מרקוס ליקיניוס קראסוס

מרקוס ליקיניוס קראסוסלטינית: Marcus Licinius Crassus;‏ 115 לפנה"ס - 53 לפנה"ס), פוליטיקאי ומצביא רומאי. היווה את הצלע השלישית בטריומווירט הראשון, לצד פומפיוס ויוליוס קיסר והיה אחד מהאנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הרומאית. נודע כאיש העשיר ביותר ברומא, ובשל כך יצא לו שם של רודף בצע.

מרקוס ליקיניוס קראסוס
Marcus Licinius Crassus
Marcus Licinius Crassus Louvre
Crassus Kopenhagen
מרקוס ליקיניוס קראסוס

תולדות חייו

חיים וקריירה מוקדמת

קראסוס נולד בשנת 115 לפנה"ס למשפחת אצילים רומאית, ורבים מאבותיו שירתו במשרות בכירות ברפובליקה. אביו פובליוס ליקיניוס קראסוס שירת כקונסול של שנת 97 לפנה"ס והקנסור של שנת 89 לפנה"ס. קראסוס הצעיר התלווה אל אביו להיספניה (כיום ספרד) כשזה שירת שם כפרוקונסול; במהלך מלחמת בעלות הברית הוא שירת ככל הנראה כטריבון צבאי בצבאו של אביו שנלחם בדרום איטליה.

תחילה היה אביו של קראסוס איש סיעתו של גאיוס מריוס בתחילת מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 88 לפנה"ס אולם עד מהרה הוא חצה את הקווים והפך לאיש סיעתו של לוקיוס קורנליוס סולה. בסופו של דבר אביו ואחיו של קראסוס מצאו את מותם בשנת 87 לפנה"ס מידיו של איש הסיעה הפופולרית לוקיוס קורנליוס קינה בשעה שתמכו באויבו גנאיוס אוקטביוס.

קראסוס נאלץ לברוח כשמריוס השתלט על רומא וביסס בה את שלטונו. הוא יצא להיספניה, שם למשפחתו היו קשרים טובים עם התושבים המקומיים. קראסוס נאלץ לרדת למחתרת למשך זמן של שבעה חודשים בהם התחבא במערה בעזרת אחד מידידיו, ככל הנראה בגלל איום מצד סוכניו של מריוס. קראסוס התחתן עם טרטולה שהייתה אלמנת אחיו.

בעזרת כסף שקיבל בירושה מאחיו ובכספים מרכוש המשפחה בהיספניה, הצליח קראסוס לגייס צבא של 25,000 איש מבעלי בריתו המקומיים. עם צבאו עבר קראסוס לאפריקה ושם הצטרף לקווינטוס קאיקיליוס מטלוס פיוס שהיה מאנשי סיעת סולה. בעקבות סכסוך עם פיוס, עזב קראסוס את אפריקה בשנת 83 לפנה"ס והצטרף אל סולה ששהה ביוון עקב מלחמתו במיתרידטס השישי, מלך פונטוס. סולה שלח את קראסוס לגייס חיילים לצבאו, וכשהחלה המלחמה כעבור שנה, היא הביאה סדרה של ניצחונות מזהירים עבור סולה. קראסוס נלחם ביחד עם פומפיוס באזור ספולטיום (כיום ספולטו שבאיטליה) וביחד הם הצליחו להביס את גנאיוס פאפיריוס קארבו ולהטיל מצור על גאיוס קרינס. כמו כן, קראסוס הצליח לכבוש גם את העיר טודר (כיום טודי שבאיטליה).

קראסוס נטל חלק משמעותי בקרב שער קולין שבו הגן סולה על העיר רומא מפני צבא הסיעה הפופולרית בראשותו של קרניס: לאחר שהתמוטט האגף השמאלי שתחת פיקודו של סולה והוא הוכרח לסגת אל פנים העיר, הצליח קראסוס מן האגף השמאלי להדוף את האויב ולשנות את מפת הקרב, אשר הסתיים בסופו בניצחון מוחץ לכוחותיו של סולה.

כמו רבים מתומכיו של סולה גם קראסוס ניצל את הניצחון במלחמת האזרחים להרבות הונו האישי: הוא רכש רכוש רב שהוחרם מנאשמי הטיהורים, בהם מכרות הכסף בהיספניה; הוא אף הואשם שהכניס שמות נוספים לרשימות הטיהורים כדי להשתלט על רכושם אך סביר שלא היה בכך יותר מאשר תעמולה פוליטית. קראסוס הגדיל את רכושו גם על ידי קניית נדל"ן. הוא נהג לקנות בתים שהתחוללו בהם שריפות או שהיו בסכנת שריפה בזול, ואז היה מכבה את האש בעזרת יחידה פרטית של כבאים שאותם הוא העסיק. במצב זה קראסוס היה משקם את הבתים ומוכר אותם ברווח. בנוסף, הוא גם היה בעל שטחי אדמה גדולים שנרכשו בזול בעקבות הטיהורים, אותם מכר ברווח גדול, או שעיבד בעזרת אלפי עבדים.

קראסוס החל בבניית בסיס כוחו הפוליטי בכך שהופיע באופן תדיר בבית משפט והגן על נאשמים רבים; עוד דרך להשגת הון פוליטי הייתה על ידי מתן הלוואות ללא ריבית לבעלי ברית פוטנציאלים.

מלחמת העבדים השלישית

בשנת 74 לפנה"ס ברחה קבוצת גלדיאטורים בראשות אדם בשם ספרטקוס משביה והחלה לתקוף את משעבדיה לשעבר, תחילה הרומאים לא התייחסו לכך ברצינות וראו בהם רק מטרד אולם עם הצלחתם הצטרפו אליהם עבדים נוספים, הם השיגו ציוד צבאי משופר והתחילו להוות איום משמעותי על רומא. הסנאט שלח את שני הקונסולים בראש שני לגיונות במטרה לעצור את ספרטקוס, אולם הם נכשלו במשימתם והובסו.

