מרטין לותר

מרטין לותר (גרמנית: Martin Luther; ‏ 10 בנובמבר 148318 בפברואר 1546) היה נזיר, כומר, מלחין ותאולוג גרמני בעל דעות אנטישמיות, המייסד וההוגה הראשון במעלה של הנצרות הפרוטסטנטית ויוצרו של הכוראל.

לותר חולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית עם פרסום חיבורו "95 התזות" בו כפר בקיומו של כור המצרף וכפר ביכולתה של הכנסייה למכור שטרות מחילה עקב עקרון הפרה-דסטינציה. בעקבות זאת נודה על ידי האפיפיור לאו העשירי. לאחר ששרף לותר את הבולה האפיפיורית בפומבי, ונעשה לו שימוע בידי הקיסר קרל החמישי, הוטל עליו גם חרם קיסרי. בתגובה ניסח ופרסם לותר את עיקריה הבסיסיים של הפרוטסטנטיות, ששימשו מסד לממשיכיו וגם ליריביו בתוך הזרם במאות הבאות, כולל העקרון לפיו המקרא ניתן לפירוש עצמאי ללא מסורת הכנסייה, כי הגאולה מושגת באמצעות האמונה לבדה ועוד.

בזכות תרגומו לשפה המדוברת הגרמנית של הברית החדשה מלטינית ומאוחר יותר גם של הישנה הפכו כתבי הקודש לנגישים יותר לאוכלוסייה דוברת-הגרמנית.

מרטין לותר
Martin Luther
Lucas Cranach (I) workshop - Martin Luther (Uffizi)
מקום קבורה גרמניה ויטנברג שבגרמניה
מקום מגורים Banner of the Holy Roman Emperor (after 1400).svg אייסלֶבֶּן, סקסוניה, האימפריה הרומית הקדושה
ידוע בשל מייסד הנצרות הפרוטסטנטית
השכלה בית הספר במגדבורג, אוניברסיטת ארפורט
שנות הפעילות 15171546
תואר תואר שני במשפטים, פרופסור לתאולוגיה
השקפה דתית נצרות

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

נולד ב-10 בנובמבר 1483 באייסלֶבֶּן (Eisleben) שבגרמניה, בן למשפחת איכרים - דבר שתמיד הדגיש (על אף שככל הנראה היה מדובר במשפחה אמידה למדי). אביו, האנס לותר, היה כורה נחושת במכרות מאנספלד (יש הגורסים כי היה בעליו של המכרה). ואולם, האב חפץ שבנו מרטין יגדל ויקנה השכלה. מאותו צורך מימן את לימודיו בבית ספר יסודי ובתיכון באזור. לותר למד במגדבורג בבית ספר שהופעל על ידי "אחי החיים השיתופיים" ("Brüder vom gemeinsamen Leben", בלטינית Fratres Vitae Communis), קבוצה מתוך הזרם של "ידידי אלוהים" שפעלו בארצות השפלה ועמק הריין, ניסו לעשות שינוי בדרך הפולחן הנוצרית, חיו חיי שיתוף ועסקו בהוראה. מתוך הקבוצה הזו צמח תומאס א-קמפיס שחיבר את "חיקוי ישוע". רמזים להשפעת הקבוצה ניתן למצוא בהטפותיו של לותר כשבגר. מאחי החיים השיתופיים למד שעליו לדאוג שאלוהים יהיה לצדו. האדם הוא קטן ואלוהים גדול, האדם רע והאלוהים טוב. מאחר שאלוהים טוב הוא כועס על הרוע הטמון באדם, ומאחר שהוא גדול כעסו גדול מאד. גם ישו הוא שופט בעל אמות מידה מחמירות. גורלם של החוטאים לגיהנום. לפי פאולוס הישועה היא באמונה ולא במעשים ולכן לא יעזרו כתבי מחילה למנוע את רוע הגזירה. בגיל 17 החל לותר ללמוד משפטים באוניברסיטת ארפורט, ובשנת 1505 הוסמך כ"מאגיסטר ארטיום" (תואר שני). בשלב מסוים בלימודיו הגיע לותר למסקנה שהנוצרים אינם נגאלים בכוח מעשיהם שלהם, אלא בזכות "החסד" האלוהי המוענק להם. החסד מוענק לבני האדם בזכות האמונה בלבד (sola fide), אולם בסופו של דבר גם האמונה עצמה היא מתת משמים. יש ויכוח בין החוקרים מתי התרחשה תפנית יסודית זו באמונתו, שסללה את הדרך להתנגשותו עם האמונה הקתולית המקובלת. בקיץ 1505 מכר לותר את ספריו, ונרשם למנזר האוגוסטיני בארפורט. הדבר הפתיע את ידידיו והכעיס מאוד את אביו, שחפץ לראותו מלומד מובחר. האגדה מספרת כי נרשם למנזר לאחר "התגלות" אלוהית שהייתה לו. מאוחר יותר הסביר שמקרי מוות רבים שאירעו בקרבתו באותה עת השפיעו עליו לחשוב על משמעות החיים ולחפש תשובה במנזר. בשנת 1507 הוסמך לכומר.

