מרידות השומרונים

מרידות השומרונים היא סדרת התקוממויות השומרונים נגד האימפריה הביזנטית במהלך המאה ה-5 וה-6 בפרובינקיה פלשתינה פרימה. הם אופיינו באכזריות שני הצדדים ודיכויים על ידי הביזנטים ושותפיהם משבט ע'סאן שגרמו לצמצום אוכלוסיית השומרונים עד כדי כך, שהנוצרים הפכו לקבוצה השולטת בפרובינקיה במשך עשרות שנים לאחר מכן. יש היסטוריונים המשווים בין התוצאות הללו לתוצאות מרידות יהודה ברומא במאה ה-1 וה-2 לספירה.

רקע למרידות

Volusian Neapolis
המטבע עם ציור מדרגות רומיות בניאפוליס (שכם) להר גריזים

חיי השומרונים בפרובינקיה יודיאה תחת האימפריה הרומית היו קשים. על אף שלא היו יעד הפגיעה, הם סבלו מהשלכות המרידות היהודיות בין השנים 66 עד 136 לספירה.

במהלך התקופה הזאת הקהילה היהודית נעלמה כמעט כליל פרט לאזור הגליל והבשן. במקומם במרכז התיישבו השומרונים והנוצרים הביזנטיים בעוד הנבטים ובני שבט ע'סאן הנוצרים התיישבו באזורי הספר.

תקופה זו נחשבת לתור הזהב של הקהילה השומרונית. מקדש הר הגריזים שוקם לאחר מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה לערך. עם נסיגת הכוחות הרומיים, שומרון נהנתה מעצמאות מסוימת בין המאות השלישית והרביעית. בבא רבה שהיה מנהיגם באותה העת, בנו של הכהן הגדול של עדת השומרונים, חילק את אדמות האזור שנוהלו על ידי משפחות שומרוניות, ביצע שורת רפורמות וייסד מוסדות ויסד את רוב הטקסים הדתיים. אך העצמאות למחצה הזו נגמרה כאשר כוחות ביזנטיים פלשו לשומרון.

המשך המרידות

התקופה הביזנטית בארץ ישראל הייתה תקופה של קנאות דתית. גזירות קשות נגזרו על השומרונים ועל היהודים. בבא רבה ארגן את המרד, אשר תחילתו הייתה בגירוש גובי המיסים, פעולה שהסתיימה בהצלחה.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מביא את סיפור תחילתו של המרד שהסתיים בהצלחה:

ויהיו לנתנאל שלוש בנים, שם הבכור בבא, והוא בבא רבה, שם השני עקבון ושם השלישי פינחס. ויהי בראותם צרת שבטיהם והמכות אשר הוכו מבית ומבחוץ, ותהי עליהם רוח ה' ויקנאו קנאתו, ויבואו להר קדשם ויחלו להתפלל לפני ה', אשר בידו כל המעשים וכל המזלות, להושיע לנכשלים ולא יוסיף להזניחם עוד.

אחר-כך ירדו אל עם ויקראו: מי לה', אלינו! ויאָספו אליהם כל חורי העם ואציליו, ויבחר בבא מהם שבעה אנשים. אנשי-חיל ובעלי-רוח, וישם אותם שרים על כל העם, ויצוַם לפקוד על כל השבטים וכל המשפחות, ללמדם תורת ה' ושמירת פקודיו ולהיות להם למגן בפני אויביו. ויחזק לבבם, ויאמצם ויחזקם, שלא לשמוע לדברי הגזרות ולא ימוג לבבם. וישמח העם לשמוע כל אלה ויאמרו: כל אשר דברת אתה ואחיך אלינו נעשה. קמו ונצתו כל פסלי הגויים וכל עצביהם; שבו אל ה' בכל לב וישירו וירננו לה' בשירים ובתודות.

ויהי בהשמע הדבר בבית הצרים, כי מרדו בני עדת אפרים במלך ופקידיו, וכי החלו לעבוד את אלהיהם בגלוי ובלי מורך-לב, חרה אפם ויקומו ויערכו בהם מלחמה; ויקם בבא ואחיו עם כל שבעת השרים והנציבים עם אנשיהם וגיבוריהם ויעמדו לנגדם ויעשו בם הרג רב והנותרים ברחו לנפשם, ותהי רוָחה בשומרון ובבנותיה!

סופו של בבא רבה היה שהוזמן לקונסטנטינופול, שם נאסר ומת בכלא בשנת 362 ונקבר.