מכיוון שהמצביאים הרומאיים בעלי שיעור הקומה, עם צבאותיהם, היו מועסקים במלחמות מחוץ לאיטליה באותה העת, הסנאט הטיל בשנת 72 לפנה"ס את ניהול המלחמה נגד העבדים המורדים על קראסוס, שהציע עצמו לתפקיד, מכיוון שרצה לצבור תהילה צבאית שתסייע לו בקידום הקריירה הפוליטית שלו, ומכיוון שמרד העבדים איים לפגוע בהונו האישי שחלק גדול ממנו היה מושקע בעבדים. לקראסוס ניתן אימפריום פרוקונסולרי ופיקוד על שני הלגיונות, בנוסף לכך הוא גייס עוד שישה לגיונות מכספו האישי. רבים מהחיילים שגייס קראסוס היו וותיקי הלגיונות המנוסים של סולה. קראסוס הנהיג משמעת קפדנית בצבאו ואף החזיר את נוהג הדקימאטיו של המתת כל לגיונר עשירי מכוח צבאי שנמלט משדה הקרב.

ספרטקוס החל עושה את דרכו חזרה לצפון איטליה, קראסוס בעזרת שישה לגיונות ניסה לחסום אותו והקרב הראשוני ביניהם נערך בפיקניום. במקביל הוא שלח שני לגיונות תחת פיקודו של הלגאטוס מומיוס לנתק את דרכי הנסיגה של צבאו של ספרטקוס. האחרון תקף את ספרטקוס, בניגוד לפקודותיו של קראסוס, והובס על ידי צבאו.

למרות תבוסתו של מומיוס, הצליח קראסוס לנצח במספר עימותים צבאיים כנגד כוחותיו של ספרטקוס, ולדחוק את צבאו דרומה. לבסוף הוא הצליח לבודד את צבא העבדים בנקודה הדרומית ביותר באיטליה, רגיום (כיום רג'ו די קלבריה). בשלב זה הורה הסנאט, על פי בקשתו של קראסוס, לפומפיוס ומרקוס לוקולוס, מושל מקדוניה, לחזור עם צבאותיהם לאיטליה, על מנת לסייע לקראסוס בחיסול מרד העבדים. ספרטקוס אמנם הצליח לפרוץ עם צבאו את המצור הרומאי ולנוע לכיוון ברונדיסיום (כיום ברינדיזי), אך צבאו של קראסוס הצליח לעצור אותו בלוקניה. ספרטקוס נהרג בקרב ליד נהר סילרוס ורוב צבאו הושמד. הניצולים מהקרב שברחו צפונה, חוסלו על ידי צבאו של פומפיוס, שהגיע מהיספניה בשלבי הסיום של המערכה נגד ספרטקוס.

קראסוס צלב כששת אלפים מהעבדים שנלכדו לאורך הויה אפיה מקפואה ועד רומא, ופקד לא להסיר את הגופות מהצלבים, כדי שהנוסעים בדרך יאלצו לראות אותן זמן רב לאחר סיום הקרב. קראסוס חגג את ניצחונו ברוב פאר ועוטר בכתר הניצחון אף על פי שלא קיבל טריומף. ניצחונו של קראסוס במלחמה הגדיל את יוקרתו הפוליטית וסייע להאיץ את קידומו הפוליטי.

קריירה פוליטית

לאחר חגיגת הניצחון קראסוס כרת ברית פוליטית עם פומפיוס במטרה להביא לבחירתם כקונסולים של שנת 70 לפנה"ס, פומפיוס סייע לקראסוס להיבחר בעזרת הפופולריות שלו וקראסוס סייע לפומפיוס בעזרת קשריו הפוליטיים המרובים.

בפעילותם כקונסולים קראסוס ופומפיוס פעלו להחלשת כוחו של הסנאט - הם ביטלו את ההגבלות שהטילו הרפורמות של סולה על הטריבונים והחזירו את כוחה של המשרה למצבה לפני הרפורמות, הם ביטלו את הבלעדיות של מעמד הסנאטורים לכהן בבתי המשפט על ידי חוק שחייב צירוף חברים ממעמד הפרשים לחבר השופטים. כמו כן הם החיו מחדש את משרת הקנסור שלא הייתה מאוישת מאז שנת 86 לפנה"ס. עם סיום כהונתו כקונסול קראסוס בחר שלא לקבל פרובינקיה למשול בה ובמקום זאת העדיף להתרכז בשיקום עסקיו שנפגעו במלחמה.

בשנת 65 לפנה"ס קראסוס נבחר למשרת הקנסור ביחד עם קווינטוס לוטטיוס קטולוס, במסגרת תפקידו הוא הציע להעלות את מעמדם של הטרנספדנים מבעלי ברית לטיניים למעמד של אזרחים רומאיים מלאים והציע לספח את מצרים על בסיס הטענה שמלכותו של תלמי השנים עשר היא לא חוקית מכיוון שאחד ממלכי מצרים הקודמים הוריש בצוואתו את מצרים לרומא. על ידי היוזמות האלו קראסוס קיווה להרחיב את בסיס התמיכה שלו בקרב הטרנספדנים ובקרב הפרשים והמוני העם על ידי השגת גישה לאוצרותיה וכן לאסמי התבואה של מצרים, אולם הוא כשל בניסיון להעביר את הצעותיו בשל התנגדות עמיתו קטולוס לכך, והסכסוך ביניהם בסופו של דבר אילץ את שניהם להתפטר לפני תום כהונתם.

לאחר התפטרותו, קראסוס ניסה לקדם את בני בריתו הפוליטיים, הוא הצליח להבטיח את בחירתו של לוקיוס יוליוס קיסר למשרת הקונסול של שנת 64 לפנה"ס. כמו כן, סייע קראסוס ללוקיוס סרגיוס קטילינה לטהר את שמו, לאחר שהועמד לדין בעוון סחיטת תושבי הפרובינקיות עליהן היה ממונה באפריקה; בהמשך, קראסוס נתן חסות למועמדותו למשרת הקונסול של שנת 63 לפנה"ס ביחד עם גאיוס אנטוניוס היברידה, אולם רק אנטוניוס הצליח להיבחר בסופו של דבר. כשהתגלה קשר קטילינה שנועד לאפשר השתלטות על המדינה והקמת משטר רודנות, בחר קראסוס לסייע לקונסול מרקוס טוליוס קיקרו לדכא את הקשר על ידי סיפוק ראיות מפלילות, אותן יכול היה להציג בפני הסנאט.

