משה ארנס

משה (מישה) ארנס (27 בדצמבר 1925, י' בטבת תרפ"ו7 בינואר 2019, א' בשבט תשע"ט) היה מהנדס אווירונאוטיקה ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כשר הביטחון ושר החוץ בממשלות ישראל, שגריר ישראל בארצות הברית, יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד. היה פרופסור חבר בטכניון, סמנכ"ל התעשייה האווירית, חתן פרס ביטחון ישראל וחתן פרס הדיפלומטיה הישראלית.[1]

משה ארנס
משה ארנס באפריל 1999
משה ארנס ב-27 באפריל 1999, בהיותו שר הביטחון
תאריך עלייה ספטמבר 1948
gov.wackyninja.com/heb
שר הביטחון ה־9
23 בפברואר 198313 בספטמבר 1984
(שנה ו-29 שבועות)
11 ביוני 199013 ביולי 1992
(שנתיים ו-4 שבועות)
27 בינואר 19996 ביולי 1999
(23 שבועות)
שר החוץ ה־9
22 בדצמבר 198811 ביוני 1990
(שנה ו-24 שבועות)
חבר הכנסת
21 בינואר 197419 בינואר 1982
(8 שנים)
13 באוגוסט 198413 ביולי 1992
(7 שנים ו-47 שבועות)
7 ביוני 199917 בפברואר 2003
(3 שנים ו-36 שבועות)
כנסות 8 - 10, 11 - 12, 15
יו"ר ועדת החוץ והביטחון
28 ביוני 197723 בפברואר 1983
(5 שנים ו-34 שבועות)
תפקידים בולטים

קורות חיים

ארנס נולד בקובנה שבליטא, אביו היה תעשיין ואמו רופאת שיניים. בהיותו בן שנה וחצי עברה משפחתו לריגה שבלטביה, שם למד בבית ספר עממי. ב-1939 היגר עם משפחתו לארצות הברית, בה היו לאביו מפעלים. למד בבית הספר התיכון "ג'ורג' וושינגטון" שבניו יורק.

בשנים 1946-1944 שירת ארנס בחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. ועם שחרורו סיים לימודי הנדסת מכונות במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. בספטמבר 1947 מונה כנציב בית"ר בארצות הברית. בספטמבר 1948 בדרכו לעלות לישראל, גויס על ידי סוכני אצ"ל ונשלח לצפון אפריקה לסייע ליהודים המקומיים להקים ארגוני הגנה עצמית. עם שובו במרץ 1949 היה חבר "גרעין חד נס" ו"מבוא בית"ר". מסיבות פוליטיות נדחתה בקשתו לעבוד בתעשייה הצבאית והוא עבד כמהנדס בחברה אמריקאית שעסקה בתכנון מערכות מים בתל אביב.[2]

בשנים 1957-1951 שהה בארצות הברית לשם לימודים. הוא המשיך את לימודיו בהנדסה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס והנדסה אווירונאוטית במכון הטכנולוגי של קליפורניה שם היה תלמידו של טסיאן סו-שן, וקיבל תואר שני ב-1953‏[3] לאחר שובו ארצה הצטרף לפקולטה להנדסה אווירונאוטית בטכניון וב-1961 מונה לפרופסור חבר[4] על סמך ניסיונו בתחום, תפקיד בו כיהן עד 1965. בשנים 19621971 שימש סמנכ"ל התעשייה האווירית. ב-1971 הוענק פרס ביטחון ישראל לצוות התעשייה האווירית שארנס היה בין ראשיו, על פיתוח מטוס הכפיר.

בשנים 19971999 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים.[5]

פעילותו בכנסת ובממשלה

Moshe Arens and Caspar Weinberger 2
ארנס (משמאל) בכהונתו כשגריר בארצות-הברית, בפגישה עם שר ההגנה, קספר ויינברגר

ארנס כיהן כחבר הכנסת מטעם הליכוד בשנים 1982-1973, 1992-1984, ו-1999 עד 2003. עמדותיו מיקמו אותו במחנה הנצי בליכוד: הוא היה נאמן לחזון ארץ ישראל השלמה, התנגד לנסיגה משטחים ותמך בהקמת התנחלויות ובמדיניות ביטחונית התקפית. לצד זאת החזיק בעמדות ליברליות, הדגיש את חשיבות ערך השוויון, בפרט ביחס לערביי ישראל שאת שילובם בחברה ראה כיעד חשוב. סגנון התבטאותו היה מאופק ומנומק, והוא נמנע בדרך-כלל מהתקפות אישיות השכיחות בחיים הפוליטיים, גם כאשר היה הוא עצמו מושא להתקפות.[6]

