משה הס

משה הֶסגרמנית: Moses Hess;‏ 21 ביוני 1812, בון6 באפריל 1875, פריז) היה סופר והוגה דעות סוציאליסט. מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות ואבי הסוציאליזם הציוני.

בנוסף לפעילותו הסוציאליסטית הענפה לצד מרקס ואנגלס והשתתפותו בהקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון ב-1864, הקדיש הס חלק ניכר מזמנו גם ללימוד מדעי הטבע, במטרה לגלות חוקים החלים הן על החברה האנושית והן על הטבע.

בצעירותו קיבל אומנם חינוך יהודי מסורתי, אך בבחירותו נטש את העולם המסורתי ולמד באוניברסיטה של בון בגרמניה, ואף מצא את דרכו אל חבורת הגליאנים שמאלנים שעם חבריה נמנה גם קרל מרקס.

משה הס
Moses Hess
מקום קבורה

קלן, (עד העלאת עצמותיו לישראל)

בית הקברות כנרת
Moses-Hess
דיוקן של משה הס בצעירותו, 1846

מתולדותיו

הס נולד בעיר בון שבגרמניה. בשנת 1817 עברו הוריו לעיר קלן והשאירו את ילדם בבון, אצל סבו טוביה הס, שהיה מוסמך לרבנות אך לא שימש כרב, והעניק לילד חינוך יהודי מסורתי. עם התבגרותו ופעילותו בתנועה הרדיקלית, אימץ לעצמו את השם מוריץ, אך מאוחר יותר חזר לשמו העברי משה כדי להפגין את זיקתו ליהדות. בגיל 14 עבר לבית הוריו בקלן וקיבל חינוך כללי. בשנת 1830 החל ללמוד באוניברסיטת בון, אך לא השלים את לימודיו בה.

הגות סוציאליסטית

בשנת 1837 יצא לאור ספרו הראשון של הס, "ההיסטוריה הקדושה של האנושות" (Heilige Geschichte der Menschheit. Von einem Jünger Spinozas). בספרו השני, "הטריארכיה האירופית" (Die europäische Triarchie), שראה אור ב-1841, הציע "איחוד אירופי" רדיקלי, שיהיה מבוסס על בריטניה, על צרפת ועל גרמניה.

את השקפתו הסוציאליסטית ביסס על פרשנות מקורית לשפינוזה, שאותו הוא ראה כפורץ הדרך לתפישה מהפכנית המחזירה בסיס מוסרי לחיים הפוליטיים. את יסוד התפישה הזאת רואה הס במסורת ישראל ובחקיקה הסוציאלית של תורת משה (כדוגמת דיני שמיטה ויובל). לפי תפישתו, הנצרות ניתקה את הזיקה בין המדינה לבין המוסר ("תנו לאלוהים אשר לאלוהים ולקיסר אשר לקיסר"), ובהשראת שפינוזה הוחזר הממד המוסרי לחיים החברתיים. מעניין לציין כי חיבורו של הס – שהיה החיבור הסוציאליסטי הראשון שפורסם בגרמניה, ודגל בהשתלבות היהודים בתנועה הרדיקלית הכלל-אירופית – מבסס את השקפתו הסוציאליסטית דווקא על פירוש מודרני ומהפכני של תורת שפינוזה תוך הדגשת היסודות הסוציאליים בתורת משה.

מראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 פרסם הס מאמרים וייסד וערך כתבי עת חברתיים, שקיבלו כיוון סוציאליסטי יותר ויותר. יחד עם קרל מרקס ופרידריך אנגלס, נמנה הס עם מייסדי מפלגת ברית הקומוניסטים, שממנה סולק באביב העמים בשנת 1848, בשל השקפתו האידיאליסטית. הס חלק על קרל מרקס בשאלת הדטרמיניזם ההיסטורי, והתייחס לסוציאליזם כאל רעיון הומניסטי בעיקרו. הוא לא קיבל את "הסוציאליזם המדעי" המטריאליסטי, הגורס תהליך היסטורי בעל התפתחות כלכלית בלתי נמנעת. הס ראה בהיסטוריה של האנושות היסטוריה קדושה של האל, ובכך הלך בעקבות ברוך שפינוזה.

המעבר לפריז

משנת 1848 ועד מותו היה הס רוב זמנו בגלות פוליטית מחוץ לגרמניה, שכן נידון בה למיתה בעוון הטפתו להגשמת הסוציאליזם. חברתו לחיים של הס הייתה סיביליה פש, נערה קתולית ממשפחת פועלים שהכיר בפריז. בעת שהותו בפריז התקבל משה הס בשנת 1858 ללשכה המקומית "אנרי הרביעי" של הבונים החופשיים המאורגנים ב-"Grand Orient de France" ("המזרח הגדול של צרפת"). בשנת 1859 פנה אל נפוליאון השלישי והציע לגייס מהפכנים גרמנים גולים למלחמה באימפריה האוסטרו-הונגרית לשם שחרור איטליה.

