקרים הסתפק פשוט במשפט "אתו ועם חבריו אין לי כל ויכוח".

על פי ספרו של ההיסטוריון אדם רז "המאבק על הפצצה", ביקש ראש הממשלה, לוי אשכול, להעביר מסר לברית המועצות באמצעות משה סנה. לצורך זה נפגש סנה עם איסר הראל ב-9 בדצמבר 1965. לטענת יאיר צבן, שהיה עוזרו של סנה, קיבל סנה מראש הממשלה אישור בכתב לעסוק בנושא הגרעיני מול הסובייטים.

בשנת 2003 התגלה ממסמכים של משרד החוץ הסובייטי שפורסמו ברבים, שחברי הכנסת יעקב ריפתין ומשה סנה נהגו להעביר לסובייטים מידע רגיש.[5] בנוסף, ממסמכי מיטרוחין שנחשפו ב-2016 עולה שהקג"ב ניהל מבצע לחדירה למפ"ם, ושבין הישראלים שהופיעו בארכיון שלו כסוכנים היו חברי הכנסת משה סנה (עוד לפני פרישתו ממפ"ם), אלעזר גרנות ויעקב ריפתין.[6] לא ניתן לדעת האם הם העבירו מידע סודי, ואיסר הראל כתב בספרו "ריגול סובייטי — קומוניזם בארץ ישראל" שלהערכתו סנה לא היה מרגל.[7]

שנותיו האחרונות

בשנותיו האחרונות חזר בו סנה מחלק מקביעותיו, מתח ביקורת על ברית המועצות על יחסה אל ישראל, נסוג משלילת הציונות והיה בין הראשונים שצידדו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. בשל תמיכתו במלחמת ששת הימים נודה על ידי ברית המועצות ויתר המפלגות והארצות הקומוניסטיות שהיו נאמנות לה, כמו כן הוא החל למתוח ביקורת על האנטישמיות שהתקיימה בגוש הסובייטי ועל הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.

סנה נפטר ב-1 במרץ 1972. בצואתו ביקש לערוך לו טקס לוויה יהודי עם אמירת קדיש. יאיר צבן, אשר שימש בראשית דרכו כמזכירו האישי של סנה, והיה בהמשך לשותף קרוב בהנהגת מק"י שלאחר הפילוג מרק"ח, החליף את סנה לאחר מותו בתפקיד יו"ר הלשכה הפוליטית של המפלגה. עד היום (2013) צבן משמש כיושב-ראש הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה. על שמו נקראו רחובות וכיכרות ברחבי ישראל, וכן נקרא על שמו המרכז למורשת ההעפלה במקום בו היה מחנה המעצר בעתלית.

משה סנה היה נשוי לד"ר חנה סנה, רופאה. בנו, אפרים סנה, גם הוא רופא, היה קצין בדרגת תא"ל בצה"ל לאחר מכן ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה.

כתבים

  • סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם: הוגשו לוועד המרכזי של מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל על ידי ... משה סנה ... ‬, תל אביב: מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל, 1954.
  • " שברי לוחות שחוקים: על ראשי-הפרקים של מאיר יערי לקראת ועידתה השלישית של מפ"ם", תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1957. (ספרון)
  • הכלכלה הישראלית, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1960.
  • לקראת יובל המהפכה: 1917–1967, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1967. (ספרון)
  • "לבעיות הקומוניזם הדמוקרטיה והעם היהודי", תל אביב: הוועד המרכזי של מק"י, 1968. ("ראשי פרקים לקראת הוועידה ה-16 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית") (ספרון)
  • אחרית כראשית: מבחר דברים: 1972–1976; ערך, העיר והוסיף אחרית-דבר: יאיר צבן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב.
  • כתבים; עורך: עמנואל מלצר; תרגום מיידיש ומפולנית: מרדכי חלמיש, 5 כרכים, תל אביב: עם עובד; המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן – אוניברסיטת תל אביב; הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה, תשנ"ה–תשס"ה 1995–2005:
    • כרך א: 1928–1939 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי משה סנה בשנים 1925–1939, עמ' 389–431);
    • כרך ב: 1940–1947; עורך: אלי שאלתיאל, 1997;
    • כרך ג: 1948–1954; עורכת: ברכה אשל, 1999 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי סנה בשנים 1948–1952, עמ' 397–425);
    • כרך ד: 1954–1965; עורך: פנחס גינוסר, תשס"ה 2005 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי סנה בשנים 1954–1965, עמ' 521–575);
    • כרך ה: 1966–1972; עורך: מתתיהו מינץ, 2000 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי משה סנה בשנים 1965–1972, עמ' 423–460).