כמו כן, במשך כהונתו של קראסוס כקנסור ולאחריה, נוצר הקשר בינו לבין יוליוס קיסר; קיסר תמך במספר יוזמות שקראסוס ניסה להעביר, קראסוס מצידו הלווה לקיסר כסף שהיה נחוץ לו באופן נואש, שכן היה נתון במצוקה כלכלית והיה חייב לשלם לנושיו הרבים.

הטריומווירט הראשון

קראסוס נסע למזרח בשנת 62 לפנה"ס, בהיותו באסיה הוא נפגש עם פומפיוס והשניים הסכימו לחדש את הברית הפוליטית ביניהם. קראסוס חזר לרומא בשנת 61 לפנה"ס וכך גם פומפיוס. אולם קראסוס ופומפיוס המעיטו בכוחם בסנאט של האופטימאטים שהצליחו לחסום את מעשיהם, קראסוס ניסה להעביר הצעה שמפחיתה את התשלום הנדרש לשם חכירת הזכות לגבות מיסים באסיה ופומפיוס ניסה לאשר את הסדר החדש במזרח פרי יצירתו, חוק חלוקת קרקעות לוותיקי לגיונותיו.

בשנת 60 לפנה"ס קיסר צורף לברית הפוליטית בין קראסוס לפומפיוס אשר מעתה כונתה בשם הטריומווירט הראשון. השלושה הסכימו לאחד את משאביהם - הקשרים של קראסוס, המוניטין הצבאי של פומפיוס והפופולריות של קיסר כדי לקדם את ענייניהם. לשם כך קראסוס ופומפיוס סייעו לקיסר להיבחר למשרת הקונסול וסוכם שבתמורה הוא יקדם את ענייניהם. הברית הייתה בעלת עוצמה פוליטית רבה. סווטוניוס כותב שדבר לא נעשה ברפובליקה הרומית בלי שהשלושה הסכימו לכך[1], אם כי מדובר בהגזמה. הברית הייתה בעלת עוצמה רבה, אך לא הייתה יכולה לעשות ברומא כבתוך שלה.

הברית התגלתה כהצלחה, קיסר הצליח להעביר את ההחלטות שקודם לכן נדחו על ידי הסנאט והברית הצליחה להבטיח את בחירתם של עושי דברה למשרות הבכירות ברומא. אולם ככל שהקשר בין קיסר ופומפיוס המשיך להתהדק כך היה נראה שקראסוס נדחק לקרן זווית ומאבד מחשיבותו, ככל הנראה זה ההסבר לכך שבעלי בריתו הפוליטיים כגון טריבון הפלבאים פובליוס קלודיוס פולכר והקונסול לשעבר גאיוס סקריבוניוס קוריו החלו לתקוף ולפעול כנגד פומפיוס וקיסר בשנת 59 לפנה"ס; צעדים אלו הביאו את שותפיו הפוליטיים להכיר בחשיבותו ולקראת סוף השנה הם השלימו ביניהם.

בשלב זה הברית מצאה לנכון להיפטר משני מתנגדיה העיקריים בסיעה האופטימאטית, קאטו הצעיר מונה למושל קפריסין בשנת 58 לפנה"ס, המרוחקת מרומא וחסרת אפשרויות קידום. הוטל עליו לארגן את הפרובינקיה שסופחה לא מזמן על ידי רומא. קיקרו התגלה כמקרה קשה יותר, הוא סירב להצעתו של קיסר לקבל פיקוד ביחד עם בנו הצעיר של קראסוס, פובליוס, בצבאו שנלחם בגאליה והצליח לקבל מפומפיוס הבטחה לדאוג לשלומו. אולם קראסוס דחף לסילוקו, ודעתו התקבלה בסופו של דבר; סילוקו של קיקרו נעשה על ידי טריבון הפלבאים פובליוס קלאודיוס פולכר, שהיה בן חסותו הפוליטי של קראסוס. פולכר הציע חוק המצווה על הגליית כל מגיסטראט שהרג אזרח רומאי ללא משפט, החוק בבירור התייחס לקיקרו שהוציא להורג את חברי קשר קטילינה ללא משפט במהלך כהונתו כקונסול. למרות טענתו של קיקרו שהחלטת הסנאט הקנתה לו את הסמכות החוקית לפעולה זאת, הוא בחר לעזוב את רומא ולצאת לגלות, לביטחונו האישי.

אולם לקיקרו היו עדיין ידידים ברומא, ובמאי 58 לפנה"ס פומפיוס החל בגישושים לקראת אפשרות חזרתו; קראסוס החל לחשוש שפומפיוס ינטוש את הברית ויעבור לצד הסיעה האופטימאטית. כדי למנוע מתרחיש כזה לקרות קראסוס השתמש בכנופיותיו של פולכר שתקפו את פומפיוס, דבר זה נעשה במטרה להדגים לפומפיוס את חולשתו הפוליטית ואת הסכנה שנשקפת למעמדו אם יעזוב את הברית. לבסוף קיקרו הורשה לחזור לרומא בשנת 57 לפנה"ס תוך שהוא נותן את הבטחתו להימנע מלתקוף את הברית.

בסופו של דבר קראסוס הצליח למנוע את עריקתו של פומפיוס לסיעה האופטימאטית ושלושתם התכנסו בשנת 56 לפנה"ס בוועידת לוקה לדון בחידוש הברית ביניהם. השלושה הסכימו שקראסוס ופומפיוס ירוצו למשרת הקונסולים בשנה הבאה והם ישתמשו בכוחם כדי להאריך את כהונתו של קיסר כפרוקונסול בגאליה למשך חמש שנים נוספות. קראסוס ופומפיוס הצליחו להיבחר ואכן האריכו את כהונתו של קיסר בחמש שנים, כמו כן קראסוס הצליח להבטיח לעצמו תפקיד כמושל סוריה בתום כהונתו ביחד עם מנדט מיוחד שאיפשר לו לצאת למלחמה כנגד האימפריה הפרתית. המניע לרצונו לצאת לשדה הקרב הייתה ההבנה שכדי להישאר כשווה לשני בעלי בריתו הוא צריך לרכוש לעצמו מוניטין של מצביא מצטיין ובעל תהילה בשדה הקרב בדומה לפומפיוס ולקיסר.

