משה לנדוי

משה לַנְדוי (מבוטא: לנדאו, 29 באפריל 1912, דנציג, גרמניה1 במאי 2011, ירושלים, ישראל) היה שופט ישראלי, שופט בית המשפט העליון בין השנים 19531982 ונשיאו החמישי. מחברי ועדת אגרנט וחתן פרס ישראל בתחום המשפט.

משה לנדוי
Mechira Pumbit - Moshe Landau
תאריך עלייה 1933
נשיא בית המשפט העליון ה־5
5 במרץ 198029 באפריל 1982
(שנתיים ו-7 שבועות)
ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון ה־4
14 בספטמבר 19765 במרץ 1980
(3 שנים ו-24 שבועות)
תחת נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן
שופט בית המשפט העליון
מאי 195129 באפריל 1982
(כ־31 שנים)
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

משה לנדוי נולד בעיר דנציג שבפרוסיה, מזרחית לגרמניה (כיום פולין). אביו, יצחק ארוין, היה רופא ועסקן ציוני.

ב-1930 סיים לנדוי את לימודיו בבית הספר התיכון בעירו, והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת לונדון. ב-1933 קיבל תואר בוגר במשפטים, ובאותה שנה עלה לארץ ישראל עם משפחתו. הוא עבר את מבחני ההסמכה לעורכי דין זרים בשנת 1934[1] והוסמך כעורך דין בשנת 1937[2]. ב-1937, נישא ללאה דוּכָן, בתו של המשפטן ואיש הציבור, ד"ר משה דוכן. לאחר מכן עבד במספר משרדי עורכי דין בארץ ישראל. בין היתר, סייע לניסוח עמדת הסוכנות היהודית בוועדת פיל. ב-1940, בגיל 28, נתמנה על ידי השלטון המנדטורי כשופט בית משפט השלום בחיפה, והחל ללמוד ערבית למען התפקיד. ב-1948, לאחר קום המדינה, מונה לשופט בית המשפט המחוזי בחיפה. במאי 1951 נתמנה במינוי זמני לבית המשפט העליון[3]. לשופט בית המשפט העליון התמנה ב-29 בדצמבר 1953, וב-14 בספטמבר 1976 מונה למשנה לנשיא. ב-5 במרץ 1980 מונה לנשיא בית המשפט העליון, וכיהן בתפקיד עד פרישתו לגמלאות ב-29 באפריל 1982. במשפט אייכמן, שהתקיים בשנת 1961, היה לנדוי אב בית הדין.

ב-1962 ישב בהרכב שהפך את החלטתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות ("הצנזורה") לפסול להקרנה יומן קולנוע שכלל קטעים המראים אלימות משטרתית בעת פיזור הפגנה. הנימוק לאיסור על ידי המועצה, היה שהקטע "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". בהחלטה (בג"ץ 243/62) נקבעו כללים לחופש הביטוי בישראל[4]. ב-1969 ישב בהרכב שביטל לראשונה חוק של הכנסת - חוק מימון מפלגות, מכיוון שסתר את עיקרון השוויון[5]. במאי 1973 קיבל את נימוק שיקולי הביטחון ופסק נגד קבוצת תושבים בדווים שנושלו מביתם בפתחת רפיח (שם הוקמה העיר ימית). ב-1979 פסק נגד הפקעת קרקעות לצורך הקמת התנחלות אלון מורה[6].

היה יו"ר הראשון של הוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם שהוקמה ב-1963. בתפקיד זה נשא עד לשנת 1970. היה יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית בבחירות לכנסת השישית ב-1965 ובתפקיד זה המליץ לוועדה לדחות את בקשתה של "רשימת הסוציאליסטים" של אנשי אל ארד להשתתף בבחירות, בנימוק שחבריה שוללים את קיום מדינת ישראל, על אף העדר הוראת חוק מפורשת המאפשרת זאת, והוועדה קיבלה את המלצתו. הדבר הוביל לפסק דין ירדור, שהכשיר את המהלך וקבע תקדים באשר לזכות הדמוקרטיה להתגונן.

לנדוי היה חבר בוועדת אגרנט (1973), שהוקמה בעקבות ליקויי מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1987 עמד בראש ועדת לנדוי, שבדקה את נוהלי העבודה של שירות הביטחון הכללי בעקבות פרשת עיזאת נאפסו. על פי המלצת הוועדה, אושרה הפעלת לחץ פיזי מתון כשיטת חקירה ונקבע כי יש לפקח פיקוח הדוק על השימוש בו.

