משה ויינפלד

פרופ' משה ויינפלד (27 באוגוסט 1925 - 29 באפריל 2009) היה פרופסור בחוג למקרא באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל לחקר המקרא בשנת תשנ"ד (1994). נודע בין השאר בזכות מחקריו על ספר דברים, המקור הכהני והחוק המקראי.

משה ויינפלד
ענף מדעי מדעי היהדות
תרומות עיקריות
חקר תולדות נוסח המקרא
חקר האסכולה הדויטרונומיסטית
חקר המקור הכהני

ביוגרפיה

משה ויינפלד נולד בשנת 1925 בפולין, בנם של מרדכי ומלכה ויינפלד. בשנת 1965 סיים ויינפלד את לימודיו לתואר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1969 נתמנה להיות מרצה בכיר בחוג למקרא באוניברסיטה. במהלך 1973 קודם לדרגת פרופסור חבר, ושוב בשנת 1978 לדרגת פרופסור מן המניין.

מחקריו של ויינפלד עסקו רבות בזיקות שבין המקרא לבין תרבויות המזרח הקדום ויוון העתיקה.

במשך הקריירה האקדמית שלו שימש ויינפלד בתפקידים במוסדות הבאים: בית המדרש לרבנים באמריקה (1969-1967), אוניברסיטת ברנדייס (1968), אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו (1981) ואוניברסיטת קליפורניה בברקלי (1989).

בשנת 1993 זכה בפרס יצחק בן צבי לתולדות ארץ ישראל על ספרו "מיהושע ועד יאשיהו".

מבחר מספריו

  • מקראה בחקר המקרא, ירושלים, מאגנס, 1979
  • Deuteronomy 1-11 (Anchor Bible), Random House 1991
  • Deuteronomy and the Deuteronomic School, Eisenbrauns 1992
  • מיהושע ועד יאשיהו, ירושלים, מאגנס, 1992
  • שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, כרכים א-יא (עורך), ירושלים, מאגנס, 1997
  • Social Justice in Ancient Israel and in the Ancient Near East, Jerusalem Magnes Press 1994
  • משפט וצדקה בישראל ובעמים, ירושלים מאגנס 2000
  • עשרת הדיברות וקריאת שמע: גילגוליהן של הצהרות אמונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001[1]
  • הליטורגיה היהודית הקדומה: מהספרות המזמורית ועד לתפילות במגילות קומראן ובספרות חז"ל, ירושלים, מאגנס, 2004[2]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יאיר הופמןממשה עד משה: הצהרת אמונים על רציפות תרבות ישראל, באתר הארץ, 1 במאי 2002
  2. ^ אביגדור שנאןאדם מתפלל הוא אדם מתפלל הוא אדם מתפלל, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2004
1994 במדע

ערך מורחב – 1994

אנומה אליש

אֶנוּמָה אֶלִישׁ (מבבלית: "כאשר ממעל" או "בעת שממעל" ע"ש מילות הפתיחה, בכתב יתדות אכדית: 𒂊𒉡𒈠𒂊𒇺) הוא סיפור הבריאה הבבלי. הסיפור נתגלה בין עתיקות העיר נינווה בשנת 1849 על גבי שבעה לוחות חרס שנשתמרו ברובם היטב. אגדת אנומה אליש חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפנה"ס. לאפוס קיימות גרסאות נוספות, שאחת מהן בולטת בנקודות דמיון לסיפור הבריאה המקראי.

בריאת העולם (יהדות)

סיפור בריאת העולם הוא סיפור מקראי שמופיע בתחילת ספר בראשית ומתאר כיצד נברא העולם על ידי האלוהים. סיפור זה מקובל על היהדות ועל הנצרות, ואף בסיפור בריאת העולם במסורת האסלאם יש דמיון רב לתיאור זה.

במסורת היהודית נמנות השנים בלוח השנה העברי מהשנה שלפני יום בריאת האדם, (שהוא היום הששי מתחילת בריאת היקום) ולפיה השנה הנוכחית היא שנת ה'תשע"ט (5779) לבריאת העולם.

בשמת בת ישמעאל

בָּשְׂמַת, דמות מקראית, שמה נזכר בספר בראשית, היא הייתה בת ישמעאל ואשת עשו.

