מרסל פרוסט

ולנטן-לואי-ז'ורז'-אז'ן-מרסל פרוסטצרפתית: Valentin Louis Georges Eugène Marcel Proust; ‏10 ביולי 187118 בנובמבר 1922) היה אינטלקטואל, סופר ומבקר צרפתי ממוצא יהודי, הידוע ביותר כמחברו של הספר "בעקבות הזמן האבוד" (בצרפתית: À la recherche du temps perdu). פרוסט נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה ה-20.

מרסל פרוסט
Marcel Proust
Marcel Proust 1895
פרוסט בשנת 1900
לידה 10 ביולי 1871
אוטוויל (סמוך לפריז), צרפת
עיסוק סופר ומבקר ספרות
לאום צרפת  צרפתי
שפות היצירה צרפתית
יצירות בולטות בעקבות הזמן האבוד
הושפע מ שארל בודלר, פיודור דוסטויבסקי, ויליאם שייקספיר
השפיע על רולאן בארת, סמואל בקט, טרומן קפוטה, ז'אן קוקטו, ז'יל דלז, גרהם גרין, ג'ק קרואק, נגיב מחפוז, אייריס מרדוק, ולדימיר נבוקוב
אורהאן פאמוק, ג'ון אפדייק, וירג'יניה וולף, ריצ'רד רייט
חתימה
חתימה

קורות חיים

פרוסט נולד באוטוויל (אז ממש מחוץ לפריז, כיום חלק מן הרובע השישה-עשר של פריז), ב-1871, בנו של אשיל אדריאן פרוסט, רופא מפורסם ואפידמיולוג. אמו, ז'אן קלמנס וייל, הייתה יהודייה (שלא המירה דתה) ואביו היה קתולי. פרוסט הילד נטבל וגדל כקתולי, אם כי משפחתו הייתה רחוקה מאדיקות. בשנות ילדותו, בילה פרוסט בכל קיץ בכפר אילייר (Illiers). אלמנטים של אוטוויל ואילייר יימצאו לעתיד ב"תולדות הזמן האבוד" כ"קומברה". הכפר נקרא מחדש אילייר-קומברה (Illiers-Combray) לכבודו, בחגיגות יובל המאה לפרוסט.

בגיל 9 קיבל פרוסט את התקף האסתמה הראשון שלו, שכמעט והרג אותו. מאז, בריאותו הידרדרה, והוא היה רגיש מאוד לאור ולרעש. הוא בילה את רוב חייו לאחר מות אמו ב-1906 במיטה בדירתו בפריז בשל האסתמה ועורו וקיבתו הרגישים. מסעות רפואיים שלו, בתקופה מוקדמת יותר, לאתרי נופש לחוף הים, בדרך כלל לקאבורג, העניקו מהשראתם לעיירה הבדיונית באלבק באחד מהרומנים שלו. בשנת 1890 בעידוד אביו, נרשם לפקולטה למשפטים ולבית הספר החופשי למדעים פוליטיים, שם הקשיב בשנים 1890–1892 להרצאות של אלבר סורל, אלבר ונדאל ואנטול לרואה בולייה. רושם מיוחד עשה עליו הפילוסוף אנרי ברגסון שאת הקורס שלו שמע בסורבון.

בן-זוגו של פרוסט היה הפסנתרן והמלחין רֵינלדו האן.

פרוסט מת ב-1922, כתוצאה מדלקת ריאות, ונקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.

"בעקבות הזמן האבוד"

MS A la recherche du temps perdu
הגרסה הראשונית של "בעקבות הזמן האבוד" עם הערות בכתב של פרוסט

יצירתו העיקרית היא "בעקבות הזמן האבוד" (או, בתרגום מדויק יותר: "בחיפוש אחר הזמן האבוד"). פרוסט מת לפני שהספיק לעבור על הטיוטות והתיקונים לספריו המאוחרים, ושלושת האחרונים פורסמו לאחר מותו. ב"ז'אן סאנטיי", פרוסט מתאר את הפורטרט שלו בידי הצייר אנטוניו דה לה גאנדרה שאותו העריך מאד.

"בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד מההישגים הגדולים של הספרות המערבית הבדיונית. מחזור זה של שבעה רומנים, הכוללים כ-3,200 עמודים ויותר מ-2,000 דמויות, הניעו את גרהם גרין לומר כי פרוסט היה "הנובליסט הגדול של המאה ה-20", ואת סומרסט מוהם לקרוא לו "יצירת הבדיון הגדולה ביותר עד היום". ביצירה זו הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מתעבד ומתפרש.

פרוסט הגיש את ספרו, "בצד של סוואן" (החלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד"), להוצאת גלימאר, אך ההוצאה דחתה את כתב היד, אשר הוצא לבסוף (על חשבון המחבר) בהוצאת Grasset. מאוחר יותר התחרטו בעלי ההוצאה על הסירוב, ופרסמו בהוצאתם את כל ההמשכים[1].

החזון הרב גוני של פרוסט הוא מרתק. הוא היה סאטיריקן ואנליסט דקדקן בעל התבוננות מעמיקה, תאורטיקן של האהבה, חוקר של הניואנסים של המיניות האנושית, וסופר נבון ואתי. הוא יצר יותר מארבעים דמויות בלתי נשכחות שימשיכו להתקיים בהכרה הספרותית העולמית. מעל לכל, המסר המרכזי של פרוסט הוא חיוב החיים. יצירתו הגדולה של פרוסט מלמדת כי לא ניתן למצוא את מטרתם של החיים במוצרים אמנותיים: החיים אינם מוגשמים כאשר ציור או רומן מושלמים, אלא כאשר הופכים את מהלך החיים היומיומיים למשהו "אמנותי" או בוגר רוחנית ונבון.

יצירתו של פרוסט מראה על השפעה רבה של טולסטוי, אותה ניתן לראות בדעות שהוא מביע על אמנות, בחלק מהדרכים שבהן הוא מציג פסיכולוגיה ואינטראקציות חברתיות, ובאפיזודות מסוימות כמו הנסיעה לוונציה (ראו "אנה קארנינה" של טולסטוי). כמו כן, פרוסט מושווה פעמים רבות לסופר הגרמני תומאס מאן. מבחינת סגנון כתיבה אהב פרוסט את יצירותיו של ג'ון ראסקין, ותרגם אותן לצרפתית; הוא קרא את "פראטיריה", האוטוביוגרפיה של ראסקין, פעמים רבות כל כך עד שכמעט ידע אותה בעל פה. הוא גם טען שב"בעקבות הזמן האבוד" ניסה לגלם בצרפתית את "סיפורי אלף לילה ולילה".

הומוסקסואליות היא נושא מרכזי אצל פרוסט, במיוחד ב"הצד של בית גרמאנט" ( Le côté de Guermantes ) והספרים שאחריו.

ספריו בעברית

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "Histoire d'un livre : Du côté de chez Swann de Marcel Proust". http://www.gallimard.fr. Gallimard. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018.
10 ביולי

10 ביולי הוא היום ה-191 בשנה, (192 בשנה מעוברת) בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 174 ימים.

18 בנובמבר

18 בנובמבר הוא היום ה-322 בשנה, (323 בשנה מעוברת), בשבוע ה-47 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 43 ימים.

אנדרה מורואה

אנדרה מוֹרוּאָה (לעיתים מורוא; בצרפתית: Andre Maurois) הוא שם העט של אמיל סלומון וילהלם הרצוג Emile Salomon Wilhelm Herzog;‏ 26 ביולי 1885 - 9 באוקטובר 1967), סופר יהודי צרפתי.

אר ולואר

אר ולואר (צרפתית: Eure-et-Loir) הוא מחוז בחבל סאנטר-עמק הלואר שבצרפת. בירת המחוז היא שארטר, שטחו 5,880 קמ"ר ומתגוררים בו (נכון ל-2010) 428,933 תושבים.

אר ולואר הוא אחד מ-80 המחוזות המקוריים שנוצרו בעת המהפכה הצרפתית ב-4 במרץ 1790. המחוז נוצר מחלקי פרובינציית אורליאן שהפכה לחלק מן הרפובליקה הצרפתית במהפכה, כמו גם חלקים מאיל-דה-פראנס ופרש.