לקריאה נוספת

מאמרים

  • אילן גריילסאמר, ציוני דרך לשיבתו של משה סנה לציונות, מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 10, 1977, עמ' 56–71.
  • שבתי טבת, תרגיל חידה (חמיקתו, בריחתו או הזמנתו של ד"ר משה סנה לפריס, יולי-אוגוסט 1946), זמנים 76, 2001, עמ' 71–89.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסי מלמןהטבח הגדול ביער, באתר הארץ
  2. ^ אורה ערמוני, 'חבר ואיש סוד – שיחות עם סיני' (ארנן עזריהו, עוזרו האישי של ישראל גלילי), הקיבוץ המאוחד, עמ' 137 ואילך
  3. ^ מערכת מכשירי האזנה נתגלתה בדירת חברי הכנסת מסיעת מק"י - טוענים וילנר וסנה, הארץ, 10 בנובמבר 1955
    ועדה פרלמנטרית תבדוק פרשת מכשירי ההאזנה, הארץ, 17 בנובמבר 1955
  4. ^ ראול טייטלבאוםכך ניסה משה סנה למנוע את מלחמת ששת הימים, באתר הארץ, 28 במאי 2009.
  5. ^ זאב פרבר, קלינברג והריגול הסובייטי בישראל
  6. ^ רונן ברגמן, בשירות אמא רוסיה, באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
  7. ^ איסר הראל, ריגול סובייטי בישראל, תל אביב: עידנים, 1987, עמ' 181-192
  8. ^ ביקורת: זאב צחור, סנה, חידה שנותרה חידה, יהדות זמננו 14, 2001, עמ' 321-217.
6 בינואר

6 בינואר הוא היום השישי בשנה בשבוע הראשון בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 359 ימים (360 בשנה מעוברת).

אלי שאלתיאל

פרופ' אלי שאלתיאל (נולד ב-1945) הוא היסטוריון, סופר ועיתונאי ישראלי.

ביוגרפיה

המונח בִּיּוֹגְרַפְיָה (מיוונית: ביו - חיים, גרפיה - כתיבה) משמעו כתיבת תולדות חיים של אדם (במינוח האקדמיה ללשון העברית: סִפּוּר חַיִּים). המונח מתייחס לרוב לסוגה בספרות ובקולנוע, המתאר את תולדות חייו של אדם מסוים. ביוגרפיה יכולה לתאר אדם ממשי או בדיוני, אך השימוש במושג מתייחס בדרך כלל לדמות שחיה במציאות. ביוגרפיה מתאפיינת בתיאור אינטימי ומפורט של חיי האדם, והיא עוסקת לא רק בעובדות יבשות, אלא גם ברגשותיה ומחשבותיה של הדמות. פעמים רבות מלמדת הביוגרפיה לא רק על האדם שבו היא עוסקת, אלא שופכת אור דרכו על כל הסביבה שבה חי.

בית העלמין קריית שאול

בית העלמין קריית שאול הוא בית קברות בצפון תל אביב. בית העלמין שוכן בסמוך לשכונת קריית שאול שעל שמה הוא קרוי, מערבית לדרך משה סנה ודרומית לכפר הירוק. גבולותיו הצפוני והמערבי הם גבול תחום השיפוט של תל אביב עם רמת השרון. שטחו של בית העלמין 320 דונם, ונטמנו בו כ-86,000 נפטרים. בצדו המזרחי של בית העלמין נמצא בית עלמין צבאי גדול ובית עלמין שומרוני קטן.

