משה בר-אשר

משה בר-אשר (בן הרוש במקור) (נולד בי"ב בתמוז תרצ"ט, 29 ביוני 1939, מרוקו) הוא בלשן ישראלי, מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית, מופקד הקתדרה לחקר הלשון העברית על שם חיים נחמן ביאליק באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כיהן כנשיא הארגון "ברית עברית עולמית" (2015-2005). בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ג (1993), פרס בן-צבי לשנת תשס"ב (2002), חתן פרס רוטשילד לשנת תשס"ח (2008) ופרס א.מ.ת. לשנת 2012.

משה בר-אשר
Moshe Bar-Asher
ענף מדעי בלשנות
ארצות מגורים מרוקו, ישראל
פרסים והוקרה חתן פרס רוטשילד לשנת 2008 ופרס ישראל לשנת 1993
הערות נשיא האקדמיה ללשון העברית (מ-1993)
תרומות עיקריות
בעברית: לשון חכמים ועברית מקראית. ארמית. מסורות של יהודי צפון אפריקה ושל האנוסים בספרד
Moshe bar esher
משה בר-אשר

חייו

משה בר-אשר נולד במרוקו בעיירה קצר א-סוק (אשר שמה הוחלף לפני שנים לא-ראשדיה, על שם בנו של מייסד השושלת העלאווית המולכת כיום במרוקו), באזור מטע'רא (Metghra) במחוז תאפילאלת ("עמק התמרים") שבדרום-מזרח מרוקו, לרבי אברהם ושרה בן הרוש. הוא הושפע מאוד מסבו מצד אמו, שמעון עטייא, שהיה אוהב תורה ואיש חסד שפרנס את כל בני משפחתו (הסבא נפטר ב-1959). כן הושפע בר-אשר מאביו, שהיה מגדולי המסרנים של ה"שרח", הוא התרגום המוגרבי למקרא. אביו, שהיה תלמידו של הרב ישראל אבוחצירא, היה מוסמך לרבנות, התפרנס כסופר סת"ם וכתב 118 ספרי תורה, 10 במרוקו ו-108 בישראל.

עד גיל 12 חי משה בר-אשר במרוקו, אז עלה לישראל במסגרת עליית הנוער עם קבוצת ילדים ונערים מעיירתו. בדרכו ארצה שהה במחנה הכשרה של תנועת גורדוניה בצרפת. לאחר תקופת הכשרה של חמישה חודשים במחנה ההכשרה בצרפת הגיעו הנערים ארצה בנר שני של חנוכה של שנת תשי"ב, 25 בדצמבר 1951. לאחר מאבק עיקש עבר למסגרת החינוך הדתי בארץ לכפר הילדים "ביתנו" ברעננה, לאחר מכן למד חמש שנים בישיבה התיכונית "ישיבת" הדרום ברחובות, סיים שם בית ספר תיכון ובית מדרש למורים (למד שם אצל הרב יעקב חובב, הרב צבי יהודה מלצר, הרב יעקב ברמן, הרב אלימלך בר-שאול, הרב יהודה עמיטל, הרב מרדכי ברויאר והרב מאיר ברגמן). במהלך תקופה זו עלו הוריו, אחיו ואחיותיו ארצה בנובמבר 1955, לאחר פרק זמן של כארבע שנים וחצי שלא ראה אותם. בקיץ 1958 התחיל בר-אשר בשירות משולב הוראה ביישובי ספר בבתי ספר באשקלון ובחיל השריון. בתקופה הזאת היה בין שלושת המורים שהקימו את בית הספר התיכון הדתי באשקלון. שם הכיר את נחמה לבית ברביץ בת רעננה, שהייתה מורה ביישוב ספר (בטרם היות השירות הלאומי). הם נישאו בדצמבר 1962, ולהם ארבעה ילדים. הוא לימד כעשרים וחמש שנה ביסודי, בתיכון ובבתי מדרש למורים, בשנת תשכ"ה התחיל ללמד באוניברסיטה העברית, והוא ממשיך ללמד בה גם לאחר שפרש לגמלאות (כן לימד שנה אחת באוניברסיטת חיפה [תשכ"ו] ושמונה שנים באוניברסיטת "בן-גוריון" [תשמ"ח-תשנ"ה]). אחד מאחיו הוא היסטוריון של יהדות צפון אפריקה ד"ר שלום בר-אשר, ואח אחר שלו הוא חוקר האסלאם פרופ' מאיר בר-אשר. בנו הוא פרופ' אליצור בר-אשר סיגל, מרצה בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית, מומחה לבלשנות כללית ולבלשנות עברית.

פעילותו האקדמית

ב-1962 (תשכ"ג) התחיל ללמוד לשון עברית ומקרא באוניברסיטה העברית, בנוסף לכך שמע קורסים בחוגים לבלשנות ולתלמוד. ב-1967, לאחר שסיים את לימודי התואר השני, שלחה אותו האוניברסיטה לשנת השתלמות (תשכ"ח/ 1967 – 1968) בסורבון ובקולז' דה פראנס, ובבית הספר ללשונות המזרח. שם השתלם בבלשנות כללית ולמד שפות אחדות. ב-1976 קיבל תואר דוקטור והתמנה מרצה בכיר (בדילוג על דרגת מרצה). מנחהו הראשון לדוקטורט היה פרופסור יחזקאל קוטשר, ומשנפטר קוטשר בשנת תשל"ב עבר לכתוב את הדוקטורט בהדרכתו של פרופסור זאב בן-חיים, שהיה נשיאה השני של האקדמיה ללשון העברית. עבודת הדוקטור הייתה על הסורית הארצישראלית (הדיאלקט הארמי-הנוצרי, שהנוצרים המלכיתים דיברו בארץ ישראל בתקופת התלמוד ולאחריה). בשנים יולי 1977 - יולי 1979 היה בר-אשר בפוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, שם השתלם בבלשנות שמית וגם לימד עברית. זמן קצר לאחר חזרתו ארצה התמנה ראש החוג ללשון באוניברסיטה העברית. בשנים תשמ"ד – תשמ"ו (1983 – 1986) כיהן כראש המכון למדעי היהדות. ב-1977 בעת שהותו בארצות הברית, נבחר כחבר האקדמיה ללשון העברית בישראל. מ-1993 ועד היום מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית, זו הקדנציה השישית.

