משה לייב ליליינבלום

משה יהודה לייב לִילְיֶינְבְּלוּםראשי תיבות: מל"ל; בכתיב יידי: ליליענבלום; ברוסית: Мойше Лейб (Моисей Лев) Гиршевич Лилиенблюм; כ"ט בתשרי תר"ד, 22 באוקטובר 1843, קיידאן, פלך קובנה, האימפריה הרוסיתג' באדר א' תר"ע, 12 בפברואר 1910, אודסה, פלך חרסון, שם) היה משכיל וסופר שכתב בעברית, ברוסית וביידיש, מראשי תנועת חובבי ציון ברוסיה.

משה לייב ליליינבלום
Lilienblum old

ביוגרפיה

ליליינבלום נולד ב-1843 בעיירה קיידאן שליד קובנה (אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית, כיום בליטא). בגיל שלוש עשרה ארגן חבורת נערים ללימודי 'עין יעקב', בגיל חמש עשרה השיאו אותו הוריו לנערה בת 13, אחרי חתונתו עבר להתגורר ליד הורי אשתו בווילקומיר. בווילקומירר נחשף בהדרגה לספרות ההשכלה הביקורתית, בעיקר זו של נחמן קרוכמל[1], ובד בבד החלו קנאי ורבני ווילקומיר לרדוף אותו עד חורמה[2]. תקופה מסוימת התגורר בקובנה, שם קיבל גיבוי ממשכילי העיר, אך בשל קשיי פרנסה שב לווילקומיר, פתח שם ישיבה לצעירים ולימד בה.

Lilienblum young
דיוקנו של משה לייב ליליינבלום בצעירותו, בשנות ה-70 של המאה ה-19

ליליינבלום הושפע גם מהסופר המשכיל אברהם מאפו. האידיאל שהנחה אותו היה תיקון מצבו הרוחני של עם ישראל, וכך הצטרף לתנועת ההשכלה. בתקופה זו היה שמרן יותר ממשכילים אחרים, האמין בתלמוד בכל ליבו, אך ראה צורך להקל בחומרות שהונהגו במשך הדורות ונאבק על דעותיו אלה מול הרבנים. חיבוריו מתקופה זו 'ארחות התלמוד' ו'נוספות לארחות התלמוד' שהתפרסמו בהמשכים מעל דפי כתב העת המליץ, עוררו עליו את חמת רבני ליטא, בראשם הרב מרדכי גימפל יפה והרב יוסף זכריה שטרן, שנכנסו עמו לפולמוס חריף מעל דפי הלבנון ו'המליץ'[3].

בשנת 1869 הגיע לאודסה, מתוך מגמה ללמוד רוסית ולהכין את עצמו ללימודי גימנסיה מאוחרים. אולם בעיר זו נחל אכזבה מרה לנוכח אופיה החילוני הבוטה בכל מה שהיה קדוש ויקר בעיניו, הלא היא המסורת היהודית. הוא פחד ממה שהגדיר "רוח השרלטנות והכפירה שנושאת עמה רוח הלאום". באודסה הרצה על השקפותיו נגד ההפקרות בכללה. בתקופה זו נואש מלתקן את הדת ואת התלמוד, ופנה להטיף לשינוי כלכלי וחברתי כפתרון לעם ישראל. על מנת ליישם את שיטתו פיתח את רעיונו לייסד מושבות ליהודי רוסיה[4].

פרעות סופות בנגב שינו את מגמתו של ליליינבלום לייסד מושבות ברוסיה, והוא פנה לעסוק ביישוב בארץ ישראל. החל מ-1881 הצטרף לתנועת "חובבי ציון", והפיץ את הרעיון הלאומי. צירף את יהודה לייב פינסקר לתנועה. עם היווסדה של חברת תמיכת יהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל שימש כמזכיר החברה עד יום מותו. אחרי הקונגרס הציוני הראשון (בזל, 1897) נעשה ליליינבלום לציוני מעשי, והתנגד לשיטת הציונות הרוחנית של אחד העם.

