משה סמילנסקי

משה סְמִילַנְסקי (24 בפברואר 1874, ז' באדר תרל"ד, טֶלֶפִּינוֹ, פלך קייב, האימפריה הרוסית6 באוקטובר 1953, כ"ז בתשרי תשי"ד, רחובות) היה איש העלייה הראשונה, מנהיג ציוני, איכר, פובליציסט וסופר עברי.

בצד כתיבתו הספרותית ופעילות הציבורית, עבד את האדמה במשקו החקלאי. הרבה לכתוב על חיי הערבים בארץ ישראל, בשם העט "חוג'ה מוסה". היה מקורב לברית שלום. שימש בתפקיד ראשי בארגון ההגנה, והיה אחראי על אזור העיר רחובות מטעם הארגון.

משה סמילנסקי
משה סמילנסקי
Eliezer Margolin Tidhar 05 2324
משה סמילנסקי יושב שני מימין. אליעזר מרגולין, עומד שני מימין בחברת מתיישבי ראשון לציון ורחובות, 1893-4
PikiWiki Israel 13829 The Moshe Smilansky House in Rehovot
שלט זיכרון במקום שעמד ביתו של משה סמילנסקי ברחובות (רחוב יעקב פינת ש"י)

ביוגרפיה

משה סמילנסקי נולד בשנת 1874 בעיירה טֶלֶפִּינוֹ שבפלך קייב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במחוז צ'רקאסי באוקראינה). כילד, רכש משה סמילנסקי תורה והשכלה מפי מלמדים ומורים פרטיים. בין מוריו היו שניים מבני ביל"ו, וגיסו ברוך לידז'ינסקי היה מחבריו ותלמידיו של אחד העם. מקריאתו בספרות העברית החדשה, וכן מרשמי אביו, שמעיה, עם שובו מביקור בארץ ישראל בשנת תר"ן, הושפע ברוח האהבה לציון. סמילנסקי ויתר על תוכניותיו ללמוד בבית הספר החקלאי באומן והתגבר על התנגדות אמו, ובהיותו בן 16 עלה לארץ ישראל בשנת 1890. בתחילה רצה ללמוד חקלאות במקוה ישראל, אך כיוון שלא רצה ללמוד בצרפתית, בחר לעבוד כפועל חקלאי. מכתביו מארץ ישראל עשו רושם רב על קוראיהם, ולמקראם ניבא עליו הרב יעקב מזא"ה, רבה הראשי של מוסקבה, כי הנער הזה יהיה סופר בישראל. במהרה הצטרפה אליו משפחתו, ובהשפעתו רכש אביו כאלף דונם קרקע במושבה חדרה שאך זה נוסדה.

קשיים ביורוקרטיים ומחלות דחקו בהם לעקור לראשון לציון, בה עבד כפועל חקלאי. המשפחה החליטה לשוב לרוסיה, אך סמילנסקי הצעיר סירב. לאחר שהחלים מקדחת חזר לעבודתו והפך פעיל בחיי התרבות של הנוער ובספרייה הצבורית, למרות איסור מפורש של פקידי הברון. ב-1893 רכש אדמה ברחובות, התיישב בה, נטע כרם גפנים ושקדים ועסק בפלחה, ובשעות הפנאי עסק בכתיבה, בעבודה ציבורית ובהוראה. יחד עם עמיתו להוראה אליעזר מרגולין, חקר את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה. כעבור שנה יצא לרוסיה לדרישת הוריו, כדי להתייצב לשירות צבאי. לאחר שבועות אחדים שוחרר, וחזר מיד לרחובות. סמילנסקי הצטרף לאגודת "בני משה" שייסד אחד העם, אתו שמר על קשר רציף שנים ארוכות, והשתתף בפעילותה החינוכית, התרבותית והלאומית.

בתרנ"ח פרסם את מאמרו הראשון ב"הצפירה" הוורשאי, והמשיך לתאר בקביעות, בשם העט "בן-חוה", את חיי המושבות בארץ ישראל. כן כתב מאמרים בעיתונים "המליץ" ו"הצופה" וב"לוח אחיאסף", ואחר כך ביתר העיתונים העבריים ובכתבי-עת ("הארץ", "השילוח", "הפועל הצעיר" וכו') בארץ ובחו"ל. בין היוצרים והעורכים שליוו את סמילנסקי בפעילותו הספרותית מצויים ח"נ ביאליק, י"ל פרץ, יעקב פיכמן ויוסף קלוזנר.