בין 1977 ל-1982 כיהן כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. הוא התנגד להסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום עם מצרים.[7] ב-1980 לאחר שעזר ויצמן התפטר מתפקיד שר הביטחון, הציע ראש הממשלה מנחם בגין את התפקיד לארנס, אך ארנס סירב מאחר שלא רצה ליטול חלק בפינוי חלקי סיני וחבל ימית שעדיין היו אז בידי ישראל. ב-1982 מונה לשגריר ישראל בארצות הברית, וב-1983 לשר הביטחון (בעקבות הדחת אריאל שרון אחרי פרסום דו"ח ועדת כהאן בעניין טבח סברה ושתילה). ארנס כיהן בתפקיד זה מ-23 בפברואר 1983 עד 23 בספטמבר 1984, תחילה בממשלת בגין ואחר כך בממשלת שמיר[8]. עם תחילת כהונתו היה צה"ל פרוס בעומק לבנון וסבל מאבידות רבות. בימי ארנס בוצעו מספר נסיגות (מהרי השוף ולקו האוואלי),[9] אך ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל גבתה מחיר דמים יומי. בעסקת חילופי שבויים הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים בתמורה לשישה חיילי נח"ל אשר היו בשבי אש"ף.[10] במסגרת תפקידו היה ארנס אחראי להקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש, כיום מפקדת זרוע היבשה - מז"י), ואף התנה את מינויו של משה לוי לרמטכ"ל בכך שיתחייב להקימה.[11]

במהלך כהונתו של ארנס התרחשה פרשת קו 300. בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה ארנס ועדת חקירה, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע (ולכן נודעה בשם "ועדת זורע"), והטיל עליה לחקור את נסיבות מותם של שני מחבלים מחוטפי אוטובוס "אגד", לאחר שנלקחו חיים לחקירת אנשי השב"כ. ארנס הסכים לחקירה בין השאר לאור השמועות הכוזבות שהוא הורה על הריגתם. בשנים 1988-1984 כיהן כשר בלי תיק האחראי על ענייני המיעוטים, בממשלות האחדות הלאומית. ב-1987 התפטר מהממשלה בגלל הכוונה לסגור את פרויקט הלביא אך חזר לממשלה כעבור זמן מה. בשנים 1990-1988 כיהן כשר החוץ. לאחר מכן, עם פרישת מפלגת העבודה, כיהן שוב כשר הביטחון[12] בשנים 1992-1990, כולל בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, בה צידד בגישה, שלא התקבלה, כי ישראל תיקח חלק פעיל במלחמה ואף תפרוס כוח אוגדתי מיוחד בפיקוד נחמיה תמרי לפעולה כנגד משגרי הסקאד בעיראק.[13] ארנס נמנה בממשלה ובתוך מפלגתו עם ראשי התומכים של ראש הממשלה יצחק שמיר, במה שהיה קרוי "מחנה שמיר-ארנס".

לאחר הפסד הליכוד בבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, הודיע ארנס על פרישה מהחיים הפוליטיים. הדבר בא כהפתעה שכן כאדם השני במחנה הגדול בליכוד אז, שכונה מחנה שמיר-ארנס, היה בעל סיכויים מצוינים להיהפך ליו"ר הליכוד ובהמשך מועמד לראש ממשלה. ניתן לומר שהיה פטרונו של בנימין נתניהו ושהוא זה אשר נתן לו דריסת רגל של ממש בציבוריות הישראלית (תחילה במינוי כציר בשגרירות, בהמשך לתפקיד שגריר ישראל באו"ם איתו זוהה לשנים) ותמך בו בבחירות הפנימיות ליו"ר הליכוד עם עזיבת שמיר. בזמן כהונת נתניהו כראש ממשלה בשנים 96'-99', הביע אכזבה ממנו התמודד מולו בפריימריס על ראשות הליכוד ב-25 בינואר 1999, וזכה בכ־20% מהקולות. מיד לאחר מכן מונה לשר הביטחון במקום יצחק מרדכי שהודח, וכיהן כשר הביטחון מ-27 בינואר 1999 עד 6 ביולי 1999. בתקופה זו יזם את "תוכנית לבנון" שעיקרה פינוי מוצבים וצימצום מספר חיילי צה"ל ששהו בלבנון. בינואר 1999 פונה אחד המוצבים בגזרה המרכזית, לאחר שבאזור נהרגו כחמישה חיילים.[14] ביוני אותה שנה, בעקבות הפגזות חזבאללה על יישובי הצפון, הורה על מבצע רפואה חליפית, במסגרתו תקף חיל האוויר בלילה אחד מגוון תשתיות אזרחיות בלבנון ובהן שתי תחנות כוח מרכזיות, שני גשרים על כביש החוף ומתקן קשר חשוב. המבצע חיזק את ההרתעה והביא לרגיעה בת כמה חודשים.[15] ארנס כיהן שוב כחבר הכנסת החמש עשרה, בשנים 2003-1999, ולאחר מכן פרש מהחיים הפוליטיים.