בין השנים 18721873 חיבר ליליינבלום אוטוביוגרפיה בשם "חַטֹּאת נְעוּרִים או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה" (שם עט), שנתפרסמה ב-1876.

על שמו נקראו כפר מל"ל, רחובות מל"ל בירושלים וחיפה ורחוב ליליינבלום בתל אביב.

בנו הוא זמר האופרה שלמה ליליינבלום, שעלה לארץ בשנת 1925 והתיישב בראשון לציון, שם נישא למיכל לבית חביב (לובמן), בתו של מרדכי חביב.

כתביו

Lilienblum yevreickago aroda
שער המהדורה הראשונה, ברוסית, של "על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו " (אודסה, 1884)

ליליינבלום כתב חיבורים שונים, חלקם ביוגרפיות, וכן מאמרים בעברית, ביידיש וברוסית, שנועדו לפרסם את רעיונותיו בנושא הציונות. ספריו סודרו על ידו ויצאו לאור אחרי מותו על ידי חבריו מאודסה. מכתביו:

  • קהל רפאים: שיר, אודסה: דפוס מ"א בעלינסאן, תר"ל-1870.
  • בקרת לכל שירי יהודה לייב גארדאן,‫ [חמו"ל, תרמ"ה].
  • חטאת נעורים (תחת שם העט "צלפחד בר חשים התוהה"), וינה: דפוס בראג וסמאלענסקין, תרל"ו-תרנ"ט (1876–1879).
  • על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו, אודסה: 1884 – החשוב שבחיבוריו הציוניים של ליליינבלום, שנכתב על שני חלקיו בעקבות הסופות בנגב.
  • לשאלת קיום הלאומיות הישראלית, [אודסה: אחיאסף, תרס"ז-תרס"ח].
  • זרובבל, אָדער, שיבת ציון: ‫אַ דראַמע אין פינף אַקטען, אודסה: דפוס אדעססקי וויעסטניק, 1888 – דרמה היסטורית ביידיש.
  • דרך לעבור גולים [גאולים]: ורשה: אחיאסף, תרנ"ט-1899.
  • דרך תשובה: ורשה, 1899.
  • חמשה מומנטים בחיי משה: ורשה, 1901.

לקריאה נוספת

  • "משה ליב לילינבלום", בתוך מרדכי בן הלל הכהן, מערב עד ערב, כרך א, עמ' רמה–רסד. (נדפס קודם לכן ב"לוח אחיאסף" תרנ"ד.)
  • איגרות משה לייב ליליינבלום ליהודה לייב גורדון (הובאו לדפוס בצירוף הקדמה והערות על ידי שלמה בריימן), ‫ירושלים: מאגנס, תשכ"ח.

קישורים חיצוניים

כתביו

הערות שוליים

  1. ^ מל"ל, חטאת נעורים, חלק א, עמ' 55.
  2. ^ מל"ל, חטאת נעורים, חלק א, עמ' 65 ואילך.
  3. ^ אריאל לוינסוןהדרך היחידה למנוע את הכחדת החילוניות, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2016
  4. ^ אילון גלעד, מאודסה לרמלה: כך קיבלה ההִתְבּוֹלְלוּת את משמעותה הגזענית, באתר הארץ, 14 ביוני 2018
ארכיון התצלומים של קק"ל

"ארכיון התצלומים של קק"ל" הוא מאגר תמונות ותצלומים של קרן קיימת לישראל, המשקפים פרקים חשובים מתולדות הציונות והעשייה בארץ ישראל ובהם: התיישבות, ייעור, הווי חלוצי, נופי ארץ ישראל, פריצת דרכים, מלחמות ישראל, עלייה וקליטה, חגים וטקסים, ועוד. בארכיון קרוב ל-500,000 תצלומים ושקופיות הן בשחור לבן והן בצבע שצולמו מראשית המאה ה-20.

על פי קק"ל, המאגר נמצא בתהליכי דיגיטציה. כבר היום אפשר לצפות בכ-70,000 תצלומים ושקופיות מן המאגר באינטרנט בתצלומים של כל הארכיון ההיסטורי בשחור לבן וכן בתצלומים של השנים האחרונות בצבע. בארכיון שמורים תצלומים ופריטים נדירים שצולמו על ידי בכירי הצלמים בארץ. מאז הקמתו שימש הארכיון כמקור למחקר, פרסומים ותערוכות.