קתדרלת שארטר הנמצאת בבירת המחוז, נחשבת בעיני רבים לאחת הדוגמאות הטובות ביותר של האדריכלות הגותית. העיירה "קומברה" שבספרו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד", מתארת את העיירה אילייר שבמחוז, בה שהה פרוסט בילדותו. כמחווה לכך שונה שם העיירה ל"אילייר-קומברה". גם הסופר אמיל זולא בספרו "האדמה" מתאר את העיירה רומי-סור-אגר (Romilly-sur-Aigre) שבמחוז.

בעקבות הזמן האבוד

בעקבות הזמן האבוד (בצרפתית: À la recherche du temps perdu; בתרגום מדויק יותר: "בחיפוש אחר הזמן האבוד") היא סדרה של שבעה רומנים שכתב מרסל פרוסט, המהווים את יצירתו העיקרית.

פרוסט מת לפני שהספיק לעבור על הטיוטות והתיקונים לספריו המאוחרים, ושלושת האחרונים פורסמו לאחר מותו.

מחזור זה של שבעה רומנים, הכוללים כ-3,200 עמודים ויותר מ-2,000 דמויות, הניעו את גרהם גרין לומר כי פרוסט היה "הנובליסט הגדול של המאה ה-20", ואת סומרסט מוהם לקרוא לו "יצירת הבדיון הגדולה ביותר עד היום". ביצירה זו הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מתעבד ומתפרש.

פרוסט הגיש את ספרו, "בצד של סוואן" (החלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד"), להוצאת Nouveau Revue Francais, אך אנדרה ז'יד, שעמד בראשה, דחה אותו וכך גם הוצאות לאור נוספות. פרוסט פרסם את הכרך הראשון על חשבונו. בהמשך קנה Gaston Gallimard, הבעלים של ההוצאה לאור Nouveau Revue Francais, את הזכויות של הפרסום ופרסם בעצמו את כל ההמשכים.

חרף קבלת הפנים הצוננת, הספר זכה להכרה מתעצמת ומופיע במקום השני ברשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד, במקום השמיני ברשימת עשרת הספרים הטובים ביותר בכל הזמנים של טיים מגזין וגם במקום הראשון ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר בכל הזמנים.

המחזור כולל שבעה ספרים, שנכתבו בגוף ראשון וכוללים חומר אוטוביוגרפי של פרוסט. הספרים קשורים ומהווים מחזור אחד, אך אפשר לקרוא אותם בנפרד. אלה מרכיבי המחזור:

בצד של סוואן (Du côté de chez Swann) – הופיע לראשונה ב-1913 וב-1919 הודפסה גרסה מתוקנת;

בצֵל עלמות מלבלבות (À l'ombre des jeunes filles en fleurs) – הופיע ב-1919 וזכה בפרס גונקור באותה שנה;

'The Guermantes Way (Le Côté de Guermantes) – רומן בשני כרכים, שהופיעו בשנים 1920 ו-1921;

שמות מקומות: המקום (Sodome et Gomorrhe; התרגום המדויק הוא "סדום ועמורה") – הופיע בשני כרכים בשנים 1921 ו-1922;

השבוי (La Prisonnière) – הופיע ב-1923;

אלברטין איננה (Albertine disparue; במקור נקרא La Fugitive) – הופיע ב-1925;

הזמן שנמצא (Le Temps retrouvé) – הופיע ב-1927.

דקדנס

המונח "דקדנס" (מלטינית: Decadere) פירושו: שקיעה, ניוון. השימוש המקורי במונח היה לשם תיאור שקיעתה של האימפריה הרומית, וברבות השנים הפך השימוש במילה זו על דרך ההשאלה לתיאור שקיעתן של אימפריות שונות וחברות.

החל מאמצע המאה ה-19 החלו לדבר על "דקדנס" כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות ("התקופה היפה", "La Belle Époque") והגיעה לשלב הריקבון.