לאחר שנים רבות שבהן היה הס מנותק לחלוטין מזיקתו היהודית, חל אצלו שינוי מהפכני לאחר שמהפכות 1848 והתנועות לאיחוד גרמניה ואיטליה הבהירו לו את מרכזיות הממד הלאומי בהוויה המודרנית.

הגות ציונית

בשנת 1861 סיים את כתיבת ספרו רומי וירושלים (Rom und Jerusalem: Die letzte Nationalitätsfrage). בספרו זה הוא כותב כי עלילת דמשק השפיעה על השקפתו הלאומית: "נזכרתי, כי בן אני לעם שפל ובזוי, מטורף ומורדף... ואז גבר בי החפץ להלחם בעד עמי ותקומתו הלאומית, אף כי כבר התרחקתי ממנו!".[1] בספרו הוא פורש תורה ציונית שלמה. הוא מתנגד להתבוללות, וקורא ליישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי עבודה. האידיאל של החזרת היהודים לארצם הוא בעיניו אידיאל עולמי ולא רק יהודי. הס התקשה למצוא מוציא לאור ליצירתו, אולם בשנת 1862 הצליח להוציאו לאור בלייפציג.

Moshe-Hess-Street-Sign
שלט רחוב עם שמו של משה הס בתל אביב

כמו כל ראשוני הציונות המודרנית, הושפע הס מהתעוררות הלאומיות באירופה. לשחרור איטליה ואיחודה שחלו באותו זמן, כמו גם לתורתו של ג'וזפה מציני, נביא הלאומיות הליברלית האיטלקית, הייתה השפעה כבירה על הס וזה גם מקור שם ספרו "רומי וירושלים". הספר לא הותיר רושם רב בזמנו, אך השפיע רבות על ראשי הציונות הסוציאליסטית שבאו אחריו. הרצל, שלא הכיר את ספרו של הס בעת חיבור ספרו "מדינת היהודים", קרא אותו לאחר מכן והתרשם ממנו מאוד. בספרו היה הס מן הראשונים שהצביעו על היסודות הגזעניים בחברות האירופיות השונות, ובראש ובראשונה בגרמניה, ועל כך כי כתוצאה מכך נידונו לכישלון הניסיונות היהודיים - בייחוד אלו של תנועת הרפורמה - להשתלב בחברות האירופיות.

הס סבר כי הלאום מהווה מוקד הזדהות מרכזי בתודעה האנושית, וכי כמו כל העמים האחרים, יקים גם העם היהודי את מדינתו במולדתו ההיסטורית. הוא הביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בארץ ישראל, והוכיח את יכולת היהודים ליצור תרבות מודרנית. כחלק מהשקפתו, ראה הס את תפקידה ההיסטורי של הדת כשמירת מה שתפש כזהותו הלאומית של עם ישראל. הוא תקף את התנועה הרפורמית על כך שדחתה היבט זה, וכתב "צורותיה המקובעות של היהדות האורתודוקסית, שהיו מוצדקות לחלוטין עד למאת התחייה, יפקעו מאליהן (naturgemäß gesprengt) בהשפעת הלאומיות והכת ההיסטורית. רק על אדמת המולדת ינבט שוב הגניוס הדתי של היהודים... אף מתרבת, גם יד האמן של משה מנדלסון, לא צלח לחדור את הקליפה הנוקשה (harte Schaale) שהדת הרבנית שריינה (umpanzert) בה את היהדות, מבלי להרוס את מהותה הפנימית, את הכת ההיסטורית-לאומית שלה."[2]

PikiWiki Israel 20586 Kinneret Cemetery
קבר משה הס ובני משפחתו בבית הקברות כנרת

מותו

הס נפטר בשנת 1875 בפריז, ונקבר לבקשתו בבית הקברות היהודי בקלן. בשנת 1961 הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בבית הקברות כנרת.[3] לפני ארונו, שהוצב בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, נשאו דברים ועברו ראשי המדינה, ראשי התנועה הציונית וראשי תנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות באותה עת משה שרת, יושב ראש הכנסת קדיש לוז, ומזכ"ל ההסתדרות אהרון בקר.[4] על מצבתו נכתב: "מאבות הסוציאליזם העולמי ומבשר מדינת ישראל".