דרך משה סנה

דרך משה סנה היא חלק מציר האורך המרכזי בצפון-מזרח תל אביב. ממשיכה אותה מדרום ומשלימה את ציר האורך בת"א דרך פנחס רוזן. ציר האורך הצפון מזרחי בתל אביב הוא חלק מכביש 482 - 'דרך הרצליה ההיסטורית'. בצפונה דרך משה סנה היא המשכו הישיר של רחוב סוקולוב ברמת השרון.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בראשי תיבות מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), היא מפלגת שמאל רדיקלית קומוניסטית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פ.ק.פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי). כיום מק"י מהווה חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש). נקרא בעבר בשם רשימה קומוניסטית חדשה או בקיצור רק"ח.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית)

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), הייתה מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי) והתפרקה ב-1973. המפלגה הקומוניסטית הישראלית כיום היא גוף שונה, המהווה המשך של רק"ח, אשר התפצלה ממק"י ב-1964 ושבה לשם מק"י ב-1989. והיא מהווה מרכיב בתוך החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון - חד"ש. (לערך העוסק במפלגה כיום: המפלגה הקומוניסטית הישראלית.)

בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ ישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עם זאת, כיום המפלגה מכירה בתאריך ההקמה של הפק"פ - 1919, את תאריך הווסדותה ובכך היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

מק"י החלה כמפלגה בעלת רוב יהודי אולם בשל חילוקי דעות בין חבריה היהודים והערבים התפצלה כאשר הפלג הפורש שהיה ברובו ערבי הקים בשנת 1965 מפלגה אחרת- "רשימה קומוניסטית ישראלית" - רק"ח. במשך קיומה של ברית המועצות רק"ח שימשה כמפלגת לוויין שלה[1 ]ואף קיבלה מימון ממקורות סובייטים[2]. כאשר המפלגה היהודית ברובה נטמעה בשמאל הציוני,

ב-1989 רק"ח שינתה את שמה, וחזרה להיקרא מק"י, שמהווה את החלק הדומיננטי במפלגת "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון"- חד"ש אליה הצטרפה בשנת 1977.

המפקדה הארצית

המפקדה הארצית (מ"א) היה הגוף שהופקד על הניהול הכולל של ארגון ההגנה.

המפקדה הארצית הוקמה ב-1930, לאחר שמוסדות היישוב הכירו בצורך תיאום ההגנה המאורגנת ליישובים תחת פיקוח אזרחי, כחלק מלקחי מאורעות תרפ"ט. עד אז התנהל ארגון "ההגנה" מול ועדים מקומיים בערים השונות שלא היו כפופים לו ופעלו לרוב באופן עצמאי. עם הקמתה, הוכפפה המפקדה הארצית תחת הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן-גוריון. המפקדה הייתה מורכבת הן מנציגי ההסתדרות שייצגו את מחנה הפועלים והן מנציגי המחנה האזרחי (סוחרים, תעשיינים והתאחדות האיכרים) בחלוקה שווה של 3-4 נציגים לכל מחנה. עקב החלוקה הפוליטית למפלגות והאינטרסים המנוגדים, התגלעו ויכוחים לא מעטים והטיפול של המפקדה בבעיות שנוצרו היה לעיתים מלווה בחשדנות ובסחבת.

כדי לשפר את תפקוד המפקדה הארצית ולמסד את ארגון "ההגנה" כצבא לכל דבר, הוחלט ב-1937 להעמיד רמ"א - ראש המפקדה הארצית שאותו מינתה הסוכנות, וב-1939 הוחלט למנות ל"הגנה" מטה כללי שהיה אחראי לצד המבצעי של הארגון, תחת מרות המפקדה הארצית. המפקדה הארצית שימשה מעתה כמעין דרג מדיני, גוף הקובע מדיניות כוללת למטכ"ל "ההגנה" ולרמטכ"ל העומד בראשו. כמו כן עסקה המפקדה בצד הכלכלי של הארגון, ברכש נשק וכלי לחימה ובגיוס אנשים. המפקדה הארצית והמטכ"ל כונו בשם "הפיקוד העליון".

עוד ב-1947 חתר דוד בן-גוריון לביטול המפקדה הארצית על מנת שלא לערב גוף פוליטי בהנהגת הצבא העתידי. ב-2 במאי 1948 שלח בן-גוריון לרמ"א, ישראל גלילי, מכתב המודיע על סיום כהונתו, וזה נכנס לתוקף למחרת (ראו גם מרד הגנרלים). חלק מסמכויות המפקדה הועברו למטכ"ל של צה"ל וחלקן הועברו למחלקת הביטחון בסוכנות (שהתפתחה למשרד הביטחון).

ראשי המפקדה הארצית:

יוחנן רטנר: בשנים 1939-1938.

יעקב רייזר: בשנים 1941-1939.

משה סנה: בשנים 1946-1941.