עד מהרה החלו להתייחס לדקדנס כאל זרם באמנות ובעיקר בספרות. במונח זה השתמשו (במובנו השלילי) כדי לתאר את שיריו של שארל בודלר, שירים המתארים פסימיות ומרה שחורה, חרדה וייאוש. זרם זה היה נחלתו של המעמד הבורגני והמשכיל, אשר לאחר תקופת השגשוג והפריחה באירופה ובעיקר בצרפת החל לחוות תחושות שיממון (בצרפתית: "ennui" – מושג יסודי בחוויית הדקדנס).

הדקדנס נוטה תמיד אחר האלמנט החולני, המנוון, השולי וה"מוקצה". זרם זה שהחל בצרפת עם שיריהם של תאופיל גוטייה, שארל בודלר, סטפאן מלארמה, פול ורלן וארתור רמבו ועם הרומן "À rebours" (יצא לאור בעברית בשם "להפך") מאת ז'וריס-קרל הויסמנס, שהפך "נושא הדגל" של הדקדנס, התפשט בצרפת (עם מרסל פרוסט ואחריו אנדרה ז'יד וז'אן ז'נה) ובאירופה התיכונה והמערבית כולה, למשל: גבריאלה ד'אנונציו באיטליה ("העונג"), אוסקר ויילד באנגליה (תמונתו של דוריאן גריי), תומאס מאן בגרמניה (מוות בוונציה, הר הקסמים).

בפרשנות מודרנית יותר, דקדנט יכול לשמש גם כמילה שמזהירה משקיעה, אך גם יכול לתאר חוויה, בילוי או אמירה או לאורח חיים נהנתני, אסקפיסטי ליברלי מתירני ומשוחרר. תיאור זה כדקדנטני לא חייב להיות דווקא בהקשר שלילי ולעיתים אפילו חיובי.

הלית ישורון

הלית ישורון (נולדה ב-2 באפריל 1942) היא מתרגמת ועורכת ישראלית.

הספריה החדשה

הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי, היא סדרה לסיפורת, מקורית ומתורגמת, פרי שיתוף-פעולה בין הוצאת הקיבוץ המאוחד לספרי סימן קריאה. הסדרה נוסדה בשנת 1990 כסדרה למנויים, בהמשך לסדרת "הספריה", שהוקמה ארבע שנים קודם לכן. בסדרה רואים אור מדי שנה כ-15 ספרים חדשים. "הספריה החדשה" יצרה מוּדעוּת למעמדו של העורך, למעורבותו בעריכת הטקסט ולנחיצותם של יחסי ציבור לספרים. מתוך מתרגמי-הבית ועורכי-המשנה שלה צמחו עורכים מרכזיים של סדרות פרוזה אחרות, כדוגמת נילי מירסקי, משה רון, אילנה המרמן, דנה אולמרט ועוד.

עם סופרי המקור המרכזיים של הספריה החדשה נמנים דויד גרוסמן, אברהם ב. יהושע, יהודית קציר, יוסל בירשטיין, חנוך לוין, אורלי קסטל-בלום, עמליה כהנא-כרמון, יעקב שבתאי, יהודית הנדל, סמי ברדוגו, חגי ליניק, וכן דוד פוגל ולאה גולדברג, ש"הספריה החדשה" הוציאה לאור מכתביהם לאחר פטירתם. בתרגום יוצאים בספריה החדשה ספריהם של אלזה מורנטה, ז'וזה סאראמאגו, נטליה גינצבורג, פרימו לוי, ארי דה לוקה, טוני מוריסון, קלאריס ליספקטור, אנה אנקוויסט, לידיה ז'ורז', אלנה פרנטה, וקלאסיקנים כדוגמת ולדימיר נבוקוב, מרסל פרוסט, תומאס מאן, לב טולסטוי, סמואל בקט, ניקולאי גוגול, מיגל דה סרוואנטס ולואיס קרול. הצלחת תרגומי הסדרה השפיעה על הקאנון הספרותי בארץ, שלפני כן היו בו בעיקר סופרים אנגלו-אמריקנים וצרפתים, והביאה אליו את הספרות האיטלקית והפורטוגזית.