גירוש הנשים הנוכריות

פרשת גירוש הנשים הנוכריות בידי עזרא הסופר (עזרא ט-י), אירעה בשנת 458 לפנה"ס, והייתה רבת משמעות בחייה ובהתפתחותה של החברה היהודית בארץ ישראל בתקופת עזרא. בזמנו של עזרא היו נישואי תערובת שנויים במחלוקת, והיו אנשים באליטה של החברה היהודית, בכללם שרים, כוהנים ולוויים, שנשאו נשים נוכריות. לעומתם, היו קנאים שהתנגדו בחריפות לנישואי תערובת.בהתאם למסורת היהודית המתוארת בספר עזרא, עם בואו של עזרא לירושלים, כשליח המלך הפרסי ארתחששתא, והממונה מטעמו על היהודים שישבו בנציבות עבר הירדן, הגיעו אליו חלק מהשרים וסיפרו כי נפוצים נישואי תערובת עם העמים השכנים (ספר עזרא, פרק ט', פסוקים א'-ב'). עזרא שראה בנישואי תערובת חטא חמור שעלול לגרום לעונש גלות וסכנת התבוללות דתית ולאומית, הגיב בזעזוע, קרע את בגדיו, מרט את שערות ראשו וצם. לשיטתו, ירושת הארץ תלויה בראש וראשונה בהיבדלות מעמי הארץ, והוא ראה את ההתבוללות כגורם לחורבן ולגלות. שכניה בן יחיאל מבני עילם קרא לעזרא לגרש את הנשים הנוכריות. עזרא הסופר נעתר לקריאה זו, והשביע את הכהנים והלויים לסייע לו. הוא כינס את העם לאספה מיוחדת בירושלים ואיים להחרים את רכושו של מי שייעדר מהאסיפה. באספה השביע עזרא את העם לגרש את הנשים הנוכריות וצאצאיהן (לא מצוין האם ביקש גם מנשים יהודיות להיפרד מבעליהן הנוכרים), והוחלט להקים בית דין מיוחד לצורך הגירוש (אפשרות גיורן של הנשים הנוכריות לא הוזכרה כלל). בבירור שערך בית הדין התגלה פגם בייחוסם של 113 איש.על פי מחקרו של פרופ' משה ויינפלד, הפרשה מייצגת גישה בדלנית חדשה ביהדות בתקופת שיבת ציון, המרחיבה את המושג "העם הקדוש" ספר דברים, שמשמעותו דתית ולאומית בלבד, למושג "זרע קודש" שמשמעותו דתית-ביולוגית. ויינפלד טוען בעקבות יחזקאל קויפמן, שהנשים הנכריות שגירש עזרא לא היו עובדות אלילים, אלא מתייהדות, וסיבת גירושן הייתה עובדת היותן נכריות בלבד. השקפת עולם זו באה בניגוד למגמה אוניברסליסטית שהייתה גם היא קיימת באותה תקופה, השואפת לקרב את הנוכרים וליהדם.

בספר עזרא אין אזכור לכך שהנשים הנכריות גורשו הלכה למעשה. חוקרת המקרא ד"ר יונינה דור טוענת כי אין עדות לגירוש בפועל, והיא משערת כי ייתכן שהתכוונו מלכתחילה לבצע גירוש של ממש, אבל כשלא צלח הדבר, בוצע הגירוש באופן טקסי בלבד כהצהרת כוונות ייצוגית.

דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת". אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

ה'תשנ"ד

ה'תשנ"ד (5754) ובקיצור תשנ"ד

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-16 בספטמבר 1993

, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 5 בספטמבר 1994

.המולד של תשרי חל ביום חמישי, 15 שעות ו-439 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג השא, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים.זו שנת שמיטה, ושנת 16 במחזור העיבור ה-303. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 14 במחזור השמש ה-206.שנה זו היא שנת 1,925 לחורבן הבית, ושנת 2,305 לשטרות.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשנ"ד 46 שנות עצמאות.

הארץ המובטחת

הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי ה' לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם בברית בין הבתרים, חודשה לבנו יצחק בעת שציווהו ה' להימנע מעזיבת הארץ כאשר שרר בה רעב כבד, וניתנה בשלישית לבנו יעקב כאשר נאלץ לעזוב את הארץ בעת שברח מעשו אחיו שרצה להורגו על לקיחת הברכות.