בשנת 1900 סמילנסקי השתתף בייסוד "הסתדרות המושבות", ובשנת 1901 נבחר למשלחת שיצאה אל ועד חובבי ציון באודסה ובהמשך השנה אל הברון רוטשילד בפריס, במטרה לדרוש את עצמאותן של המושבות מהאפוטרופסות של פקידות הברון. באותה שנה הקים ביחד עם כורמים אחדים יקב קטן במטרה להשתחרר מהתלות ביקב הברון, אך היוזמה נכשלה. לאחר נטיעת הפרדס הראשון ברחובות בשנת 1904, הנהיג סמילנסקי את המעבר להדרים כענף חקלאי מרכזי. במקביל, עם תחילת העלייה השנייה, סייע סמילנסקי לאנשיה, והעסיק רבים מהם בפרדס ובכרם שבבעלותו, אף על פי שחלק על עמדתם בעניין "כיבוש העבודה".

בשנת 1905 סמילנסקי השתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבזל, הראשון לאחר מותו של בנימין זאב הרצל. בשהותו בשווייץ ב-1906, בזמן שהחלים מטיפול רפואי, כתב בעברית את "לטיפה", שראה אור לראשונה בתרגום ליידיש, ואחר כך תורגם בחזרה לעברית בידי חמדה בן-יהודה. סמילנסקי המשיך לפרסם "סיפורים ערביים" בשם העט "חוג'ה מוסה", בין היתר בכתב העת "העומר" שייסד יחד עם ש. בן ציון ודוד ילין.

לאחר סיור בארץ ישראל ובסוריה בשנת 1912, כתב סמילנסקי ב"העולם" על ניצניה של השאלה הערבית, ובשנת 1913 הסתבך בעלילה, יחד עם אחדים מבני רחובות, לפיה הרגו כביכול ערבי מכפר זרנוגה; לאחר משפט ממושך, זוכו כל הנאשמים. במלחמת העולם הראשונה עמד בראש התאחדות המושבות ביהודה ולאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים בשנת 1918, התנדב בגיל 44 לגדוד העברי הארצישראלי והיה מראשי ועד ההתנדבות. לאחר המלחמה, בשנות ה-20 של המאה ה-20, המשיך סמילנסקי להנהיג ניסיונות התאגדות של איכרי המושבות שהובילו לביסוסה כארגון ארצי, התאחדות האיכרים, וכיהן כנשיא הארגון משך שנים רבות. ב-1929 ייסד והיה העורך הראשון של "בוסתנאי" – ביטאון התאחדות האיכרים.

בדצמבר 1925 הגישו 90 מאיכרי רחובות, ובהם סמילנסקי, תלונה במשטרה בה התלוננו נגד הפועלים היהודים, כי גירשו באלימות פועלים ערבים מן המושבה. האיכרים האשימו את מנהיגי ההסתדרות באחריות להתעוררות שנאה בין יהודים וערבים ולסיכון השלום בארץ, וביקשו ממושל יפו, קמפבל, לנקוט צעדים נגד הפועלים היהודים ומנהיגיהם, כדי להגן על שלומם של הפועלים הערבים. מזכיר ההסתדרות, דוד בן-גוריון, ראה בתזכיר "כתב מלשינות" ובוועידה החקלאית שנתכנסה בתחילת פברואר 1926, תקף את סמילנסקי וכינה אותו "מלשין". סמילנסקי תבע אותו למשפט דיבה בבית משפט השלום העברי בתל אביב. פסק הדין פורסם ב-3 במרץ והשופטים קבעו כי התזכיר הוא אכן "דבר מלשינות", אך פסקו גם כי לבן-גוריון לא הייתה רשות לקרוא לו "מלשין" ומצאו אותו חייב בדין.[1]

