מרנפתח

מרנפתח (1274 לפנה"ס לערך- 1203 לפנה"ס) היה הפרעה הרביעי בשושלת ה-19 שבמצרים העתיקה. הוא שלט בין השנים 1203-1213 לפנה"ס.

אביו, רעמסס השני, מלך במשך 66 שנים כך שמרנפתח, שהיה בנו ה-13 מאשתו איסטנופרט, עלה לשלטון בגיל מאוחר מאוד- בסביבות גיל 60 ואף יותר. מרנפתח נלחם כנגד מרידות בכנען, אך פועלו החשוב ביותר היה מסע המלחמה לאזור לוב. גויי הים שהשתלטו על לוב פלשו ממנה למצרים וניסו לכובשה, אך מרנפתח הדף אותם, חדר ללוב והביס אותם גם שם.

מרנפתח העביר את המרכז השלטוני מפר-רעמסס בחזרה לממפיס, בה הוא בנה מקדש מלכותי. יורשו של מרנפתח היה סתי השני.

הארכאולוג גרפטון אליוט סמית שהסיר את הכיסוי מעל פני המומיה של מרנפתח ב-7 ביולי 1907, טען כי המומיה (שגובהה 1.714 מ') מעידה כי פניו של מרנפתח היו דומים במבניהם לאלה של סבו, סתי הראשון, יותר מאשר לאלה של אביו, רעמסס השני.[1]

הסרקופג של מרנפתח נמצא בשנת 1940 על ידי הארכאולוג הצרפתי פיר מונטה (Pierre Montet) בעת שחפר את קברו השלם של המלך פסוסנס הראשון בטאניס שהייתה בירת השושלת ה-21. באותה עת בתקופת הביניים השלישית במצרים העתיקה, היה מקובל לעשות שימשו נוסף בפסלים, מונומנטים, וגם סרקופגים מתקופות קדומות. קרטוש על צידו החיצוני האדום של הסרקופג הראה שבמקור זה היה סרקופג של מרנפתח.[2] 

מרנפתח
Merenptah Louxor-HeadAndShoulders-BackgroundKnockedOut
פרעה מרנפתח
מקום קבורה מצרים עמק המלכים
שושלת Nineteenth Dynasty of Egypt
Egypt.KV8.01
ארון הקבורה של מרנפתח בעמק המלכים

מרנפתח וישראל

מצבת מרנפתח היא כתובת ארכאולוגית שנכתבה בשנתו החמישית של פרעה מנרפתח ולה משמעות חשובה להיסטוריה של עם ישראל ולארכאולוגיה המקראית, בהיותה המקור החיצוני הראשון המזכיר את עם ישראל. באסטלה המכונה אסטלת מרנפתח הוא מתפאר במלחמותיו וניצחונותיו. בין שאר המלחמות נכתב: "ישראל הושם אין זרע לו". מתיאור זה שההשמדות המתוארות בו הם לרוב מוגזמות, כהרגלם של מלכי מצרים ושליטים אחרים ברחבי הסהר הפורה, עולה כי כבר בסביבות אמצע המאה ה-13 לפנה"ס התקיימה קבוצה אתנית בשם "ישראל".

בעקבות איזכור זה, חוקרים מסוימים סברו כי בימיו התרחשה יציאת מצרים. אך כיוון שמתוארת כאן הימצאותם בארץ ישראל, מרביתם הגיעו למסקנה כי יציאת מצרים הייתה דור או שניים קודם לכן, ייתכן שבתקופת מלכות אביו, רעמסס השני.

ישנה סברה שהיישוב המקראי מי נפתוח, המזוהה עם ליפתא, נקרא על שם מרנפתח[3].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Grafton Elliot Smith, The Royal Mummies, Cairo (1912), pp. 65-70
  2. ^ The Third Intermediate period The 21st dynasty באנציקלופדיה בריטניקה
  3. ^ http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=9514
הקודם:
רעמסס השני
פרעוני מצרים הבא:
אמנ מסס
1210-1219 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 1219 - 1210 לפני הספירה

1220-1229 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 1229 - 1220 לפני הספירה

אדום (עם)

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.