הארכיון מתעדכן בצילומים המשקפים את פעילויות קק"ל בהווה.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

המליץ

המליץ היה כתב עת עברי שיצא לאור ברוסיה בין השנים 1860–1904, תחילה במתכונת של שבועון, ומ-1886 כעיתון יומי. העיתון נכתב בשנתו הראשונה בעברית ובגרמנית באותיות עבריות.

המשרד הארצישראלי

המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, רכישת קרקעות, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.

הבניין ההיסטורי של המשרד הארצישראלי שכן ביפו, ברחוב רזיאל 17, ונהרס בשנת 2001 על ידי בעליו, הכנסייה המארונית, על אף שהיה מבנה לשימור.

ועידת וילנה

ועידת וילנה הייתה ועידה שלישית של תנועת חובבי ציון ובעצם אחרונה לפני הקמת הוועד האודסאי. בוועידה השתתפו שלושים וחמישה צירים ועשרה אורחים. היא התקיימה בין התאריכים 13 באוגוסט (ט"ז באב) - 15 באוגוסט (י"ח באב) 1889 (תרמ"ט).

ועידת קטוביץ

ועידת קטוביץ הייתה ועידה שהתכנסה ב-6 בנובמבר 1884 בעיר קטוביץ שבחבל שלזיה בגרמניה (כיום בפולין), ביוזמתם של הד"ר יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר. בוועידה, שנערכה בלשכת "קונקורדיה" של בני ברית בעיר, השתתפו 36 נציגים של חובבי ציון מרוסיה, מרומניה, משלזיה, מגרמניה ומצרפת, ובהם ראשי חיבת ציון: קלונימוס זאב ויסוצקי, משה לייב ליליינבלום, שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), אלכסנדר צדרבוים, אחד העם ודוד גורדון. נשיא הכבוד של הוועידה היה הרב שמואל מוהליבר והניהול המעשי הוטל על פינסקר, שנאם את נאום הפתיחה ונאום הנעילה.

מארגני הוועידה חששו לפרסם את מטרת הוועידה מאחר שהפעילות הציונית ברוסיה הייתה אסורה על-פי חוק, ולכן הוסוותה הוועידה כמסיבת יובל לרגל יום הולדתו המאה של השר משה מונטיפיורי. מטרתה האמיתית של הוועידה הייתה לנסות ולפתור את בעיות הארגון של תנועת "חובבי ציון" ולמצוא דרך לסייע להתיישבות בארץ ישראל. כמו כן הכינוס הניח את היסוד לתחילתה של פעילות לאומית מאורגנת.

בפתח הוועידה הטעים פינסקר כי מצבם של היהודים ישתנה "רק על ידי שינוי מקום ואורחות חיים". פינסקר ציין כי רק רכישת שטח פעולה חדש לעבודת האדמה בארץ ישראל עשויה לפתור את הבעיה היהודית. דיוני הוועידה התנהלו באווירה חגיגית, מתוך תחושה היסטורית של פתיחת תקופה חדשה בחיי העם היהודי.

מל"ל

האם התכוונתם ל...

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

קדאיניאי

קדאיניאי (בליטאית: Kėdainiai, ביידיש: קיידאן, בפולנית: Kiejdany, ובגרמנית: Kedahnen) היא אחת הערים העתיקות בליטא. העיר ממוקמת כ-51 ק"מ צפונית לקובנה על גדות הנהר נבז'יס, ומהווה בירת מחוז.

קונגרס פוקשאן

הקונגרס הציוני בפוֹקְשָׁאן (ברומנית: Congresul Sionist de la Focșani) היה הקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון" באירופה. התכנס בעיר הרומנית פוקשאן (Focşani) ביום כ' בטבת תרמ"ב, 11 בינואר 1882.

רחוב ליליינבלום

רחוב ליליינבלום בתל אביב הוא מראשוני הרחובות בעיר זו, והוא קרוי על שמו של משה לייב ליליינבלום.