קרב חרן

קראסוס הגיע בשנת 54 לפנה"ס והחליף את אולוס גביניוס כמושל הפרובינקיה והוציא לפועל את תוכניתו למלחמה כנגד הפרתים. תחילה קראסוס חצה את הפרת בראש צבא שכלל שבעה לגיונות וחילות עזר ופלש למסופוטמיה. צבאו של קראסוס נתקל בהתנגדות מועטה, הצליח להשתלט על מספר ערים ששכנו סמוך לנהר הפרת, שהיו בעלות אופי יווני-הלניסטי ולכן קיבלו את הרומאים כמשחררים, והשאיר בהם חיילות מצב רומיים, לפני שנסוג חזרה לשטח שבשליטת רומא.

לאחר ניצחונו הראשוני קראסוס נסוג חזרה לסוריה, כדי לערוך לאנשיו הבלתי מנוסים אימונים נוספים ולגייס כסף למימון המשך המלחמה נגד הפרתים, דבר שהושג בין היתר על ידי בזיזת מקדשים ובהם בית המקדש בירושלים. בעת שהותו בסוריה דחה קראסוס משלחת פרתית, שבאה לדון עמו על פתרון הסכסוך בדרכי שלום. כמו כן הוא דחה את הצעתו של ארטבסדס מלך ארמניה לפלוש לאימפריה הפרתית דרך ארמניה, למרות שנתיב זה היה מקשה על פעילות הצבא הפרתי נגדו, והעדיף את הנתיב הקצר יותר לפלישה, דרך מסופוטמיה.

באביב של שנת 53 לפנה"ס קראסוס התחיל במסע המלחמה שלו נגד הפרתים. תוכניתו הייתה לחצות את מסופוטמיה, לכבוש את סלאוקיה ומשם להמשיך לעבר לב האימפריה הפרתית. לאחר מספר ימים, פגש הכוח הרומאי המתקדם בפרשים פרתיים סמוך לנהר בליסוס (כיום נהר בליק). הצבא הרומאי חצה את הבליסוס וזמן קצר לאחר מכן מצא עצמו מכותר על ידי צבא פרתי, שכלל כעשרת אלפים פרשים תחת פיקוד מצביא מוכשר בשם סורינה.

קראסוס הורה לצבאו להיערך במבנה ריבועי צפוף, כשבכל אחד מארבעת הצדדים הוצבו שתים עשרה קוהורטות. הערכות זו התגלתה כהרת אסון מכיוון שהפרשים הקלים הפרתיים המטירו מטר חצים על הרומאים, שלא יכלו להשיב מלחמה, וצפיפות המבנה שלהם הגבירה את אבדותיהם. התקווה שמלאי החצים של האויב יאזל, מה שיאפשר ללגיונות לפתוח בהתקפת נגד - נגוזה, כשהתברר שהפרתים מצוידים במלאי גדול של חיצים. ניסיון להתקפת נגד הסתיים בחיסול כוח רומאי משמעותי בראשות בנו של קראסוס, פובליוס, והפרתים חזרו לתקוף את המחנה הרומאי הראשי. בעקבות מות בנו נשברה רוחו של קראסוס, והוא חדל מלתפקד. כשההתקפה הפרתית על המחנה הרומאי פסקה עם רדת הלילה, אירגנו סגניו של קראסוס גאיוס קסיוס לונגינוס ואוקטביוס נסיגה של מה שנותר מהצבא הרומאי לעיר קרהה (חרן) בחסות החשיכה. מכיוון שהעיר הייתה קטנה מלהכיל את שרידי הצבא הרומאי, וכדי למנוע כיתור והשמדה של כוחו, החליט קראסוס למחרת בלילה לנטוש אותה ולסגת לכיוון ארמניה.

בשלב זה החל צבאו של קראסוס להתפרק: קסיוס נמלט עם כוח פרשים קטן לעבר סוריה, ואילו אוקטביוס וקראסוס בראש כ-7000 חיילים הצליחו להגיע לאזור הררי סמוך לגבול ארמניה לפני שהצבא הפרתי הדביק אותם. המצביא הפרתי סורינה חשש שצבאו יתקשה להתמודד מול הצבא הרומי בשטח ההררי, שלא התאים לתנועת פרשים, ולכן נקט בתחבולה, שנועדה ללכוד את מפקדי הכוח הרומאי. הוא הציע לקראסוס להיפגש עמו כדי לדון בשביתת נשק ובנסיגה בשלום של הצבא הרומאי משטח האימפריה הפרתית. קראסוס לא רצה לצאת לפגוש את סורינה מחשש למלכודת פרתית, אך חייליו הנואשים, שהיו על סף התקוממות, אילצו אותו להסכים לשאת ולתת עם הפרתים. כאשר קראסוס ומפקדי הכוח הרומאי יצאו לפגוש את המשלחת הפרתית הם הותקפו ונרצחו. לאחר מותו של קראסוס חלק משרידי הכוח הרומאי הסגירו עצמם לידי הפרתים, והנותרים נמלטו בלילה, אך רובם נלכדו ונהרגו על ידי השבטים המקומיים. לפי פלוטארכוס נהרגו בקרב בסך הכל כ-20 אלף חיילים רומיים וכעשרת אלפים נלקחו בשבי. מכאן שרק כרבע מכלל הצבא הרומאי הצליח להיחלץ משדה הקרב ולחזור לשטח סוריה.

פלוטארכוס מספר, שהפרתים שפכו לגרונו של קראסוס זהב מותך, כסמל לתאוות הבצע שלו, אחר כך ערפו את ראשו. על פי דיווח אחר ראשו שימש כאביזר במה בזמן הצגת מחזהו של אוריפידס "הבאקכות" לפני מלך פרתיה.

קרב חרן היה מהתבוסות הקשות ביותר של הצבא הרומאי והוכיח את קושי הלגיונות נושאי הציוד הכבד להתמודד עם הפרשים הפרתיים קלי התנועה.