ב-2005 נוסדה "הספריה הקטנה" – סדרת-בת של "הספריה החדשה" המתמקדת בטקסטים קצרים יחסית, מרביתם כאלה שראו אור בעבר, בעיקר נובלות וסיפורים. בין היתר חודשו במסגרת זו "מן המֵצר" של יוסף חיים ברנר, "מומיק" של גרוסמן, "רוץ, חייל טורקי" של נסים אלוני, הנובלה "סונאטת קרויצר" של טולסטוי ו"מוות בוונציה" של תומאס מאן. יצירה שיצאה לאור לראשונה בסדרה זו היא "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין.

בנוסף לשיווק ספריה באמצעות חנויות הספרים, הקימה הספריה החדשה את "מועדון הספריה החדשה", מועדון מקוון המציע לחבריו את ספרי הסדרה במכירה ישירה.

בינואר 2009 זכתה הספריה החדשה בפרס מטעם משרד התרבות האיטלקי על תרומה ייחודית לקידום הספרות האיטלקית בתרגום.

ב-2015 בחר עיתון "הארץ" שלושה ספרים מן הספריה, ברשימת עשר הקלאסיקות הספרותיות העבריות של כל הזמנים.

הר הקסמים

הר הקסמים (בגרמנית: Der Zauberberg) הוא רומן מאת הסופר הגרמני תומאס מאן שראה אור בשנת 1924. ברומן מבטא מאן את הלכי הרוח של אירופה החולה והמנוונת של ה"Fin de siècle", סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

הרומן נמנה עם יצירותיו החשובות ביותר של מאן, וחדשנותו בישרה את הרומן של המאה העשרים, בעיקר את ההתייחסות לממד הזמן, וזאת לצד בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט ויוליסס מאת ג'יימס ג'ויס.

הרומן תורגם לעברית בידי מרדכי אבי-שאול, ויצא לאור במהדורה ראשונה ב-1955 בספריית הפועלים.

יואב רינון

יואב רינוֹן (נולד ב-1963) הוא חוקר ספרות ומתרגם ישראלי, פרופסור לספרות השוואתית וללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית בירושלים וראש בית הספר לספרויות עתיקות וחדשות באוניברסיטה. מחקרו עוסק בשאלות זהות ביצירתם של שארל בודלר, מרסל פרוסט וולטר בנימין.

לה פיגארו

לה פיגארו (בצרפתית: Le Figaro) הוא יומון מוביל בצרפת. מאמרי המערכת שלו מתאפיינים בקו שמרני בדרך כלל, והעיתון נחשב היסטורית כתומך במפלגה הגוליסטית ויורשותיה האידאולוגיות (ובהם האיחוד למען תנועה עממית). מערכת העיתון יושבת בפריז.

העיתון נוסד ב-1826 כשבועון סאטירי. שמו ניתן לו מהמחזה הקומי של פייר בומרשה "נישואי פיגארו" (שגם הולחן מאוחר יותר לאופרה בידי מוצארט). גם מוטו העיתון – "ללא החופש לבקר, אין טעם בשבח" – נלקח מ"נישואי פיגארו". העיתון התפרסם באופן לא-סדיר עד 1854, ואז תחת בעלות חדשה שינה כיוון והפך לעיתון בעל התפוצה הרחבה ביותר בצרפת. ב-16 בנובמבר 1866 התפרסם הגיליון הראשון של לה פיגארו במהדורתו היומית, והופץ ב-56,000 עותקים.

עד תחילת מלחמת העולם השנייה ביסס לה פיגארו את מקומו כעיתון המוביל בצרפת. לאחר המלחמה נחשב כשופרה של הבורגנות הצרפתית המסורתית, ועד היום הוא שומר על קו שמרני.

העיתון החליף מספר בעלויות לאורך שנות קיומו. כיום נמצאת השליטה בעיתון בידיו של סרז' דאסו, איש עסקים ופוליטיקאי שמרני, השולט גם בענקית התעשייה האווירית הצרפתית דאסו תעופה, יצרנית מיראז'. בצרפת מוטחת ביקורת על כך שעיתון לאומי מוביל נמצא בשליטת אחד מגדולי הספקים של צבא צרפת, שבו בזמן הוא גם ראש עיר, סנטור מטעם מפלגת השלטון, ואביו של חבר האספה הלאומית מטעם אותה מפלגה אוליבייה דאסו. דאסו הודף את הביקורת נגדו ונגד קו העיתון המתיישר עם השלטון, בהסבר כי "תפקיד העיתונות לקדם רעיונות בריאים, ורעיונות שמאלנים אינם רעיונות בריאים".