לנדוי דגל בגישה מצמצמת בראייתו את מרחב הפרשנות של החוק על ידי השופט. דוגמה לכך ניתן לראות בפסק-הדין בעניין דפי זהב נגד רשות השידור (בג"ץ 389/80, ניתן ב-10.11.80), שם התנגד בדעת מיעוט להחדרה למשפט הישראלי של מבחן הסבירות, בפסק הרוב שהוביל אהרון ברק. היה ידוע בביקורתו על גישות האקטיביזם השיפוטי והביקורת החוקתית של ברק, אותה ביטא בכתבי-עת משפטיים, בוועדות הכנסת ובראיון ל"הארץ" בשנת 2000, שבו אמר: "אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעיתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים."

בשנים 19561962 ובשנים 19651966 עמד בראש הוועד המנהל של הטכניון ובהמשך אף מונה לסגן יושב ראש הוועד. כיהן כחבר בבית המשפט הבינלאומי לבוררות בהאג וכסגן יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה.

בשנת 1982 הוענק לו פרס צלטנר וב-1991 זכה בפרס ישראל בתחום המשפט.

ב-12 באפריל 2003 פרסם ב"מעריב" מאמר חריף נגד החלטת ראש הממשלה אריאל שרון, לאמץ את תוכנית "מפת הדרכים": "החלטת הממשלה לאשר את מפת הדרכים סותמת את הגולל על מעמדה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית והופכת אותה לעושת רצון אדוניה האמריקניים ואת שרון ל"פודל של פאוול"."

לנדוי נפטר בביתו שבירושלים יומיים לאחר יום הולדתו ה-99, ב-1 במאי 2011, כ"ז בניסן תשע"א, והותיר אחריו 3 בנות. הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 31 foreign advocates, פלסטיין פוסט, 20 ביוני 1934
  2. ^ Seven new advocates called to bar, פלסטיין פוסט, 30 ביוני 1937
  3. ^ ילקוט הפרסומים 166
  4. ^ ראו זכות הציבור לדעת#בג"ץ אולפני הסרטה בישראל
  5. ^ בג"ץ 98/69 ברגמן נגד שר האוצר, ניתן ב-3 ביולי 1969
  6. ^ בג"ץ דוויקאת נ' ממשלת ישראל, בעניין אי חוקיות עליית אלון מורה לקרקע
1980 בישראל

1980 (ה'תש"ם - ה'תשמ"א) הייתה השנה בה חגגה ישראל 32 שנה מיום היווסדה.

1 במאי

1 במאי הוא היום ה-121 בשנה (122 בשנה מעוברת), בשבוע ה-18 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 245 ימים.

29 באפריל

29 באפריל הוא היום ה-119 בשנה (120 בשנה מעוברת), בשבוע ה-18 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 246 ימים.

אקטיביזם שיפוטי

אקטיביזם שיפוטי היא גישה משפטית לפיה בית המשפט לוקח חלק יוצר ופעיל בקביעת הנורמות במדינה, ותפקידו אינו מצטמצם רק ל"פה למחוקק", כלומר במתן פרשנות לחוק. כחלק מתפקידו זה ייטה בית המשפט לבקר את הרשות המבצעת או אף את הרשות המחוקקת, ובמידת הצורך גם יתערב בהחלטותיהן. בנוסף לכך, יש הרואים בביטול של ערכאה נמוכה על ידי ערכאה גבוהה יותר סוג של אקטיביזם שיפוטי.

הגדרת האקטיביזם השיפוטי והצדקתו הן שאלות השנויות במחלוקת פוליטית ואקדמית. היפוכו של אקטיביזם שיפוטי הוא ריסון שיפוטי.

בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט

הוצאת בּוּרְסִי היא הוצאת ספרים ישראלית העוסקת בספרות משפטית. ההוצאה החלה את דרכה בשנות ה-30 על ידי משפחת בורסי (חנה בורסי) ונרכשה על ידי חדווה ושלמה פרץ. היום כמו אז עוסקת בורסי בהוצאה לאור של ספרי משפט וספרות מקצועית במגוון רחב של נושאים. כמו כן בורסי מתמקדת בהוצאה לאור של ספרים שנכתבים בידי שופטים בהווה ושופטים בדימוס. ראויים לציון ספרי הסדרה שנכתבה על ידי השופט אהרן ברק בנושא "פרשנות במשפט" (שהופצה ושווקה על ידי בורסי) והכרכים שהוצאו לאור לזכרו של השופט חיים כהן, וכן "ספר לנדוי" (3 כרכים) שהוצאו כהוקרה לשופט משה לנדוי. סדרת הכרכים חוזים (3 כרכים) מאת פרופ' דניאל פרידמן וסדרת הספרים העוסקים בדיני קניין (4 כרכים) דיני חוזים מיוחדים מאת הפרופ' מיגל דויטש וספר בנושא תורת המשפט מאת הד"ר עומר שפירא. "איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה". מאת: עו"ד יעל גרוסמן ועו״ד רוני בלקין.