תדמיתו בחייו ולאחר מותו

למרות העושר הרב שצבר קראסוס, המשיך לחיות חיים צנועים. הוא התגורר בבית אחד ושמר אמונים לאשתו טרטולה. בזכות עושרו הצליח קראסוס לקנות השפעה רבה בקרב עמיתיו ברומא, והודות למנהגו לפעול מאחורי הקלעים כפוליטיקאי ערמומי הוא הצליח לשמר את תדמיתו הטובה תוך השגת מבוקשו. זאת, בעוד עמיתיו לטריומווירט הואשמו בהפרת החוק ונגרם נזק משמעותי לתדמיתם (כמו שקרה, למשל, לקיסר בעקבות התנהלותו במהלך כהונתו כקונסול בשנת 60 לפנה"ס).

בדורות הבאים נוצרה תדמיתו השלילית של קראסוס בעיקר בשל האשמתו בתאוות בצע ותפקודו בקרב חרן הכושל שניזכר בהיסטוריה של רומא העתיקה בשורה אחת עם קרב קאנאי וקרב יער טויטובורג כאחת התבוסות המשפילות ביותר של הצבא הרומאי. אולם נראה שבהשוואה לפוליטיקאים אחרים מובילים בני התקופה, כמו פומפיוס, עושרו של קראסוס לא היה יוצא דופן וכנראה האשמתו בתאוות בצע נולדה מתוך מניעים אפולוגטיים של היסטוריונים רומאים, שהאשימוהו בכך שתשוקתו לממון סימאה את עיניו וגרמה לכישלונו הצבאי כנגד הפרתים.

בנו היה הקווסטור מרקוס ליקיניוס קראסוס ונכדו היה מרקוס ליקיניוס קראסוס הצעיר ששימש כקונסול לצד אוקטוויאנוס.

לקריאה נוספת

  • B.A Marshall, Crassus: A Political Biography, Adolf M. Hakkert, Amsterdam 1976

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית
110-119 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 119 - 110 לפנה"ס

50-59 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 59 - 50 לפנה"ס

אוגוסטוס מפרימה פורטה

אוגוסטוס מפרימה פורטה הוא שמו של פסל שיש רומי מהמאה הראשונה לספירה, המציג את דמותו של אוגוסטוס – קיסר רומי הראשון. הפסל, שגובהו 203 ס"מ, התגלה ב-20 באפריל 1863 ב"פרימה פורטה", הווילה של ליוויה אשת אוגוסטוס ברומא, והוא מוצג כיום במוזיאון הוותיקן בעיר.

הפסל מבוסס על תנוחתו של הפסל היווני "נושא הרומח" מאת פוליקליטוס, והדמות ניצבת בו בתנוחת קונטרה פוסטו. אולם, המערך הצולב המסורתי נשבר.[דרושה הבהרה] בהשפעתה של האמנות האטרוסקית ידו של הקיסר מונפת אל על, מצדיעה ויוצרת תחושה של דינאמיות גדולה יותר, בדומה לפסל "הנואם" מן המאה ה-1 לפנה"ס. שלא כמו הפסל היווני הקלאסי, דיוקן אוגוסטוס אינו משמש רק כהצעה אסתטית אלא נועד לבסס את דמותו של הקיסר כמסר אקטואלי והיסטורי לתושבי הקיסרות הרומית.[דרושה הבהרה] הפסל הוקם לאחר הניצחון הדיפלומטי על האימפריה הפרתית בשנת 17 לפנה"ס שבו אוגוסטוס הצליח להכריח את הפרתים להחזיר את נסי הלגיונות שנפלו בידיהם בעת התקפותיהם של מרקוס ליקיניוס קראסוס ומרקוס אנטוניוס.

הפסל מכיל מאפיינים הקושרים את הקיסר אל האלים הרומיים. על שריון המלחמה שהוא לובש מופיע תבליט המתאר את טקס החזרת נסי הלגיונות על ידי הפרתים. מעל לתיאור זה מופיעים סמלים של הטריטוריות הכבושות וכן האנשה של השמים. תיאור זה מציג את ניצחונו של אוגוסטוס כניצחון אלוהי. הדבר מועצם על ידי תיאור דמותו של קופידון, לרגליו של אוגוסטוס, תיאור המצביע על הטענה כי מוצאה של השושלת היוליו-קלאודית באלה ונוס. שינוי מהותי נוסף מן הפסל היווני הוא היעלמותו של העירום. עם זאת, הקיסר עדיין מופיע יחף, כדרכם של פסלי האלים היוונים המיתיים.

התיאור כולו בא למלא תפקיד קאנוני בתדמיתם של קיסרי רומא. עדות לכך ניתן לראות בפני הפסל: הדיוקן המפוסל אינו מייצג את דיוקנו האמיתי של אוגוסטוס, אלא מיצג את האידיאל הרומי.[דרושה הבהרה]

אורודס השני, מלך פרתיה

אורוֹדֵס השני (ביוונית: Ορόντης Β; בפרסית: ارد دوم) היה שליט האימפריה הפרתית בשנים 37-57 לפנה"ס. בשנת 57 לפנה"ס הוא השתתף ברצח אביו, המלך פראטס השלישי, ביחד עם אחיו מיתרידטס השלישי, וקיבל את השליטה על המחוזות הצפון-מזרחיים של האימפריה הפרתית (פרתיה). זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת ירושה בין שני האחים על השליטה באימפריה. לאחר מאבק שארך כ-3 שנים (54-57 לפנה"ס) נתפס מיתרידטס השלישי על ידי הכוחות הנאמנים לאורודס והוצא להורג, ואורודס השני הפך לשליט יחיד של האימפריה הפרתית.

בשנת 53 לפנה"ס פלש לתחומי האימפריה הפרתית צבא רומאי בפיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס. אורודס שלח כוח פרשים פרתי בפיקוד המצביא המוכשר סורנה נגד צבאו של קראסוס, ואילו הצבא הפרתי העיקרי, תחת פיקודו האישי, פלש לממלכת ארמניה, ששיתפה פעולה עם הרומאים כנגד הפרתים. הצבא הפרתי בראשות אורודס השני אילץ את מלך ארמניה, ארטאווסדס השני, להיכנע ולהכיר בכפיפותו לאימפריה הפרתית, ובמקביל הצליח הכוח הפרתי בפיקוד סורנה להביס את צבאו של קראסוס בקרב חרן ולהשמיד אותו כמעט לחלוטין. בעקבות הניצחון המכריע בקרב חרן ביססו הפרתים את שליטתם על השטחים שממזרח לנהר פרת, אך ניסיונותיהם לנצל את ההצלחה לצורך כיבוש סוריה מידי הרומאים בשנים 52 ו-51 לפנה"ס הסתיימו בכישלון.