בין הכותבים היותר ידועים בעיתון לדורותיו: אמיל זולא, מרסל פרוסט, אנדרה ז'יד, פרנסואה מוריאק, ז'אן פול סארטר.

תפוצת העיתון בשנת 2008 נעה בסביבות 320,000 עותקים ליום, והיא במגמת ירידה.

מימזיס (ספר)

מימזיס - התגלמות המציאות בספרות המערב (בגרמנית: Mimesis: Dargestellte Wirklichkeit in der abendländischen Literatur) הוא ספר מאת הפילולוג וחוקר הספרות היהודי-גרמני אריך אוארבך, שהופיע לראשונה ב-1946 בברן שבשווייץ, ונחשב עד היום לאחד מהספרים החשובים ביותר בחקר הספרות.

הספר חוקר את דרך ייצוג המציאות (מימזיס) בספרות המערב. אוארבך בוחן את האודיסיאה של הומרוס, את התנ"ך ואת יצירותיהם של דנטה, סרוואנטס, מולייר, שייקספיר, רבלה, וירג'יניה וולף, מרסל פרוסט ויוצרים מרכזיים אחרים בתרבות המערבית, ומנסה לתאר על פי ייצוג המציאות בספרים אלה כיצד השתנתה תפיסת המציאות בהיסטוריה המערבית.

על פי אוארבך, בספרות המערב יש שני אופני ייצוג עיקריים: האחד, שתחילתו בהומרוס דוגל בהפרדת סגנונות. סגנון "גבוה" לדמויות הרואיות, וסגנון "נמוך" לדמויות קומיות. הזרם השני, שתחילתו במקרא, מבטל את רמות הסגנון השונות, ומציג גיבורים "גבוהים" ו"נמוכים" באותו הסגנון. אוארבך בוחן קטעים מתוך ספרות המערב, ומעניק להם קריאה צמודה. הוא מנתח את המבנה התחבירי, ואת בחירת המלים בטקסטים, ומנסה לקשרם לתפיסת המציאות בתרבות בה נכתבו טקסטים אלה. עניינו העיקרי הוא הציבור הקורא, ותגובתו לטקסט, והוא נע מהקטע הספציפי ביצירה לסגנון הכתיבה הנפוץ בזמן חיבור היצירה.

גישת אוארבך היא, כפי שהוא כינה אותה, "פרספקטיבה היסטורית". לטענתו, בכל תקופה קיימים אמצעים וטכניקות ספרותיות משלה, שנותנות ביטוי ייחודי לתפיסת האדם בתקופה זו. להבדיל מחוקרים אחרים, הוא לא משבח את דנטה, למשל, על שהוא "מודרני" יותר מיוצרים אחרים בתקופתו, אלא הוא מנסה להבין כיצד סגנונו של דאנטה קשור לתקופתו ולאמצעי הביטוי שלה, וכיצד אלו קשורים לתפיסה חברתית כוללת.

נורמנדי תחתית

נורמנדי תחתית או נורמנדיה תחתית (בצרפתית: Basse-Normandie, בנורמנית: Basse-Normaundie) היה אחד מ-27 חבלי צרפת עד סוף שנת 2015. החבל נוצר בשנת 1956 כאשר חבל נורמנדי חולק לנורמנדי עילית ונורמנדי תחתית, בשנת 2016 אוחדו שני החבלים. החבל כולל שלושה מחוזות: קלבדוס, מאנש ואורן. החבל מכסה שטח של 17,859 קמ"ר, המהווה 3.2 אחוזים מכלל שטח צרפת.

ספרות צרפתית

ספרות צרפתית היא באופן כללי ספרות אשר נכתבה בשפה הצרפתית, בעיקר על ידי תושבי צרפת; אך גם על ידי סופרים תושבי צרפת אשר כותבים בשפות אחרות. המונח "ספרות פרנקופונית" מתייחס לספרות בשפה הצרפתית שמקורה מחוץ לצרפת (ר' ספרות בלגית, ספרות שווייצרית, ספרות קנדית, ספרות סנגלזית, ספרות אלג'יראית, ספרות מרוקאית וכו').