בר-אשר הדריך שלושים תלמידים בעבודות MA, וכשלושים בעבודות דוקטור. אף שימש מדריך לא רשמי של 6 דוקטורנטים בחו"ל (בצרפת ובארצות הברית). כתב 15 ספרים (20 כרכים), ערך כמאה ספרים, וכתב למעלה מ-250 מאמרים. הוא נתן מעל 270 הרצאות מדעיות בימי עיון, בכינוסים באוניברסיטאות בארץ ובעולם. רבים ממאמריו וארבעה מספריו תורגמו לשפות אחרות, ביניהם שני מאמרים לקוריאנית. בין תלמידיו: פרופסור אהרן ממן, פרופסור שלמה נאה, פרופסור יוסף עופר, פרופסור יוחנן ברויאר, פרופסור משה מורגנשטרן, פרופסור יעל רשף, פרופסור עפרה תירוש-בקר, ד"ר יהודית הנשקה, ד"ר חנוך גמליאל, ד"ר אסנת דמרי, ד"ר עינת גונן, ד"ר דורון יעקב.

באקדמיה ללשון העברית, שבר-אשר הוא נשיאהּ, הוא ממלא כמה תפקידים נוספים: הוא יו"ר המערכת של המילון ההיסטורי ללשון העברית, עורך את כתב העת המדעי של האקדמיה, "לשוננו" ("ספינת הדגל" של הפרסומים על הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה), ועורך את הסדרה "אסופות ומבואות"; עד כה הופיעו בה כבר שישה עשר כרכים ועוד שישה נמצאים בדפוס.

בר-אשר שימש עד ליציאתו לגמלאות כמנהלם המדעי של שלושת המרכזים הלשוניים של האוניברסיטה העברית: מרכז בן יהודה לחקר תולדות הלשון העברית על-שם אליעזר בן-יהודה, המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, והמרכז לחקר מסורות הלשון של קהילות ישראל (שייסד פרופ' שלמה מורג). הוא הקים את המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם בתשמ"ה (1985) ועמד בראש מרכז בן-יהודה מאז כינונו בשנת 1997 עד לפרישתו בשנת 2007. הוא שימש אחת עשרה שנה נשיא "ברית עברית עולמית", שהוקמה על ידי חיים נחמן ביאליק ושמעון רבידוביץ' ב-1931 בברלין.

בר-אשר אף ייסד בשנת תשמ"ד את כתבי העת "מחקרים בלשון" ו"מסורות", וערך כעשרים מן הכרכים הראשונים. הוא ייסד וערך עם פרופסור דבורה דימנט את תשעת הכרכים הראשונים של השנתון "מגילות" (מחקרים במגילות מדבר יהודה), שרואה אור פעם בשנה בהוצאת מוסד ביאליק ואוניברסיטת חיפה. הוא עבד ב"מפעל המקרא" של האוניברסיטה העברית ולימים היה חבר מערכת המפעל יחד עם שמריהו טלמון ועמנואל טוב. הוא חבר מועצת המערכת של כתבי העת Abr Nahrim,‏ Revue des Études Juives, ו"פעמים".

בתשמ"ח הוענק לו פרס רוזנטל לחקר התלמוד. בתשנ"ט הוענק לו פרס גאון לחקר יהדות צפון-אפריקה על הספר "מסורות ולשונות של יהודי צפון-אפריקה", זכה בפרסי יד יצחק בן צבי ופרס משה שפירא לשנת תשס"ב 2002 על ספריו "לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו", כרכים א-ג, ירושלים תשס"ב. בר-אשר קיבל שני תוארי דוקטור לשם כבוד: האחד מהמכון לשפות המזרח ולתרבויותיו (INALCO) באוניברסיטת פריז בשנת 1995, לרגל מלאות מאתיים שנה להקמת המוסד. את השני קיבל מאוניברסיטת חיפה בשנת 2005.

משה בר-אשר כיהן כיו"ר ועדות המינויים למקצועות העיוניים באוניברסיטה העברית ושימש חבר הוועד המנהל של האוניברסיטה. היה פרופסור אורח באוניברסיטאות בצרפת, ובהן האקול פראטיק דה אוטז אטיד, בסורבון (הסקציות הרביעית והחמישית), INALCO ואוניברסיטת פריז 8. שימש פרופסור וחוקר אורח בחמש אוניברסיטאות בארצות הברית: אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת ייל, ישיבה יוניברסיטי, בית המדרש לרבנים באמריקה והמכללה העברית בבוסטון. בתשמ"ז נבחר חבר ב-Société Asiatique. הוא חבר חוץ של האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות משנת 1991. היה חבר בכמה הנהלות של מוסדות: הנהלת מוזיאון ישראל, חבר מליאת רשות השידור, חבר במועצה לתרבות ואמנות של משרד החינוך והתרבות, שימש כחבר המועצה לאמנות הכללית, הוא חבר המועצה לתרבות ואמנות בשכונות. היה חבר "ועדת יגר" לשיקום הציונות הדתית המאורגנת, שקמה לאחר שהמפד"ל כשלה בבחירות. שימש כחבר נשיאות הפדרציה היהודית העולמית וחבר נשיאות מימ"ד. היה חבר הוועד המנהל של "משגב ירושלים" וגם חבר במועצה הארכאולוגית הישראלית. הוא ממקימי היישוב פסגות בשנת תשמ"א.