סמילנסקי ושותפו טוביה ז. מילר התחילו לטפל בקרקעות הנגב בשנת 1932 לאחר שיהושע חנקין הזמין אותם לשתף פעולה בנגב, אולם מילר לא הסכים לתנאי החוזה. לפי תנאי החוזה בין חברת הכשרת הישוב לבין סמילנסקי, סמילנסקי היה חייב להמציא את הכספים לקניית הקרקעות בנגב, ועל חברת הכשרת היישוב הוטל להמשיך ברכישתן. בנסיעותיו בתפוצות הגולה סמילנסקי רכש את לבם של יהודים רבים להשקיע מהונם בגאולת הנגב. הקרקעות שנרכשו עבורו באותן שנים השתרעו בעיקר במזרח באר שבע, מזרחית-דרומית לבאר שבע עד לחרבות כורנוב הרחוקות 27 ק"מ מדרום מזרח לבאר-שבע. כל הקרקעות נמדדו על ידי המהנדס ליפשיץ ונחרשו חרישה כללית. כמנין יהודים היו עסוקים בתחום זה בנגב ועליהם נלווה רופא מיוחד, שחילק לבדויים רפואות חינם.[2]

הוא ביקש להתקרב להנהלת הסוכנות היהודית, ובו בזמן תמך בפעילות "ברית שלום" להקמת אוטונומיה יהודית-ערבית תחת המנדט הבריטי. בשנת 1936 המשיך סמילנסקי בפעילותו זו במסגרת "החמישה" (יחד עם פנחס רוטנברג, גד פרומקין, משה נובומייסקי ויהודה לייב מאגנס). ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נסע בשליחות הקרן הקיימת לארצות הברית, וחזר משם לארץ דרך דרום אפריקה בשנת 1940. בשנת 1946 היה סמילנסקי שותף יחד עם מרטין בובר וסיעת "איחוד" לתזכיר שהציע פתרון ברוח מדינה דו-לאומית לועדה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל.

סמילנסקי היה שותף באותה תקופה למאמצי גיוס כספים למען גאולת קרקעות, בעיקר בנגב. בשנת תש"ז[3] קנה ביחד עם שותפו הפרדסן טוביה מילר 260 דונם מהמצרים למען הקמת קיבוץ כפר דרום, שהוקם שנה לאחר מכן.

ב-1949 זכה בפרס אוסישקין על היצירות "בערבה" ו"בהר ובגיא".

משה סמילנסקי מת בשנת 1953 בתל אביב ונקבר ברחובות בהלוויה ממלכתית.[4] לאחר מותו נקרא על שמו מושב ניר משה.

משפחתו

סמילנסקי נישא לרעייתו הראשונה, צילה טלר, בתו של הסופר והמורה ישראל הלוי טלר, לאחר עלייתה לארץ ב-1897. לאחר מותה ב-1934, הוא נישא בשנית לאסתר דונדיקוב.

היה אב לשלושה (מאשתו הראשונה): שפרה, רנה וישעיהו (שיה). בתו שפרה נישאה ליערן ד"ר עמיהוד גור, בנו של המילונאי העברי יהודה גור (גרזובסקי).

סמילנסקי היה אחיהם של הסופר והפובליציסט מאיר-סיקו סמילנסקי ושל הפסיכואנליטיקאית ד"ר אנה (אניוטה) סמילנסקי (שהייתה, לאחר עלייתה לארץ בשנת 1933, ממיסדי החברה הפסיכואנליטית בישראל), ודודו של הסופר והפובליציסט זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס. יזהר. ספר הילדים הידוע ביותר של יזהר על משה סמילנסקי, עליו הרבה לכתוב בסיפוריו, הוא הכרכרה של הדוד משה (רישומים: גלי הוס), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1973.