לאחר פרישתו

MosheArens
משה ארנס נואם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשנת 1984. מימינו פרופ' משה גרון ואריקה הכט

לאחר פרישתו מהפוליטיקה הוסיף ארנס למלא תפקידים ציבוריים. בנוסף, ארנס פרסם באופן קבוע מאמרי דעה בעיתון "הארץ" ובבמות נוספות. בתקופת כהונתו של אריאל שרון בראשות הממשלה, ביקר אותו ארנס בחריפות מספר פעמים. תחילה על מדיניות ההבלגה בראשית האינתיפאדה השנייה, ולאחר מכן על רעיון תוכנית ההתנתקות. בשנת 2010 פרסם מאמר שבו הוא מביע תמיכה מסוימת בפתרון מדינה אחת ומציע להחיל ריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון ולהעניק אזרחות ישראלית לפלסטינים, תוך הצבת אתגר לחברה הישראלית.[16] בשנת 2018 ביקר את חוק הלאום, מאחר שהוא פוגע בעדה הדרוזית ובתהליך שילוב ערביי ישראל בכלכלה ובחברה.[17]

בשנת 2009 פרסם את ספרו "דגלים מעל הגטו" המהווה סיכום מחקר מקיף שערך על מרד גטו ורשה, וחושף את החלק שמילאו במרד לוחמי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), מיסודה של תנועת בית"ר, שלטענתו נדחק לשוליים מסיבות פוליטיות ואידאולוגיות בידי המימסד הציוני. ארנס עיין לעומק בחומרים ממכון ז'בוטינסקי, טס לפולין וגילה ממצאים חדשים מתקופה מלחמת העולם השנייה.[18]

ב-2010 מונה ליושב ראש המועצה הציבורית להנצחת זכרו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי.

בשנים 20032018 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של קרן הון-סיכון "תעוזה".[19]

עד פטירתו שימש ארנס עמית במכון לאסטרטגיה ציונית וראש הפורום האסטרטגי בו, וכיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל[20] במשך כשני עשורים. חצי שנה לפני פטירתו נתמנה ליו"ר כבוד של מכון ז'בוטינסקי בישראל.

פרסים, הוקרה והנצחה

מרכז מורשת מנחם בגין העניק לארנס תעודת הוקרה לשנת תשס"ט (2009) על מפעל חיים למען ביטחון ישראל ומחקרו פורץ הדרך בנושא מרד גטו ורשה.[21][22]

בשנת 2016 קיבל את פרס בוני ציון על מפעל חיים.[23]

בשנת 2018 זכה ארנס בפרס הדיפלומטיה הישראלית לשנת תשע"ח. את הפרס העניקו לארנס ראש הממשלה ושר החוץ, בנימין נתניהו, ונשיא האגודה הישראלית לדיפלומטיה, השגריר פיני אביבי.[24]

ב-31 במאי 2019, נקרא מסוף אוטובוסים על שמו בשכונת אם המושבות שבפתח תקווה, והוא משמש כתחנה המרכזית הזמנית בתקופת הבנייה מחדש של התחנה המרכזית בפתח תקווה והכנתה לקו האדום של הרכבת הקלה.

חיים אישיים

ארנס הותיר אחריו בפטירתו את רעייתו מיוריאל (לבית אייזנברג) שנפטרה כחודשיים אחריו, ב-12 במרץ 2019. וארבעה ילדים. התגורר בסביון. בנו, יגאל, הוא פרופסור באוניברסיטת דרום קליפורניה, עמד בראש שני מרכזים שעוסקים במערכות מידע, בין השאר בנושאי מודיעין, מלחמה בטרור ומשילות דיגיטלית. היה פעיל בארגון "מצפן" לשעבר.[25] בתו עליזה ארנס היא אדריכלית שנבחרה לכהן במועצת עיריית ירושלים בבחירות 2018 ברשימת "התעוררות בירושלים".[26]

Menachem Zucker and Moshe Arens
משה ארנס בקבלת פרס ביטחון המדינה

משה ארנס נפטר נטמן בבית העלמין בסביון.[27]