פרסום 95 התזות כנגד הנצרות הקתולית והרדיפה בעקבותיהן

Reformation globe in Wittenberg (1)
גלובוס הרפורמציה בכיכר השוק בויטנברג לרגל 500 שנה לרפורמציה

בשנת 1508 התמנה לותר כחבר צוות באוניברסיטה החדשה של ויטנברג, שנוסדה רק שש שנים קודם לכן. בשנת 1510 ערך ביקור צלייני ברומא, שם הופתע מהאווירה החילונית שאפיינה את העיר. הוא חזר לוויטנברג והמשיך ללמוד עד לקבלת תואר ד"ר לתאולוגיה. לבסוף קיבל משרה באוניברסיטת וויטנברג בקתדרה ללימודי התנ"ך, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו. באותן שנים, אולי עוד ב-1509, החל בלימוד שיטתי של השפה העברית, ששליטתו בה שיחקה תפקיד חשוב בתרגום התנ"ך שערך אחרי כן. לותר העיר פעם אודות תרגומי המקרא שאף הברית החדשה הכתובה יוונית הייתה ספוגה צורות לשוניות עבריות, ועל כן "העברים שותים מן המעיינות, היוונים מן הערוצים והלטינים מן השלוליות" (Ebreos ex fontibus bibere, Graecos ex rivulis, Latinos autem ex lacunis). במקביל, הזהיר מנטייתם של מלומדי עברית נוצרים לקבל את הפרשנות הרבנית כחלק מלימודיהם ולהפיץ בקרב קהלם את מה שראה כהבנה המוטעית של "המורדים באל והמסלפים... אויביו של בן דוד."[1]

אלברט מברנדנבורג כבר כיהן כבישוף אולם חשק במשרת בישוף נוספת. על מנת לממן את התשלום (סימוניה) שהיה צריך לתת לאפיפיור, מכר כתבי מחילה (מחילה ש"נמכרה" על ידי כמרים תמורת כסף), שמחצית הפדיון הגיעה לכיסו והמחצית השנייה לבניית כנסיית פטרוס הקדוש ברומא.

ב -31 באוקטובר 1517 פרסם לותר את "95 התזות" שלו. הנושא העיקרי היה התנגדות למכירת ה"אינדולגנציות", בנוסף הוא עירער על הצורך בתפילת המיסה ואמר שמספיקה סעודת האדון, כי ישו אמר "זהו בשרי" ומכאן שלחם הקודש הוא כבר בשרו של ישו ואין צורך שכומר ישא תפילה על מנת להופכו לכזה. גם לגבי היין טען לותר כי ישו אמר "שתוהו כולכם" כולם ולא רק הכומר. לותר צימצם את הסקרמנטים ההכרחיים לשניים, טבילה וסעודת האדון ואילו לדבריו הנישואים, המשותפים לבני כל הדתות אינם סקרמנט. בנוסף, טען שאין צורך בנזירים, התנזרות או מנזרים. וכי את התפילה צריך לערוך בגרמנית, שפת העם.

החיבור נכתב במקור בלטינית, שהייתה שגורה בפי המלומדים ואנשי הכמורה בלבד, כדי שהמסמך יעורר שיח פנים-כנסייתי מבלי לעורר פולמוס ציבורי. חלק ניכר מהחוקרים אינם מקבלים את האמונה הרווחת, לפיה הצמיד לותר את ה"תזות" במסמרים לדלתות הכנסייה שלו, והדבר אף איננו מוזכר בכתביו. התזות נפוצו במהירות רבה בזכות ההמצאה החדשה, מכונת הדפוס, ונודעו ברחבי גרמניה. בעוד ש-95 התזות יכולות אולי להיחשב כקריאת תיגר נגד מנהג פסול אחד בלבד, הרי שבשלוש המסות שפרסם לותר שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1520, ובהם הוא מציג את עיקרי התאולוגיה הלותרנית כבר היה ברור שכוונתו למהפכה דתית טוטאלית. בתגובה לחיבוריו של לותר הוציא האפיפיור לאו העשירי ביוני 1520 כתב גינוי נגדו. בדצמבר באותה השנה שרף לותר בראש חוצות את הבולה האפיפורית, ואף הגדיל לעשות כשהשליך לתוך המדורה את ספר הקאנון של הכנסייה הקתולית. בעקבות האירועים האחרונים הופצו והודפסו ספריו של לותר בגרמנית בכל רחבי גרמניה, כשעימם מופצים תחריטי עץ סאטיריים נגד הכנסייה הקתולית.