איסטנופרט

איסטנופרט (או איסיס-נופרט, או איסיטנופרט, שמשמעותו במצרית עתיקה "איסיס היפה") הייתה אחת מנשותיו הראשיות של המלך רעמסס השני, ואימו של יורש העצר מרנפתח, שמלך לאחר מותו של רעמסס השני. היא חיה במאה ה-13 לפנה"ס. היא הייתה אחת מהנשים הבולטות בין הנשים המלכותיות של רעמסס השני, ביחד עם נפרטרי. לאחר מותה של נפרטרי, בערך בשנה ה-24 למלכותו של רעמסס השני, הפכה איסטנופרט לאישה הבכירה והראשית.

גויי הים

גויי הים הוא שם כולל לקבוצות עמים חמושות שפשטו במאה ה-13 לפנה"ס ממערב הים התיכון על התרבויות המבוססות במזרח - הפיניקית, החיתית, המיקנית, המצרית.

מקור המונח באגיפטולוגיה בה הוא מבוסס בהסתמך על תיעוד מצרי רב שנים, המתאר את גויי הים כקבוצת פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של הים התיכון, וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון רעמסס השלישי, בן השושלת ה־20.

במשך הזמן, עם התרחבות המחקר, הורחב השימוש במונח לתיאור אותם עמים שהגיעו בדרך הים לחופים המזרחיים של הים התיכון גם לפני תקופה זו, ושישבו בו גם לאחריה, ותרבותם מקורה בים האגאי ובאיי הים התיכון. סברה מקובלת היא שפשיטות גויי הים, שהיו מצוידים בנשק ברזל מול הברונזה של התרבויות הוותיקות, הן שהביאו עמן את ימי הביניים הקטנים: תקופה בה נמחקה התרבות המיקינית על הכתב העתיק שלה, לינאר A, התרבות הפיניקית המזרחית ספגה מהלומה קשה ממנה התאוששה רק לאחר כמחצית האלף, ואילו מצרים נדחקה מא"י.

גרגשי

גִּרְגָּשִׁי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא הגרגשי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

האלף ה-2 לפנה"ס

האלף ה-2 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 2,000 לפנה"ס עד סוף שנת 1,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-20 לפנה"ס עד סוף המאה ה-11 לפנה"ס).

המאה ה-13 לפנה"ס

המאה ה-13 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 1300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 1201 לפני הספירה. זוהי המאה ה-13 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

יציאת מצרים

יְצִיאַת מִצְרָיִם היא, בסיפור המקראי ולפי אמונת כל הדתות האברהמיות, שחרורם של בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. האירוע מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית. לפי הכתוב, בני ישראל זעקו לאל שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שיגר אליהם את משה נביאו ובידו אותות מופתיים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר. פרעה סירב, והאל הנחית על המצרים עשר מכות, עד שלאחר מכת בכורות פרעה נכנע והתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר ולאחר מכן לשוב לעבודה. כעבור שלושה ימים, כשראה שעם ישראל לא מתכוונים לשוב, יצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טובעו בו. חג הפסח ביהדות נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

האמונה ביציאת מצרים היא מאבני היסוד בדת היהודית, והסיפור עובר בכל דור מאב לבן כחלק מהמסורת. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות היא מצוות עשה בתורה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ולפי פרשנות חז"ל, פסוק זה הוא מקור למצוות אזכור יציאת מצרים מדי יום בבוקר ובערב. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ומקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה. השאלה האם בכלל או עד כמה יציאת מצרים נשענת על גרעין היסטורי אותנטי, שנויה במחלוקת בין החוקרים העוסקים ביציאת מצרים בביקורת המקרא ובאגיפטולוגיה.