על שמו נקראו כפר הס, מושב בשרון, בית ספר הס בפתח תקווה ובחולון, ורחובות ברבות מערי ישראל.

ספריו

  • ההיסטוריה הקדושה של האנושות, 1837.
  • הטריארכיה האירופית, Die europäische Triarchie) .1841)
  • רומי וירושלים, 1862.
  • כתבים כלליים, ירושלים, תשט"ז-1957.
  • כתבים ציוניים ויהודיים, ירושלים, תשט"ז-1957.

לקריאה נוספת

  • עם העלאת עצמותיו של משה הס, (קובץ), המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, 1962.
  • שלמה אבינרי, משה הס בין סוציאליזם לציונות, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, תשמ"ו 1986.
  • ישעיה ברלין, חייו ודעותיו של משה הס, בתוך: כנגד הזרם, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, 1986, עמ' 302–344.
  • מיכאל גרץ, לשיבתו של משה הס ליהדות - הרקע לחיבור 'רומי וירושלים', ציון, מ"ה, חוברת ב, תש"ם 1980, עמ' 133–153.
  • שולמית וולקוב, על דת ואמונה במחשבתו של משה הס, הציונות, כרך ה', תשל"ח, עמ' 28–42.
  • אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה - המאה התשע עשרה, הוצאת כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח 1977, עמ' 385–395.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ד"ר מאיר קוטיק, משפט בייליס, עמ' 14.
  2. ^ Moses Hess, Rom und Jerusalem: die letzte Nationalitätsfrage, Eduard Wengler, 1862. עמ' 30.
  3. ^ מאיר אביזוהר, היום יוטמן משה הס בבית העלמין בכנרת, דבר, 10 באוקטובר 1961.
  4. ^ משה הס הובא למנוחת עולמים בקבוצת כנרת, דבר, 11 באוקטובר 1961
21 ביוני

21 ביוני הוא היום הארוך בשנה. זהו יום נקודת ההיפוך - היממה בעלת שעות האור הרבות ביותר והלילה הקצר ביותר בשנה, בחצי הכדור הצפוני. זהו היום ה-172 בשנה (173 בשנה מעוברת), בשבוע ה-25 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נותרו עוד 193 ימים.

אוניברסיטת בון

אוניברסיטת בון (בגרמנית - "Rheinische Friedrich-Wilhelms-Universität Bonn", "אוניברסיטת הריין על שם פרידריך-וילהלם בבון") היא אוניברסיטה ומוסד מחקר ציבורי המצויה בעיר בון בגרמניה. האוניברסיטה נוסדה בשנת 1818 והיא כיום אחת האוניברסיטאות המובילות בגרמניה, ולה ספרייה המחזיקה יותר משני מיליון ספרים. בניינה הראשי הוא ארמון מרהיב המהווה אתר תיירות ידוע.

האוניברסיטה, כולל בית חולים השייך לה, היא המעסיק הגדול ביותר בעיר; עובדים בה 525 מרצים, 3,000 מדענים אחרים ו-2,000 עובדי מנהלה.

בשנת 2009 למדו באוניברסיטה 27,800 סטודנטים. האוניברסיטה חברה באירופיאום, איגוד של עשר אוניברסיטאות מובילות באירופה המקיימים קשרים אקדמיים. בון היא "עיר סטודנטים" מובהקת, כשהללו מהווים למעלה משמינית מאוכלוסיית העיר.

בית הקברות כנרת

בית הקברות כנרת הוא בית קברות השוכן לחוף הכנרת, בקרבת המושבה כנרת וקבוצת כנרת.

ג'ואיש כרוניקל

ג'ואיש כרוניקל (באנגלית: Jewish Chronicle) הוא העיתון המרכזי של יהדות בריטניה. נוסד ב-1841 בלונדון, ולפיכך מהווה את העיתון היהודי הוותיק בעולם שעודנו מופיע.

בתחילת דרכו של העיתון מיד עם הקמתו בשנת 1841 הגיע ללונדון אברהם בייניש על מנת לשכנע את היהודים להתיישב בארץ ישראל, ובשנת 1855 הוא נתמנה לעורכו של העיתון וכתב בו חדשות מארץ ישראל ועל מפעל ההתיישבות ועל פעולות חובבי ציון ועוד.

בין כותבי המאמרים בעיתון היו מרדכי עמנואל נח, משה הס, הרב יהודה חי אלקלעי ואחרים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 שלח חובב הציונות הבריטי לורנס אוליפנט סדרת מאמרים לעיתון ובהם עודד את הקוראים לתרום כספים ולתמוך בעולי העלייה הראשונה.