במקרים קודמים של ניסיונות למהפכה דתית נלחמה הכנסייה במהפכנים, כמו בפרשת יאן הוס ובפרשת ג'ון וייקליף, בתחילת הפרשה של לותר נמנעה הכנסייה מלנקוט אמצעים נגד המהפכן, משום דרישתו של שליט נסיכות סקסוניה בה התגורר לותר, פרידריך "החכם". פרידריך דרש שלותר יעמוד לדין על אדמת גרמניה וכן שתהיה לו הזכות להגן על עמדתו בפני הקיסר. דרישתו המתריסה נענתה על ידי הכנסייה, כיוון שנסיך סקסוניה היה אחד מהאלקטורים הבוחרים את הקיסר המיועד לרומא, וכוחו הפוליטי בקיסרות היה רב. לותר הוזמן להופיע באפריל 1521 בפני הדיאט הגרמני והקיסר קרל החמישי שנבחר זה עתה. הדיאט באותה השנה נערך בעיר וורמס, ובמסעו לשם ליוו את לותר המונים מריעים. לותר התייצב בפני הקיסר וכל גדולי הקיסרות וסירב לחזור בו מדבריו. בסיום הכינוס טבע את האמרה המפורסמת שלו: "כאן אני עומד, איני יכול אחרת" (יש הסבורים שמדובר באגדה).

הקיסר קרל החמישי הכריע בעד הכנסייה והוציא צו קיסרי ("האדיקט מוורמס") שבו גינה את לותר ודעותיו והטיל עליו את חרם הרייך, שהתיר את דמו לכל. לותר נמלט עם אנשיו והסתתר בטירת וארטבורג, שם גידל את זקנו, התלבש כאביר והתחזה לכזה. בתקופת שהותו בטירה החל בתרגום התנ"ך והברית החדשה מיוונית לגרמנית. תומכיו עוררו מהומות בוויטנברג, עד שחזר לעיר במרץ 1522 והרגיע את הקהל המתפרע בשורה של דרשות.

מלחמת האיכרים ואחריה

לותר היה מעורב ב"מלחמת האיכרים" שהתחוללה בין השנים 1525-1524, משום שהאיכרים ביקשו להצדיק חלק מדרישותיהם על סמך הגותו. כאשר החלו האיכרים להפגין אלימות, תמך לותר בנסיך שהשליט סדר בכוח, על אף שחשב שחלק מתביעותיהם היו צודקות. הוא הוקיעם בקונטרס "נגד אספסוף-האיכרים השש אלי גניבה ורצח" ואימץ את ידי הנסיכים לדכאם ללא רחם. תמיכתו בנסיכים גרמה לרבים מתומכיו לנטוש אותו. ואולם, לאחר שדיכאו הנסיכים את מרד האיכרים, הייתה בידי אלה שתמכו בלותר, השפעה רבה על התפתחות הלותרניות. בתוך המהומה נישא לותר בשנת 1525 לנזירה לשעבר, קתרינה פון בורה ונישואיו היו מאושרים. אשתו הפכה לתומכת העיקרית בפעילותו הנמרצת. ללותר ואשתו נולדו שישה בנים ובת אחת, אליזבת, שמתה כתינוקת. באותן שנים פרסם גם ספרים רבים: "חירותו של האדם הנוצרי" - 1519, "קול קורא לאצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" - 1520, "על שבייתה הבבלית של הכנסייה" - 1520, "על הסמכות הארצית" - 1523, ו"על עבדות הרצון" - 1525. כן כתב ספר קצר, שזכה לפופולריות רבה, בשם "קטכיזם" - Catechism - מקראה לדת הנוצרית.

לותר גיבש את עקרונות הרפורמה שלו בוועידת אוגסבורג בשנת 1530, אך לא הורשה להציג את עמדתו בכינוס הדיאט הגדול, בשל החרם שהוטל עליו. הוא השאיר את המשימה בידי חברו הטוב פיליפ מלנכתון, שהיה המנסח השיטתי של הדוקטרינות של הרפורמציה הלותרנית. בשנת 1534 סיים לותר את תרגום התנ"ך לגרמנית. הוא זכה לתמיכה של שליטים ורמי מעמד רבים, כיוון שהעניק להם חופש מפיקוח הכנסייה, ואף הבטיח להם שליטה על קרקעות שהיו ברשות הכנסייה בעבר.