ספריו

  • Optimum staging of cruising aircraft ,by M. Arens. Haifa: Technion - Israel Institute of Technology, Department of Aeronautical Engineering, 1959.
  • Some requirements for the efficient attainment of range by air-borne vehicles, by M. Arens. Haifa: Technion - Israel Institute of Technology, Department of Aeronautical Engineering, 1959.
  • A hypersonic ramjet using a normal detonation wave, M. Arens. Jerusalem: Weizmann Science Press of Israel, 1960.
  • Moshe Arens, statesman and scientist, speaks out, Merrill Simon ; with a foreword by Daniel K. Inouye ; edited by Judith Featherman. Middle Island, N.Y.: Dean Books, 1988.
  • Broken covenant: American foreign policy and the crisis between the U.S. and Israel, Moshe Arens. New York: Simon & Schuster, 1995.
  • מלחמה ושלום במזרח התיכון 1992 - 1988, מאנגלית: רמי טל; ידיעות ספרים, תשנ"ה
  • דגלים מעל הגטו - סיפורו של מרד גטו ורשה, ידיעות ספרים, 2009
  • למען ביטחון ישראל - אוטוביוגרפיה, ידיעות ספרים, 2018

לקריאה נוספת

  • יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק ב' (1), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 303 - 331
  • משה ארנס, למען ביטחון ישראל, ידיעות ספרים, 2018

קישורים חיצוניים

בעקבות מותו:

הערות שוליים

  1. ^ סרטון מטקס הענקת פרס הדיפלומטיה הישראלית הניתנת על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו
  2. ^ אייזיק רמבה, תלמידו של יוצר הפצצה הסינית, מעריב, 23 בפברואר 1968
  3. ^ Mechanical Engineering,‏ Distinguished Alumni, באתר המכון הטכנולוגי של קליפורניה(הקישור אינו פעיל, 21.1.2019)
  4. ^ תמר מרון - בן דוד, כנס היובל לכל בוגרי מחזור ל"א – 1959, "ללא הטכניון, היינו נראים היום אחרת לגמרי", לשכת קשר לבוגרים, באתר הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
  5. ^ משה ארנס, ככה לא בונים תחתית, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2009
  6. ^ משה ליכטמן, ‏משה ארנס - הג'נטלמן הפוליטי שתרומתו העיקרית הייתה המצאת נתניהו, באתר גלובס, 7 בינואר 2019
  7. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 205:"פרופ' משה ארנס, ממנהיגי תנועת החרות, כיהן באותה תקופה כיושב ראש ועדת חוץ וביטחון. ארנס, מנאמני ארץ ישראל, התנגד אף הוא להסכמי קמפ‐דייוויד והצביע נגדם."
  8. ^ רפאל מן, ארנס הוקיע מתיישבים הלוקחים את החוק בידיהם, מעריב, 4 בינואר 1984
  9. ^ עפר שלח, המלחמה שנשכחה, באתר nrg‏, 19 במאי 2012
  10. ^ עמוס גלבוע, החטא הקדמון, באתר nrg‏, 16 באוקטובר 2011
  11. ^ שחר הלווינג ולי-טל תייר, קיצור תולדות הזרוע, בטאון ביבשה, גיליון 5, אפריל 2008, באתר זרוע היבשה(הקישור אינו פעיל, 21.1.2019)
  12. ^ עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2012, עמוד 59
  13. ^ אמנון ברזילי, חוקרי צה"ל: האיפוק במלחמת המפרץ היה נכון, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2002
  14. ^ אלכס פישמן ואיתן גליקמן, מבוכה בצה"ל: תוכנית לבנון של ארנס פועלת כבר חודשים, ידיעות אחרונות 14 באפריל 1999
  15. ^ מנחם הורוביץלנוכח החזית המתחממת בצפון, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2016.
  16. ^ משה ארנס, אזרחות ישראלית לפלסטינים, באתר הארץ, 2 ביוני 2010
  17. ^ משה ארנס, חוק הלאום הוא סטירה בפניהם של הדרוזים, באתר הארץ, 23 ביולי 2018
  18. ^ פרופ' משה ארנס - "דגלים מעל הגטו" במלאת 75 שנה להתקוממות היהודית בגטאות ורשה, באתר מכון ז'בוטינסקי, 27 במרץ 2018
  19. ^ נתן שבע, משה ארנס - שר הביטחון לשעבר ויו"ר תעוזה - רכש מניות החברה בכ-100 אלף שקל, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2006
  20. ^ דבריו פרופ' משה ארנס, יו"ר חבר הנאמנים, באתר אוניברסיטת אריאל
  21. ^ מרכז מורשת בגין העניק תעודת הוקרה לפרופ' משה ארנס, באתר ערוץ 7, 16 בפברואר 2009
  22. ^ מרכז מורשת בגין העניק תעודת הוקרה על מפעל חיים ליו"ר חבר הנאמנים של המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון פרופ' משה ארנס, באתר אוניברסיטת אריאל
  23. ^ פרס "בוני ציון" הוענק בכנסת, באתר ynet, 23 במאי 2016, אוחזר 8 במאי 2018
  24. ^ פרס הדיפלומטיה הישראלית הוענק לפרופסור משה ארנס, באתר האגודה הישראלית לדיפלומטיה
  25. ^ עקיבא אלדרארנס והעץ, באתר הארץ, 29 בינואר 2007
  26. ^ יפעת ראובן, 'התעוררות' חשפה את הרשימה למועצה, באתר כל העיר, 27 באוגוסט 2018
  27. ^ אביה ריש, שר הביטחון לשעבר משה ארנס הלך לעולמו בגיל 93, באתר ערוץ 20, 7 בינואר 2019
14 בפברואר