בית המשפט העליון

בית המשפט העליון הוא המוסד השיפוטי הגבוה ביותר של מדינת ישראל. תפקידיו העיקריים של בית המשפט העליון הם דיון בערעורים על פסיקות שניתנו בבית המשפט המחוזי, ודיון כבית המשפט הגבוה לצדק כערכאה ראשונה.

בבית המשפט העליון מכהנים 15 שופטים, הנבחרים על ידי הוועדה לבחירת שופטים. כהונת שופט בבית המשפט העליון נמשכת עד פרישתו בגיל 70, אלא אם חדל לכהן קודם לכן. נשיאת בית המשפט העליון כיום היא השופטת אסתר חיות. מספר התיקים בהם דנים שופטי העליון נע בין 9,500 ל-11,500 מדי שנה לערך.משכנו של בית המשפט העליון בירושלים. תחום שיפוטו הוא כל שטח מדינת ישראל. בנוסף הוא מוסמך לדון בחלק מהעניינים הפליליים והאזרחיים (בעיקר של אזרחים ישראלים) הקשורים לשטחי יהודה ושומרון שבהחזקתה (במסגרת ערעור על פסקי דין של בתי משפט מחוזיים), וכן בפעולות המדינה בשטחים אלה.

חוק יסוד: השפיטה קובע, כי פסיקת בית המשפט העליון יוצרת תקדים מחייב לכל בית משפט בישראל, זולת בית המשפט העליון עצמו.

הבחירות לכנסת השישית

הבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1965, ז' בחשוון ה'תשכ"ו, עמדו בסימן העימות בין המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל, רשימה משותפת שהוגשה בבחירות על ידי שתי המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון ושבראשה עמד לוי אשכול, ורפ"י בראשות דוד בן-גוריון. הרקע לעימות היה לכאורה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה.

בתום מערכת הבחירות התברר כי למרות המאמצים הניכרים שהשקיע בן-גוריון והשקיעו "הצעירים" במפלגה, הצליח דור הביניים להדיח את המנהיג הקשיש בלי שייפגע כוחה של המפלגה. רפ"י זכתה בבחירות בעשרה מנדטים בלבד, וניצחונו של לוי אשכול היה שלם. כישלון זה הביא לקצו הפוליטי של בן-גוריון, שחדל מעתה ואילך להוות דמות פוליטית בעלת חשיבות.

מערכת בחירות זו תיזכר גם בזכות פסילת "רשימת הסוציאליסטים" על ידי ועדת הבחירות המרכזית. פסק הדין שניתן בערעורה של הרשימה בפני בית המשפט העליון, הידוע בשם "פסק דין ירדור", מהווה אחד מעמודי התווך במשפט החוקתי במדינת ישראל.

המהפכה החוקתית

המהפכה החוקתית בישראל היא תהליך של הרחבת הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, בעקבות חקיקתם, בשנת 1992, של שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. השופט אהרן ברק, בעת שכיהן כשופט בית המשפט העליון ואחר כך כנשיא בית המשפט העליון, התייחס אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם. עם חקיקת חוקי יסוד אלה ופרשנותם באופן זה על ידי בית המשפט, חל שינוי מהותי בצורת השלטון במדינה ובמעמדן של זכויות האדם בישראל, יחד עם עליית כוחו של בית המשפט העליון (בפרט בשבתו כבג"ץ) לעומת הכנסת והממשלה.

ביסוס המהפכה החוקתית מיוחס לאסכולה אותה הוביל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הדוגלת באקטיביזם שיפוטי. נבחרי ציבור רבים וכן משפטנים (ביניהם נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון והפרופ' רות גביזון) חולקים על גישה זו, ולשיטתם לא היה מוסמך בית המשפט העליון לעשות שימוש בחוקי יסוד אלו על מנת להנהיג "מהפכה חוקתית".