מצבת ישראל

מצבת ישראל או אסטלת ישראל (גם: מצבת מרנפתח או אסטלת מרנפתח) הוא כינוי שנתנו ארכאולוגים לאסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בשנת 1208–1209 לפנה"ס. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב, אך את שמה "מצבת ישראל" קיבלה המצבה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אִי-סִי-רִי-אַר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל", שכן בכתב המצרי אין הבחנה בין ר ל-ל. זהו האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם זה; האזכורים הבאים הם במונולית מכורח ובמצבת מישע, המתוארכים 300 שנים מאוחר יותר, תקופתו של אחאב ובית עמרי, מהמאה ה-9 לפנה"ס.

המצבה התגלתה בשנת 1896 על ידי משלחת ארכאולוגית בראשותו של הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי, בקבר פרעה מרנפתח שבמקדש תבאי. גובהה עומד על כ-318 ס"מ ורוחבה 163 ס"מ. היא מוצגת כיום במוזיאון המצרי הלאומי שבקהיר, והעתק ממנה מוצב בכּרנךּ.

סרקופג

סַרקוֹפָג הוא מְכל אבן המשמש כארון קבורה. המילה מקורה במילה היוונית סרקוֹפגוֹס (σαρκοφαγος), שמשמעותה "אכלן בשר".מרבית הסרקופגים נעשו מאבן גיר קשה ועוטרו בעיצובים שונים, בסרקופגים שנמצאו באזורים בהם התגוררו יהודים בזמן בית המקדש השני גולפו דגמים גאומטריים וצמחיים, לעומת סרקופגים הלניסטיים בהם גולפו דמויות מהמיתולוגיה היוונית.

חלק מהסרקופגים נבנו להיות מעל האדמה, כחלק מקבר מפואר ומשוכלל. אחרים נועדו לקבורה צנועה בלבד ומוקמו באולמות תת-קרקעיים. הסרקופג בדרך כלל היה שכבת ההגנה החיצונית של המומיות המצריות המלכותיות, עם כמה שכבות של ארונות מתים המונחים בתוכו.

הרודוטוס האמין בטעות, שהסרקופג עשוי מאבן מיוחדת שמכלה את הגופה השוכנת בתוכה.ישנם סרקופגים רבים שנמצאו ונשמרו כמו סרקופג אלכסנדר, סרקופג הזוג הנשוי, סרקופג יוניוס באסוס ועוד.

עבדון בן הלל

עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל לפי המקרא, היה שופט בתקופת השופטים. עבדון נזכר בשלושה פסוקים בספר שופטים:

האויב שמולו נלחם עבדון, אם בכלל, אינו נזכר בפסוקים, ולכן אינו ידוע. עבדון שפט את ישראל שמונה שנים ונקבר בפרעתון, המזוהה על ידי החוקרים, עם הכפרים הפלסטינים פרע'תה ופרח'ה שבשומרון.

על פי הרב דוד הלל וינר, אין מדובר בשם יהודי כלל אלא בכינוי שמטרתו להדגיש את מעמדו של השופט בתור נציב העיר מטעם עם פולש כלשהו. לטענתו של וינר הר העמלקי, שמוזכר בהקשר של עבדון, הוא למעשה האזור הגבוה עליו יושבת העיר גזר שנכללה בתחום נחלתו של שבט אפרים, אולם לא נכבשה על ידי בני ישראל מידי העמלקים (הכנענים). לעניין שינוי שמה של גזר לפרעתון משיב וינר כי בעקבות מסע המלחמה שערך פרעה מרנפתח בארץ ישראל, אשר במהלכו נלכדה העיר (אירוע המוזכר במצבת ישראל), הוסב שמה לפרעתון מתוך כבוד לפרעה מרנפתח. מתוך הנחה זאת היה עבדון נתין מצרי (עבדון, על שם השעבוד למצרים) המופקד על גזר (המאבק של שבט אפרים בעמלק בניסיון להתנחל בעיר היה, כאמור, חלק מרכזי בפעולותיו של השבט).הנוכחות העמלקית בגזר נותרה אמנם גם לאחר כיבושה בידי מרנפתח (לטענתו של וינר המאבק בין העברים לעמלקים על השליטה בעיר נמשך עד לכיבושה בידי המצרים בתקופת מלכות שלמה וצירופה אל ממלכת ישראל), אולם לטענתו הצליח עבדון לבסס בעיר את שלטונו של שבט אפרים, דבר הנרמז בתיאור העיירים, שכן תיאור הרכבת צאצאיו של עבדון על גבי עיירים מדגישה את מעמדם בתור מנהיגים, בדומה למסופר בפרשת יאיר הגלעדי.

