מרים החשמונאית

מרים החשמונאיתיוונית Μαριάμη; ‏לפני 53 לפנה"ס[1][2]29 לפנה"ס[3]) הייתה אשת הורדוס מלך יהודה, האחרונה לבית חשמונאי.

Mariamne Leaving the Judgment Seat of Herod
"מרים עוזבת את כס המשפט של הורדוס"
ג'ון ויליאם ווטרהאוס, 1887

ייחוס משפחתי

מרים החשמונאית הייתה בתם של אלכסנדר השני, בנו של יהודה אריסטובולוס השני, ואלכסנדרה, בתו של יוחנן הורקנוס השני.[4][5] אביה ואמה נישאו זה לזה על מנת לחזק את הברית בין הוריהם, האחים אריסטובולוס והורקנוס, אך עד מהרה הפכה הברית למלחמת דמים, בה שועבדה טובתה של ממלכת יהודה לשאיפותיהם האישיות של האחים, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה, ובתום תהליך ארוך ומכאיב איבדה הממלכה עצמאותה לרומאים וניתנה בידי עושי דברם, הגרים אנטיפטרוס האדומי ובנו הורדוס. מרים החשמונאית, שהייתה צאצאית לבית חשמונאי משני צידי אילן היוחסין שלה ודמם של האחים שהתמודדו על השלטון ביהודה זרם בעורקיה, נישאה לתוך משפחת הגרים שהדיחו את החשמונאים מן הכס.

נישואיה להורדוס

בשנת 43 לפנה"ס נרצח אביו של הורדוס, הוא אנטיפטרוס, בידי אחד ממקורביו של הכהן הגדול יוחנן הורקנוס השני. הורדוס, שהיה רב עוצמה, ומאחוריו תמיכת הרומאים, הגיע לירושלים.[6] הורקנוס נאלץ להסכים לאירוסי נכדתו, מרים, אז ילדה, עם הורדוס. בשנת 42 לפנה"ס[2] התארס הורדוס למרים.

בשנת 40 לפנה"ס, עלה לשלטון מתתיהו אנטיגונוס השני, המלך החשמונאי האחרון ודודה של מרים, אשר גירש את הורדוס והורקנוס. הורדוס נאלץ לברוח מפני צבא הפרתים, בעלי בריתו של אנטיגונוס. הוא ברח לארץ אדום עם חייליו וגם עם הנשים, ובהן אמו קיפרוס, אחותו שלומית, מרים ואמה. הוא השאיר את הנשים במצדה והמשיך לפטרה שבתחום הממלכה הנבטית.[7] אנטיגונוס, מצדו, הבטיח את הנשים בפמליית הורדוס לפרתים, כתוספת לכסף שהתחייב לשלם להם.[8] לכן הטיל מצור על מצדה. בזמן שצר עליה, יצא הורדוס לרומא, שם הוכתר למלך יהודה, ושב כשעמו חיל שכירים, על מנת לסלק מן הארץ את אנטיגונוס ואנשיו. לאחר מלחמה ארוכה ניצח הורדוס. במהלך המלחמה, העביר את קרוביו ממצדה לעיר שומרון.[9] בעזרת סיוע מן הרומאים, הטיל מצור על ירושלים שארך חמישה חודשים, ובמהלכו, בשנת 37 לפנה"ס,[2] יצא לשומרון ושם נשא את מרים לאישה.[10] יוסף בן מתתיהו מעיר על הורדוס, כי "בדחותו את עבודת המצור מפני נישואיו, הראה, כי הוא בז למערכות שונאיו".[11] אולם הערה זו משקפת את המקור ההלניסטי העוין לחשמונאים וסביר להניח שהורדוס העדיף לערוך את נישואיו בשומרון מסיבה ביטחונית, בהיותה אחד ממעוזיו העיקריים במלחמה, וגם כדי שיוכל להציג את נישואיו לנסיכה החשמונאית כעובדה מוגמרת בעת כניסתו לירושלים כמלך.[12]

יוסף בן מתתיהו מכנה את מרים "המלכה"[13] ומציין שהייתה "מצוינת ביפי תוארה"[5] וכי "ביפי גופה ובהוד הליכותיה בשיחה־ושיגה עלתה על בנות זמנה יותר משאפשר לבטא במילים".[14] לפני נישואיו למרים, גירש הורדוס את אשתו הראשונה, דוריס מירושלים, ולאחר מכן הרחיק מירושלים את בנם המשותף, אנטיפטרוס, לטובת בניו ממרים, "אשר הרבה לאהבהּ על פני כל".[15] מרים ילדה להורדוס שלושה בנים (אריסטובולוס, אלכסנדר, ובן נוסף שגדל ברומא ומת שם בילדותו), ושתי בנות (שלומציון וקיפרוס).[16][17]

רצח אחיה אריסטובולוס

לאחר עליית הורדוס לשלטון וניצחונו על אנטיגונוס השני, נותרו בחצרו מעטים מבני חשמונאי: הורקנוס השני, שאוזניו קוצצו על מנת שיהיה פסול מלשמש בכהונת הכהן הגדול, חזר ליהודה לאחר עליית הורדוס לשלטון משום שבטח בנישואי נכדתו למלך;[15] אלכסנדרה בתו של הורקנוס, אישה רבת השפעה ומוניטין; בתה מרים, אשת הורדוס; ואריסטובולוס השלישי, אחיה הצעיר של מרים.