פמלה הנספורד ג'ונסון

פמלה הנספורד ג'ונסון (Pamela Hansford Johnson), ברונית סנואו (29 במאי 1913 – 18 ביוני 1981) הייתה משוררת, סופרת, מחזאית ומבקרת ספרותית וחברתית, שנולדה וחיה באנגליה.

פרס גונקור

פרס גונקור (צרפתית: Prix Goncourt) הוא הפרס הגבוה ביותר בספרות הצרפתית, הניתן למחבר/ת יצירת הפרוזה ה"טובה ביותר והמקורית ביותר" בכל שנה. מאז 1989 ניתן גם פרס מיוחד לרומן ביכורים.

קפה פלוריאן

קפה פלוריאן (באיטלקית: Caffè Florian) הוא בית קפה הממוקם במבנה הפרוקוראטי נואובה שבכיכר סן מרקו בוונציה שבאיטליה.

בית הקפה הוקם בשנת 1720 והוא אחד מבתי הקפה העתיקים ביותר בעולם הפועלים עד היום.

מאז שנת 1893 מוצגות בבית הקפה תערוכות אמנות.

ריינלדו האן

ריינלדו האן (ספרדית: Reynaldo Hahn; ‏9 באוגוסט 1874 - 28 בינואר 1947) היה מלחין, מנצח, מבקר מוזיקה ועיתונאי, שהיה לאזרח צרפת. הוא נודע בעיקר כמחבר שירים, שכתב במסורת ה"מלודי", הוא השיר האמנותי הצרפתי.

במלאכת המחשבת המיומנת שלו, ביופי יוצא הדופן ובמקוריות של יצירותיו באים לביטוי חוסר הדאגה והפזיזות של ה"בל אפוק" הצרפתי.

שאלון פרוסט

שאלון פּרוּסט הוא סדרה של 30 שאלות אישיות, שהתפרסם בשם זה בשל התשובות שנתן לשאלון הסופר הצרפתי הנודע מרסל פרוסט.

פרוסט גילה את השאלון בסוף המאה התשע עשרה, בעודו נער. השאלון הופיע בספר וידויים בשפה האנגלית משנת 1860 בשם "אלבום לרישום מחשבות, רגשות", שהיה שייך לחברתו אנטואנט, בתו של הנשיא לעתיד פליקס פור. מרסל הצעיר התבקש למלא את השאלון בשני אירועים חברתיים בחייו: הראשון במסיבת יום ההולדת של אנטואנט כשהיה בן 13, ופעם נוספת כשהיה בן 20, אז סיפק תשובות מעט שונות. באנגליה של אותה תקופה נפוצו משחקי מסיבה מסוג זה, שנועדו לחשוף טעמים ושאיפות אישיות. כתב היד המקורי של תשובותיו משנת 1890 שהתגלה בשנת 1924, נמכר במכירה פומבית שנערכה במאי 2003 עבור 102,000 יורו.

מנחה הטלוויזיה ברנרד פיבו נהג להציג את השאלון בפני אורחיו בתוכניתו "אפוסטרוף". בהשראת פיבו, אימץ את השאלון מנחה התוכנית "סטודיו למשחק" ג'יימס ליפטון, והוא נוהג להציג לאורחיו גרסה מותאמת של השאלון. ליפטון מתייחס לפעמים בטעות לשאלון כהמצאה של מרסל פרוסט. בעקבות ליפטון נוהג גם עמנואל הלפרין להציג כמה מהשאלות הבולטות בשאלון, בתוכניתו "סדנה למשחק" המשודרת בערוץ 8. שאלון דומה מופיע באופן קבוע בעמוד האחורי של המגזין וניטי פייר, והוא הפך לסימן ההיכר של המגזין. באוקטובר 2009 השיק המגזין גרסה אינטראקטיבית של השאלון, שעורך השוואה בין התשובות שנתנו ידוענים שונים. המנחה הרוסי ולדימיר פוזנר נוהג גם כן להציג את השאלון לאורחיו בתוכנית הראיונות שלו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.