בחורף שנת 1546 הוזמן לותר להכריע בסכסוך בין שני רוזנים באזור מאנספילד שבו נולד. הוא נסע לשם ופתר את הסכסוך.

לותר נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1546, באייסלֶבֶּן.

יחסו ליהודים

ב-1523 פרסם לותר את חיבורו "אודות היות ישו יהודי מלידה" (Dass Jesus Christus ein geborener Jude sei), בו האשים את הממסד הקתולי ברדיפה ובהתאכזרות ליהודים וטען כי סירובם להתנצר נובע מהדוגמה הרעה שקיבלו מהכנסייה. "כולי תקווה שעת ינהגו ביהודים בידידותיות ובאחווה, ישובו לאמונת אבותיהם ונביאיהם ויהיו נוצרים טובים... אם השליחים, שהיו כולם יהודים, היו נוהגים בגויים כפי שאנו נוהגים ביהודים, לא היה אף גוי מקבל את הנצרות."[2]

בשנת 1537 הלחץ של חצר האפיפיורות עליו נתן את אותותיו. לותר ייחס ליהודים ניסיון לנצל את הקרע בכנסייה כדי להעלות מחדש שאלות לגבי משיחיותו של ישו. ב-1543 כתב לותר את ספרו "על היהודים ושקריהם", כתב שטנה חריף גדוש בשנאת ישראל, בו נטען כי היהודים הם "מרעילי בארות וחוטפי ילדים". בחלק האחד-עשר של החיבור הוא עונה לשאלה 'מה עלינו, הנוצרים, לעשות ביהודים?':

  • להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם.
  • להחריב את בתיהם.
  • לשרוף את ספרי התפילה שלהם ואת התלמוד.
  • לאסור על רבניהם ללמד.
  • לאסור עליהם לנוע בדרכים הראשיות.
  • להחרים את רכושם ולאסור עליהם לעסוק במסחר.

כן הוא כתב כתבי פולמוס כנגד האפיפיורות, וכנגד האגף הרדיקלי שבתנועת הרפורמציה - האנאבפטיסטים.

כתבים עיקריים

Tomus secundus omnium operum
Tomus secundus omnium operum, 1562

הכתבים הבאים, מהידועים ורבי-ההשפעה שבכתבי לותר, הופיעו בתרגום לעברית, בספר "מרטין לותר: ארבעה כתבים תאולוגיים", בהוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.

  • "דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה ('95 התיזות'), 1517". (שפת המקור: לטינית)
  • "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית - על שיפור מצב הנצרות, 1520". (שפת המקור: גרמנית)
  • "על השביה הבבלית של הכנסייה, פרלוד, 1520". (שפת המקור: לטינית)
  • "על חירות האדם הנוצרי, 1520". (שפת המקור: לטינית)

השפעות

כמייסד הנצרות הפרוטסטנטית והכוראל, הייתה לתורתו של לותר השפעה מרכזית על כל תרבות המערב. לותר חולל מהפכה תאולוגית שהעמידה את היחיד במרכז ושחררה אותו ממרותה וסמכותה של הכנסייה. שינוי מהותי זה גרר אחריו שינויים מרחיקי לכת בתפיסת עולם, במבנים חברתיים ובמערכת יחסי הכח בתוך התרבות.

השפעה על היהודים

אחרי הגירוש הטראומטי מספרד הצטייר כיבושה של ארץ ישראל בידי העות'מאנים, בשנת 1517, כתפנית מהפכנית לטובה בגורלם של היהודים. יחסו האוהד של השלטון העות'מאני בארץ לעליית היהודים תרמה להתעוררות של תסיסה משיחית רבתי, מן הגדולות הידועות לנו בתולדות עם ישראל. תסיסה זו לובתה גם בהשפעת התמורות המהפכניות שהתחוללו בעולם הנוצרי, בעקבות קריאת התיגר של מרטין לותר על הכנסייה הקתולית. הידיעות המרעישות על כך הגיעו אפילו לארץ ישראל, כפי שמעידים דבריו של המקובל רבי אברהם הלוי, שעמד בראש הישיבה הספרדית בירושלים: "והנה עתה מקרוב באו לירושלים יהודים נאמנים מארצות אשכנז ובוהמיה... עניינם מן האיש... אשר שמו מרטין לוטר... שהתחיל שנת הרפ"ד (1524) לחלוק על דת הערלים ולהראות להם כי שקר נחלו אבותיהם".