אלכסנדרה השתדלה אצל חברתה, קלאופטרה מלכת מצרים, שזו תשפיע על אהובה מרקוס אנטוניוס (השליט הרומאי על המזרח) שיצווה על הורדוס למנות את אריסטובולוס לכהן גדול. היא קיבלה את הצעת ידידו של אנטוניוס ושלחה לאנטוניוס את דיוקנאותיהם של מרים ואחיה, בהנחה שכשיראה אותם, ייענה לבקשותיה. הידיד, שהתפעל מיופיים של אריסטובולוס ומרים, ביקש "למשוך את אנטוניוס לתוך תענוגות" ואנטוניוס אכן הזמין אליו את הנער, אולם "נזהר מפני התרסותיה של קלאופטרה" ולכן נמנע מלהזמין גם את מרים – אשתו של הורדוס. הורדוס חשש לשלוח את הנער לאנטוניוס שמא המלוכה תילקח ממנו ותועבר אליו. כדי למנוע זאת, ותרמו לכך גם לחציה של מרים, נאלץ למנות אותו לכהן גדול.[18]

הורדוס ידע כי עקב מוצאו האדומי, ועקב העובדה כי תפס את המלוכה בכח מיד בית חשמונאי, לא תיכון המלוכה בידו כל עוד לא ישמיד את החשמונאים האחרונים המסתופפים בחצרו. הוא פתח את השמדת החשמונאים ברציחתו של אריסטובולוס הצעיר, בידיו ניתנה הכהונה הגדולה. בשנת 36 לפנה"ס נרצח הנער בהטבעה, שהוסוותה כתאונת משחק בבריכה, כשביקר בארמון הורדוס ביריחו והוא בן 17 שנים.[16] רצח זה העכיר את היחסים בין הורדוס ומרים, ולבה נהפך לשנאה כלפיו.

נסיעת הורדוס אל מרקוס אנטוניוס

הורדוס זומן אל מרקוס אנטוניוס כדי להתנצל על הרצח. מרים אמרה דברים קשים מאד על שלומית ואמה קיפרוס, שאת לבן "אכלה קנאה עזה", אולם הורדוס "היה כמחריש מגודל אהבתו אליה". הן בדו עליה דברים רבים, שבגדה בו ושלחה את תמונתה לאנטוניוס במצרים, כדי שיראה את יופיה וייקח אותה מהורדוס בכח. והורדוס, ש"האהבה הפיחה בקרבו קנאת גבר עזה", חרד שאשתו תילקח ממנו על ידי שליט המזרח של האימפריה הרומית. כשיצא לנסיעה הארוכה, הפקיד את מרים בידי יוסף, סוכן הבית ובעלה של שלומית, אחותו, וציווה עליו בסתר להרוג את מרים במקרה שאנטוניוס יוציא אותו להורג, משום ש"חשש מפני החרפה, שמא בגלל יופיה יעגוב עליה איש אחר אחרי מותו". הורדוס האמין שמאחר שאנטוניוס כבר שמע על יופיה של מרים, הוא בוודאי מעוניין בה. לאחר שנסע, גילה יוסף את הסוד למרים, כדי להראות לה את אהבתו הגדולה של בעלה אליה, שאינו יכול לחיות בלעדיה "עד כי גם המוות לא יוכל להפריד בינו ובינה".[19][20] בזמן הפגישה בין הורדוס ואנטוניוס, פשטה שמועה שאנטוניוס עינה את הורדוס למוות. כשחזר הורדוס, עדכנה אותו שלומית שאלכסנדרה כבר הצליחה לשכנע את יוסף לברוח מהארמון ולהימלט אל המחנה הרומאי לשם הגנה, בתקוה שאחר כך יראה אנטוניוס את מרים ויחזיר להן את השלטון.[21] מלבד זה, העלילה שלומית על יוסף ש"נזדווג למרים לעיתים תכופות". שקריה של שלומית על בגידתה של מרים בהורדוס, נבעו בין היתר מהתנשאותה של מרים על משפחת הורדוס בכלל ועל הנשים במשפחתו בפרט.[22] היא הייתה לועגת לאחותו ואמו על מוצאה הנחות של משפחתן והשנאה הייתה הדדית.[23] כאשר שב הורדוס לאשתו, חקר אותה לגבי יחסיה עם יוסף, אולם מרים הכחישה ונשבעה שלא היו דברים מעולם. הורדוס, "שנשא תמיד בלבו חום ואהבה למרים", שוכנע מדבריה ואף התנצל על שהאמין למה ששמע. השניים התפייסו, אולם כאשר הורדוס "הראה לה את תשוקתו העזה לה, כי לא יאהב עד עולם אשה זולתה", הטיחה בפניו מרים: "את כל עזוז אהבתך הראית בפקודתך אשר נתת בידי יוסף להמיתני". הורדוס הבין שיוסף גילה למרים את הוראתו, והשתכנע בשל כך כי בהיעדרו זנתה תחתיו מרים עם יוסף, אחרת לא היה מעז לספר לה. הוא נתקף טירוף ושלומית מצאה הזדמנות לחזק את קנאתו בעזרת שקרים, מה שגרם לו לצוות להוציא את יוסף ומרים להורג, אולם "תקפה עליו אהבתו אליה" ורק יוסף הוצא להורג בשל כך.[24][13][25]

נסיעת הורדוס אל אוגוסטוס

הורדוס ייעד למלוכה את שני בניה הגדולים של מרים "בעבור כבוד משפחת אמם", אולם יותר מכך בשל רגשותיו כלפיה, וזאת על אף שלא היו הדדיים:

"יותר מזה חזקה אותו בדבר אהבתו למרים אשתו, אשר בערה בקרבו כאש ועצמה מיום ליום, עד כי לא חש את המכאובים אשר הביאה עליו אהובת נפשו. כי מרים שנאה את הורדוס שנאה עזה כאהבתו אשר אהבהּ".[16]