ספר היובל לכבוד צאתו לגמלאות מהאוניברסיטה (שערי לשון – מחקרים בלשון העברית, בארמית ובלשונות היהודים) חובק שלושה כרכים עבי כרס, השתתפו בהם תשעים ותשעה מלומדים, מהם מעל שלושים מתוכם מחוץ לארץ.

מחקריו

מחקריו של משה בר-אשר משתרעים על מספר תחומים: בראש ובראשונה לשון חכמים. עסק גם בלשון המקרא, בלשון קומראן ובעברית החדשה. תחום שני אותו הוא חוקר הוא הלשון הארמית, במיוחד הארמית של ארץ-ישראל והארמית של התרגומים. תחום שלישי שבר-אשר חוקר הוא מסורות הלשון של יהודי צפון אפריקה ומסורות הלשון של צאצאי האנוסים בצרפת. תחום רביעי הוא פרשנות המקרא בערבית-יהודית בצפון אפריקה (הַשַּׁרְח). על הישגיו אלו ובמיוחד תרומתו למחקר לשון חכמים קיבל את פרס ישראל לשנת תשנ"ג 1993, ואחר כך את פרס רוטשילד (2008) ואת פרס א.מ.ת (2012) ופרסים אחרים שנזכרו לעיל.

חקר לשון המקרא

משה בר-אשר פרסם סדרת מאמרים בחקר לשון המקרא. הוא העמיד אותה מול לשון חז"ל, אך הראה שכל אחת מהלשונות שמרה על עצמאותה.[1] הוא רואה בלשון המקרא המאוחרת, למשל בתופעות ממנה שנשתקעו בספר ירמיה, חוליה מקשרת בין לשון המקרא הקלאסית ללשון התנאים, כפי שהדבר מתבטא במשקל פָּעוֹל.[2]

במאמר "איש יהודי היה בשושן הבירה"[3] בחן את ההוראה החדשה של המילה "יהודי" במגילת אסתר (בן הדת היהודית ולא כמי שמשתייך לשבט או לארץ יהודה), והצביע על השימוש המקביל בתואר "ישראלית" בפסוק "בן הישראלית... למטה דן" (ויקרא כד, יא), ובו מציג המספר המקראי את האישה תחילה מצד ייחוסה לעם, ואחר כך מצד ייחוסה המשפחתי, בדומה להצגת מרדכי כ"איש יהודי... איש ימיני". מאמר אחר שלו בתחום זה עוסק במילה יָדִיד, ובו הוא מראה שהוראתה הבסיסית היא אָהוּב. כך היא מתפרשת במקרא עצמו, וכך הבינוה הקדמונים.[4] מאמר חדשני הוא העיון שלו בשם נִדָּה במקרא ובלשון חכמים, ובו הוא הראה שנידה הקשורה בטומאת האישה מכילה בתוכה שתי תיבות נפרדות: א. נִדָּה (= טומאת האישה)- שם עצם מופשט כמו סִבָּה. ב. נִדָּה (= מורחקת) – בינוני פעול של נד"ד (והזכר הוא נֵד = מורחק).[5] אף כתב שורת מאמרים על לשון מגילות מדבר יהודה. ריכוז של מאמריו בלשון המקרא ובלשון המגילות נמצא בספריו לשונות ראשונים ו-STUDIES IN CLASSICAL HEBREW.

מחקרים בסורית של ארץ-ישראל: מקורותיה, מסורותיה ובעיות נבחרות בדקדוקה

ספר זה ראה אור ב-1977. זהו הספר שפרסם את בר-אשר בעולם והוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו עם מפתחות, תיקונים והרחבות. הוא בדק את כתבי היד והכתובות של ניב הסורית הארצישראלית וסיווג אותם לשני סוגי מקורות: אלו המייצגים את הדיאלקט בזמן שהיה עוד לשון חיה עד המאה השמינית, ומקורות מאוחרים מן המאות העשירית עד השתים עשרה, המראים שפה ששימשה כלשון פולחן בלבד. הלשון הזאת היא לשונם של הנוצרים המלכיתים, שהיו כנסייה חשובה באזוריה השונים של ארץ ישראל. בר-אשר גם הציע תפיסות חדשות בדקדוקה של הסורית הארצישראלית.

לשון חז"ל

בחקר לשון חז"ל פרסם משה בר-אשר עשרות מאמרים וארבעה ספרים (שלושה בעברית ואחד בצרפתית).[6] הראשון "פרקים במסורות לשון חכמים של יהודי איטליה" הופיע בשנת תש"ם בסדרה "עדה ולשון", השני בצרפתית הופיע בשנת 1999 (ראו להלן ברשימת הספרים); בשנת 2009 הופיעו שני כרכים נוספים בהוצאת מוסד ביאליק תחת הכותרת "מחקרים בלשון חכמים", שהן אסופות מעודכנות של מבחר מאמריו בתחום. ובשנת 2014 הופיע חיבורו הגדול בשני כרכים (מעל 1500 עמ') – "תורת הצורות של לשון המשנה : פרקי מבוא ותצורת שם העצם". בר-אשר ותלמידיו ייסדו את הוראת מקצוע לשון חכמים בחמש אוניברסיטאות בחו"ל, מהן שלוש בארצות הברית: הרווארד, ייל וישיבה יוניברסיטי; ושתיים בצרפת: בסורבון ובאוניברסיטה הקתולית של פריז (במוסד זה תופסת הוראת לשון חכמים מקום מרכזי בהוראת העברית).

חידושו הגדול ביותר של בר-אשר, שבו חלק על מורהו פרופ' קוטשר, היא תפיסתו שלשון חכמים כפי שהיא מתגלה לנו בכתבי היד הטובים היו בה שלושה טיפוסים, מעין שלושה דיאלקטים; כלומר לא טיפוסים שונים ובהם טיפוס נאמן וטיפוס פגום ומשובש, אלא שלושה דגמי לשון שונים, שמייצגים דיאלקטים או בתי מדרש שונים. יצויין במיוחד הטיפוס המזרחי, טיפוס חשוב שאין ספק לגבי מוצאו מארץ ישראל (ראו להלן).