במהלך מלחמות האזרחים ברומא בשנים 44-49 לפנה"ס תמכו הפרתים בצד הרפובליקני (או יותר נכון בצד של תומכי הסנאט), תחילה בפומפיוס, ולאחר מכן בראשי הקושרים נגד יוליוס קיסר, ברוטוס וקסיוס, אך נמנעו מלהתערב באופן פעיל במלחמות הפנימיות ברפובליקה הרומית עד שנת 40 לפנה"ס. באותה שנה פלש צבא פרתי, בפיקודו של פאקורוס, בנו של אורודס השני, ובסיוע המצביא הרומאי הרפובליקני קווינטוס לאביינוס לשטחים שבשליטת רומא בסוריה ובאסיה הקטנה, והצליח לכבוש את רובם. אולם שנה לאחר מכן הצליח המצביא הרומאי פובליוס ונטידיוס בסוס להביס את הצבא הפרתי-רומאי בפיקודו של לאביינוס באסיה הקטנה, ובשנת 38 לפנה"ס הובס גם הצבא הפרתי בסוריה בראשות פאקורוס, והאחרון נהרג בשדה הקרב.

אורודס השני, שהושפע קשות ממותו של בנו, החליט לפרוש מכיסאו ומינה את בנו פראטס הרביעי כיורשו. אולם האחרון דאג לרצוח אותו בשנת 37 לפנה"ס, זמן קצר לאחר שירש את כסאו.

ברניקי הרביעית

ברניקי הרביעית (ביוונית: Βερενίκη; נולדה בשנת 77 לפנה"ס, נרצחה בשנת 55 לפנה"ס) הייתה מלכה מצרית מבית תלמי לתקופה קצרה בין השנים 55-58 לפנה"ס.

גאיוס קסיוס לונגינוס

גאיוס קסיוס לונגינוס (לטינית: Gaius Cassius Longinus; ה-3 באוקטובר 85 לפנה"ס – ה-3 באוקטובר 42 לפנה"ס) היה איש צבא ופוליטיקאי רומאי, מראשי הקשר נגד יוליוס קיסר.

הטריומווירט הראשון

הטריומווירט הראשון הוא השם המודרני לברית פוליטית לא רשמית (אמיקיטיה בלטינית: amicitia) בין יוליוס קיסר, קראסוס, ופומפיוס הגדול שהתקיים בשנים 60 לפנה"ס עד 53 לפנה"ס.

הטריומווירט ניהל את רומא מאחורי הקלעים, תוך כדי שהם מסלקים את יריביהם הפוליטיים מרומא. במסגרת ברית בלתי רשמית זו ביקשו שני השותפים הבכירים: קראסוס ופומפיוס להשתמש בשירותיו של יוליוס קיסר, שהיה בהתחלה השותף הזוטר, לקידום האינטרסים הפוליטיים שלהם. השלושה סיכמו כי כספו של קראסוס והשפעתו של פומפיוס יעזרו לקיסר להיבחר למשרת הקונסול, והוא יקדם את ענייניהם של שותפיו במסגרת משרתו. על מנת לחתום את הברית השיא קיסר את ביתו היחידה, יוליה, לפומפיוס.

לאחר מות אשתו של פומפיוס בשנת 54 לפנה"ס ונפילתו של קראסוס בקרב חרן בשנת 53 לפנה"ס, חדל הטריומווירט מלהתקיים. המתח בין קיסר לסנאט הביא בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים בשנת 49 לפנה"ס שבסופה ביסס קיסר את שלטונו האוטוקרטי ברומא כדיקטטור.

טיטוס אניוס מילו

טיטוס אניוס מילו פפיאנוס (בלטינית: Titus Annius Milo Papianus; ‏? - 48 לפנה"ס), פוליטיקאי רומאי שפעל בשלהי תקופת הרפובליקה.

טריומווירט

טריוּמווירָט (מלטינית: Triumviratus) הוא כינוי לממשל שבראשו עומדים שלושה אנשים (triumviri). במקור כונו כך שני ממשלים ברומא העתיקה.

מואסיה

מואסיה (בלטינית: Moesia; ההגייה בלטינית קלאסית: מוֹיְסְיָה, ובלטינית מאוחרת: מֶסְיָה) הוא שמו הקדום של חבל ארץ בבלקן, לאורך הגדה הדרומית של הדנובה, שהפך לימים לפרובינקיה רומית. הפרובינקיה מואסיה השתרעה על פני שטחיהן של דרום סרביה של ימינו (מואסיה העילית), הרפובליקה של מקדוניה, צפון בולגריה, דוברוג'ה שברומניה, דרום מולדובה ובוג'אק (מואסיה התחתית).

מניוס אקוויליוס (קונסול 101 לפנה"ס)

מניוס אקוויליוס (מת בשנת 88 לפנה"ס) היה קונסול רומי בשנת 101 לפנה"ס.

ככל הנראה היה בנו של מניוס אקוויליוס (קונסול 129 לפנה"ס), וכן היה חסיד נאמן של גאיוס מריוס. במהלך מערכת הבחירות לקונוסלט הרביעי שלו, הפקיד מריוס את אקוויליוס על הצבא למקרה של מלחמה עם הקימברים עד שמריוס ישוב לפקד על הצבא בעצמו.

כהוקרה על שירותיו הנאמנים החליט מריוס שאקוויליוס ירוץ איתו לקונסולאט של 101 לפנה"ס. לאחר הקונסולאט, בעת שרומא סבלה ממחסור חמור במזון שנגרם כתוצאה ממלחמת העבדים השנייה שפרצה בסיציליה, נשלח אקוויליוס לדכא את המרד.