  • באופן אירוני, היהודים אימצו את אחד מלחניו של לותר לפיוט הידוע המושר לאחר הדלקת נרות החנוכה, "מעוז צור", המדבר על הצלת היהודים מידי אויביהם. למרות, ואולי בגלל עמדותיו האנטישמיות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מרטין לותר, ארבעה חיבורים תאולוגיים, תרגום: רן הכהן, הוצאת רמות, 2001
  • מרטין לותר, ארבעה חיבורים תאולוגיים, תרגום: רן הכהן ותמר צ'ולקמן, הוצאת מאגנס, 2018
  • מירי אליאב פלדון, הרפורמציה הפרוטסטנטית, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1997

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Stephen G. Burnett, Martin Luther and Christian Hebraism, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016.
  2. ^ מרטין לותר, Dass Jesus Christus ein geborner Jüde sei.
15 בינואר

15 בינואר הוא היום ה-15 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 350 ימים (351 בשנה בשנה מעוברת).

1965 בארצות הברית

1965 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 189 שנה מיום היווסדה.

אוניברסיטת האלה-ויטנברג

אוניברסיטת מרטין לותר הַאלֶה-ויטנברג (בגרמנית: Martin-Luther-Universität Halle-Wittenberg בקיצור MLU) היא אוניברסיטה ציבורית למחקר בעלת קמפוסים בערים האלה וויטנברג במדינת סקסוניה-אנהלט שבגרמניה. האוניברסיטה נוסדה ב-1817 כתוצאה מאיחודן של אוניברסיטת ויטנברג (שנוסדה ב-1502) ואוניברסיטת האלה (1694) וקרויה על שמו של מייסד הנצרות הפרוטסטנטית, מרטין לותר, שהיה פרופסור באוניברסיטת ויטנברג. עיקר מבני ההוראה והמחקר של האוניברסיטה נמצאים בהאלה, בעוד שבוויטנברג נמצאים מרכזי הכנסים והסמינרים.

אנדרטת מרטין לותר קינג

אנדרטת מרטין לותר קינג (באנגלית: Martin Luther King, Jr. Memorial) היא אנדרטה בוושינגטון, בירת ארצות הברית, לזכרו של המנהיג והכומר מרטין לותר קינג. האנדרטה, מן החדשות ביותר בוושינגטון, נחנכה בשנת 2011. זוהי האנדרטה הראשונה שהוקמה באזור המול בוושינגטון לאפריקאי אמריקאי, והרביעית בלבד שם לאישיות שלא כיהנה כנשיא ארצות הברית.

ג'יימס ארל ריי

ג'יימס ארל ריי (באנגלית: James Earl Ray;‏ 10 במרץ 1928 - 23 באפריל 1998) היה רוצחו של לוחם זכויות האדם מרטין לותר קינג, בו ירה למוות ב-4 באפריל 1968 בממפיס, טנסי. ריי הוצב פעמיים בראש רשימת המבוקשים של ה-FBI.

מעט יותר מחודשיים לאחר מות קינג, ב-8 ביוני 1968, ריי, אסיר אשר נמלט מבית הסוהר המדיני של מיזורי שנה לפני ההתנקשות, נתפס בנמל התעופה לונדון הית'רו שבלונדון כשניסה לעזוב את הממלכה המאוחדת עם דרכון קנדי מזויף על שם רמון ג'ורג' סנייד. ריי הוסגר במהירות למדינת טנסי והואשם ברצח מרטין לותר קינג. הוא הודה ברצח ב-10 במרץ 1969 (על אף שהכחיש את ההודאה לאחר שלושה ימים), ונגזרו עליו 99 שנות מאסר.

ב-10 ביוני 1977, ריי נמלט, יחד עם עוד שישה אסירים, מבית סוהר בטנסי, זמן קצר לאחר שהעיד בפני ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות וטען כי הוא לא ירה בקינג. בעקבות הבריחה מהכלא, ריי הופיע שוב בראש רשימת המבוקשים של ה-FBI ב-11 ביוני. ב-13 ביוני, ריי ושאר האסירים נתפסו ונכלאו מחדש, ותקופת המאסר של ריי הוארכה במספר שנים. ד"ר ויליאם פפר שימש כעורך דינו של ג'יימס ארל ריי עד למותו של ריי ולאחר מכן המשיך מטעם משפחת קינג.

בשנת 1997, בנו של מרטין לותר קינג, דקסטר קינג, נפגש עם ריי ותמך בפומבי במאמציו של ריי לקבלת משפט חוזר.

ריי מת בבית הסוהר ב-23 באפריל 1998 בגיל 70 מסיבוכים הקשורים במחלת כליות, שנגרמו על ידי הפטיטיס C, אשר נגרם כנראה כתוצאה מעירוי דם, שניתן לו לאחר שנדקר בבית הסוהר שבטנסי. ניתוח שלאחר המוות אישר כי ריי מת עקב כשל בכבד.