תחילתו ברחוב פינס בשכונת נווה צדק, והוא נמשך מזרחה עד רחוב אלנבי. בקצהו, שבשכונת נווה צדק, הוקם בשנת 1913 "ראינוע עדן", בית הראינוע הראשון של תל אביב, שהפך לימים לבית קולנוע ופעל עד שנת 1974. מול הראינוע הוקם קיוסק לשירותם של באי הראינוע. בחלקו המערבי של הרחוב נמצא גם בית הספר "תחכמוני", שהוחלף לאחר-מכן לבית ספר "אולפנית בני עקיבא תל אביב".

בהמשכו של הרחוב נמצאים משרדי הנהלות של בנקים, כחלק ממתחם הבנקאות שכולל גם את רחוב יהודה הלוי ורחוב הרצל הסמוכים. ברחוב נמצאים משרדי הנהלה של בנק לאומי ובנק דיסקונט, ובעבר נמצאו בו ההנהלות של בנק המזרחי והבנק למסחר. בפינת הרחובות ליליינבלום והרצל ניצב אחד מחמשת הבתים הראשונים שנבנו בתל אביב, ביתו של יחזקאל דנין (סוכובולסקי).

בפינת הרחובות ליליינבלום ונחלת בנימין נמצא סניפו הראשי של בנק ישראל בתל אביב. במקום בו נמצא בניין זה שכנו בעבר שני בניינים שנבנו לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי שלמה פיינגולד: בית הדואר והטלגרף וביתו הפרטי של פיינגולד.

בפינת הרחובות לילינבלום והרצל נמצא "בית שיף" אשר היום שוכן בן מוזיאון הרצלילינבלום להיסטוריה של הבנקאות בתל אביב.

בתקופה שבה נאסרה על תושבי ישראל החזקה של מטבע זר היה רחוב ליליינבלום, בחלקו שבין רחוב הרצל לרחוב אלנבי, מרכז פעילותם של חלפני כספים, שהחליפו באופן בלתי חוקי, אך גלוי למדי, מטבע ישראלי בדולרים, ולהפך. באותה תקופה צמד המילים רחוב ליליינבלום הפך לכינוי נפוץ לשוק השחור במטבע זר. שערו של "הדולר השחור", שנקבע על ידי חלפנים אלה, ובפרט הפער בינו ובין השער הרשמי של הדולר, היווה מדד למצב המשק. כאשר הפער היה גדול מדי, היה נציג של בנק ישראל מגדיל בסתר את ההיצע של הדולר השחור.

בליליינבלום 9 שוכן בניין שהיה פעם מלון אלקונין-צנטרל, בית המלון הראשון בעיר שהוקם ב-1913 ואירח מנהיגים ואישים חשובים רבים. המקום פעם כמלון עד שנות ה-40 והוסב לאחר מכן לבית דירות. בשנות ה-70 ננטש המבנה ומאז סובל מהזנחה רבה על אף שמוגדר כמבנה לשימור.

במספר 27 שכן ביתו הדו-קומתי של ד"ר יהודה לייב פוחובסקי בו שכן בית היולדות הראשון בתל אביב, בית חולים גלעד.

בשנות העשרים של המאה העשרים הקים ד"ר יוסף צבי שטיין מרפאה שהייתה מיועדת לחולים מעוטי יכולת. את המרפאה השנייה הקים ברחוב שבזי.

עיריית תל אביב הציבה שלוש לוחיות זיכרון ברחוב:

ליליינבלום 41 - הפיקוד העליון של ההגנה.

ליליינבום 11 - לוחית זיכרון ללוחם האצ"ל אריה יצחקי שנהרג בפיצוץ במפעל תחמושת של האצ"ל שהיה בבניין ב-6 באוגוסט 1939.

ליליינבלום 7 - בית הספר תחכמוני שהיה מקום לאימוני ההגנה.

שלמה ליליינבלום

שלמה ליליינבלום (1886 - 1971) היה זמר אופרה ארץ ישראלי. בנו של משה לייב ליליינבלום.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.