לאחר שמיתרידטס השישי, מלך פונטוס נלחם כנגד ניקומדס הרביעי מלך ביתיניה והשתלט על קפדוקיה וגם על ביתיניה, החליט הסנאט הרומי לשלוח משלחת שבראשה עמד מניוס אקוויליוס במטרה לוודא שגם מיתרידטס וגם ניקומדס יסוגו מקפדוקיה. הסנאט ציווה על הנציב של הפרובינקיה אסיה להעמיד את צבאו לרשות אקוויליוס. מיתרידטס נסוג מקפדוקיה וביתיניה, וניקומדס חזר לכיסאו בביתיניה.

מבלי ששאל ושלא לרצון הסנאט, אקוויליוס דרש מניקומדס שכר בתמורה לכך שהחזיר אותו לכסאו. הסכום שקבע היה גדול מכדי שניקומדס יוכל לשלמו, ולכן אקוויליוס לחץ עליו לפלוש לפונטוס. ניקומדס נענה והתקיף את מיתרידטס. מיתרידטס שלח שליח לאקוויליוס ודרש לרסן את ניקומדס או להרשות לו לתקוף בחזרה. אקוויליוס לא הסכים, ומיתרידטס הגיב בפלישה לקפדוקיה. שוב שלח שליח לאקוויליוס, אך הפעם השליח נעצר ונשלח בחזרה למיתרידטס עם מסר שייסוג מיידית מקפדוקיה ולא יתנגד לניקומדס.

לאחר מכן החליט מיתרידטס לפלוש לביתיניה (ולאחר מכן לאסיה הקטנה) והתחיל את מלחמת מיתרידטס הראשונה. בקרב בפרוטופקיום, הנחיל המצביא הפונטי נאופוטלמוס תבוסה לאקוויליוס. אקוויליוס ברח לפרגמון ומשם ללסבוס, אבל לאחר מכן הוא הוסגר על ידי תושביה למיתרידטס והוצא להורג ביציקת זהב מותך לתוך גרונו. בניסיון להחדיר פחד ברומאים, השתמש מיתרידטס בשיטה זו של הוצאה להורג כדי להראות מה "גורלו של החמדן". שיטה זו של הוצאה להורג נהייתה למפורסמת וחוקתה על ידי הפרתים שהוציאו כך להורג את מרקוס ליקיניוס קראסוס, כסמל לתאוות הבצע שלו.

מרקוס

האם התכוונתם ל...

מרקוס ליקיניוס קראסוס (קווסטור)

מרקוס ליקיניוס קראסוס (בלטינית: Marcus Licinius Crassus ‏ 86 לפנה"ס או 85 לפנה"ס - 49 לפנה"ס) היה בנו הבכור של מרקוס ליקיניוס קראסוס, בן בריתו הפוליטי של יוליוס קיסר. מרקוס קראסוס נבחר לקווסטור ושירת בצבאו של יוליוס קיסר במהלך מלחמת גאליה, אך לא התבלט בה. לאחר מותם של אביו ואחיו, פובליוס ליקיניוס קראסוס בקרב חרן בשנת 53 לפנה"ס, המשיך לתמוך בקיסר במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 49 לפנה"ס, עת קודם לדרגת לגאטוס והיה לנציב גאליה קיסאלפינה.

מרקוס ליקיניוס קראסוס הצעיר

מרקוס ליקיניוס קראסוס הצעיר, שהיה ידוע גם בכינויים "החסכן" ו"העשיר", היה נכדו של קראסוס חבר הטריאומווירט הראשון, שנפל בחרן במסעו נגד הפרתים. הוא נולד בשנת 60 לפנה"ס והיה למצביא רומי. כמו רבים מן האצולה, החליף קראסוס מחנות מספר פעמים במהלך מלחמות האזרחים הרומיות, והצטרף למחנה אוקטוויאנוס (לפני קרב אקטיום). בשנת 30 כיהן קראסוס כקונסול לצידו של אוקטוויאנוס, אך הוא ידוע בעיקר בהצלחותיו הצבאיות שלא זיכו אותו בעיטורים שהיו נהוגים באותה עת.

סורנה

סורנה (Surena או Surenas) היה מצביא פרתי מוכשר, שפעל במאה הראשונה לפנה"ס (84-53 לפנה"ס), ונודע בעיקר עקב התבוסה, שהנחיל צבאו לצבא הרומאי בקרב חרן. שמו הפרטי של המצביא אינו ידוע לנו, והשם "סורנה" המופיע בכתבי ההיסטוריונים הרומיים והיווניים, הוא כנראה שיבוש לטיני/יווני של שם בית האב שלו (בית Suren), שהיה אחד מבתי האב החשובים והחזקים ביותר בקרב האריסטוקרטיה הפרתית, אם לא החשוב מכולם, ונהנה מזכויות יתר רבות, ובראשן הזכות להכתיר את המלכים של האימפריה הפרתית.

לפי תיאורו של ההיסטוריון פלוטארכוס, סורנה היה אדם מרשים ביותר הן במראהו החיצוני והן באישיותו. הוא החזיק צבא פרטי גדול, שכלל כעשרת אלפים איש (כולל אלף פרשים כבדים), שגויס מקרב הוואסלים שלו והתלויים בו, ושיירת המטען שליוותה אותו במסעותיו כללה, בין השאר, 200 עגלות שנשאו את פילגשיו, ואלף גמלים נושאי מטען.

בשנת 54 לפנה"ס מילא סורנה תפקיד מכריע במלחמת הירושה שהתנהלה באימפריה הפרתית בין האחים אורודס השני ומיתרידטס השלישי, ובביסוס שלטונו של המלך אורודס השני על האימפריה. אורודס השני שלח את סורנה לכבוש מחדש את החלק המערבי של האימפריה, שנשלט על ידי מיתרידטס השלישי, והוא הצליח לדחוק את מיתרידטס לסלאוקיה על נהר החידקל, הטיל מצור על העיר, וכבש אותה לאחר מצור ממושך. מיתרידטס השלישי נתפס על ידי סורנה והוצא להורג, ואורודס השני נותר שליט יחיד של האימפריה הפרתית. בחורף שנת 53/54 לפנה"ס נשלח סורנה בראש כוח פרשים להשתלט מחדש על השטח, שנכבש על ידי הצבא הרומאי בפיקוד מרקוס ליקיניוס קראסוס בקיץ שנת 54 לפנה"ס, בצפון מסופוטמיה.