התקוממות יוסטא

המרד הבא התרחש בשנת 484 בעקבות חששם של השומרונים משמועה כי קברי בניו ונכדיו של אהרן - אלעזר הכהן, איתמר הכהן ופינחס - המסורתיים יועברו למקום אחר על ידי נוצרים. בעקבותיה שומרונים פלשו לקתדרלה של ניאפוליס, רצחו את הנוכחים בה וקטעו אצבעותיו של בישוף טרבינתוס. בהמשך הפולשים המליכו את יוסטא והתקדמו לעבר קיסריה, בה התגוררה קהילה שומרונית גדולה. גם שם נערך על ידי השומרונים רצח נוצרים וכנסיית סנט פרוקופיוס המקומית הוחרבה על ידם וניצחון נחגג על ידי יוסטא בקרקס.

לפי יואנס מללס, השליט על הפלשתינה (dux Palaestinae) אסקלפיאדס הוא זה שהביס את יוסטא, הרג אותו ושלח את ראשו לזנון, קיסר האימפריה הביזנטית. לפי פרוקופיוס, טרבינתוס הלך לדרוש נקמה מן הקיסר בעצמו והקיסר הוא זה שהכניע את המרד. לפי מקורות שומרוניים, זנון (שנקרא אצלם "זית מלך האדום") הוא זה שהתחיל את המרד, אסף את הזקנים ודרש מהם להתנצר, לכשסירבו רצח רבים מהם והפך בית הכנסת השומרוני לכנסייה וקבר בהר גריזים את בנו כך שהמתפללים יתפללו לעבר צלב[1].

יש היסטוריונים מודרניים הסבורים כי המקורות השומרוניים מתארים את האירועים בסדר הפוך להתרחשותם, מכיוון שרדיפות זנון נראות כתגובה למרד והיו צריכות להתרחש אחריו בסביבות שנת 489. כמו כן, נאסר על השומרונים לעלות להר גריזים ובמקום נבנה מגדל תצפית להתריע מאירועים דומים[2][3].

ב-495 כבשה קבוצת שומרונים בהנהגת אישה את הר גריזים, פלשה לכנסיית מריה הקדושה וטבחה בחיל מצב בה. המרד דוכא על ידי פרוקופיוס, השליט הביזנטי של אדסה, שהרג את ראשי המורדים[4].

מרד יוליאנוס בן צבר

מרד גדול יותר שיש המתייחסים אליו כ"המרד הסופי" של השומרונים התרחש ב-529 תחת הנהגת יוליאנוס בן צבר במטרה ליצור ישות עצמאית. הוא נחשב למרד האכזרי כשבישוף העיר ניאופוליס, אמונאס נרצח, הכמרים הנוצריים נחתכו לגזרים ונשרפו יחד עם שרידי קדושים נוצריים.

כוחות יוסטיניאנוס הראשון ביחד עם בני ע'סאן הכניעו אותו: בין 20,000 ל-100,000 שומרונים נהרגו ורבים נלקחו לעבדות. האמונה השומרונית נקבע כאסורה באימפריה הביזנטית.

מרד השומרונים בשנת 556

המרד התחיל בתחילת יולי 556 ונמשך, כנראה, עד 572. במרד הזה יחד עם כוחות יהודים בקיסריה שומרונים תקפו והרגו נוצרים בעיר ולאחר מכן בזזו את הכנסיות. המושל סטפנוס נרצח בביתו ופקודה לדכא את המרד הוטלה על מושל אמאנטיוס רק לאחר שאלמנתו של סטפנוס הגיעה לקונסטנטינופול.

עד אז המרד התפשט עד בית לחם שם המורדים שרפו את כנסיית המולד. המרד היה קטן בהיקף המשתתפים בו ממרד בן צבר[5] והמקורות מדברים על 100 עד 120 אלף שומרונים שנרצחו בדיכוי. רוב העונשים הוטלו במחוז קיסריה בו פרץ המרד[6].

תוצאות המרידות

לאור המרידה האחרונה השומרונים "הוצאו מחוץ לחוק". הם נפגעו בנוסף מן העונשים בעקבות מרד הרקליוס של היהודים ב-629. הרוב שהיה להם בשומרון ובשוליו נעלם וקיימת ההערכה כי הושמדו למעלה ממיליון שומרונים[7]. כשהגיעו המוסלמים הם לא הכירו במעמד השומרונים כד'ימי והיו נתונים לאיסלמיזציה בכפייה בתקופת שלטונו של בית עבאס.