בעקבות המהפכה החוקתית, הפך נושא האקטיביזם השיפוטי ומעמדו של בג"ץ לנקודת מחלוקת מרכזית בשיח הפוליטי בישראל.

ועדת אגרנט

ועדת אַגְרָנָט הוא כינויה של ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה ב-21 בנובמבר 1973 לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בראש הוועדה ישב הד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, ולצדו ישבו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצאל, והרמטכ"לים לשעבר פרופסור יגאל ידין וחיים לסקוב.

חיים כהן (משפטן)

חיים הרמן כהן (11 במרץ 1911 – 10 באפריל 2002) היה משפטן ישראלי, שכיהן בין השאר בתפקידי שר המשפטים, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה והמשנה לנשיא בית המשפט העליון. חתן פרס ישראל למדעי המשפט בשנת תש"ם.

יואל זוסמן

יואל זוּסמן (24 באוקטובר 1910 – 2 במרץ 1982) היה הנשיא הרביעי של בית המשפט העליון. חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת ה'תשל"ה (1975).

יצחק כהן (נשיא בית המשפט העליון)

יצחק כַּהן (15 בנובמבר 1913 – 24 באפריל 1985) היה הנשיא השישי של בית המשפט העליון.

לנדאו

לנדאו (Landau) היא עיר בגרמניה, ששמה (לעיתים בווריאציות לנדא/לנדה או לנדוי) הוא שם משפחה יהודי אשכנזי נפוץ.

האם התכוונתם ל...

משפט אייכמן

משפט אייכמן הוא משפט שהתנהל בישראל בשנת 1961, ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בגין מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות והוצא להורג בתלייה.

אייכמן היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס אס, מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. הוא היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח, ובשואת יהודי הונגריה כמעט חצי מיליון איש נשלחו אל מותם. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא ברח לארגנטינה, וחי שָׁם בשֵׁם הבדוי "ריקרדו קלמנט", עד אשר הוא נלכד ב-1960 על ידי המוסד והובא לישראל.

חשיבותו הגדולה של משפט אייכמן היא בכך שרבים מניצולי השואה פתחו את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפתיה כלפי הניצולים.

נשיא בית המשפט העליון

נשיא בית המשפט העליון הוא שופט משופטי בית המשפט העליון בישראל, העומד בראש בית המשפט העליון, ומתוקף כך יש לו השפעה רבה על מערכת בתי המשפט בישראל בכללה.

נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית היא אסתר חיות, שהושבעה ב-26 באוקטובר 2017.

פסק דין ירדור

פסק דין ירדור, או בשמו המלא, ע"ב 1/65 יעקב ירדור ואחרים נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, משנת 1965, עוסק בשאלת סמכותה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימה מלהתמודד בבחירות לכנסת, וקובע את זכותה של הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמעוניין לפגוע בעצם קיומה של המדינה. פסק דין מגדיר את האיזון בין הזכות להיבחר לבין הרצון לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ראשית הפרשה בכך שוועדת הבחירות המרכזית סירבה לאשר את "רשימת הסוציאליסטים", שהגישה את מועמדותה לכנסת השישית. הסירוב נומק בטענה שמדובר בהתאגדות בלתי-חוקית, הואיל ויוזמיה שוללים את שלמות מדינת ישראל ואת עצם קיומה. יו"ר הוועדה, השופט משה לנדוי, הודיע על כך לרשימה. הוא ביסס טענה זו על כך שחמישה מתוך עשרת מועמדי הרשימה היו חברים בארגון "אל ארד", אשר ניסה לפני כן להירשם לפי חוק האגודות העות'מאני ובקשתו זו נדחתה על ידי הממונה על מחוז חיפה ומאוחר יותר גם על ידי בית המשפט העליון, ואשר הוכרז על ידי שר הביטחון כארגון בלתי-חוקי על סמך תקנות ההגנה (שעת חירום).

לפני הפנייה להתארגן בתור אגודה הייתה פנייה לרשם החברות לרשום חברה בשם "אל-ארד בע"מ" ורשם החברות סירב לרשמה, אך בית המשפט העליון חייב אותה לרשמה. אחד מחברי הוועדה אף טען כי התנועה קבלה עצה מרדיו קהיר לרכוש חסינות פרלמנטרית כדי שלא יוכלו לרדוף אותה.