14 בפברואר הוא היום ה-45 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 320 ימים (321 בשנה מעוברת).

1983 בישראל

1983 (ה'תשמ"ג - ה'תשמ"ד) הייתה השנה בה חגגה ישראל 35 שנה מיום היווסדה. במוקד האירועים במדינה עמדו פרסום מסקנות ועדת כהן בנושא הטבח בסברה ושתילה ומשבר מניות הבנקים.

27 בדצמבר

27 בדצמבר הוא היום ה־361 בשנה (362 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 4 ימים.

7 בינואר

7 בינואר הוא היום השביעי בשנה בשבוע הראשון בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 358 ימים (359 בשנה מעוברת).

א' באדר

א' באדר הוא היום הראשון בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד באדר א' או בשנה פשוטה, היא ברב השנים, פרשת תרומה. אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא שהיא שנה פשוטה או זחג לילד שנולד באדר א') פרשת בר המצוה היא פרשת משפטים.

עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת פקודי. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השג) פרשת בר המצווה היא פרשת ויקרא.

א' בשבט

א' בשבט הוא היום הראשון בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בא' שבט הוא ברב השנים פרשת בא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת וארא.

אביר (לוויין)

"אביר" היה כינויו של הלוויין הישראלי הראשון, שתוכנן על ידי מדעני ומהנדסי הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) בראשות מרסל קליין ויונתן מס. בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים. עם חילופי גברי במשרד הביטחון, החליט שר הביטחון משה ארנס להעביר את המיזם של בניית הלוויין למפעל "מבת" של התעשייה האווירית.

סדרת לווייני אופק מתוצרת "מבת" מבוססת על התכנון המקורי שנעשה ברפא"ל. דבר קיומו של הלוויין נחשף רק בשנת 2003, בספרו של דני שלום "מעבר לאופק". ד"ר זאב בונן, שהיה מנכ"ל רפא"ל, הזכיר בספרו "רפא"ל - ממעבדה למערכה" בהרחבה את התנהלות מיזם הלוויין של רפא"ל ואת דרכי העברת המיזם לידי התעשייה האווירית.

ב-1980 כתב ד"ר יונתן מס מרפא"ל מחקר היתכנות שהוכיח כי אפשר לפתח לוויין שמשקלו יהיו 240 ק"ג בלבד ושיוכל לספק צילומים ברזולוציה גבוהה. ד"ר זאב בונן הכתיר את יונתן מס כ"אבי לוויין הצילום הישראלי".

הליכוד

הליכוד (ובשמה המלא: הליכוד – תנועה לאומית ליברלית) היא מפלגה ציונית ליברלית קפיטליסטית בימין המפה הפוליטית בישראל. היא קמה בשנת 1973 כברית מפלגות, שהתאחדו למפלגה יחידה בשנת 1988. התנועה מחזיקה כיום בשלטון וכן החזיקה בשלטון בישראל במשך רוב התקופה מאז שנת 1977 ועד ימינו.

הסכם לונדון (פרס-חוסיין)

הסכם לונדון נחתם ב-11 באפריל 1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין.

ההסכם, אשר נחתם בחשאי ונוסח כהבנה הכפופה לאישור שתי הממשלות, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ולסוגיה הפלסטינית באמצעות ועדות בילטרליות, שבאחת מהן תדון ישראל מול נציגות ירדנית-פלסטינית.

ההסכם נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה עם חוסיין, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שוועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם.

עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו של פרס, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות". בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה לאמריקנים על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר החליט לטרפד את המהלך. הוא שלח את איש אמונו משה ארנס לארצות הברית להיפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, על מנת להבהיר לו כי ישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, העדיף הממשל האמריקאי שלא לקדם את היוזמה. ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו. פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם המלך חוסיין, מאוכזב מגוויעתו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו אז בראש שני הגושים הפוליטיים היריבים בישראל. יצחק שמיר עמד בראש מפלגת הליכוד, ובראש הגוש הפוליטי הימני, בעוד שמעון פרס עמד בראש מפלגת העבודה ובראש הגוש הפוליטי השמאלי. על אף זאת, שני המנהיגים החליטו לשתף פעולה ולכונן ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות ב-1984, כיוון שמפלגת העבודה לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני, ואילו מפלגת הליכוד אמנם הצליחה לכונן קואליציה צרה, אך בתנאים גרועים מבחינתה. הסכם לונדון סימן את לב המחלוקת בין המנהיגים, ואת גבול יכולתם לשתף פעולה. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית. בשנת 1990, עקב כישלונו של פרס להפיל את הממשלה, בה הוא כיהן, ולהקים במקומה ממשלת שמאל וחרדים צרה, במה שכונה לימים "התרגיל המסריח", הקים שמיר ממשלת ימין צרה יחד עם החרדים. ממשל בוש הוסיף ללחוץ על שמיר להסכים לכינוס ועידה בינלאומית לשלום, ובסופו של דבר הסכים שמיר לכינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991. זאת בתנאי שהוועידה תהיה טקסית, וכי המשא ומתן שיתקיים בעקבותיה יהיה עם כל מדינה ערבית בנפרד, ולא במסגרת הוועידה. ועידת מדריד אימצה את העיקרון שהותווה בהסכם לונדון שעל-פיו הפלסטינים ייוצגו במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, וכי אנשי אש"ף לא ייכללו בה. ישראל זנחה את העיקרון הזה לאחר הקמתה של ממשלת ישראל העשרים וחמש ב-1992 והחלטתה להכיר באש"ף.

ועדת זורע

ועדת זורע היא ועדת בירור פנימית שמונתה על ידי שר הביטחון משה ארנס, בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, לחקר נסיבות מותם של שני מחבלים שהיו מעורבים בחטיפת אוטובוס "אגד", לאחר שנלקחו חיים לחקירת אנשי השב"כ בראשותו של אהוד יתום. אירועים אלו כונו פרשת קו 300. בראש הוועדה עמד האלוף במיל' מאיר זורע, החבר הנוסף בוועדה היה יוסי גנוסר. אילן שיף כיהן כיועץ משפטי של הוועדה.

מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך נחשף בעיתון "חדשות" ב-27 באפריל 1984. הוועדה שמעה עדויות של אנשי סיירת מטכ"ל שהשתלטו על האוטובוס, של יצחק מרדכי שפיקד על ההשתלטות ושל אנשי השב"כ שקבלו את המחבלים מידי הצבא. אנשי סיירת מטכ"ל העידו שהם הכו את המחבלים כדי להשתלט עליהם. יצחק מרדכי הודה שהכה את המחבלים כדי לברר אם יש מטען חבלה באוטובוס. לאור המצאות התמונה של המחבל, הוועדה הניחה ששני המחבלים הומתו לאחר שהורדו מהאוטובוס, וניסתה לברר אם מתו כתוצאה ממכות שקבלו מיצחק מרדכי או ממכות שקבלו כשהיו בידי חוקרי השב"כ שקבלו את המחבלים מידי מרדכי. יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של המחבלים. אנשי השב"כ, שהונחו לשקר על ידי גינוסר על פי מידע ששמע גינוסר בוועדה, מסרו לוועדה עדות שקרית, שכשהמחבלים היו בידיהם הצטופפו סביבם חיילים רבים שהכו את המחבלים. אהוד יתום ואחרים גם שיקרו וטענו שראו את תת-אלוף יצחק מרדכי, חובט באקדחו בראשי המחבלים והגזימו בעצמת המכות שמרדכי נתן. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את המחבלים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם. גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ, אברהם שלום, ויועצו המשפטי. בדו"ח משרד המשפטים מסוף 1986 נכתב:

"במשך כל תקופת פעילותה של ועדת זורע, בין ה-26 באפריל ל-18 במאי... התקיימו פגישות ליליות בביתו של ו' (סגן היועץ המשפטי של השב"כ) יחד עם ראש השב"כ וגינוסר ובשלב מאוחר יותר השתתף גם ראובן חזק... בפגישות אלו עדכן גינוסר את המשתתפים בדיוני הוועדה וגובשו ותואמו הגרסאות של אנשי השב"כ בפני הוועדה... על פי הסיכומים שגובשו בפגישות הליליות קיימו היועצים המשפטיים של השב"כ פגישות עם כל עד לפני ואחרי מתן עדותו."בדין וחשבון שהוגש על ידי הוועדה (ב-20 במאי 1984) נקבע, כי שני המחבלים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך שלא ניתן היה לברר מי האחראי למותם. בעקבות זאת, החליט משה ארנס, בניגוד לעמדתו של יצחק שמיר, להעביר את העניין להכרעה של היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר. זמיר הקים את ועדת בלטמן, בראשות פרקליט המדינה, בניסיון להגיע לחקר האמת. על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהמחבלים. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי. הליכים משמעתיים אלה הסתיימו בזיכוי הנאשמים.

זרוע היבשה

זרוע היַבשה (ז"י) היא זרוע רב-חילית המאגדת את חילות היבשה הלוחמים של צבא הגנה לישראל, ואחראית לבניין הכוח היבשתי של צה"ל.

ב-1983 הוקמה לראשונה מִפקדת חֵילות השדה (מפח"ש). ב-1999, במסגרת התוכנית "צה"ל 2000" הוקמה על-בסיס המפח"ש מפקדת הזרוע לבניין הכוח ביבשה, וזו שינתה בהמשך את שמה למפקדת זרוע היבשה וב-2007 לזרוע היבשה.

מפקד הזרוע, המכונה מָזִ"י, הוא חבר המטה הכללי של צה"ל. מפקד זרוע היבשה הוא האלוף יואל סטריק.

מטה זרוע היבשה ממוקם במחנה בר-לב הסמוך לקריית מלאכי, מערבית לצומת מלאכי (קסטינה). בפועל מחזיקים מפקד הזרוע (מז"י), ראש המטה (רמ"ט), ראשי החטיבות (רח"טים) וקציני החיל הראשיים בלשכות כפולות, ורובם יושבים במחנה רבין (הקריה בתל אביב) בין היתר מתוכנן לרכז את אגפי מז"י לבניין חדש שיבנה במחנה רבין.

רוב גופי המטה של זרוע היבשה ממוקמים במחנה בר-לב ("קסטינה"), חלקם במחנה דורי (בסיס "תל השומר") ובמחנה ידין ("צריפין").

ממשלת ישראל העשרים ושתיים

ממשלת ישראל העשרים ושתיים, בראשות יצחק שמיר, הושבעה ב-20 באוקטובר 1986 י"ז בתשרי ה'תשמ"ז, וסיימה כהונתה ב-22 בדצמבר 1988, י"ד בטבת ה'תשמ"ט.

ממשלת ישראל התשע עשרה

ממשלת ישראל התשע עשרה בראשות מנחם בגין הושבעה ב-5 באוגוסט 1981 (ה' באב ה'תשמ"א). בממשלה זו נמשכו מגמות שונות אשר את שורשיהן ניתן למצוא בממשלה הקודמת, כדוגמת המדיניות הכלכלית הליברלית והסכמי השלום עם מצרים. בין מהלכיה הבולטים של הממשלה כלולים החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, ופתיחה במלחמת לבנון הראשונה; ראש הממשלה מנחם בגין התפטר ב-28 באוגוסט 1983, עם הכרזתו בישיבת ממשלה "איני יכול עוד", והממשלה סיימה את כהונתה עם השבעתה של הממשלה ה־20 בראשות יצחק שמיר ב-10 באוקטובר 1983 (ג' בחשוון ה'תשמ"ד), ממשלה שהייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה זו.

משרד הביטחון

משרד הביטחון (או בראשי תיבות: משהב"ט) הוא המשרד הממשלתי האמון על ביטחונה של מדינת ישראל. זהו המשרד הממשלתי בעל התקציב הגדול בישראל, אחריו משרד החינוך. מטה המשרד ממוקם במחנה רבין (הקריה) בתל אביב-יפו.

ענב (יישוב)

עֵנָב (עינב) היא התנחלות ויישוב קהילתי דתי בשומרון על כביש 57 בין ענבתא לבין בית ליד, 4 ק"מ מזרחית לאבני חפץ.

היישוב הוקם בדצמבר 1981 על ידי ארגון אמנה ושייך למועצה אזורית שומרון. שמו של היישוב-סמלי, על שם כרמי הענבים שגדלו בעבר באזור השומרון. וכן, על פי שמה של העיירה הפלסטינית הסמוכה - ענבתא.

למרות שהיישוב הוקם בדצמבר 1981, טקס העלייה על הקרקע נחגג רק באוקטובר 1982, בעת שביישוב התגוררו 19 משפחות, לאחר נסיגת צה"ל מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים. בדצמבר 1985 התקיים טקס התחלת בניית יישוב הקבע, בהשתתפות השר משה ארנס.