הערות שוליים

  1. ^ Elli Kohen, "History of the Byzantine Jews: A Microcosmos in the Thousand Year Empire", עמ' 26 - 31.
  2. ^ Alan David Crown, "The Samaritans", Mohr Siebeck, 1989, ISBN 3-16-145237-2, עמ' 72 - 73
  3. ^ בשנים 491-518 הייתה התנגשות בחיל המצב בהר גריזים
  4. ^ Elli Kohen, "History of the Byzantine Jews: A Microcosmos in the Thousand Year Empire", עמ' 26 - 31.
  5. ^ Elli Kohen, "History of the Byzantine Jews: A Microcosmos in the Thousand Year Empire", עמ' 26 - 31.
  6. ^ Alan David Crown, "The Samaritans", Mohr Siebeck, 1989, ISBN 3-16-145237-2, עמ' 72 - 73
  7. ^ "The Samaritan community has grown from a small number in 1917 when the population numbered only 146 souls.
    In the 4th and 5th Centuries C.E. the Samaritans numbered 1,200,000 souls living in many locations in Israel, and from southern Syria to Northern Egypt. Slaughter and persecutions from invading forces over the last two thousand years forced a great decline in the population of the Samaritan-Israelites to their small number today.
    מקור:השומרונים ודתם (אנגלית) ראו עמוד 2
בבא רבה

בבא רבה (308–362) - בארמית "השער הגדול" - היה מנהיג בולט של עדת השומרונים במאה ה-4. בבא רבה היה בנו בכורו של הכהן הגדול השומרוני, נתנאל. הוא פעל כנגד הלחץ הרומאי על העדה השומרונית והאיסור על המילה שהוטל על השומרונים. כצעד ראשון הוא פתח בתי כנסת שהיו נעולים. בנה שמונה בתי כנסת חדשים ברחבי השומרון ויזם בניית מקוות טהרה.

בבא רבה ארגן גם את העם השומרוני בארץ ישראל. הוא חילק את הארץ לאחד-עשר מחוזות שהוענקו למשפחות מכובדות. כן מינה מועצה לביצוע פעולות חינוך ולניהול בתי הכנסת כן ומינה שבעה שופטים בכפרי השומרון. הוא חי ב"תקופה השמינית": ל"כרונולוגיה השומרונית" - תולדות ימי השומרונים לפי הרישומים שלהם.

דיר קלעה

דיר קלעה הוא אתר ארכאולוגי מהתקופה הביזנטית, 100 מטר מערבית ליישוב פדואל במערב השומרון. האתר נמצא בשנת 1873 על ידי עורכי הסקר הבריטי לארץ ישראל המערבית מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל. הם גילו שרידי כנסייה בעלת אפסיס וחווה חקלאית על הדרך העתיקה מאנטיפטרוס לסבסטיה. מגדל השמירה שהתגלה במקום מעיד שהיה לתושבי המקום גם תפקיד בשמירת הדרך.

מיקום האתר הוא אסטרטגי וניתן לצפות ממנו על שפלת החוף וגוש דן. למרגלות האתר נמצא האפיק של נחל שילה.

השומרון

חבל השומרון (ערבית: السامرة, תעתיק: א-סאמרה) הוא אזור גאוגרפי היסטורי במרכז ארץ ישראל, אשר מהווה חלק משדרת ההר המערבית. האזור נקרא על שם העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל בימי אחאב.

חבל השומרון מורכב מהר אפרים והרי בנימין, ושטחו מתחלק לנחלות השבטים בנימין, אפרים ומנשה. בצפון הוא גובל בעמק יזרעאל, במזרח בבקעת הירדן, בדרום ביהודה ובמערב בשרון. רוב השטח הררי והפסגות הגבוהות שבו הן הר בעל חצור, הר עיבל והר גריזים.

רוב האזור הועבר לשליטת הרשות הפלסטינית ובו גם יישובים יהודיים בשליטת מדינת ישראל במשטר המנהל האזרחי. חבל השומרון הוא גם שמו של המחוז בממשל הצבאי, ממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו.