באביב שנת 53 לפנה"ס נשלח סורנה, בראש כוח פרשים, שכלל כנראה גם את צבאו הפרטי, לעמוד כנגד הפלישה השנייה של צבאו של קראסוס לצפון מסופוטמיה. הוא משך את הצבא הרומאי להילחם בשטח מישורי פתוח, שנבחר על ידו, והתאים לאופי הלחימה של צבאו, והצליח לכתר אותו ולהנחיל לו תבוסה ניצחת בקרב חרן. לאחר מכן ניהל סורנה מרדף מוצלח אחרי שרידי הצבא הרומאי, שנסוגו צפונה, מרדף שהסתיים במותו של קראסוס ובהשמדה כמעט מוחלטת של צבאו. סורנה חזר עטור ניצחון לסלאוקיה, אך אורודס השני, שחשש מפני כוחו המתעצם, וראה בו איום פוטנציאלי על המשך שלטונו, דאג להוציא אותו להורג זמן קצר לאחר מכן.

ספרטקוס (סרט)

ספרטקוס (באנגלית: Spartacus) הוא סרט שביים סטנלי קובריק ויצא לאקרנים בשנת 1960. הסרט מבוסס על רומן באותו שם מאת הווארד פאסט, אודות חייו ההיסטוריים של ספרטקוס ומלחמת העבדים השלישית. בסרט מככבים קירק דאגלס כמנהיג העבדים המורדים ספרטקוס ולורנס אוליבייה כיריבו, הגנרל הרומי והפוליטיקאי מרקוס ליקיניוס קראסוס. בסרט מככבים אף פיטר יוסטינוב, (שזכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, לאחר שגילם את סוחר העבדים לנטולוס בטיאטוס), ג'ון גאוין כיוליוס קיסר, ג'ין סימונס, צ'ארלס לוטון, הרברט לום, וודי סטרוד, טוני קרטיס, ג'ון דאל, וצ'ארלס מקגראו. הכותרות עוצבו על ידי סול בס.

פובליוס ליקיניוס קראסוס (בן הטריומוויר)

פובליוס ליקיניוס קראסוס (בלטינית: Publius Licinius Crassus;‏ 86?/82? לפנה"ס – 53 לפנה"ס) היה אחד משני בניו של הטריומוויר מרקוס ליקיניוס קראסוס ורעייתו טרטולה (Tertulla). הוא השתייך לדור האחרון של הנוֹבִּילֶס הרומיים שהחל את הקריירה הפוליטית שלו לפני התמוטטות הרפובליקה. עם עמיתיו באותה עִלִית של האצולה הרומית נמנו מרקוס אנטוניוס, מרקוס יוניוס ברוטוס, דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, המשורר גאיוס ואלריוס קאטולוס וההיסטוריון גאיוס סאלוסטיוס קריספוס.

פובליוס קראסוס שירת תחת פיקודו של יוליוס קיסר בגאליה בשנים 58-56 לפנה"ס. הוא היה צעיר מכדי לקבל מידי הסנאט תפקיד פיקודי רשמי, והצטיין במלחמה שניהל קיסר נגד שבטי הגאלים בארמוריקה (ברטאן) וגאליה אקוויטניה, שאותה כבש בשנת 56. קיסר רחש לו הערכה רבה וכמותו גם קיקרו, אשר משבח במכתביו את כושר הנאום שלו ואת אופיו הטוב. עם שובו לרומא נשא פובליוס לאישה את קוֹרנליה מֶטֶלָה, בתו המשכילה והכשרונית של האופטימאט מטלוס סקיפיו. את הקריירה הפוליטית שלו החל ב-55 לפנה"ס, כאשר נבחר לטריוּמוויר מוֹנֶטאלִיס, אחד מחבר של שלושה אנשים האחראים על טביעת המטבעות ברומא.

הקריירה המבטיחה של פובליוס נקטעה ב-53 לפנה"ס, כשנהרג יחד עם אביו בקרב חרן, במלחמה נגד הפרתים. קורנליה, אשר ככל הנראה לא נולדו לו עמה ילדים, נישאה לפומפיוס מגנוס המבוגר ממנה בשנים רבות.

קייקיליה אטיקה

קייקיליה אטיקה (בלטינית: Caecilia Attica, ‏51 לפנה"ס - ?), אצילה רומאית.

קרב חרן

קרב חָרָן (בלטינית Proelium Carrharum) היה קרב מכריע בין צבא רומאי בפיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס לבין כוחות האימפריה הַפַּרְתִּית, שהתחולל בראשית חודש מאי שנת 53 לפנה"ס סמוך לעיר חרן (Carrhae) שבצפון מסופוטמיה. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הרומאי, שכּוּתר וכמעט הושמד על ידי כוח פרשים פרתי קטן יחסית, ובמותם של מרקוס קראסוס ובנו פובליוס. שרידי הצבא הרומי שניסו לסגת צפונה, תחילה לעיר חרן ולאחר מכן לשטח ארמניה, ספגו אבדות כבדות במהלך נסיגתם, ורק חלק קטן מצבאו של קראסוס הצליח לחזור בשלום. התבוסה שמה קץ לניסיונה הראשון של האימפריה הרומית לפלוש לתחומי האימפריה הפרתית, ובעקבותיה השתלטו הפרתים מחדש על כל השטח שממזרח לנהר פרת.

קרב חרן היה הקרב המשמעותי הראשון בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרתית. הוא פתח סדרה של עימותים צבאיים בין שתי האימפריות, שארכו מאות שנים. הניצחון הפרתי בקרב ביסס את מעמדה של האימפריה הפרתית ככוח הדומיננטי באזור המזרח הקרוב וכיריב שווה כוחות לאימפריה הרומית.

מותו בקרב של קראסוס, שהיה אחד מחברי הטריומווירט הראשון, ששלט ברומא באותה תקופה, פגע באיזון הפנימי בין חברי הטריאומווירט, והשפיע בעקיפין על פירוק הברית הפוליטית בין שני החברים הנוספים בטריאומווירט, פומפיוס ויוליוס קיסר, ועל הקרע ביניהם, שהוביל לפרוץ מלחמת אזרחים ברומא ובסופו של דבר לקיצה של הרפובליקה הרומית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.