חילופי השלטון ברומא אחרי קרב אקטיום (31 לפנה"ס) העמידו בסכנה את שלטון הורדוס, שהיה נאמנו של אנטוניוס. בשנת 30 לפנה"ס, האשים הורדוס את הורקנוס השני, סבה של מרים, בתכנון הפיכה והוציא אותו להורג.[26] בהמשך אותה שנה, יצא הורדוס לרודוס להתיצב בפני המנצח, הקיסר אוגוסטוס, והשאיר את אימו, אחותו וכל משפחתו במצדה, ואילו את מרים ואלכסנדרה, שבגלל מריבותיהן עם שלומית וקיפרוס לא יכלו לגור באותו מקום, השאיר באלכסנדריון. גם בנסיעה זו הפקיד את מרים, הפעם בידי סואמוס היטורי (עליו המליצה בעצמה[27]), כביכול כדי לשמור על כבודן שלה ושל אמה, אך ציווה כי אם לא ישוב בשלום, יש להרוג אותן.[28] בזמן נסיעתו, החניפו מרים ואלכסנדרה לסואמוס במילים ובמתנות עד שזה גילה להן את פקודותיו של הורדוס, בתקוה שהורדוס יחזור ללא אישור להמשך שלטונו והוא עצמו יזכה להכרת טובה מהנשים שעשויות למלוך בעצמן. סואמוס העריך שאפילו אם יחזור הורדוס ושלטונו בידו, "לא יוכל לסרב לאשתו בשום דבר שתרצה", מאחר שידע כי אהבתו אליה "גדולה משאפשר לבטאה במילים". כאשר חזר הורדוס ליהודה, מצא את מרים "שרויה ברוגז", מאחר שהיא ואמה הבינו כי הושמו תחת שמירה, לא כדי להגן עליהן, אלא כדי לכלוא אותן. כאשר חזר הורדוס מפגישתו המוצלחת עם אוגוסטוס, סיפר את הבשורות הטובות לראשונה לאשתו מרים, וזאת גם מפני ש"רק אותה כיבד מכל האנשים". אולם מרים לא הפגינה שמחה. בזמן שחיבק אותה, פרצה בבכי והכריזה בגלוי על צערה מהצלחתו. התנהגותה של מרים הביאה את הורדוס במבוכה: "כשראה את השנאה המוזרה של אשתו אליו...נטרד במבוכה וכעס על המעשה, ומבלי יכולת לכבוש את אהבתו לא היה מתמיד בכעסו...אלא תמיד היה פוסח מרגש אחד אל משנהו...וכך נקלע באמצע בין שנאה לאהבה, והיה מוכן לעיתים תכופות להיפרע ממנה על הבוז שלה כלפיו, אלא שלא היה בו די כוח להעביר את האשה מן העולם, מפני שנפשו נלכדה קודם באהבתה".[29]

האשמתה בניסיון להרעיל את הורדוס

יוסף בן מתתיהו מציין שמרים "הייתה חסרה מידת המתינות, וגדול יותר היה יצר המדנים הטבוע בה".[14] הוא מתאר את יחסה אל הורדוס:

"היא בדרך כלל הייתה צנועה ונאמנה לו, אולם עם זה היה בה משהו מתכונת אשה קשה מטבע ברייתה: היא התעללה בו למדי, מאחר שהיה משועבד לה בגלל תשוקתו, אף לא נתנה בשעתה דעתה על כך, שהיא ברשותו של מלך ואחר מושל בה, ונהגה בו לעתים קרובות מנהג של עלבון. והוא היה מעמיד פנים ונשא את הדבר בהתאפקות ובאורך רוח".[30]

מרים הייתה לועגת בגלוי על אמו ואחותו בשל ייחוסן המשפחתי הנחות, ובין הנשים שררה "מריבה ושנאה שאין לה כפרה".[23] שלומית וקיפרוס ניצלו את כעסו של הורדוס על יחסה המריר של מרים אליו, הסיתו אותו נגדה ועוררו את קנאתו אליה.[31] אולם מרים לא חששה לומר לו את אשר על לבה: "ובבטחה כי דבק בה לב בעלה, הייתה מיסרת אותו בדברים פנים אל פנים על תועבותיו אשר עשה להורקנוס אבי אמה ולאריסטובולוס אחיה".[16]

במשך שנה מאז שחזר הורדוס מפגישתו עם אוגוסטוס, סיפרו הנשים על מרים עלילות כדי להחשיד אותה בעיניו. בעיצומה של אחת מהמריבות בין הורדוס ומרים, מצאה שלומית הזדמנות לשכנע את אחיה להיפרע מאשתו. יום אחד בעודו נח בשעת צהריים, קרא הורדוס למרים. היא אכן באה, אולם סירבה לשכב לידו וגידפה אותו על כך שרצח את אחיה ואת סבה. שלומית ניצלה את המהומה ושלחה את שר המשקים לספר להורדוס, שמרים פיתתה אותו להכין איתה "שיקוי אהבה" בשביל הורדוס והוא לא יודע מה בדיוק יש בשיקוי. הורדוס עינה את הסריס הנאמן ביותר למרים וזה אמר לו כי שנאתה של מרים נגרמה בשל הדברים שסיפר לה סואמוס. גם הפעם הסיק הורדוס כי סואמוס, שהיה נאמן לו מאד, לא היה מגלה לה את פקודותיו אלמלא בגד בו איתה. הוא ציווה מיד לתפוס אותו ולהוציאו להורג, ואילו למרים ערך "משפט" בפני חבריו הקרובים באשמת ניסיון התנקשות בו, שבו שימש בעצמו "קטגור". עקב כעסו הבולט של הורדוס, דנו הנוכחים את מרים למוות. לאחר מכן הורדוס ומקורביו שינו את דעתם וחשבו לכלוא אותה באחת המצודות, אבל שלומית ואנשיה שכנעו אותו שהשארת מרים בחיים תעורר מהומות ויש לבצע את גזר הדין.[32]