פלינדרס פיטרי

פרופסור סר ויליאם מתיו פלינדרס פיטרי (באנגלית: Sir William Matthew Flinders Petrie; ‏3 ביוני 1853 – 28 ביולי 1942) היה אגיפטולוג אנגלי, חבר בחברה המלכותית וחלוץ המתודולוגיה של הארכאולוגיה השיטתית המודרנית. הוא היה הראשון שהחזיק בתואר "אגיפטולוג" בממלכה המאוחדת, וחפר ברוב האתרים החשובים במצרים, לרבות נאוקרטיס, טאניס, תבאי ואתרים רבים במחוז אל-פיום. הוא חפר גם באתרים בארץ ישראל. פיטרי היה הראשון שניסח את עקרונות הארכאולוגיה המודרנית: עקרון ההשתכבות היחסית – סטרטיגרפיה, ועקרון הכרונולוגיה הקרמית – טיפולוגיה. אחד הגילויים החשובים ביותר שלו הוא אסטלת ישראל, כתובת מצרית המזכירה את השם "ישראל". זהו האזכור החוץ-מקראי הקדום ביותר שנמצא לשם זה. פיטרי ראה גילוי זה כחשוב ביותר בכל שנות עבודתו.

פתח (אל)

פתח הוא אל הבריאה, המלאכות והאמנויות, ואל התחייה והפוריות במיתולוגיה המצרית העתיקה. מרכז פולחנו היה בעיר ממפיס, עוד בתקופה קדומה מאוד, טרום-שושלתית. במשך הזמן הפך פתח לאל כלל-ארצי. סמליו היו העמוד ג'ד והפר. זוגתו הייתה בסתת או סח'מת, האלה-הלביאה וילדיהם היו נפרתום, אימחותפ ומאחס. יחד עם סח'מת ונפרתום היה פתח חלק מה"שילוש" ("טריאדה") העליון או הקדוש של ממפיס.

צוען

צֹעַן עיר מצרית קדומה, ממזרח לדלתת הנילוס. שמה מופיעה לראשונה במקרא בספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ב בסיפור המרגלים שיצאו לתור את הארץ בשליחות משה. במקורות הלניסטיים מופיעה העיר בשם טאניס. יש שזיהו את צוען עם העיר הקדומה אווריס בירתם של הפרעונים החיקסוסיים. מצוען שלט רעמסס השני.

בספר בראשית מתוארת ישיבתם של יעקב ובניו בגושן ולפי משורר תהילים היא "שדה צען". משפחת יעקב במדבר ולא במרכזי הערים. שדה צען הוא מקום המתאים למרעה. במקרא "שדה צוען" הוא גם כינוי למצרים. בתעודות מצריות מופיעים תיאורים על התיישבות שבטים נודדים באזור. פפירוס אנאסטזי מתאר את התיישבותם של שבטים אלה: "סיימנו להניח לשבטי השאסו מאדום לעבור את מבצר מרנפתח אשר בת'כו אל הבריכות של פיתום של מרנפתח אשר בת'כו כדי להחיות את עצמם ואת מקניהם , על פי רצון פרעה".הכתוב בספר במדבר נותן את המידע כי: "חֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם." רש"י מפרש לפי הכתוב במדרש תנחומא : "להודיעך שבחה של ארץ ישראל כי חברון היא המקום הפחות ביותר בארץ ישראל, ואף על פי כן, היא עדיפה פי שבעה על האדמה המעולה ביותר במצרים".