זאב פיינשטיין: בשנים 1947-1946.ממלא מקום ראש המפקדה הארצית של "ההגנה".

ישראל גלילי: בשנים 1948-1947.עם החברים במפקדה לאורך השנים נמנו גם אליהו גולומב, דב הוז, מאיר רוטברג, לוי אשכול, יוסף יזרעאלי וסעדיה שושני.

הראל (קיבוץ)

הַרְאֵל הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי שהקימו יוצאי חטיבת הפלמ"ח הראל שנלחמה על פריצת הדרך לירושלים ולשיחרור פרוזדור ירושלים במלחמת העצמאות. הקיבוץ נוסד ב-27 באוקטובר 1948 על אדמות הכפר הערבי בית ג'יז, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור. האדמות הוכרזו נכסי נפקדים ועליהן הוקם הקיבוץ. שטחו של הקיבוץ - כ-12,000 דונם.

רוב המייסדים היו ישראלים, משוחררי פלמ"ח, ומיעוטם עולים מפולין ומהונגריה.

בראשית ימיו היה הקיבוץ שרוי בתהפוכות פוליטיות על רקע הקרע האידאולוגי בין תומכי האגף השמאלי במפ"ם בראשותו של משה סנה לבין שאר התנועה. בתחילת 1953 סולקו ממפ"ם ומהקיבוץ הארצי ראשי האגף השמאלי, גירוש שגרר בעקבותיו משבר בקיבוץ הארצי והוביל להרחקתם מהקיבוצים של כ-250 חברים שתמכו בעמדותיו של סנה, בהם מספר חברי הראל. המשבר הביא לבסוף להתפרקותו הזמנית של הקיבוץ ב-1955.

בין חברי הקיבוץ בראשיתו היו מספר אישים שהתבלטו אחר כך באמנות והתקשורת הישראלית ובהם יעקב אגמון, אלימלך רם, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון.

הקיבוץ עוסק בייצור יין באמצעות יקב קלו דה גת הנמצא בשטח הקיבוץ.

בתחום הקיבוץ נמצא "בית הקשתות" - שריד לכפר הערבי בית ג'יז. בבית זה הוצא להורג מאיר טוביאנסקי שהואשם בשוגג בריגול ב-1948.

ב-23 במאי 2019 שריפה גדולה גרמה לפינוי כל התושבים מהקיבוץ ולנזק לאחדים מבתי הקיבוץ ולרכוש בו.

ט"ו באדר

ט"ו באדר הוא היום החמישה עשר בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום החמישה עשר בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בט"ו אדר תלוי האם בר המצווה נחוג בשנה פשוטה או מעוברת והאם הוא נולד בשנה פשוטה או מעוברת. עבור ילד שנולד באדר א' או שבר המצווה חל בשנה פשוטה, פרשת בר המצווה היא, ברב השנים, פרשת כי תשא. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא שהיא שנה פשוטה או זחג לילד שנולד באדר א') פרשת בר המצווה היא פרשת תצוה.

עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה, ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, במרבית השנים, היא פרשת צו. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השג) פרשת בר המצווה היא פרשת שמיני.

י"ג בטבת

י"ג בטבת הוא היום השלושה עשר בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלושה עשר בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בי"ג טבת היא

ברב השנים פרשת ויחי. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה או כסדרה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות הכז, השא או השג) פרשת בר המצווה היא פרשת שמות.

משפט הרופאים

משפט הרופאים (ברוסית: Дело врачей) היה עלילת דם כנגד רופאים יהודים בברית המועצות שהתרחשה בסוף ימיו של סטלין.

בסוף שנת 1952 נערכו בפראג בירת צ'כוסלובקיה, שהייתה מדינה גרורה של ברית המועצות, משפטי ראווה של קבוצה מאנשי השלטון ובראשם היהודי רודולף סלנסקי באשמת היותם "סוכני האימפריאליזם האמריקאי". במשפטים, שכונו משפטי פראג, הודגשה יהדותו של סלנסקי ורוב יתר הנאשמים. המשפטים נסתיימו בהרשעה וסלנסקי נידון למוות.

עוד לא גוועו הדי משפטי פראג וב-13 בינואר 1953 הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין של תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, בראשם פרופסור מירון ופסי (רופאו האישי של סטלין) ובהם ד"ר פלדמן, ד"ר אטינגר, ד"ר מאירוב, ד"ר גרינשטיין ושני רופאים בשם קוגן. הרופאים הואשמו בחברות בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה.