מאדמא

מאדמא (בערבית: مدما), הוא כפר פלסטיני השוכן בואדי מדרום להר גריזים שבשומרון ושייך לנפת שכם. מדאמא שוכן בין ההתנחלויות יצהר והר ברכה מעט דרומית לשכם, על כביש 'עוקף שכם'. בין הכפרים בורין ועסירה אל-קבלייה. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית הכפר מנתה 2,128 תושבים בשנת 2016.

מרד הרקליוס

מרד הרקליוס (613-617 לספירה) היה מרד היהודים נגד האימפריה הביזנטית ותמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ישראל. מרד הרקליוס היה המרד האחרון בסדרת מרידות השומרונים וחלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות.

יהודי ארץ ישראל חברו לפרסים במרד נגד הקיסר הרקליוס במטרה לשחרר את ירושלים מהשלטון הביזנטי. השליטה בירושלים נפלה לידי הכוחות היהודים פרסיים בהנהגת בנימין מטבריה, כעבור קרב ומצור בן כעשרים יום. הם אף הגו את תוכנית הפריצה לעיר: פיצוץ החומה על ידי הנחת מטען רב של אבק שריפה בחור קטן שפערו בחומה. תחת הרשאה פרסית, היהודים שלטו בעיר למשך חמש השנים הבאות. באותה העת ישבו ברחבי ארץ ישראל כ-150,000 יהודים, פזורים ב-43 יישובים.

לאורך ההיסטוריה כתבים עתיקים יחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית, על ידי היהודים והסאסאנים, לא רק בירושלים אלא ברחבי המזרח התיכון כולו, דבר שאפשר את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו. לאור זאת בתקופה זו גובשו והוגדרו היהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית. בשנת 638 האימפריה הביזנטית איבדה את השלטון באזור לטובת הערבים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שעמד בראש האימפריה המוסלמית-ערבית, כבש את מסופוטמיה, סוריה, מצרים, ארץ ישראל וירושלים. כשבראשית תקופה זו היהודים שוב התמרדו נגד האימפריה הביזנטית המדכאת.

צומת תפוח

צומת תפוח (קרוי גם "צומת זעתרה") הוא אחד הצמתים המרכזיים בשומרון. הצומת מחבר בין כביש 60 (כביש אורך המקשר בין ירושלים לשכם) לכביש 505 (כביש רוחב המקשר בין ראש העין לפצאל), ומסתעפות ממנו דרכים, צפונה לחווארה, ליישובי גב ההר ולשכם, דרומה לישובי גוש שילה, עפרה, בית אל וירושלים, מערבה לגוש דן ומזרחה לבקעת הירדן ולכביש אלון.

הצומת נמצא כ-10 קילומטרים מזרחית לצומת אריאל ושמו נגזר משם ההתנחלות הסמוכה, כפר תפוח. הצומת בנוי כיום כמעגל תנועה.

מסילת ראש העין – אריאל צפויה לחבר את צומת תפוח לתל אביב.

שבט ע'סאן

שבט ע'סאן (ערבית: غسان או غساسنة. נכתב גם 'גסאן'. נהגה כמו "רסאן") הוא שבט ערבי שמוצאו בחלקו הדרומי של חצי האי ערב.

במאות הראשונות לספירה הנוצרית (לפני הולדת מוחמד) היגר השבט לאזור הסהר הפורה, התיישב באזור שהיום נמצא בשליטת סוריה וירדן, קיבל על עצמו את הנצרות וקיים שלטון מקומי תחת האימפריה הביזנטית. בירתם הייתה בעיר גביתה ברמת הגולן (כיום בסמוך לקו הגבול, בצידו הסורי). השבט סייע למלחמות הביזנטים כנגד אויביהם מבחוץ, אך גם לדיכוי מרידות של מיעוטים פנימיים, כמו מרידות השומרונים והמרד היהודי-פרסי. שלטונם הסתיים עם הכיבוש המוסלמי של סוריה ושטחים נוספים מהאימפריה הביזנטית.

חשיבותו ההיסטורית של שבט זה היא בכך שהיווה חוליה מקשרת בין השבטים הערביים של חצי האי ערב, טרם עלייתו של מוחמד, לבין האימפריות של אותה תקופה - הפרסים והביזנטים.

הנצרות שאימץ השבט הייתה בעיקר מונופיזיטית (דחיית הטבע הכפול של ישו כגשמי-אנושי וגם אלוהי), תפיסה קרובה יותר למונותיאיזם של היהודים והשומרונים בסביבתם, וגם למונותיאיזם שהתפתח באסלאם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.