בשנת 1896 פורסם בעיתון מאמרו של הרצל "פתרון לבעיה היהודית". בתקופת מלחמת העולם הראשונה תמך העיתון בעמדה הציונית המדינית. בשנת 1934 העיתון התמזג עם העיתון ג'ואיש וורלד שנוסד בשנת 1873.

העיתון, היוצא לאור מדי יום שישי בתפוצה של למעלה מ-30,000 עותקים, מספק חדשות, דעות, מאמרים וטורים בנושאי חברה, תרבות וספורט, וכמו כן גם מגוון רחב של דעות ממכתבי הקוראים. בכך היווה, ועדיין מהווה, תפקיד מרכזי בהתפתחות יהדות בריטניה ובחיי הקהילה היהודית שם.

העיתון, העצמאי לחלוטין, נמצא בבעלות קרן קסלר - קרן תרומות ששולטת שליטה מלאה בעיתון, ובכך מונעת השתלטות בעלי אינטרסים פרטיים על העיתון, דבר המאפשר עצמאות מוחלטת למערכת העיתון, למגוון הדעות וליושרה העיתונאית.

סטיבן פולארד מתפקד כעורכו הנוכחי של העיתון.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד המרכזי בפוליטיקה בישראל התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

התנועה הקיבוצית

התנועה הקיבוצית הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון כלל תנועות ההתיישבות הקיבוציות שבמסגרת ההתיישבות העובדת. תחת כותרת זו פעלו שלוש תנועות קיבוציות גדולות (כל אחת עם כ-40.000 נפש), הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, והקיבוץ הארצי, ורביעית הייתה תנועה קטנה יותר, הקיבוץ הדתי. ב-1980 אוחדו שתי הראשונות לתק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), ובשנת 1999 הוקם איחוד של התק"ם - התנועה הקיבוצית המאוחדת, עם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר שנקרא התנועה הקיבוצית. החל מיוני 2015, מכהן ניר מאיר כמזכ"ל התנועה.

ישורון קשת

ישוּרוּן קשת (ישֻרוּן קֶשֶת; שמו המקורי: יעקב יהושע קופֶלֶביץ; כ' בכסלו תרנ"ד, 29 בנובמבר 1893 – ד' באדר תשל"ז, 22 בפברואר 1977) היה משורר עברי, מסאי, מתרגם ומבקר ספרות ואמנות, שפעל בארץ ישראל, טרום תקופת המדינה ולאחר הקמתה.

כפר הס

כְּפַר-הֶס הוא מושב בשרון, במועצה אזורית לב השרון (לשעבר הדר השרון, עד האיחוד עם המועצה האזורית השרון הצפוני). נמצא כ־80 מטר מעל פני הים ושטחו 3,900 דונם.

המושב נוסד בשנת 1930 דרומית מזרחית למושבה תל-מונד. גובל במושב חרות השוכן ממערב לו, במושב עין ורד השוכן מצפון לו ובטירה במזרח. כפר הס יחד עם חרות, עין ורד, המושבה תל מונד ושכונת הפועלים כפר זיו היו חלק מ"גוש תל מונד", אחד מגושי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל המנדטורית.

המושב קרוי על שמו של משה הס, שהיה גם הוגה השילוב בין ציונות וסוציאליזם.

מבשרי הציונות

מְבַשְׂרֵי הציונות הוא מושג בהיסטוריוגרפיה המתאר שורה של הוגי דעות יהודים שפעלו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 והציגו בכתביהם תפישות ותוכניות מוקדמות שכיוונו כולן להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, עוד בטרם ייסוד תנועת חובבי ציון ב-1881 ותחילת הציונות המדינית ב-1896. לפי החלוקה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים שקיבלו את מושג "המבשרים", העיקריים שבהם פעלו בין 1860 ל-1874.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות

ציונות היא תנועה לאומית יהודית התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי. זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תוך חידוש העצמאות היהודית במקום.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך החילון הגובר והולך בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה.מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

שלמה אבינרי

שלמה אבינרי (נולד ב-10 באוגוסט 1933) הוא חוקר בתחום מדעי המדינה והיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית, במיוחד של הסוציאליזם ושל הציונות, פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל בחקר מדע המדינה לשנת 1996, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר.

תאודור זלוציסטי

ד"ר תאודור זְלוֹצִיסְטִי (בגרמנית: Theodor Zlocisti;‏ 17 בפברואר 1874, מערב פרוסיה – 25 בדצמבר 1943, חיפה) היה רופא, סופר ומתרגם יהודי-גרמני, מראשוני הציונות.

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.