מספריו

  • הארבה, תל אביב: אמנות, 1930.
  • בהר ובגיא: סיפורים חדשים, ירושלים–תל אביב: שוקן, 1948.
  • בימי אלם, ירושלים: 1943.
  • בין כרמי יהודה: ספור, תל אביב: מסדה, 1954.
  • בני ערב, אודסה: בדפוס נ. היילפרין, 1911.
  • בני ערב, ספורים, בשם חוג'ה מוסה, תל אביב: דביר, 1964.
  • בערבה, סיפור, ,תל אביב: מסדה, 1946.
  • בצל הפרדסים, תל אביב: מסדה, 1951.
  • בשדות אוקראינה: ספור, תל אביב: מסדה, 1944.
  • זמירה: שני סיפורים, תל אביב: 1947.
  • חבלי לידה, סיפור, תל אביב: מסדה, 1954.
  • טובה, תל אביב, 1924 או 1925.
  • כתבי משה סמילנסקי, תל אביב: דביר, 1945.
  • משוט בארץ, תל אביב: דביר, 1953.
  • משפחת האדמה, 4 כרכים, תל אביב: עם עובד, 1943-1954.
  • נס ציונה: שבעים שנות חייה, תרמ"ג – תשי"ג, נס ציונה: המועצה המקומית, 1953.
  • ספורי הישוב, תל אביב: דביר, 1948.
  • ספורי סבא: לילדים (צייר: אבשלום עוקשי), תל אביב: עם עובד, 1946.
  • על חוף הירקון, תל אביב: יזרעאל, 1963.
  • פרקים בתולדות היישוב, 6 כרכים, תל אביב: הוצאת דביר, 1939-1947.
  • רחובות, תל אביב: אמנות, 1935.
  • רחובות: ששים שנות חייה תר"ן – תש"י, רחובות: עיריית רחובות, 1950.
  • שמש אביב: סיפורים, תל אביב: 1952.
  • תולדות אהבה אחת, ורשה: ספרות, 1911.
  • תקומה ושואה: ספור, תל אביב: מסדה, 1953.

מבחר מאמרים על יצירתו

לקריאה נוספת

  • דני בר-מעוז, אם חקלאות כאן, מולדת כאן: סיפור חייו של משה סמילנסקי, רחובות: עיריית רחובות, 2015.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ח, עמ' 195–196.
  2. ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ-ארץ הנגב, כרך ב', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, פרק א' : "לתולדות שאיפתנו לנגב", פרק משנה כ"ז : "תנופה בגאולת הנגב על ידי משה סמילנסקי", עמוד 81-82
  3. ^ על סמך המאמר של נדב שרגאי בו נאמר: "בשנת תש"ז", במאמר שכותרתו: "הקיבוץ שנשכח", עיתון ישראל היום, במוסף ישראל השבוע, מתאריך 5.2.16 בעמודים 18–19, (אך ייתכן שזו טעות דפוס ומדובר בתאריך תרצ"ז)
  4. ^ יצחק זיו אב, זכר חווג'ה מוסא, מעריב, 11 באוקטובר 1963
24 בפברואר

24 בפברואר הוא היום ה-55 בשנה, בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 310 ימים (311 בשנה מעוברת).

6 באוקטובר

6 באוקטובר הוא היום ה-279 בשנה (280 בשנה מעוברת), בשבוע ה-40 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 86 ימים.

אומלבס

אוּמְלָבָּס היה כפר ערבי, אשר אדמתו נרכשה על ידי יהודים, ובשטחו נבנתה בשנת 1878 המושבה פתח תקווה, היום העיר פתח תקווה. הכפר אומלבס היה בעבר כפר גדול. שמו של הכפר ניתן לו על ידי תושביו ופירושו - המתלבש. מאחר שחדשות לבקרים היו תושבים חדשים מחליפים את אלה שמתו בקדחת כפי שמחליפים לבוש ישן בחדש. משה סמילנסקי כותב כי לפי התעודה הרשמית של ספר האחוזה הטורקי "החיג'ה" הגיע שטחו עד כדי מאה אלף דונם. הכפר עצמו שכן במערב בית הקברות סגולה של היום, וגבולות שטחי אדמותיו היו:[דרוש מקור]

מדרום - דרך המלך מיפו.

ממערב - הגבעות שלפני מוסררה. ואדי מוסררה - היום נחל איילון

ממזרח - מוצאו של נחל הירקון - היום ראש העין.

מצפון - נחל הירקון

ארבה

ארבה הוא השם שניתן לחגבים המתאגדים בלהקות. מתוך כ-8,000 מיני חגבים ידועים רק כ-12 מינים המתאגדים ללהקות ארבה.

בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה

בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה הוקם בשנת 1934 על ידי ד"ר זאב ברין, משה סמילנסקי וד"ר ארתור בירם וכיום בחלק משטח בית הספר המקורי פועל בית הספר החקלאי ברנקו וייס פרדס חנה-כרכור.