ההיסטוריון יוסף קלוזנר התייחס לדמיון הרב בין הסיפורים אצל יוסף בן מתתיהו על שתי הנסיעות של הורדוס ולהבדל בין הגרסה שב"מלחמת היהודים" לבין זו שב"קדמוניות היהודים". קלוזנר סבר שפקודת הורדוס להרוג את מרים ניתנה רק פעם אחת, בנסיעתו הראשונה (אל אנטוניוס), והיא ניתנה לסואמוס (בתרגום קלוזנר: "שוהם") ול"יוסף שר-האוצרות", שנתחלף אצלו בטעות ליוסף בעלה של שלומית. לדעת קלוזנר, העובדה שמרים הוצאה להורג יותר מאוחר, אף לאחר נסיעת הורדוס לאוגוסטוס, גרמה לכך שהריגתה נקשרה בטעות בפקודה סודית שנייה, שמעולם לא הייתה, מזמן נסיעתו השנייה.[33]

מותה

כשראתה אלכסנדרה את בתה מובלת אל מותה, הבינה כי גורלה שלה יהיה דומה ונתקפה תבהלה. כדי להראות שאין לה חלק בדברים שהאשימו בהם את מרים, העמידה פנים כמוכיחה אותה. היא "קפצה וגידפה את בתה וצעקה באוזני כול, שאשה רעה הייתה וכפויית־טובה לבעלה" ואף תפסה בשערותיה, ואילו בפני מרים "השתקף הבוז" כלפי אמה, והיא "לא הוציאה דבר מפיה והביטה בלא התרגשות על הכיעור שבזו". מרים הלכה באיפוק אל מותה: "היא הלכה לקראת המוות ברוח שקטה...והראתה אפילו ברגעי חייה האחרונים את אצילותה לעיני כל המסתכלים. כך מתה האשה המצוינת בכיבוש הרוח ובגבהות־הרוח".[34]

יוסף בן מתתיהו מספר כי לאחר מותה של מרים, התחרט הורדוס על הוצאתה להורג והתייסר בשל כך:

"וכשוך חמתו התגברה אהבתו עוד הפעם ואש תאוותו התלקחה בקרבו, עד אשר מאן להאמין כי מתה מרים, ובנוח עליו רוח עועים היה מדבר אליה כדבּר אל החיים, עד אשר ארכו הימים והוא הכיר את כל האסון אשר קרהו, ואז גדל אבלו עליה כגודל אהבתו אותה בחיים".[35]

למותה של מרים הייתה השפעה מכרעת על הורדוס מבחינה נפשית: "לאחר שנרצחה מרים, נתלקחה תשוקתו של המלך אליה ביתר שאת... שכן אהבתו אליה לא הייתה נטולת רגש סוער ולא אהבה הבאה מתוך הרגל, אלא היא שלטה בו גם קודם לכן בטירוף... אולם אותה שעה נראה היה, שאהבתו אחזה בו ביתר כוח מתוך איזו נקמת אלוהים על המתת מרים, ולעיתים קרובות היה קורא לה, ותכופות היה שופך דמעות שלא לפי כבודו. והמציא כל דבר שאפשר היה להמציא כדי להסיח את דעתו, ועשה לו משתאות ומסיבות, אך שום דבר מאלה לא הועיל לו. הוא סירב להתעסק בעסקי המדינה, וצערו דיכא אותו במידה כזו עד שאפילו ציווה פעם את משרתיו לקרוא למרים כאילו עודנה בחיים ויכולה לשמוע". באותם ימים פרצה מגפה בארץ והורדוס הוטרד מאד מהמחשבה שהציבור יפרש זאת כ"חרון אף אלוהים" על מות מרים. בעקבות זאת החל להתבודד ב"מקומות-מדבר, כביכול לשם ציד, והתמכר שם לצערו".[36]

בהמשך, הוציא הורדוס להורג גם את אמה של מרים, אלכסנדרה.

צאצאיה

יוסף בן מתתיהו מציין כי הורדוס השיא לאחיו פירורא את "אחות אשתו". לדעת אריה כשר,[37] מדובר באחותה של מרים. לאחר שאשה זו נפטרה, אירס לו הורדוס את בתו הגדולה ממרים, שלומציון, אולם פירורא התחמק מנישואין אלה כי התאהב בשפחתו, והורדוס השיא אותה לאחיינו פצאל.[38] כעבור זמן, ביקש הורדוס מפירורא לשאת את בתו השנייה ממרים, קיפרוס (ילידת 29 לפנה"ס[39]). פירורא הסכים, אולם ממש לפני מועד החתונה חזר לאהובתו.[40] שלומית ביקשה מהורדוס להשיא את בתו ממרים לבנה מקוסטובר, אנטיפטרוס, אולם פירורא שכנע אותו לשנות את האירוסין והנערה נישאה לבנו הצעיר.[41] בנה של מרים, אלכסנדר, נישא לגלפירה בת ארכלאוס מלך קפדוקיה; בנה אריסטובולוס נישא לברניקי בת דודתו שלומית והם הוריו של המלך אגריפס הראשון; בתה שלום-ציון נישאה לפצאל בן פצאל; בתה קיפרוס נישאה לאנטיפטרוס בן דודתה שלומית.

שנאתה של מרים להורדוס עברה גם לבניה אחרי מותה: "הבנים ירשו את משטמת אמם ומדי העלותם על לבם את מעשה הנבלה אשר עשה אביהם חשבו אותו לשונאם בנפש... וכאשר הלכו הנערים הלוך וגדול בשנים, כן גדלה שנאתם". בעקבות יחסם אליו, קירב אליו הורדוס את בנו אנטיפטרוס מאשתו הראשונה דוריס והעמיד אותו כיורשו, עד כי העז אנטיפטרוס "להעלות את אמו על יצועי מרים". לאוזני הורדוס הגיעה שמועה, כי "שני בניו מעלים תמיד על שפתיהם את שם אמם ומקללים את רוצחי נפשה", ומדי פעם, כאשר הוא נותן מבגדיה לנשותיו האחרות, הם מאיימים כי בקרוב, במקום בגדי המלכות הללו, ילבשו שק (לאות אבל).[42] שלומית, אויבתה של מרים ושל בניה לאחר מותה, הפעילה לחץ על בתה ברניקי לספר לה מה נאמר בין בעלה אריסטובולוס ואחיו, וזו, כדי לרצות את אמה, סיפרה לה שהם מזכירים ביניהם את אמם ומאיימים שבמקרה ויגיעו פעם לשלטון, אם יראו את הנשים של הורדוס "שולחות ידן במלבושי אמם", יכלאו אותן כשהן לבושות סחבות.[43]