שני פרסומיו הראשונים של בר-אשר בלשון חז"ל הם המבוא לכתב יד פרמה ב' של המשנה משנת 1971, שהוא מייצג מובהק של הטיפוס המזרחי, וספר שראה אור בנוסח ראשון בשלהי 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, והוא מבוא מפורט לכתב יד פאריס 328–329 של המשנה. הספר העלה על סדר היום המחקרי את מסורת לשון חכמים באיטליה. מאמר חשוב של בר-אשר הוא המאמר "לשון חכמים – דברי מבוא",[7] שהוא כעין חלון ראווה של לשון חכמים, וכותבו כתבו בצורה, שיהיה נגיש לכל משכיל ולא רק לבלשנים. המאמר ראה אור גם בצרפתית, באנגלית ובקוריאנית. כאן מוצגים פירותיה של האסכולה הירושלמית בחקר לשון חכמים, שבר-אשר שייך לדור השלישי שלה (מייסדיה הם ח' ילון, י' קוטשר וז' בן-חיים).

הטיפוסים השונים של לשון המשנה

זהו המאמר החשוב ביותר של בר-אשר.[8] זה מאמר מהפכני בחקר לשון חז"ל, ובו העמיד בר-אשר את ההבחנה הנזכרת לעיל בין הטיפוסים של לשון המשנה. בר-אשר עצמו עסק ועוסק בחקר ארבעה כתבי-יד גדולים: קאופמן, פרמה ב', פריז של המשנה וכ"י ותיקן 32 של הספרי. חוקרים אחרים חקרו כתבי יד שלמים וכתבי יד מקוטעים (הכוללים מאות עדי נוסח), הוא לקח את העצים הללו וניסה לראות את היער. הוא ריכז את שפעי הפרטים בשפעי כתבי היד, מיינם לקבוצות ואפיין את הקבוצות השונות. הוא חילקם לשלוש קבוצות: לאחד קרא הענף הארצישראלי, שמתחלק לשניים: טיפוס מערבי וטיפוס מזרחי ולשני קרא הענף הבבלי. המאמר ראה אור גם בצרפתית ובאנגלית.[9] הספרים האחרונים שלו "מחקרים בלשון חכמים", "תורת הצורות של לשון המשנה" וכו' מבוססים על החלוקה הזאת.

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו

זוהי סדרה בת שלושה כרכים[10] המקיפה ארבעה חלקים וחובקת 1400 עמודים. מפעל זה עוסק במחקר הפרשנות בערבית-יהודית-מוגרבית למקרא. הספר "לשון לימודים" שכתב רבי רפאל בירדוגו, נתחבר במרוקו לפני למעלה מ-200 שנה. בר-אשר אסף כתבי יד רבים מספריות ומאוספים בכל רחבי העולם והכין מהדורה מדעית מוערת. במסגרתה כלל פירושים ואלפי הערות פילולוגיות. כן השווה את תרגומו של בירדוגו לתרגומים הארמיים ולתפסיר רס"ג וכן לשרח תאפילאלת. זהו ספר פתרונות לרוב ספרי המקרא בניב המוגרבי של יהודי מכּנאס. חלק א' הוא המבוא לספר כולו. חלק ב' הוא מהדורה מדעית של ספר בראשית, הכוללת חמישה אפרטים, ובהם בין השאר גם תרגום והערות ופירוש בעברית ללשון לימודים. חלק ג' היא מהדורה של החיבור כולו על פי שלושה כתבי יד (הַפְּנִים על פי כ"י א ושני כתבי יד אחרים מוצגים באפרט בתוספת הערות פרשניות). חלק ד' הוא מהדורה של התרגום להפטרות. בר-אשר גילה שהשרח הולך לפעמים בעקבות תרגום אונקלוס ונגד תרגום רס"ג לתורה. מאות מצאצאיו ומבני עירו של הרב בירדוגו גילו עניין בספר ורכשו אותו במוסד ביאליק.

לשונות צפון אפריקה

מילון קולין Colin הוא מילון בן שמונה כרכים של הערבית המוסלמית של מרוקו, פרי עטו של ג' קולין (G .Colin), שהיה מלומד צרפתי חשוב. הוא השקיע עשרות שנים בחקר הערבית במרוקו. בעבודותיו של בר-אשר על צפון אפריקה (גם בספריו מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה,[11] ולשון לימודים ולשונות מסורות ומנהגות ובעבודות אחרות) עשה בר-אשר שימוש בספרו של קולין והוסיף לו נתונים רבים משלו ודברים חדשים מערבית היהודית (תחום שעניין אך מעט את קולין).

המרכיב העברי בערבית היהודית במגרב

מאמר חשוב של בר-אשר הוא מחקרו "על היסודות העבריים בערבית המדוברת של יהודי מרוקו".[12] במאמר זה החל בר-אשר בחקר היסודות העבריים והארמיים בערבית של יהודי מרוקו. כאן הוא הציע את הדגם לדרכי המחקר של הנושא. הוא הביא עובדות רבות, לאחר שניתח אלפי ערכים ובנה תשתית לשילוב הפן הסוציולוגי במחקר התחום הזה. הוא העמיד על ארבע קבוצות בחברה היהודית המסורתית במרוקו: הרבנים והמשכילים, יודעי קרוא וכתוב, החברה של הגברים הפשוטים, חברת הנשים. על פי דגם זה ניתח בר-אשר את החומרים שאסף. את חקר המרכיב העברי בערבית של יהודי צפון אפריקה פיתח בר-אשר ושכלל בספרו (La Composante hebraique du judeo-arabe algerien (1992) ובשורת מאמרים שכונסו בשלושת ספריו בעברית: מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה (שיצא בשתי מהדורות ב-1998, 1999), לשונות מסורות ומנהגות (2010), מחקרי מערב (הנמצא בדפוס).

העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת

בספר זה[13] בן שני הכרכים הניח משה בר-אשר מסד לחקר מסורות הלשון של צאצאי האנוסים בערים הצרפתיות בורדו, באיון וסביבתן. יש כאן גם פרסום של טקסטים מוערים ומבוארים, גם עיונים בדקדוק וגם חקר המרכיב העברי בלשונות הדיבור (הספרדית והצרפתית) של בני הקהילות הללו (מספר זה הופיעו שתי מהדורות).

גם הקורא שאינו מומחה יהיה מסוגל לקרוא את פרק המבוא הבהיר הפותח את כרך א של הספר הזה. בר-אשר מתאר את התחקותו על פעלו של יצחק ארתור פריר, מי שהעתיק את שלושת סידורי התפילה לשבת ואת המחזורים לראש השנה וליום הכיפורים, בהיותו קצין בחיל הרגלים הצרפתי בצ'או-דוק שבהודו-סין (וייטנאם של היום). גם כאן בנה בר-אשר תחום מחקרי חדש. בשנת 2013 הופיע כרך בצרפתית שהוא כעין סיכום של שני הכרכים בעברית.

מחקרו כיום

בר-אשר עוסק כעת בכמה מחקרים:

א. כתיבת הכרך השלישי של ספרו על תצורת שם העצם במשנה.

ב. הכנת מהדורה מדעית של כל השרח במרוקו על פי מסורות תאפילאלת ותודגה ומסורות אחרות. המחקר מיועד להקיף מספר כרכים.

ג. דקדוק קצר של לשון חכמים.

ד. ספר על לשון התפילה וסגנונה.

ה. משלים את הכנתו של הכרך השלישי של "מחקרים בלשון חכמים".

בר-אשר ממשיך בכתיבה גם בתחומים אחרים, ובכלל זה עיסוק בלשון התפילה ובלשון מגילות קומראן.

ספר יובל לכבודו

מספריו

  • מחקרים בסורית של ארץ-ישראל: מקורותיה, מסורותיה ובעיות נבחרות בדקדוקה, ירושלים, תשל"ז.
  • פרקים במסורת לשון חכמים של יהודי איטליה על-פי כתב-יד פאריס 329-328, סדרה "עדה ולשון", ו, הוצאת מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל והוצאת מאגנס, ירושלים תש"ם.
  • La Composante hébraïque du Judéo-arabe algérien (communautés de Tlemcen et Ain-Temouchent), Editions Magnes, Jérusalem 1992
  • מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ח; מהדורה שנייה מורחבת: ירושלים תשנ"ט. ISBN 978-342-700-8
  • L'hébreu mishnique Etudes limguistiques, Orbis/Supplément, tome 11, Peeters Press, Leuven & Paris 1999
  • לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו, כרך א, חלק א - פרקי מבוא, חלק ב - מהדורה לספר בראשית, כרך ב, חלק ג - מהדורת החיבור כולו, כרך ג, חלק ד - מבואות ומהדורה של שרח ההפטרות, הוצאת מוסד ביאליק והמרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ב.
  • העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת, כרך א - מחקרי לשון; כרך ב - הסידורים והמחזורים של יצחק ארתור פריר, מבוא ומהדורה מוערת ומבוארת, הוצאת מוסד ביאליק ומרכז בן-יהודה לחקר הלשון העברית, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ו; מהדורה ב: ירושלים תשס"ז.
  • מחקרים בלשון חכמים, כרך א - מבואות ומחקרי לשון; כרך ב - פרקי דקדוק, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ט. ISBN 9789653429918 (כרך א), ISBN 9789653429925 (כרך ב).
  • לשונות מסורות ומִנהגות - עיונים בלשונות, במסורות, באורחות חיים וביצירות של היהודים במגרב ועיונים בלשונות היהודי, הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תש"ע ISBN 978-965-235-145-6
  • לשונות ראשונים – מחקרי לשון במקרא במגילות ים המלח ובארמית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"ב ISBN 978-965-493-639-2
  • פרקי עיון בעברית החדשה ובעשייה בה, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשע"ב, 978-965-481-045-6 ISBN
  • Les communautes juives du Sud-Ouest de la France: Prieres et traditions linguistiques, Edition Peeters, Leuven- Paris 2013 ISBN 978-90-429-2969-2
  • Studies in Classical Hebrew, De Gruyter, Berlin/Boston 2014, ISBN 978-3-11-030039-0
  • תורת הצורות של לשון המשנה – פרקי מבוא ותצורת שם העצם, כרכים א-ב הוצאת האקדמיה ללשון העברית, מוסד ביאליק וקרן מתנאל, ירושלים תשע"ה ISBN 978-965-536-175-9
  • ֹלְשוֹנֵנוּ רִנָּה – עיוני תפילות בלשון, ובסגנון, בתכנים, בנוסחאות ובמנהגים, 2016, הוצאת ראובן מס ויד הרב ניסים
  • בדפוס: מחקרי מערב - עיונים בלשונות במסורות ובתעודות מצפון אפריקה, הוצאת מכון בן-צבי