נטען כי רופאה רוסיה בשם ד"ר לידיה טימשוק חשפה את הקשר וכי נתברר שבעבר גרמו הרופאים למותם של שני מנהיגים סוביטיים שאחד מהם היה אנדריי ז'דאנוב ועתה התכוונו לגרום למותם של חמישה מפקדי צבא בכירים ועטורי תהילה ובהם מרשלים: איבן קונייב, אלכסנדר ואסילבסקי וסמיון טימושנקו.

הרופאים כונו על ידי אמצעי התקשורת הסובייטיים "הרוצחים בחלוקים לבנים".

כן הוכפש בהודעה הסוביטית זכרו של שלמה מיכאלס, שהיה מנהל התיאטרון היהודי ונרצח בפקודת סטלין, כמי שיצר את הקשר בין ארגון הג'וינט לנאשמים. בה בעת הגיעו שמועות על גירוש המוני הצפוי ליהודי ברית המועצות.

דבר המשפט גרם לזעזוע בישראל. מחד יצא דוד בן-גוריון למסע שנועד להוציא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) מחוץ לחוק ולשלוח את ראשיה לכלא. מאידך גרם המשפט להתפלגותה ממפ"ם של סיעת שמאל בראשות משה סנה, שהצהירה על אמונתה באשמתם של נאשמי פראג ושל הרופאים.

פחות מחודש ימים מיום מותו של יוסיף סטלין, ב-4 באפריל 1953 פורסמה הודעה רשמית במוסקבה כי הרופאים שוחררו מאחר שנמצא כי הם חפים מפשע והודאותיהם נתקבלו באמצעי לחץ. בהמשך נאמר כי האחראים לעלילה נאסרו ונענשו.

שחרור הרופאים היה הסנונית הראשונה של תקופת "ההפשרה" שלאחר מות סטלין וזמן לא רב לאחר מכן, ב-20 ביולי 1953, נמסרה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות למדינת ישראל, שנותקו על ידי הסובייטים ב-11 בפברואר 1953, לאחר שאנשי מחתרת צריפין הטמינו פצצה בשטח הצירות הסובייטית בתל אביב.

משפטי פראג

משפטי פראג (המשפטים קרויים לעיתים על שמו של הנאשם הראשי משפט סלנסקי, בצ'כית: Proces se Slánským) היו סדרה של משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בפראג בירת צ'כוסלובקיה, בהשראתו של סטלין, ונועדו לבצר את שלטונו במדינות הגוש הקומוניסטי.

ארבעה-עשר נאשמים הועמדו לדין במשפט העיקרי, בהם אחד-עשר יהודים. הבולט בנאשמים היא רודולף סלַנסקי, שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. המשפטים נפתחו ב־20 בנובמבר 1952 ונוהלו בידי הרשויות הצ'כוסלובקיות, בהוראת מוסקבה, באווירה אנטישמית ואנטי-ישראלית.

סלנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי־טיטוֹאיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". בהשפעת עינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב.

משפט סלנסקי הפך גם להתקפה אנטי ציונית ואנטי ישראלית בגלל המפנה במדיניות החוץ של ברית המועצות במזרח התיכון. התמיכה של הגוש הסובייטי בתוכנית החלוקה ב-1947 באה כדי לאפשר חדירה מדינית סובייטית לאזור וסילוק הבריטים. כאשר לאחר הקמתה התקרבה ישראל למערב ולארצות הברית גרם הדבר לאכזבה בקרמלין. התמיכה בישראל עוררה את איבת הערבים לגוש הקומוניסטי וכדי להתגבר על כך נוצר הצורך להפגין בפומבי את השינוי לגבי ישראל וזה נעשה בעזרת משפט ראווה עם גוון אנטי ציוני מובהק.