לאחר שנים, כאשר הורדוס שוכנע כי הם עומדים למרוד בו ולהדיחו, הוציא להורג גם את אלכסנדר ואריסטובולוס. יוסף בן מתתיהו טען בתוקף כי ניקולאוס איש דמשק, שהיה המקור העיקרי שלו לתולדות הורדוס, היה היסטוריון החצר של המלך וכתב "מתוך חנופה וכדי לשרתו", גם לגבי מרים: "ברצותו לשוות פנים יפות למות מרים ובניה, שבוצע על ידי המלך בדרך אכזרית כל כך, בדה עליה עלילת זנות ועל הצעירים – התנקשות בחייו".[44]

מגדל מרים

Jerusalem Modell BW 10
מגדל מרים, הימני מבין שלושת המגדלים בארמון הורדוס, בדגם ירושלים בסוף ימי בית שני.

הורדוס בנה בחומות ירושלים מגדלים מפוארים, ששלושה מהם "נפלאו בגודלם וביופיים ובחוסנם בין מגדלי העולם כולו". הוא הקדיש אותם "לזיכרון שלוש נפשות היקרות בעיניו מכל, נפשות אחיו ואוהבו ואשתו, אשר על שמם קרא את המגדלים". יוסף בן מתתיהו מתאר את המגדל: "והמגדל השלישי הוא מרים, הנקרא בשם המלכה... והעליות אשר על גבו עלו עוד בהדרן ובתפארתן על יתר המגדלים, כי חשב המלך, אשר נאה לפאר את המגדל הנקרא על שם אשתו יותר מהמגדלים האחרים, הנקובים בשמות הגברים, תחת אשר היו המגדלים האלה חזקים יותר ממגדל האשה". הוא מפרט את מידותיו של המגדל: אורכו, רוחבו וגובהו של בסיס המגדל היו 20 אמה. גובהו הכולל היה 55 אמה.[45]

לדעת אברהם שליט, שלושת המגדלים היו בין המבצרים שאלכסנדרה ניסתה לקבל את השליטה עליהם כאשר הורדוס היה חולה. הוא מסיק מכך שהמגדל נבנה עוד לפני מותה של מרים ולפני בניית הארמון המלכותי.[46] אולם לדעת אריה כשר, העובדה שיוסף הדגיש שהמגדל נבנה כדי להנציח את זכרה, רומזת שהוא נבנה לאחר מותה, וייתכן אף שהורדוס בנה אותו כדי לכפר על רציחתה ואולי גם כדי לפייס את בניו ממנה.[47]

ההיסטוריון ניקוס קוקינוס הציע את האפשרות שהורדוס גם הקים עיר הקרויה בשמה של מרים, כ-30 קילומטר מצפון-מערב לחומס, כלומר בתחום ממלכת כלקיס, שהייתה במשך שנים רבות בשלטון בני השושלת של בית הורדוס. אולם מסייג את עצמו באפשרות נוספת, שמדובר בעיר שהקים נכדו של הורדוס, שהיה מלך כלקיס, ואשתו הראשונה, שגם היא הייתה נכדתו של הורדוס, גם שמה היה מרים.[47]

בתלמוד

במסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי,[48] ישנם דברי אגדה על הורדוס ומרים:
"הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה. נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: 'כל עבדא דמריד השתא מצלח'. קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא. כי חזת ההיא ינוקתא, דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה: 'כל מאן דאתי ואמר: מבית חשמונאי קאתינא - עבדא הוא; דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא - וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא'. טמנה שבע שנין בדובשא. איכא דאמרי: בא עליה, איכא דאמרי: לא בא עליה, דאמרי לה בא עליה הא דטמנה ליתוביה ליצריה ודאמרי לה לא בא עליה האי דטמנה - כי היכי דנאמרו: בת מלך נסב".

ובתרגום לעברית:[49]
"הורדוס עבד בית-חשמונאי היה. נתן עיניו באותה ילדה (מרים). יום אחד שמע אותו האיש בת קול, שאמרה: 'כל עבד, שמורד בשעה זו, מצליח'. קם, הרג את כל אדוניו והשאיר תינוקת זו. כשראתה תינוקת זו, שרצה לישא אותה, עלתה לעליה והרימה קול, אמרה: כל מי שבא ואומר: מבית-חשמונאי אני בא - עבד הוא; שלא נשארה מהם אלא תינוקת זו - ותינוקת זו נפלה מן העלייה לארץ. טמן אותה שבע שנים בדבש. יש אומרים: בא עליה, יש אומרים: לא בא עליה. האומרים בא עליה, מה שטמן אותה - ליישב את יצרו. והאומרים שלא בא עליה, ומה שטמן אותה - כדי שיאמרו: בת-מלך נשא".