כיום היישוב מונה כ-170 משפחות.

היישוב ענב מוזכר במקרא בהקשר למלחמת יהושע בענקים "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה". שם זה השתמר באתר ששמו ענב אלכביר שנמצא בדרום הר חברון, ולא הרחק משם הוקם ב-1982 היישוב הקהילתי אשכולות, מושג סמלי הקשור לענבים.

פרויקט הלביא

פרויקט הלביא היה פרויקט ישראלי שאפתני לייצור מטוס קרב חד־מנועי, רב משימתי, מודרני וזול. הפרויקט התבצע בתעשייה האווירית לישראל, עבר את כל שלבי התכנון והגיע לשלושה אבות טיפוס, מהם שניים שטסו בשמי הארץ. בשלב זה החליטה ממשלת ישראל על הפסקת הפרויקט.

בספטמבר 1989, כשנתיים לאחר ביטול הפרויקט, השלימה התעשייה האווירית את בנייתו של אב הטיפוס השלישי, שהוטס במשך מספר שנים כמדגים טכנולוגיות (לביא TD) ונועד לבחון מערכות שנועדו במקור למטוסי הלביא, ולהציגן בטיסה בפני לקוחות פוטנציאליים. מטוס זה קורקע סופית במהלך שנות ה־90 של המאה ה־20.

פרשת קו 300

פרשת קו 300 או פרשת השב"כ היא פרשה שהתרחשה ב-1984 ונמשכה כשנתיים וחצי, שתחילתה בחטיפת נוסעי אוטובוס על ידי מחבלים פלסטינים כבני ערובה לצורכי מיקוח ושחרורם בפעולה צבאית בה נהרגה אחת מנוסעות האוטובוס, והמשכה בחקירה ממושכת של אנשי השב"כ שהרגו שני מחבלים לאחר תפיסתם ושיקרו בעדותם באשר לנסיבות המוות. הפרשה הביאה למשבר חמור בשב"כ וביחסיו עם גורמים ממשלתיים אחרים, ולפרישת ראש השב"כ ובכירים נוספים.

בעלי התפקידים בעת החטיפה היו: ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל משה לוי, קצין חי"ר וצנחנים ראשי יצחק מרדכי, מפקד סיירת מטכ"ל שי אביטל, ראש השב"כ אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ אהוד יתום.

ראש המטה הכללי

ראש המטה הכללי (או בקיצור: הרמטכ"ל) הוא הדרג הפיקודי העליון בצבא ההגנה לישראל.

ראש המטה הכללי נתון למרות ממשלת ישראל וכפוף ישירות לשר הביטחון. הוא קצין בדרגת רב-אלוף (רא"ל), הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל.

תנועת החרות

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

שרי החוץ בממשלות ישראל
משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרס • משה ארנס • דוד לוישמעון פרסאהוד ברקבנימין נתניהודוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסאריאל שרוןבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמןבנימין נתניהוישראל כ"ץ סמל מדינת ישראל
שרי הביטחון בממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןפנחס לבוןדוד בן-גוריוןלוי אשכולמשה דייןשמעון פרסעזר ויצמןמנחם בגיןאריאל שרוןמנחם בגין • משה ארנס • יצחק רביןיצחק שמיר • משה ארנס • יצחק רביןשמעון פרסיצחק מרדכי • משה ארנס • אהוד ברקבנימין בן אליעזרשאול מופזעמיר פרץאהוד ברקמשה יעלוןבנימין נתניהואביגדור ליברמןבנימין נתניהו ישראל
יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת
מאיר ארגובזלמן ארןמאיר ארגובדוד הכהןחיים יוסף צדוקיצחק נבוןחיים יוסף צדוק • משה ארנס • אליהו בן-אלישר • משה ארנס • אבא אבןחיים בר-לבאליהו בן-אלישראורי אורחגי מירוםעוזי לנדאודוד מגןדן מרידורחיים רמוןיובל שטייניץצחי הנגבישאול מופזרוני בר-אוןאביגדור ליברמןזאב אלקיןיריב לויןצחי הנגביאבי דיכטר
שגרירי ישראל בארצות הברית ישראל ארצות הברית
אליהו אילתאבא אבןאברהם הרמןיצחק רביןשמחה דיניץאפרים עברון • משה ארנס • מאיר רוזןמשה ארדזלמן שובלאיתמר רבינוביץאליהו בן אלישרזלמן שובלדוד עברידני אילוןסלי מרידורמיכאל אורןרון דרמר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.