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ גישה זו בולטת במאמר "אחדותה ההיסטורית של הלשון העברית ומחקר לשון חכמים", מחקרים בלשון א, תשמא, עמ' 75–99
  2. ^ 1. "צורות נדירות בלשון התנאים", לשוננו מא, תשלז, עמ' 96; 2. "לשון חכמים", ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנב, עמ' 660
  3. ^ "איש יהודי היה בשושן הבירה", לשוננו לעם נ, תשנ"ט, עמ' 76–79
  4. ^ ספר תשורה לעמוס, ספר היובל לעמוס חכם, אלון שבות תשס"ז, עמ' 449–472
  5. ^ ראו ש"י לשרה יפת – מחקרים בפרשנותו ובלשונו, ירושלים תשס"ח, עמ' 251–263
  6. ^ פרקים במסורת לשון חכמים של יהודי איטליה – עדה ולשון ירושלים תש"ם; ו-L'hebreu mishnique: etudes linguistiques, Paris – Leuven, 1999
  7. ^ "לשון חכמים – דברי מבוא" ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, כרך ב, ירושלים תשנ"ב עמ' 657–688
  8. ^ "הטיפוסים השונים של לשון המשנה", תרביץ נג, תשמ"ד 1984, עמ' 187–220
  9. ^ Working with no Data: Semitic and Egiptian Studies Presented to Thomas O. Lambdin, Winona Lake, 1987, pp 1- 38
  10. ^ לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו (כרכים א-ג, ירושלים, תשס"ב)
  11. ^ מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה מהדורה א תשנ"ח, מהדורה ב תשנ"ט
  12. ^ "על היסודות העבריים בערבית המדוברת של יהודי מרוקו", לשוננו מב, תשל"ח ,1978 עמ' 163–189
  13. ^ העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת, מהדורה א תשס"ו, מהדורה ב תשס"ז
ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

באבא סאלי

הרב ישראל אבוחצירא (א' בתשרי ה'תר"ן, 26 בספטמבר 1889 - ד' בשבט ה'תשמ"ד, 8 בינואר 1984) היה רב ומקובל מרוקאי-ישראלי, מוכר בכינוי הבאבא סאלי ("אבא ישראל", או "האבא המתפלל").

ברית עברית עולמית

ברית עברית עולמית (בע"ע) היא ארגון מתנדבים ואנשי רוח, שקם למטרת קידום השפה העברית והפצתה, ולחיזוק הקהילה היהודית בגולה באמצעות פעולות תרבות.

ה'תשנ"ג

ה'תשנ"ג (5753) או בקיצור תשנ"ג

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-28 בספטמבר 1992

, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 15 בספטמבר 1993

.המולד של תשרי חל ביום ראשון, 6 שעות ו-643 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג בחג, איננה מעוברת, ואורכה 353 ימים.זו שנה שישית לשמיטה, ושנת 15 במחזור העיבור ה-303. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 13 במחזור השמש ה-206.שנת ה'תשנ"ג היא שנת 1,924 לחורבן הבית, ושנת 2,304 לשטרות.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשנ"ג 45 שנות עצמאות.

האקדמיה ללשון העברית

האקדמיה ללשון העברית (נקראת גם בקיצור: "האקדמיה ללשון" ובהקשר המתאים - "האקדמיה") היא "המוסד העליון למדע הלשון העברית" על פי חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953. האקדמיה היא ממשיכת דרכו של ועד הלשון העברית. היא פועלת לכוון את התפתחות השפה העברית, כפי שמלמדות מטרותיה המפורטות בתקנונה:

1. לעשות לכינוסו ולחקירתו של אוצר הלשון העברית לכל תקופותיה ושכבותיה;

2. לעשות לחקירת מבנה הלשון העברית, תולדותיו וגלגוליו;

3. לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.

שימור וטיפוח הלשון הם תופעות מודרניות, הקשורות לעליית הלאומיות וכינון מדינת לאום. ההשראה להקמת האקדמיה הגיעה ממקבילתה בצרפת, שבה הוקמה האקדמיה הצרפתית, למטרות שימור הצרפתית וטיפוחה. אך מטרות מטפחי הלשון העברית, יחידים וארגונים, במיוחד מאז שלהי המאה ה-19, הוכתבו על ידי ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי, רובדי השפה השונים במשך התקופות, ותפוצת השפות הזרות בקרב הפזורה היהודית ברחבי העולם, ומאידך ובשל היותה של השפה העברית גורם מרכזי ברעיונות הלאומיות היהודית, הציונות ותקומת ישראל מאז תקופת העלייה הראשונה, היו המטלות שניצבו לפני "ועד הלשון העברית" ואחר כך האקדמיה ללשון העברית, גדולות ונרחבות פי כמה ממקבילותיה באומות העולם.

משנת 1993 מכהן כנשיא האקדמיה הפרופסור משה בר-אשר. חברים בה כ-35 חברים, ובנוסף אליהם ישנם גם חברים יועצים וחברי כבוד.

כל אדם רשאי להגיש שאלה או בירור בקשר לשפה העברית לאקדמיה ולקבל מהאקדמיה תשובה רשמית.

בחודש ינואר 2015 חנכה האקדמיה את "אתר המבקרים לשפה העברית באינטרנט" ואת "יום הלשון העברי" לכבוד יום הולדתו של אליעזר בן יהודה.

ועד הלשון העברית

ועד הלשון העברית היה ארגון שנוסד בידי אליעזר בן יהודה וליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל. בשנים 1920-1922 נקרא "מדרש הלשון". לימים הפך הארגון לאקדמיה ללשון העברית.

זאב בן-חיים

זאב בן-חיים (28 בדצמבר 1907 - 6 באוגוסט 2013) היה מחשובי הבלשנים העבריים, חתן פרס ישראל, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ולשעבר נשיא האקדמיה ללשון העברית.

חננאל מאק

חננאל מאק (נולד ב-1941) הוא פרופסור במדעי היהדות, דוקטור לכימיה, ומומחה לספרות המדרש והאגדה. מאק מלמד במחלקה לתלמוד ותושב"ע באוניברסיטת בר-אילן. תחומי מחקרו העיקריים הם ספרות התלמוד, המקרא ותולדות עם-ישראל. חיבר ספרים ומאמרים רבים בתחומים אלה. חתן פרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת תשע"ג (2012).

י"ב בתמוז

י"ב בתמוז הוא היום השנים-עשר בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי

למניין החודשים מניסן.

יהוד מדינתא

יהֻד או יהוד מְדִינְתָּא הוא שמה הארמי של פחוות יהודה - רשות ממשל עצמי יהודי בחבל יהודה בארץ ישראל בתקופה הפרסית החל מהמאה ה-6 לפנה"ס.