על פי אגדה זו, הכריזה מרים שהיא האחרונה לבית חשמונאי, והתאבדה. לאחר מותה, הורדוס שימר את גופתה בדבש במשך שבע שנים. יש האומרים שטמן אותה בדבש כדי לבוא עליה ולספק את יצרו, ויש האומרים שטמן אותה בדבש כדי לטעון שהוא נשוי לבת מלך. באגדה תלמודית זו משתקפים פרטים היסטוריים הידועים מתוך כתבי יוסף בן מתתיהו: הורדוס היה "עבד" (במובן פקיד) של בית חשמונאי, שהשתדל להינשא ל"בת-מלך" - אשה מבית המלוכה של החשמונאים, ואהבתו אליה הייתה עזה גם לאחר מותה. ישנו כאן גם אזכור לקיומה של אמונה שהורדוס בא על מרים לאחר מותה.[49] כלומר, פשע של נקרופיליה שבוצע כביכול בגופתה המתה.[50] על פי ספר הערוך, הייתה גרסה נוספת לתלמוד שבפנינו, לפיה במקום הביטוי "מעשה חידודים"[51] נכתב "מעשה הרדוס", ומוסבר: "פירוש שבא על נערה לאח[ר] מיתה, כמפורש בריש גמרא דבבא בתרא".[52]

בדברי אגדה זו נעשה שימוש מאוחר יותר בידי האמורא רב יהודה בשבתו כדיין. לפי המתואר במסכת קידושין בתלמוד הבבלי,[53] אדם שהיה רגיל להתקלס באחרים ולטעון כי הם עבדים הוכרז על ידי האמורא כעבד בעצמו, אותו אדם פנה לרב יהודה בטרוניה: "לדידי קריית לי עבדא דאתינא מבית חשמונאי מלכא, אמר ליה הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא דלא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא נפלה מאיגרא ומיתה. אכרוז עליה דעבדא הוא".
בתרגום לעברית: "לי אתה קורא עבד, שבאתי מבית המלוכה החשמונאי? אמר לו: כך אמר שמואל - כל שאומר 'מבית המלוכה החשמונאי אני בא', עבד הוא. שלא נשאר מהם אלא אותה נערה שעלתה לעלייה ונתנה קולה ואמרה 'כל שאומר מבית חשמונאי אני, עבד הוא' נפלה מן העלייה ומתה. הכריזו עליו שעבד הוא".

מרים בתרבות

מאז תקופת הרנסאנס ועד היום, נוצרו יצירות אמנות רבות (מחזות, אופרות, רומאנים וכו') המוקדשות למרים החשמונאית ויחסיה עם המלך הורדוס.

החרטה של הורדוס על שהרג את מרים מצאה ביטוי ביצירתו של המשורר לורד ביירון, "מנגינות עבריות". בשיר "קינת הורדוס על מות מרימי אשתו" (תרגום יהודה לייב גורדון), מתקשה הורדוס בסערת-תאוותו להאמין שאמנם הרג את אשתו האהובה:

הַאֻמְנָם מַתְּ? וּמִי הוֹרִידֵךְ קֶבֶר?
מִי הִשְׁתּוֹלֵל לַחְרוֹץ מָוֶת עָלָיִךְ?
אֲנִי הָהּ, אֲנִי הִגְדַּלְתִּי הַשֶּבֶר,
צוּר חַרְבִּי אָנִי שָׁכְרָה מִדָּמְיִךְ![54]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על פי אברהם שליט, הורדוס המלך – האיש ופועלו, פרק שישי, הערה 4, עמ' 493: בהינתן שאחיה הצעיר אריסטובולוס נרצח בשנת 36 לפנה"ס, בהיותו בן 16 או 17, ומרים הייתה מבוגרת ממנו לפחות בשנה אחת. שליט מניח שלכל היותר הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים ולכן הייתה אז בת 17 או 18 (כלומר נולדה בשנת 53 או 54 לפנה"ס).
    על פי פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, שיעור 1, פרק 1, עמוד 18: מרים הוצאה להורג בסוף שנת 29 לפנה"ס והייתה כבת 28 במותה (כלומר נולדה סביב שנת 57 לפנה"ס).
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 פרופ' אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 61, 95, 434 הערה 31 ועמ' 441 הערה 53: "לפי חישובי קוקינוס" – 211–212 .Kokkinos, N. The Herodian Dynasty, 1998, p
  3. ^ אברהם שליט, הורדוס המלך – האיש ופועלו, עמ' 67; אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, עמ' 451, הערות לפרק שביעי, הערה 21.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יב, פסקה ג.
  5. ^ 5.0 5.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ב, פסקה ה, סעיף 23.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יא, פסקה ד, סעיפים 280–283; פרק יב, פסקה א, סעיף 300.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יג, פסקאות ז–ח; קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקאות ו–ז, סעיפים 351–353; פסקה ט, סעיף 362.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקה י, סעיף 365.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ד, סעיף 413.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה יד, סעיף 467.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יז, פסקה ח.
  12. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, פרק רביעי: הורדוס בשנת מלכותו הראשונה, הנישואין למרים החשמונאית, עמ' 95–96.
  13. ^ 13.0 13.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כד, פסקה ו.
  14. ^ 14.0 14.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ו, סעיף 237.
  15. ^ 15.0 15.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקה א.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקה ב.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יב, פסקה א, סעיף 300.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ב, פסקאות ה–ז, סעיפים 23–31.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקאות ג–ד.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקאות ה–ו, סעיפים 64–70.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ז, סעיפים 71–73.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ט, סעיף 81.
  23. ^ 23.0 23.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ד, סעיף 220.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקאות ד–ה.
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ט, סעיפים 82–87.
  26. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ו, פסקאות ב–ג, סעיפים 165–178.
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ג, סעיף 216.
  28. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ו, פסקה ה, סעיפים 184–186.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה א, סעיפים 202–212.
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ד, סעיף 219.
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ג, סעיף 213.
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ד, סעיפים 221–231.
  33. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, שיעור 1, פרק 1, עמודים 18–19.
  34. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקאות ה–ו, סעיפים 232–237.
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקה ה.
  36. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ז, סעיפים 240–244.
  37. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, פרק שלושה עשר, עמ' 256.
  38. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כד, פסקה ה, סעיפים 483–484.
  39. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, עמ' 158.
  40. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה ג, סעיפים 194–199.
  41. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה ו, סעיפים 227–228; ספר 17, פרק א, פסקה ג, סעיף 22.
  42. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כג, פסקאות ב–ג.
  43. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה ג, סעיפים 201–204.
  44. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה א, סעיפים 184–185.
  45. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום יעקב נפתלי שמחוני), ספר ה, פרק ד, פסקה ג.
  46. ^ אברהם שליט, הורדוס המלך – האיש ופועלו, פרק רביעי, עמ' 191.
  47. ^ 47.0 47.1 אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, הערות לפרק שנים עשר: הערה 44, עמ' 491.
  48. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד ב'
  49. ^ 49.0 49.1 פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, שיעור 1, פרק 1, עמ' 20–21.
  50. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, פרק שביעי, עמ' 163; הערות לפרק שביעי, הערה 34, עמ' 452.
  51. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ו, עמוד ב'
  52. ^ "הרדוס", בספר "הערוך"
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד ב'
  54. ^ קִינַת הוֹרְדוֹס עַל מוֹת מַרִימִי אִשְׁתּוֹ / י"ל גורדון, בפרויקט בן-יהודה
20-29 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 29 - 20 לפנה"ס