גבולות הארץ המובטחת מוגדרים בברית בין הבתרים: מנהר מצרים (הוא הנילוס) בדרום-מערב, עד נהר פרת בצפון-מזרח. הגדרה מפורטת יותר של גבולות ההבטחה נמצאת בספר שמות: "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר".

ויקרא

סֵפֶר וַיִּקְרָא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי התורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בספר, בדומה ליתר חומשי התורה - ("ויקרא אל משה וידבר ה' אליו"). חומש ויקרא נודע גם בכינויו התלמודי "תורת כהנים", לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקרבנות ובשאר דיני המשכן. בדומה לכך, בביבליה הנוצרית מכונה הספר Λευιτικός בתרגום השבעים היווני, או Leviticus בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר - "של הלווים". מבחינתם הוא כלול ב"Pentateuch" (חמשת הספרים) של הברית הישנה.

לפי תורת התעודות (הרואה את המקרא כשילוב של מקורות), ספר ויקרא מיוחס בעיקרו למקור הכהני (מקור P), אם כי יש החולקים על תורת התעודות בכללה, ויש גם אסכולות שונות בתוכה.

רובו המוחלט של הספר עוסק כאמור במצוות, בקרבנות ובחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי (תיאור שבעת ימי המילואים וסיפורו של המקלל).

על פי המדרש, פרשת ויקרא הפותחת את חומש זה היא הפרשה הראשונה אותה לומדים ילדי ישראל, וזאת מהטעם ש"יבואו טהורים ויעסקו בטהרות".

יוליוס ולהאוזן

יוליוס וֶלְהַאוּזֶן (גרמנית: Julius Wellhausen;‏ 17 במאי 1844 – 17 בינואר 1918) היה חוקר מקרא, מזרחן ותאולוג נוצרי פרוטסטנטי גרמני. ולהואזן נחשב לחוקר המרכזי בקרב מייסדי מחקר המקרא המודרני. הוא אסף מסקנות שגיבשו חוקרים שקדמו לו וגיבש אותן לכלל שיטה שרבים מעקרונותיה מקובלים עד היום על חוקרי מקרא. מלבד מחקריו במקרא עסק גם בחקר האסלאם והנצרות ובהיסטוריה.

נישואי תערובת ביהדות

נישואים של יהודי עם גויה או של יהודיה עם גוי, המכונים נישואי תערובת, נחשבו במשך הדורות לטאבו בקרב יהודים ונתפסים לרוב כאיום משמעותי בשל החשש מהתבוללות.

מבחינה הלכתית, נישואים בין יהודים לגויים כלל אינם אפשריים. במקביל, אסור ליהודים לקיים יחסי מין עם גויים, ומסגרת יחסים אישותית, אף שאינה תקפה כנישואין, מחמירה, לדעות מסוימות, את האיסור. איסור זה מופקע במקרה של גיור בן הזוג, ולפי הפרשנות המסורתית, נישואי שמשון, דוד ושלמה לנוכריות התקיימו רק לאחר גיורן.

נפתלי

נַפְתָּלִי הוא בנו השישי של יַעֲקֹב, והוא נולד לבִּלְהָה, שפחתה של רָחֵל. צאצאיו של נפתלי הפכו לשבט נפתלי. כשיצאו עם ישראל ממצרים העלו את עצמותיו וכאשר סיימו להתנחל בארץ בשנת ב'תצ"ה (1265 לפני הספירה) קברוהו בקדש נפתלי.

עשרת הדיברות

עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הם רשימה של עשרה ציוויים דתיים ומוסריים, שעל פי המקרא נאמרו על ידי אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני, ונמסרו למשה על ידי אלוהים כשהם כתובים על לוחות הברית. הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות ובנצרות, ולהם השפעה רבה על המשפט והמוסר בתרבות היהודית והנוצרית.

עשרת הדיברות הם:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אמונה באלוהים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה – מונותאיזם, איסור עבודה זרה ואיסור עשיית צלמים.

לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא – איסור נשיאת שם ה' לשווא.

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – מצוות השבת (ביתרו: זכור. בואתחנן: שמור).