יעקב ירדור, לוחם לח"י לשעבר ומשפטן, ערער בשם רשימת הסוציאליסטים בפני בית המשפט העליון על החלטת ועדת הבחירות המרכזית. טענתו המרכזית הייתה שאין לוועדה סמכות חוקית לפסול את הרשימה אלא מסיבות טכניות, ולפיכך עצם פסילתם היא מעשה לא-חוקי. לעומת זאת, טען משה בן זאב, היועץ המשפטי לממשלה, שייצג את ועדת הבחירות המרכזית, שרשימה זו שמה לעצמה למטרה לחתור תחת עצם קיומה של מדינת ישראל, ומשום כך יש למדינה מלוא הזכות לפסול אותה מלהתמודד בבחירות. בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב של שניים מול אחד: הנשיא שמעון אגרנט והשופט יואל זוסמן תמכו בדעתו של השופט לנדוי כיו"ר ועדת הבחירות ובהחלטת הוועדה לפסול את הרשימה, ופסקו שלוועדת הבחירות המרכזית ישנה הסמכות לפסול רשימות אף בהיעדר חקיקה מפורשת בנושא במקרה קיצוני של שלילת עצם קיומה של המדינה, בעוד השופט חיים כהן קיבל את הערעור בדעת מיעוט וטען ש"אין שוללים זכות, ולו מן הפושע המסוכן ביותר, אלא בהתאם לחוק".

בשנת 1984 פסק בית המשפט העליון, ובראשו הנשיא מאיר שמגר, בפס"ד ניימן הראשון (ע"ב 2/84) שהלכת ירדור אינה חלה על רשימות השוללות את אופיה הדמוקרטי של המדינה (בהתייחס לרשימת כ"ך) ושאין להרחיבה. בית המשפט קרא לכנסת לקבוע בחוק אילו רשימות ניתן לפסול. בעקבות זאת, חוקק סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, ובשנת 1988 פסק הנשיא שמגר בפס"ד ניימן השני (ע"ב 1/88), בהסכמת חמשת חברי ההרכב, שיש לפרש סעיף זה באופן מצמצם, אך שניתן לפסול על פיו את רשימת כ"ך.

ריסון שיפוטי

ריסון שיפוטי (גם איפוק שיפוטי או פסיביזם שיפוטי) היא גישה שמרנית בתחום המשפט הציבורי המעודדת שופטים לנהוג בריסון עצמי בעת הפעלת סמכויותיהם, על מנת לשמר את הפרדת הרשויות.

איפוק שיפוטי יכול להתבטא באופנים שונים. הבולטים שבהם היא נטייה להימנעות מפסילת חקיקה שאינה במובהק בלתי חוקתית, הימנעות מחקיקה שיפוטית, והימנעות מדיון בנושאים פוליטיים ומהכרעה בשאלות ערכיות הנתונות לוויכוח ציבורי. ריסון שיפוטי נחשב לתאוריה ההפוכה לאקטיביזם שיפוטי. יש המשתמשים במונח ריסון שיפוטי גם לתיאור נטייה של שופט להסתמך על תקדימים והעדפת פסיקה יציבה ועקבית על פני יצירתיות וחדשנות.

ישראל נשיאי בית המשפט העליון
משה זמורהיצחק אולשןשמעון אגרנטיואל זוסמן • משה לנדוי • יצחק כַּהן
מאיר שמגראהרן ברקדורית בינישאשר גרוניסמרים נאוראסתר חיות
סמל ישראל
דגל ישראל
משנים לנשיאי בית המשפט העליון
יצחק אולשןשניאור זלמן חשיןשמעון אגרנטמשה זילברגיואל זוסמן • משה לנדוי • חיים כהןיצחק כַּהןמאיר שמגרמרים בן-פורתמנחם אלוןאהרן ברקשלמה לויןתיאודור אוראליהו מצאמישאל חשיןאליעזר ריבליןמרים נאוראליקים רובינשטייןסלים ג'ובראןחנן מלצר סמל ישראל
יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
מנחם דונקלבלוםיצחק אולשןשמעון אגרנטיואל זוסמןצבי ברנזון • משה לנדוי • אלפרד ויתקוןחיים כהןאליהו מנימשה עציונייצחק כהןמאיר שמגרגבריאל בךמרים בן-פורתאליעזר גולדברגאברהם חלימהתיאודור אוראליהו מצאמישאל חשיןדליה דורנריעקב טירקלדורית בינישאליעזר ריבליןאילה פרוקצ'יהמרים נאוראליקים רובינשטייןסלים ג'ובראןאסתר חיותחנן מלצר Knesset building

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.