אלכסנדר

האם התכוונתם ל...

אלכסנדר השני (שליט חשמונאי)

אלכסנדר השני (המאה ה-1 לפנה"ס) היה נסיך מבית חשמונאי.

אלכסנדר היה בנו של מלך יהודה, יהודה אריסטובולוס השני, אחיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, אחיה של הנסיכה המורדת בהורדוס לאחר מות אביה ואחיה ובעלה של אלכסנדרה החשמונאית בת דודו הורקנוס השני. ילדיו היו מרים החשמונאית (אשתו של הורדוס) ואריסטובולוס השלישי (הכהן הגדול החשמונאי האחרון).

אנטיפטרוס בן הורדוס

אנטיפטרוס (ביוונית: Αντίπατρος;‏ 46 – 4 לפנה"ס) היה בנו הבכור של הורדוס הגדול מלך יהודה מאשתו הראשונה דוריס. תחילה ישבו הבן והאם מנודים הרחק מירושלים ולא הורשו לבוא אליה אלא בימי החגים. עם הזמן ובכדי להמעיט ממעמדם של בני מרים החשמונאית, התהפך מעמדו של אנטיפטרוס. הורדוס קידם אותו ואף ראה בו משענת מול שאר בניו, אשר חשש שהם חורשים את רעתו.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - ז' בכסלו ג'תשנ"ח, 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

התקופה הרומית בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נקשר לארץ ישראל השם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש, שטבע במאה החמישית לפני הספירה הרודוטוס לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי אשר ניהל מדיניות קולוניזציה, הלניזציה, נישול והפקעת קרקעות, ניתקל בהתנגדות עזה של תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב אוכלוסייתה. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ), פעלו הרומאים להפוך את היהודים למיעוט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. האימפריאליזם הרומי חיסל בסופו של דבר את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ ואף שינה את שמה ב-135 לסה"נ מיודיאה לסוריה-פלשתינה. העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הסוציו-כלכלית הרומית הרסה את מעמד האיכרים היהודי.

חנמאל המצרי

חנמאל המצרי היה כהן גדול בסוף ימי בית המקדש השני הנזכר במשנה כמי שעשה פרה אדומה, מופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו בשם חננאל הבבלי.

חנמאל המצרי נזכר במשנה פעם אחת, ברשימת הכהנים הגדולים ששרפו פרה אדומה: "וחכמים אומרים, שבע מעזרא ואילך.

ומי עשאן, שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, אליהועיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת".

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

יוחנן הורקנוס השני

יוחנן הורקנוס השני (ביוונית Υρκανός;‏ ? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.

לבנה פינקלשטיין

לבנה פינקלשטיין (נולדה ב-21 בספטמבר 1947) היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלית, זוכת פרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר. בנוסף למשחק, עוסקת פינקלשטיין גם בפיסול אמנותי.

מלתקי

מלתקי (ביוונית: Μαλθάκη; נפטרה בשנת 4 לפנה"ס) הייתה אשתו הרביעית של הורדוס מלך יהודה.

מלתקי הייתה שומרונית, וייתכן שהורדוס הכיר אותה ונשא אותה לאשה כבר בשנת 28 לפנה"ס, כאשר שכב חולה בעיר סמריה (שומרון), לאחר שהוציא להורג את אשתו השנייה, מרים החשמונאית. היוזמה לנישואין ככל הנראה הייתה של מקורביו, זאת כדי להשכיח את זכר אשתו המתה. בנישואיו למלתקי, עבר הורדוס על האיסור המפורש לשאת נשים נוכריות (כולל שומרוניות), שנתקבל בימי עזרא ונחמיה.מלתקי הייתה אמם של הבנים ארכלאוס (אתנארך), הורדוס אנטיפס (טטרארך) והבת אולימפיאס, שנישאה ליוסף, בנו של יוסף אחי הורדוס. שני הבנים נתחנכו ברומא.לאחר מותו של הורדוס, בשנת 4 לפנה"ס, יצא ארכלאוס לרומא, בלווית אמו, כדי להיאבק על הירושה, אולם מיד אחריו יצא גם אנטיפס לרומא כדי לתבוע את זכותו למלוכה ואף השיג לשם כך את תמיכת אמו. בזמן שבניה נמצאו בבוררות לפני הקיסר אוגוסטוס לגבי צוואת אביהם, חלתה מלתקי ונפטרה ברומא.

מרים

האם התכוונתם ל...

מרים (בת הכהן הגדול)

מרים הייתה אשתו השלישית של הורדוס מלך יהודה, ובתו של הכהן הגדול שמעון ביתוס.