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ – מצוות כיבוד אב ואם.

לֹא תִרְצָח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר – איסור עדות שקר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ.

פרת

נהר פְּרָת הוא נהר העובר בטורקיה, סוריה ועיראק. הפרת נחשב לגבולה הדרום-מערבי של מסופוטמיה.

אורכו של נהר פרת הוא כ-2,800 ק"מ, והוא הנהר ה-14 באורכו באסיה, והארוך ביותר במערב אסיה. שטח אגנו משתרע על 444,000 קמ"ר.מקורותיו של הנהר הם בהרי אררט ומצפון-מערב לארזורום שברמת ארמניה. ליד מוסיב מתפצל הפרת לזרוע הינדיה הראשית ולזרוע חילה הקטנה יותר, המתאחדות בהמשך ליד סמוה. ליד קורנה שבעיראק מתאחד הפרת עם החידקל והנהר המאוחד, שט אל ערב, נשפך למפרץ הפרסי.נהר פרת ארוך מהחידקל, ובניגוד לחידקל כל מימיו באים מההרים שבצפון ובאלף הקילומטרים האחרונים שלו שהם עיקר מהלכו, לא זורמים לתוכו יובלים אחרים. לכן זרימתו בחלקו הדרומי שקטה וכמות מימיו פוחתת בהדרגה (עיין ספרי דברים ז ובראשית רבה טז, ג).

הפרת היווה את הגבול המזרחי של פחוות עבר הנהר בשליש השני של האלף ה-1 לפנה"ס.

לנהר הפרת יש שתי זרועות עיקריות, שהמזרחית בהן מוצאה בהרי ארמניה.

קריאת שמע

קריאת שמע (במקורות עתיקים: 'קריית שמע') היא מצווה מהתורה המהווה אחת מהמצוות המרכזיות בחיי השגרה היהודיים. מצווה זו כוללת הצהרת אמונה בדבר אחדות האל, אהבתו, זכירת מצוותיו והאמונה בשכר ועונש. הפסוק הפותח את קריאת שמע הוא "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

משמעות הקריאה התקבעה גם כ"קבלת עול מלכות שמיים" ו"קבלת עול מצוות", דהיינו הקריאה מהווה אקט הצהרתי שהקורא אותה מקבל על עצמו את הדברים האמורים בה: ייחוד האל, אהבתו, וקיום מצוותיו. כך הועצמה החשיבות של הקריאה, אשר הפכה גם לקריאה הצהרתית על ידי מקדשי השם היהודיים, בטרם מותם.

רכישת מערת המכפלה

רכישת מערת המכפלה, הוא סיפור המופיע בספר בראשית, פרק כ"ג. סיפור זה עוסק במכירתה של מערת המכפלה לאברהם מידי עפרון החתי לצורך קבורת שרה. אברהם מסרב לקבל את אחד מן הקברים באזור ללא תמורה כספית, ומתעקש לקנות בכסף את מערת המכפלה. המחבר המקראי מאריך בדברים בבואו לספר על תהליך הקנייה והמכירה, וזאת כדי לתת תוקף חוקי לבעלות על אחוזת הקבר לאבות האומה בפרט ולאומה בכלל.

שרה

שָׂרָה, במקור שָׂרָי, המכונה במסורת היהודית שרה אמנו, היא דמות מקראית שהייתה אשת אברהם והראשונה מבין ארבע האמהות, ולפי המדרש והתלמוד גם נביאה. סיפורה מופיע בתורה בספר בראשית פרקים י"א עד כ"ג.

תהילים קל"ג

תהילים קל"ג הוא אחד מחמישה עשר שירי המעלות. משורר תהילים מתפעל מהאחווה ותחושת היחד הבאה לידי ביטוי בחברה וזאת כי ברכת ה' שוררת בקהילה.

תהילים קל"ג הוא מזמור חכמה אך יש הטוענים כי הוא משמש כאודה לציון. אחרים סוברים כי זהו מזמור שבח הבא לשבח את העולים לרגל לירושלים בעת שלוש רגלים. לשיטתם של אחרים המזמור הוא מזמור תהילה וזאת ניתן להבין מהשפע היוצא מהאחווה הבאה לידי ביטוי בפסוק: "הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים - שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.