כתב יד קאופמן

כתב יד קאופמן (או קויפמן) הוא כתב יד של המשנה אשר כיום מניחים שנכתב במאה ה-11 או ה-12, כנראה באיטליה. נכון ל-2008, כתב היד נמצא באוסף דוד קאופמן שבספריית האקדמיה ההונגרית למדעים בבודפשט ומספרו שם MS A 50.

בכתב היד נמצאים כל ששת סדרי המשנה, והוא גם מנוקד במלואו. אין ספק כי הכותב והמנקד אינם אותו אדם, למשל ישנן מילים הכתובות בכתיב מלא, אך מנוקדות כאילו הן כתובות בכתיב חסר. עם זאת, מניחים שמנקד אחד הוא שניקד את כתב היד כולו (למעט כמה עמודים בסדר טהרות, ראו להלן). הנקדן היה כנראה מן המסורת הספרדית, שבה מתחלפים הפתח עם הקמץ והצירי עם הסגול. אמנם בדרך כלל ההבדל נשמר, אך אפשר למצוא: צַריך, ואם קָדָם הקטון, אַמַה, עומֶד, עושֵה.

הבלשן יחזקאל קוטשר הוכיח כי כתב יד קאופמן הוא כתב היד המדויק ביותר של המשנה המצוי בידינו. בהוכחתו הביא קוטשר מספר ראיות לכך שכתב היד משמר מסורת מהימנה של לשון חז"ל נוסח ארץ ישראל וחף במידה רבה מתיקוני מעתיקים:

הוא משמר צורות מקוריות של לשון חז"ל, ואינו מחליף אותן בצורות מקראיות: טִיבור ולא טבור כבמקרא, סְכין ולא סַכין, אדן ולא אדם ועוד. הוא מזוהה עם המסורת המערבית של לשון חז"ל, כלומר עם הניב הארץ-ישראלי ולא הבבלי.

ציון הדיפתונג ay בסופי מילים נעשה בכתב היד בציון יו"ד כפולה (לדוגמה "רשיי" ולא "רשאי"). צורה זו הייתה הנהוגה בארץ ישראל, כפי שמעידות כתובות מהתקופה.

השמות הפרטיים "אליעזר" ו"אלעזר" מופיעים בכתב היד לפעמים כ"ליעזר" או "לעזר" (הנקדן הוסיף את תנועת האל"ף החסרה לפני המילה). צורה זו אף היא אופיינית לנהוג בארץ ישראל באותה תקופה, והיא מלמדת על נטייה שהייתה אז להשמיט אל"ף בתחילת מילים, בעיקר כשאחריה תנועה חטופה.

השם המקראי "הלל" מנוקד בו הֶלֵּל או הֶילֵּל. צורה זו תואמת את תעתיק השם בתרגום השבעים, ומכאן שהיא מעידה על ההגייה הרווחת באותה תקופה.

כינוי הגוף "את" מתייחס לעיתים לזכר, במקום "אתה". עדות נוספת לכך שהטקסט לא שונה בידי מגיהים על פי הנהוג במקרא. בדומה, כינוי הגוף לנוכחים הוא כמעט תמיד "הן", במקום "הם".שני עמודים במסכת נידה וחמישה עשר עמודים ממסכת זבים עד סוף סדר טהרות נכתבו ונוקדו על ידי אדם אחר, שאיננו לא הסופר ולא הנקדן של רוב כתב היד. עמודים אלו מכונים "כתב יד קאופמן 2" ומסומנים ק2, לעומת עיקר כתב היד המסומן ק או ק1.

לשון חז"ל

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" .

לשוננו

לשוננו הוא כתב עת מדעי לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה. הוא יוצא לאור על ידי האקדמיה ללשון העברית.

כתב העת יצא לראשונה בשנת 1929 על ידי ועד הלשון העברית (הגוף שקדם לאקדמיה ללשון העברית). עורכו הראשון היה ד"ר אברהם צפרוני. מטרתו עם ייסודו הייתה לשמש במה "לחקירות הלשון והסגנון על ידי בלשנים מומחים, המבקשים דרכים לשכלול לשוננו ושיפורה" (מתוך ההקדמה לכרך הראשון).

כתב העת נוסד בשעה שהלשון העברית עדיין נלחמה על מקומה ועל עיצובה, וחלק מהמאמרים בו הוקדשו להצעות שינוי ותיקון עניינים הנוגעים לשימוש היומיומי בשפה. בכרך הראשון, למשל, פורסמה רשימת חידושי לשון עבור שמות צמחים ומחלותיהם, וכן הועלתה ההצעה (שלא נתקבלה) לסמן את הדגש החזק באמצעות סימן הדגש הערבי, כדי להבחינו מן הדגש הקל.

עם הזמן שינה "לשוננו" את סגנונו והפך לכתב עת מדעי, המשמש במה למחקרים אקדמיים. לשם פרסום מאמרים בעלי אופי עממי יותר הקימה האקדמיה כתב עת אחר בשם לשוננו לעם (שמו הנוכחי: "העברית"), הנחשב ל"אח הקטן" של "לשוננו".

המאמרים המתפרסמים ב"לשוננו" עוסקים בלשון העברית על כל רבדיה (לשון מקרא, לשון חז"ל, לשון ימי הביניים, עברית ישראלית), וכן בלשונות שמיות קרובות (בעיקר הארמית לניביה). לכתב העת יש נטייה מסוימת לכיוון הפילולוגיה הקלאסית בשונה מהבלשנות התאורטית. כל המאמרים עוברים שיפוט לפני פרסומם.

עורכי כתב העת לפי סדרם הכרונולוגי:

אברהם צפרוני (תרפ"ט-תרצ"ד),

נפתלי הרץ טור-סיני (תרצ"ד-תשי"ד),

זאב בן-חיים (תשט"ו-תשכ"ה),

יחזקאל קוטשר (תשכ"ו-תשל"ו),

שרגא אברמסון (תשל"ג-תש"ם),

יהושע בלאו (תשמ"א-תשנ"ט),

משה בר אשר (החל משנת תשנ"ט).מבין כתבי העת האקדמיים העוסקים בלשון העברית (כגון: מחקרים בלשון, מסורות, בלשנות עברית, חלקת לשון, ועוד) זוכה "לשוננו" ליוקרה רבה ביותר, בישראל ומחוצה לה.