ב-27 בנובמבר 1952 נידונו למוות אחד-עשר מהנאשמים, בכללם סלנסקי וולדימיר קלמנטיס, וב־3 בדצמבר בוצע גזר הדין. שני ישראלים שהגיעו לפראג, מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. הם שמשו כעדים במשפט העיקרי ואחר כך נידונו במשפט נפרד. התביעה במשפט דיברה על "תוכנית אבריאל" שזמם כביכול הציר הקודם של ישראל בפראג, אהוד אבריאל, שנועדה לשעבד את צ'כוסלובקיה לאימפריאליזם האמריקני. באותו זמן, ציר ישראל בפראג, אריה קובובי, הוכרז כאישיות בלתי רצויה. אורנשטיין נדון למאסר עולם, ומרדכי אורן נידון לעשרים שנות מאסר; אורנשטיין שוחרר בשנת 1954, ואורן שוחרר בשנת 1956 ביחד עם שלושת נאשמי המשפט העיקרי שלא הוצאו להורג. בשנת 1963 זכו כל נאשמי פראג לטיהור שמם על ידי שלטונות צ'כוסלובקיה.

בישראל התייחס רוב הציבור מלכתחילה אל ההאשמות כאל עלילות שווא חסרות שחר. עם זאת, אנשי מק"י הביעו אמון בהאשמות שהועלו במשפט, ובקרב אנשי מפ"ם הייתה מבוכה, בעיקר לאור מעצרו של מרדכי אורן, מראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. עמדת האגף השמאלי במפ"ם (בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי) הייתה שההאשמות נכונות. אחרים טענו שההאשמות כלפי אורן נבעו מאי-הבנה שיש לתקן, והיו שגינו את המשפט אך ביקשו שלא לנצל אותו כדי להשמיץ את הקומוניזם.

משפטי פראג נחשבים כחלק ממסעו האנטישמי של סטלין כנגד ה"קוסמופוליטיים חסרי השורשים" בשנים 1948–1953, והתרחש בין משפט הסופרים ואנשי הרוח היהודים למשפט הרופאים.

דרמטיזציה של משפטי פראג נעשתה בסרטו של הבמאי קוסטה גברס "ההודאה" (L'Aveu), בכיכובם של איב מונטאן וסימון סיניורה. הסרט התבסס על ספר באותו שם שנכתב על ידי ארתור לונדון, מניצולי המשפטים.

מתתיהו מינץ

מתתיהו מינץ (י"ג בחשוון ה'תרפ"ד, 23 באוקטובר 1923 – כ' בשבט ה'תשע"ז, 16 בפברואר 2017) היה פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל וראש המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב.

סיעת שמאל

סיעת שמאל הייתה סיעה בכנסת השנייה.

קריית שאול

קריית שאול היא שכונה בגבול תל אביב ורמת השרון, צפונית לתל ברוך, דרומית לכפר הירוק, מערבית לדרך משה סנה ומזרחית לנתיבי איילון. כל חמשת רחובותיה של השכונה - הגנים, הפרחים, השדות, הבריכה והבאר - מצויים בתחום שיפוטה של רמת השרון. אזור זה מכונה "נווה גן". עם זאת, מקובל להתייחס גם ליתר האזור שממערב לדרך משה סנה וצפונית לצומת הפיל, רחוב מאיר בינט הנושק לבית העלמין קריית שאול ורחוב לילי מנחם, המצויים בתחום שיפוטה של עיריית תל אביב-יפו, כחלק מהשכונה.

רחובות תל אביב-יפו

בעיר תל אביב-יפו יש כ-1,500 רחובות. חלק מרחובותיה ידועים בשל מאפייניהם הייחודיים בעיר ובישראל כולה, התחוללה בהם היסטוריה הקשורה בהתפתחות העיר, וחלקם אף הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית כגון דיזנגוף, שינקין או אלנבי. ברחובות מסוימים, מצויים אתרים רבים בעלי חשיבות היסטורית, תרבותית או אדריכלית, כפי ששכיח בעיר מטרופולינית.

ערך זה מצביע על רחובותיה החשובים, הנודעים והראשיים של העיר.

שמואל מיקוניס

שמואל מִיקוּנִיס (10 באוגוסט 1903 – 20 במאי 1982, כ"ז באייר תשמ"ב) היה פוליטיקאי ישראלי ואחד מהמנהיגים הקומוניסטים היהודים הבולטים בישראל. הוא שימש מזכיר כללי למפלגה הקומוניסטית הישראלית, והיה חבר הכנסת מטעמה.

תנועת המרי העברי

תנועת המרי העברי הייתה ארגון גג של המחתרות העבריות בארץ ישראל. התנועה פעלה מאוקטובר 1945 עד יולי 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות לשלטון הבריטי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.