בריכת יער

בריכת יער המוכרת גם בשם הישן בריכת עטא (מערבית: בירכּת עטא או באנגלית: Birket Ata), היא שלולית חורף, המתמלאת מים בעונת החורף.

צמחייה מיוחדת נמשכת אליה ובעלי חיים אופייניים לה שוהים בה. היא חלק מפארק השרון, גן לאומי לצד כביש 4, כביש תל אביב חיפה. הבריכה היא שריד לביצות, שכיסו את כל האזור. הביצות האלה יובשו וברכת עטא היא השריד הגדול ביותר לביצות אלה.

יער בריכת עטא הוא חלק מיער חדרה שהתפרסם באידיליה "ביער בחדרה" של המשורר דוד שמעוני.

גירוש יפו (1914)

גירוש יפו היה אירוע בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בו גורשו מיפו למצרים יהודים בעלי אזרחות רוסית.

הצופה (ורשה)

הצופה (הצֹפֶה) היה יומון עברי שראה אור בעיר ורשה מ-1903 עד 1905.

העיתון, שנוסד על ידי יצחק אשר אלישיב ואליעזר אליהו פרידמן, החל להופיע ביום ז' בטבת תרס"ג (1903), בעריכת אברהם לוּדְוִויפּוֹל. כעבור שנה עזב לודוויפול, והעיתון הוסיף להופיע עד אמצע 1905, בעריכתם של אליעזר אליהו פרידמן (שהיה העורך הרשמי), בנו יהושע והירש דוד נומברג.

לדברי היסטוריון הספרות העברית גצל קרֶסֶל, "הצופה" היה "בין המעולים שבעתונים היומיים העבריים שיצאו אי־פעם באירופה ובמקומות אחרים מחוץ לארץ־ישראל עד ימי השואה".

העיתון הצטיין בדיווחים ענייניים, שהביאו מידע מדויק. בניגוד ליומון העברי הוותיק "הצפירה", שיצא גם הוא בוורשה, "הצופה" התמקד דווקא במתרחש במערב אירופה, ובמידה מסוימת גם בחדשות המקומיות בוורשה, ולא עסק כלל בסוגיות מענייני האימפריה הרוסית.

בין המשתתפים הקבועים בעיתון היו סופרים ומבקרי ספרות נודעים, בהם י"ל פרץ, יוסף קלויזנר, אלחנן ליב לוינסקי, שמעון ברנפלד, ש. בן-ציון, משה סמילנסקי וראובן בריינין. הוא הקדיש מקום מיוחד לפרסום ראשון של סופרים צעירים, וכמה וכמה סופרים עבריים, בהם יעקב רבינוביץ, החלו בו את דרכם.

"הצופה" ביטא השקפות ציוניות מובהקות. בין קוראי העיתונים חובבי ציון היו שלא קראו ב"הצפירה", שהובילה קו של התנגדות לציונות, ולפיכך היו מנויים ל"המליץ", המיושן יותר; וכשעם הופעתו של "הצופה" עברו אליו. לעיתון היו מנויים רבים יותר מל"הצפירה", ובוודאי מל"המליץ". בשנות קיומו נודעה לעיתון השפעה רבה לטובת התנועה הציונית ותחיית הלשון העברית, וזאת במידה רבה בזכות מנהלו אלישיב, שהיה הרוח החיה שלו.

התאחדות האיכרים והחקלאים בישראל

התאחדות האיכרים היא ארגון ארצישראלי של בעלי משקים פרטיים.

מיסודה של התאחדות המושבות ביהודה ושומרון שהוקמה בשנת 1920, הורחבה בשנת 1927. שמה נקבע בראשית שנות העשרים כ"התאחדות האיכרים בארץ ישראל".

לאחר קום מדינת ישראל, הוסב שמה ל"התאחדות האיכרים בישראל".

בהתאגדות מאוגדים משקים פרטיים שבמושבות וביישובים חקלאיים אחרים; והיא פועלת גם להקמת משקים חדשים. התאחדות האיכרים ייסדה את בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה.

אחד ממוסדות התאחדות האיכרים הייתה קופת חולים עממית (שהתאחדה ב-1974 עם קופת חולים מאוחדת).

ביטאון התאחדות האיכרים היה כתב העת "בוסתנאי".