בדצמבר 1999 נתבע לדין אזרחי מסעדן בשם לויד ג'ואורז מהעיר ממפיס על לקיחת חלק ברציחתו של מרטין לותר קינג. ג'ואורז נמצא אשם וחויב לשלם פיצויים על סך של 100 דולרים, אותם קיבלו כדי למנוע טענות שהתביעה הוגשה מטעמים כלכליים.

האלה

הַאלֶה על נהר זאלֶה (Halle an der Saale) היא עיר בת כ-230,000 תושבים במדינת סקסוניה-אנהלט בגרמניה, והיא העיר בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר במדינה זו.

ביחד עם לייפציג המרוחקת ממנה רק 40 קילומטרים יוצרת האלה אזור מטרופוליני. האלה היא עיר מסחר חשובה. אוניברסיטת מרטין לותר והאקדמיה למדעים לאופולדינה שבעיר הקנו להאלה גם מוניטין אקדמיים. האלה היא גם נקודה חשובה ברשת הרכבות בגרמניה.

בהאלה נולד המלחין גאורג פרידריך הנדל והמדינאי יוהאן פרידריך שטרואנזה.

המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות

המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות (באנגלית: March on Washington for Jobs and Freedom. או "המצעד הגדול לוושינגטון" - "The Great March on Washington") הייתה הפגנה למען זכויות אדם ושוויון תעסוקתי לאפרו-אמריקאים בארצות הברית. המצעד התקיים ב-28 באוגוסט 1963, במלאת מאה שנה ל"הצהרת האמנציפציה" על ידי אברהם לינקולן. המצעד אורגן על ידי קואליציה של ארגוני זכויות אדם והיווה מפעל מרכזי במאבק התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. שיא האירוע היה נאומו ההיסטורי של מרטין לותר קינג "יש לי חלום". במצעד השתתפו בין 200,000 ל-300,000 איש, רובם אפרו-אמריקאים והאחרים בני מיעוטים אחרים ולבנים. במצעד השתתפו גם ידוענים רבים בכללם מרלון ברנדו, צ'רלטון הסטון, סידני פואטייה, הארי בלפונטה, לנה הורן ועוד.

המצעד קידם את העברת חוק זכויות האזרח (1964) וחוק זכות ההצבעה (1965) בקונגרס שיזם ממשל קנדי ושהוצאו לפועל לאחר מותו על ידי ממשל ג'ונסון.

הרפורמציה הפרוטסטנטית

הרפורמציה הפרוטסטנטית (לטינית: Reformatio) הייתה תמורה דתית רחבת-היקף שהתחוללה באירופה במאה ה-16 ובמאה ה-17, במהלכה קמו והתבססו פלגים נוצריים חדשים שדחו את סמכותה של הכנסייה הקתולית, הן על בסיס אי-קבלת עיקרי אמונה שונים והן מתוך האשמה בשחיתות וריקבון. הם נודעו בשם הכולל פרוטסטנטים, והבולט מבין מנהיגיהם היה הכומר והמתקן הדתי איש סקסוניה מרטין לותר. בנוסף לו פעלו אולריך צווינגלי וז'אן קלווין בקונפדרציה השווייצרית הישנה ורבים אחרים ביתר היבשת. תחילת הרפורמציה מתוארכת לרוב לתליית 95 התזות בידי לותר ב-31 באוקטובר 1517. הוגים שתבעו שינוי מעמיק בכנסייה, כמו יאן הוס וג'ון ויקליף, פעלו כבר קודם, אך רק הרפורמציה של המאה ה-16 הצליחה לחולל תנועה בת-קיימא לטווח ארוך ובהיקף נרחב.

למרות עמדתם המשותפת נגד הכנסייה הממוסדת ומספר עקרונות עליהם הסכימו כולם – עליונות האמונה על המעשה הדתי, ביסוס הנוהג הכנסייתי על כתבי הקודש לבדם ועוד – התקיימו מגוון תפישות בקרב המתקנים, שהראשיות ביניהן התפתחו לנצרות הלותרנית והנצרות הקלוויניסטית. בנוסף לזרם המרכזי, קמו גם קבוצות קיצוניות כמו האנאבפטיסטים. באנגליה, לבשה דחיית סמכות האפיפיור את דמותה המתונה מאוד של הכנסייה האנגליקנית. הפרוטסטנטים צברו אוהדים בנחלות רבות, בעיקר בצפון אירופה, והיבשת נגררה לשורת מלחמות עקובות מדם; במקביל התחוללה בקרב הקתולים תחייה משמעותית, הקונטרה-רפורמציה. שלום וסטפליה ב-1648 מקובל כאירוע שסיים את התהפוכה הדתית. השלכותיה ארוכות הטווח של הרפורמציה, בנוסף להתבססות הפלגים השונים של הנצרות הפרוטסטנטית, התבטאו בתמורות פוליטיות וחברתיות עמוקות ששינו את פניה של אירופה.

התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח

התנועה האמריקנית לזכויות האזרח (באנגלית: Civil Rights Movement) הייתה תנועה חברתית שניהלה מאבק ארוך, לא אלים בעיקרו, למען זכויות אזרח שוות ולהפסקת הפרדה ואפליה גזעית במסגרת החוק, בעיקר לאזרחים האפרו-אמריקאים של ארצות הברית.

תנועות רבות נוספות בארצות הברית נקראו בשמות דומים, אבל מונח זה משמש בעיקר לתיאור המאבקים בין 1955 ו-1968 לסיום האפליה כנגד אפרו-אמריקאים ולסיום ההפרדה הגזעית, במיוחד במדינות הדרום.

הלינץ' באמט טיל באוגוסט 1955, והחלטת אימו להשאיר את ארון הקבורה פתוח, כך שהאכזריות שבה נרצח בנה תהיה גלויה, הובילה להתגייסות של הקהילה האפרו-אמריקאית ברחבי המדינה.

התנועה אופיינה בקמפיינים נרחבים של אי-ציות אזרחי. מחאות לא-אלימות ואי-ציות אזרחי שהבליטו את אי השוויון של אפרו-אמריקאים. צורות של מחאה או אי-ציות אזרחי כללו חרמות כמו חרם האוטובוסים של מונטגומרי באלבמה (1955-56); סירוב לשלם קנס על ישיבה במקום המיועד ללבנים בלבד (פטרישה סטיבנס דיו), מחאות-ישיבה (sit-ins) כמו מחאת הישיבה בגרינסבורו בקרוליינה הצפונית (1960) או המחאה ב-נאשוויל, טנסי; צעדות כמו צעדת בירמינגהם והצעדות מסלמה למונטגומרי באלבמה (1965); וכן מגוון גדול של פעילויות לא אלימות אחרות.

בשנות ה-1960 התנועה לזכויות האזרח ביצעה שתדלנות מול הקונגרס כדי להעביר מספר חוקים לביטול פרקטיקות מפלות. חוק זכויות האזרח מ-1964 אסר בצורה מפורשת הפליה על רקע גזע, צבע-עור, דת, מגדר או מוצא לאומי בתעסוקה; סיים יישום לא-שוויוני של דרישות של רישום מצביעים; ואסר על הפרדה גזעית בבתי ספר, בדיור או במקומות עבודה. חוק זכות ההצבעה מ-1965 שיקם והגן על זכויות בחירה עבור מיעוטים על ידי מתן הרשה לפיקוח פדרלי על רישום תושבים ובחירות באזורים שבהם הייתה היסטוריה של

תת-ייצוג של מיעוטים כבוחרים. חוק הדיור ההוגן (Fair Housing Act) מ -1968 אסר על הפליה במכירה או השכרה בתחום הדיור. אפרו-אמריקאים נכנסו מחדש לפוליטיקה במדינות הדרום, וברחבי המדינה אנשים צעירים קיבלו השראה להשתתף בפעילות.

הופעת "תנועת הכוח השחור" (Black Power movement) שהתקיימה בשנים 1965–1985, ביקרה את ההנהגה השחורה בגלל הגישה של שיתוף פעולה עם הממשל והלבנים ובגלל דרכי הפעילות הלא-אלימות, ודרשה תחת זאת עצמאות פוליטית וכלכלית של הקהילה השחורה.

ייצוגים פופולריים רבים של התנועה מתמקדים בדמותו של מרטין לותר קינג שזכה בפרס נובל לשלום בשנת 1964 על הישגיו בתנועה. עם זאת יש חוקרים הטוענים כי התנועה הייתה מגוונות מידי מכדי לייצג אותה על ידי אדם ארגון או אסטרגיה בודדים. במאבקים למען זכויות אזרח שוות היו שותפות קבוצות רבות מלבד קהילות של אפרו-אמריקאים, בהן ניתן למנות תנועות רעיוניות כמו הליברלים או הקומוניסטים בארצות הברית, או תנועות שניסו לייצג את האינטרסים של קבוצות מסוימות שמולן התקיימה (ולעיתים עדיין מתקיימת) אפליה מצד החוק, או התייחסות מפלה ושוביניסטית מצד קבוצות אחרות. בין הקבוצות הללו ניתן למנות נשים, מקסיקנים, אינדיאנים, יהודים ולהט"בים.

ויטנברג

ויטנברג (בגרמנית: Wittenberg; רשמית: Lutherstadt Wittenberg לאמור עירו של מרטין לותר), היא עיר במדינת סקסוניה-אנהלט שבגרמניה, על נהר אלבה. העיר מונה כ-50,000 נפש.