יוסף בן מתתיהו מספר, שלאחר שהוציא הורדוס להורג את אשתו, מרים החשמונאית, "לקח לו אשה מתוך חמדה של אהבה שנתעוררה בו, ולא עשה שום חשבון אחר אלא רצה לחיות להנאתו". אשה זו הייתה מרים:

"היה ירושלמי אחד, שמעון בן ביתוס, מאלכסנדריה, כוהן מן המיוחסים, ולו בת שנחשבה ליפה בבנות באותו הזמן. הואיל ואנשי ירושלים היו מסיחים בה, נתן הורדוס דעתו עליה תחילה מפי השמועה; אך לאחר שגם ראה אותה נתפעם מיופיה של הבת".הורדוס רצה לשאת אותה לאשה, אולם חשב שייחוסו של שמעון נחות משלו, ולכן הדיח את הכהן הגדול ישוע בן פיאבי ומינה את שמעון במקומו, ואז התחתן עם בתו. היה זה בשנת 28 לפנה"ס, וייתכן שמרים הייתה אז רק בת 13. הורדוס היה אז בן 45, אולם פער הגילים ביניהם היה בגדר נורמה חברתית מקובלת בחברה המזרח-תיכונית בה גדלו וגם בחברה היוונית-רומית לא נחשב נדיר.

ניתן להניח, שבמינוי כהן שמוצא משפחתו מן התפוצה היהודית, התכוון הורדוס להקים שושלת כהנים גדולים חדשה, במקום השושלת החשמונאית, כפי שכבר ניסה לעשות כשמינה את חנמאל המצרי, וייתכן ששמעון זה אכן היה ראשון הכהנים הבייתוסים, שבלטו בתקופת הורדוס והנציבים. היותה של מרים בת למשפחת כהנים, יכולה הייתה לסייע לשקם את מצבו החברתי של הורדוס, שנפגע עם מותה של אשתו החשמונאית.

עם סיום חגיגות הנישואין, הניח הורדוס את אבן הפינה להרודיון.למרים היה בן אחד מהורדוס, שגם שמו הורדוס, שנישא לאחייניתו, הרודיאס, ממנה נולדה לו בת, שלומית.יוסף בן מתתיהו מספר שבמהלך חקירת הקשר של אנטיפטרוס בן הורדוס להרעיל את אביו, הובאו לחקירה גם "מי שהיו רחוקים ביותר מכל חשד", ובהם גם מרים, שאחיה מסרו במהלך עינוייהם בחקירה, שידעה על המזימה והסתירה זאת מבעלה. בעקבות זאת, בשנת 6 לפנה"ס, גירש אותה הורדוס, מחק את בנה מצוואתו - בה מינה אותו ליורש אחרי אנטיפטרוס, והדיח את אביה מהכהונה הגדולה. במקום אביה, מינה הורדוס למשרה את מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון), אולם מאוחר יותר הדיח גם אותו ומינה במקומו את גיסו, אחיה של מרים, יועזר.

נווה נאמן

נווה נאמן היא שכונה בעיר הוד השרון, הממוקמת בגבולו הדרומי של מושב ירקונה וממערב למושב עדנים, השכונה נוסדה בשנת 1951.

פירורא

פירורא (ביוונית: Φερώρας, פֶרוֹראס; המאה ה-1 לפנה"ס) היה אחיו של הורדוס מלך יהודה, טטרארכוס (נסיך) באישור הרומאים, שהסתבך בשורת קנוניות מורכבות בחצר המלוכה.

פצאל (בית הורדוס)

פַצָאֵל (ביוונית: Φασάηλος‏; 77 - 40 לפנה"ס) היה נסיך מבית הורדוס.

בנם הבכור של אנטיפטרוס האדומי והנסיכה הנבאטית קיפרוס, ואחיהם של הורדוס, יוסף, פירורא ושלומית.

קליגולה

גַאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹגוּסטוּס גֶרְמָנִיקוּס (בלטינית: Gaius Julius Caesar Augustus Germanicus) הידוע בכינוי קַלִיגוּלָה (Caligula) ‏(31 באוגוסט 12 - 24 בינואר 41), היה קיסר רומא בין השנים 37 עד 41 לספירה. קליגולה היה הקיסר השלישי מן השושלת היוליו-קלאודית. קליגולה נחשב לעריץ ונודע בראוותנותו, במוזרותו ובאכזריותו. נרצח בשנת 41 על ידי אחדים משומריו.

שלומית (אחות הורדוס)

שלומית או שלום (ביוונית: Σαλώμη, בלועזית: Salome, נולדה במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס) הייתה אחות הורדוס, מלך יהודה. נולדה לאחת מן המשפחות המכובדות באֱדוֹם. סבה, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי ושלומציון, ואביה, אנטיפטרוס, היה אפיטרופוס על יהודה מטעם יוליוס קיסר וידידו של הורקנוס השני. אמה, קיפרוס, הייתה נסיכה ערביה ממשפחת המלוכה הנבּטית. לשלומית היו ארבעה אחים: פצאל, הורדוס, יוסף ופרורא.

שלומציון (בת הורדוס)

שלומציון (Salampsio; נולדה בשנת 33 לפנה"ס) הייתה בתו הבכירה של הורדוס מלך יהודה מאשתו השנייה, מרים החשמונאית.

לשלומציון היו מאמה שלושה אחים, אלכסנדר, אריסטובולוס ואח נוסף שהתחנך ברומא ונפטר שם, ואחות, קיפרוס.הורדוס אירס את שלומציון לאחיו, פירורא, לאחר שאשתו נפטרה, אולם פירורא התחמק מנישואין אלה כי התאהב בשפחתו, והורדוס השיא אותה לפצאל, בנו של פצאל, אחיו.לשלומציון ופצאל היו חמישה ילדים: אנטיפטרוס, אלכסנדר, הורדוס, אלכסנדרה וקיפרוס. אלכסנדרה נישאה לטימיוס איש קיפרוס, שמוצאו ממשפחה מיוחסת. היא נפטרה ללא ילדים. קיפרוס נישאה לאגריפס הראשון ולהם היו ארבעה ילדים: אגריפס השני, ברניקי, מרים ודרוסילה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.