מימונה

המִימוּנָה הוא חג עממי של יהודים יוצאי צפון-מערב אפריקה, בעיקר יהדות מרוקו, הנהוג במוצאי שביעי של פסח, באסרו חג (בישראל בכ"ב בניסן ובחוץ לארץ בכ"ג בניסן). מקור המנהג אינו ברור, וסימוכין לחגיגת המימונה נמצאו רק החל מהמאה ה-18. מסורת החג נחוגה בישראל החל מ-1965. חגיגת המימונה כוללת פתיחת שולחן ועליו מיטב מטעמים, ומיני מתיקה. המסובים נוהגים ללבוש בגדים מסורתיים מפוארים לרוב ירוקים עם ניטים הזהים למלבושי המימונה של יהודי מרוקו, כגון גלימות מוזהבות רקומות ותרבושים צבעוניים, והוא כולל שירים, ברכות וריקודים.

ספר עמוס

ספר עמוס, הוא השלישי בקובץ ספרי תרי עשר, והוא קרוי כשם הנביא עמוס המוזכר בפתיחתו. על פי כותרת הספר, עמוס ניבא "בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ." (פרק א', פסוק א')

עת שערי רצון להפתח

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ הוא פיוט הנאמר על ידי עדות המזרח בתפילת ראש השנה, לפני תקיעות השופר שבין תפילת שחרית לתפילת המוסף. בנוסח איטליה הו מהווה אחת הסליחות בתפילת נעילה של יום הכיפורים. יש אף קהילות הנוהגות לאמרו עבור יולדת במהלך הלידה. הפיוט חובר על ידי המשורר הספרדי ר' יהודה בן-שמואל אבן-עבאס (נולד בפאס ונפטר בחלב) במאה ה-12.

פרס א.מ.ת

פרס א.מ.ת. (אמנות-מדע-תרבות) הוא פרס המוענק בישראל מדי שנה, מאז שנת 2002. הפרס, בסך מיליון דולר אותו חולקים הזוכים, ממומן על ידי קרן א.מ.נ. - לקידום המדע התרבות והאמנות בישראל, אשר הוקמה לצורך עניין זה על ידי אגודת ידידי ישראל באמריקה הלטינית.

הפרס ניתן בחסותו של ראש ממשלת ישראל בחמישה תחומים: תרבות ואמנות, מדעים מדויקים, מדעי החיים, מדעי הרוח, ומדעי החברה. הפרס מוענק מדי שנה על-פי תחומי משנה המתחלפים במחזוריות מדי שנה.

הקריטריונים לזכייה בפרס מבוססים על הצטיינות והישגים מקצועיים או אקדמיים שיש בהם פריצת דרך בתחום העיסוק של הזוכה וכן תרומה מיוחדת לתרבות ולחברה הישראלית. ההחלטה על הזוכים מתקבלת על ידי ועדה בראשות שופט, הממנה ועדות משנה שמורכבות ממומחים בתחומים הרלוונטיים. את הקרן ייסד הנדבן אלברטו מוסקונה ניסים.

פרס רוטשילד

פרס רוטשילד הוא פרס יוקרתי שמעניקה יד הנדיב מאז שנת 1959 מדי שנתיים.

פרס רוטשילד מחולק בתשע דיסציפלינות: הנדסה, חקלאות, מדעי החברה, מדעי החיים, מדעי היהדות, מדעי הכימיה, מדעי הפיזיקה, מדעי הרוח ומתמטיקה. הפרסים מוענקים אחת לשנתיים אך התחומים מחולקים לשתי קבוצות, כך שכל תחום חוזר על עצמו פעם בארבע שנים, עבור עבודת מחקר מקורית ויוצאת דופן.

המועצה המייעצת לפרס מתמנה לתקופה של ארבע שנים ומורכבת מיושב ראש ושמונה חברים. יושבת ראש הפרס היא פרופסור שפי גולדווסר,המכהנת בתפקיד משנת 2015. חברי המועצה הנוספים, נכון לשנת 2017, הם נציגו של הלורד רוטשילד פרופסור מנחם יערי, נציגתו של ראש ממשלת ישראל דוקטור לאה נס, נציג מועצת הנאמנים של מכון ויצמן למדע פרופסור מוטי הייבלום, נציגת נשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים פרופסור מרגלית פינקלברג, נציגת שר החינוך פרופסור מרגלית שילה, נציג חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים ברוך מינקה, נציגת הקורטוריון (חבר הנאמנים) של הטכניון פרופסור עדית קידר ונציג חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב פרופסור נגה אלון. היושבי ראש הקודמים היו ד"ר שניאור זלמן אברמוב (1992-1984), והפרופסורים דן פטינקין (1993-1994), מיכאל ברונו (1996-1995), אילן חת (2002-1997), יהודית בירק (2010-2004), ואיתן קולברג (2015-2011).

רשאים להגיש מועמדים לפרס: ראשי האוניברסיטאות בישראל, דיקני הפקולטות של האוניברסיטאות בישראל, ראשי המחלקות והחוגים הרלוונטיים וחברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וכן כל אדם שהוענק לו פרס רוטשילד בעבר, ובלבד שיציע מועמד בתחום שבו הוא קיבל את הפרס. בשנת 2012 עומד גובה הפרס על 50,000 דולר לזוכה.

שלמה מורג

שלמה מורג (17 ביולי 1926 – 4 בספטמבר 1999) היה פרופסור בחוג ללשון עברית שבאוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשכ"ו. ייסד את מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל באוניברסיטה העברית והיה מנהלו של מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. היה חבר האקדמיה ללשון העברית, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחבר האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.