רעמסס השני

רַעְמְסֵס הַשֵׁנִי (1303 לפנה"ס - 1213 לפנה"ס, לפי הכרונולוגיה הנמוכה; 1337 לפנה"ס - 1247 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הגבוהה) היה פרעה ומלך במצרים בשנים 1213-1279 לפנה"ס, במשך כ-66 שנה. הוא היה המלך השלישי בשושלת ה-19, בנו של הפרעה סתי הראשון. היה נשוי ל-7 נשים מלכותיות והחזיק 200 פילגשים, מהם נולדו לו 96 בנים ו-60 בנות. הוא ידוע גם כאוזימנדיאס (Οσυμανδύας), שם הנובע מתעתיק יווני של שמו המלכותי.פירוש שמו של רעמסס הוא: "האל רע ילד אותו", שמו המלכותי הרשמי היה: ״אוסרמע'תרע סטפנרע״ (במצרית: ״הצדק של האל רע חזק, נבחר האל רע״). כיום מכונה בספרות המחקר ההיסטורי-ארכאולוגי: "רעמסס הגדול" (באנגלית: "Ramses the Great") כדי להבדילו מפרעונים אחרים בעלי השם רעמסס שכוחם הצבאי, אורך שלטונם וגודל ממלכתם היו קטנים בהרבה משלו. הוא נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. רעמסס השני בנה את פר-רעמסס, עיר בירה חדשה בדלתא של הנילוס שבשיא גדולתה הגיעה ל-300,000 תושבים. הוא בנה מבנים ומונומנטים מפוארים רבים ברחבי הממלכה. בין החשובים שבהן ניתן למנות את מקדש הזיכרון המכונה ה"רעמסאום" במערב תבאי, מקדש האבן באבו סימבל, וקבר אחת מנשותיו הרבות, המלכה נפרטרי בעמק המלכות. לפי עדויות מסוימות, היו לו מעל מאתיים ילדים.

תירס (דמות מקראית)

תִירָס, דמות מקראית, היה בנו השביעי והצעיר של יפת בן נח. בדומה ליתר בני יפת, תירס זוהה על פי רוב עם אחד העמים באזור אסיה הקטנה והים האגאי.

חז"ל נחלקו בזיהוי צאצאיו של תירס. לדעת רבי סימון (או רבי סימאי) תירס הוא אבי פרס. לדעת חכמים תירס הוא אבי תרקיה, כיום בצפון מזרח יוון. זיהוי זה מובא גם על ידי התרגום המיוחס ליונתן על התורה ועל ידי יוסף בן מתתיהו.לפי ספר היובלים נחלת תירס הייתה ארבעה איים גדולים בים, קרוב לנחלת חם.

בשנת 1838 הציע החוקר הגרמני יוהאן כריסטיאן פרידריך טוך לזהות את תירס עם העם האטרוסקי שעל פי מקורות הלניסטיים ורומיים שונים, בכללם הרודוטוס, חי בלידיה קודם שהיגר לאיטליה, במאה השמינית לפנה"ס לכל המוקדם. כמו כן, חלק מהחוקרים סבורים כי ניתן לזהות את האטרוסקים ואת תירס עם יסוד אתני המוזכר גם בכתובות מצריות מימי הממלכה החדשה. בכתובת הקרויה "מצבת ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בניצחון על ברית של שבטים לוביים ו"גויי הים" הכוללים גם, על פי כתובות אחרות, עם הנקרא "תרש של הים". אותו תרש מזוהה על ידי רוב החוקרים עם האטרוסקים, ויש מהם המבקשים לכלול את תירס המקראי בזיהוי זה.

על שמו של תירס נקרא צמח התירס. טורקיה הייתה תחנה להפצת תירס באירופה, וביידיש נקרא התירס "חיטה טורקית". בעברית, ובהתבסס על כך שצאצאיו של תירס המקראי התיישבו באזור טורקיה, הפך השם ל"חיטי תירס" ובקיצור "תירס".

תל גזר

תל גזר הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי בישראל, השוכן לצד הצומת של דרך הים הקדומה ודרך יפו-ירושלים, בתחום מועצה אזורית גזר, בין לטרון לרמלה, ומזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתלי ארץ ישראל, יחד עם תלי חצור, מגידו ובאר שבע.

תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת שבטי ישראל וגויי הים לכנען.

בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.