ז' באדר

ז' באדר הוא היום השביעי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בז' אדר א', או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תצוה. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות

זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת תרומה. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת ויקרא. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השג) פרשת בר המצווה היא פרשת צו.

זכרונות ארץ ישראל

זכרונות ארץ ישראל הוא ספר בשני כרכים הכולל אוסף 120 פרקי זכרונות של אנשים שחיו בארץ ישראל ונלקטו מתוך ספרים שפורסמו בארץ. מפעלו של אברהם יערי שהיה ספרן בבית הספרים הלאומי.

חאן מנולי

חאן מנולי הוא מבנה ברחוב בית אשל 11 ביפו הקרוי על שם בעליו הארמני.

יהודה ראב

יהודה ראב (1858 - 27 במאי 1948) היה ממייסדי המושבה פתח תקווה ומראשוני השומרים בעיר, ובנם של אסתר ואלעזר ראב שהיה גם הוא ממייסדי פתח-תקווה בתרל"ח.

כ"ז בתשרי

כ"ז בתשרי הוא היום העשרים ושבעה בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן. כ"ז בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ז תשרי היא פרשת נח, אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום שלישי או ביום חמישי, או פרשת בראשית אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או ביום שני.

כפר ילדים

כפר ילדים היה מוסד חינוכי ליתומים יהודים שהובאו ממזרח אירופה, בעיקר יתומי פרעות פטליורה שהתחוללו באוקראינה, שפעל ב"חוות בלפוריה", בשנים 1923-1931. החווה הוקמה בשנת 1919 עבור מתיישבי בלפוריה ולאחר הקמת מושב בלפוריה הועבר לשימוש כפר ילדים ונקרא "בלפוריה עילית". כפר ילדים היה ממוקם בגבעת המורה היום בתחומה של העיר עפולה, סמוך למרכז רפואי העמק.

ניר משה

נִיר מֹשֶׁה הוא מושב עובדים בנגב הצפוני־מערבי, השוכן מדרום־מזרח לשדרות, וצפונית לניר עקיבא ומשתייך לתנועת המושבים.

מקור שם המושב הוא בשמו של משה סמילנסקי (שהיה חקלאי וסופר). המושב הוקם בשנת 1953 על ידי עולים ממרוקו שאליהם הצטרפו עם השנים גם עולים מאלג'יריה, ונקרא בתחילה "שובל מזרחי 1". שטחו של המושב הוא כ־2,000 דונם.

פתח תקווה

פתח־תקווה (בכתיב מנוקד: פֶּתַח־תִּקְוָה), המכונה "אֵם המושבות" היא עיר במחוז המרכז בישראל. נוסדה כמושבה, והוכרזה כעיר בשנת 1937. גובלת בהוד השרון ורמת השרון מצפון, בתל אביב–יפו, רמת גן, בני ברק וגבעת שמואל במערב, גובלת בכמה קיבוצים מהמועצה האזורית דרום השרון (עינת, גבעת השלושה ונחשונים) והמושב כפר סירקין במזרח, ועם גני תקווה, קריית אונו ומועצה אזורית חבל מודיעין (מושב נחלים, רינתיה, מזור, מגשימים כפר מעש, בארות יצחק) מדרום.

ראובן לרר

ראובן לֶרֶר (תקצ"ב, 1832 - ט' באייר תרע"ז 1917, נס ציונה) היה מראשוני הדבוראים בארץ ישראל וממייסדי נס ציונה.

לרר היה בעליה של אחוזה חקלאית גדולה ליד אודסה, ובהמשך החליף אותה באחוזה חקלאית בארץ ישראל. האחוזה, שנקראה "נחלת ראובן" על שמו, הייתה אחד משלושת היישובים שהתמזגו ויצרו את המושבה נס ציונה שלימים הפכה לעיר. הברון רוטשילד ובנימין זאב הרצל ביקרו במשקו. הוא עסק בצרכי ציבור וייסד את בית הכנסת של המושבה.

שמחה וילקומיץ

שמחה חיים וילקומיץ (ט' בתשרי תרל"ב, ספטמבר 1871 – ט"ו בניסן תרע"ח, מרץ 1918) היה מראשוני המורים העבריים ברחובות ובמושבות הגליל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.