חשיבותה ההיסטורית והתרבותית של העיר נובעת מכך שהייתה מקום מושבו של הנסיך הבוחר של סקסוניה ומכך שבאוניברסיטת ויטנברג לימד מרטין לותר, אבי הרפורמציה הפרוטסטנטית, עובדה שהפכה את האוניברסיטה והעיר למרכז הרפורמציה בגרמניה. משנת 1996, מספר אתרים הקשורים בלותר וברפורמציה מהווים אתר מורשת עולמית.

חרם האוטובוסים של מונטגומרי

חרם האוטובוסים של מונטגומרי (באנגלית: Montgomery Bus Boycott), היה אירוע מחאה פוליטית שנערך במונטגומרי, אלבמה מצד ארגונים של אפרו-אמריקנים במטרה לכפות על רשויות התחבורה העירוניות את הפסקת מדיניות ההפרדה הגזעית. מאבק זה הוביל בסופו להחלטה (Browder v. Gayle) של בית המשפט העליון של ארצות הברית לקבוע ב-13 בנובמבר 1956 כי הפרדה גזעית נוגדת את חוקת ארצות הברית.

החרם החל, כאשר סירבה רוזה פארקס לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. באוטובוסים של מונטגומרי ישבו הלבנים בחלקו הקדמי של האוטובוס והשחורים בחלקו האחורי. כאשר נגמר המקום בחלק הלבן התיישבו לבנים בחלק האחורי והנהג היה מורה לשחורים לקום. רוזה פארקס סירבה לקום ממקומה בחלק השחור של האוטובוס ב-1 בדצמבר 1955. בעקבות מעשה זה נעצרה, נשפטה והורשעה.

האירוע נתפש כהזדמנות מושלמת בעיני א.ד. ניקסון, נשיא הסניף המקומי של NAACP במונטגומרי. ניקסון תר משך זמן מה אחר מועמד מתאים, ודחה את אימוצם של כמה שחורים שסירבו לפנות מקומם קודם לכן (דוגמת קלודט קולווין), שכן סבר כי לא יתאימו לשמש נציגים למאבק. פארקס, לעומת קודמיה, הלמה את שאיפותיו של ניקסון וזה הוסיף ובחר כדוברם של השחורים במרטין לותר קינג, שהיה תושב טרי במקום. קינג היסס תחילה, אך תחת לחצו של ניקסון אימץ את התפקיד.

בעקבות מעצרה של פארקס, הכריזה האגודה על חרם נגד חברת האוטובוסים שנמשך 381 ימים. החרם במונטגומרי נסמך על העובדה כי חלק ניכר מנוסעי האוטובוסים בעיר היו שחורים. היענותם של התושבים השחורים לקריאה לחרם הובילה להפחתה ניכרת במספר הנוסעים ולהפסדים ניכרים לחברת האוטובוסים העירונית. השחורים הלכו בעיקר ברגל, ובנוסף ראשי הקהילה השחורה אירגנו מערכת של הסעות באמצעות בעלי מכוניות שחורים מתנדבים, ואף דאגו לביטוח רכב למכוניות המתנדבות בלוידס של לונדון לאחר שחברות הביטוח המקומיות, בלחץ העירייה, ביטלו את פוליסת הביטוח של הרכבים.

לאחר שהרשויות העירוניות עצרו את מרטין לותר קינג עורר הדבר מחאה ציבורית בארצות הברית כולה. לבסוף, בעקבות החלטת בית המשפט העליון שונו החוקים העירוניים ואפשרו לשחורים לשבת באוטובוסים היכן שרצו.

יום מרטין לותר קינג

יום מרטין לותר קינג (באנגלית: Martin Luther King Day) הוא יום חג לאומי בארצות הברית, המציין את הולדתו של הכומר האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג ג'וניור. נחגג ביום שני השלישי בחודש ינואר, בסמוך ליום הולדתו האמיתי של קינג (15 בינואר). זהו אחד מארבעת החגים הפדרליים המציינים מאורע הקשור לאדם יחיד (שלושת האחרים הם חג המולד, יום קולומבוס ויום הולדתו של וושינגטון, שהפך דה פקטו ליום הנשיאים).

קינג היה הדובר הראשי של התנועה לזכויות האזרח, אשר מחתה נגד אפליה על רקע גזעי במשפט הפדרלי והמדינתי, ודגל במאבק בלתי אלים. נרצח בשנת 1968. המערכה למען הכרה בחג פדרלי לכבודו של קינג החלה זמן קצר לאחר הרצח. נציג מדינת מישיגן בבית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית, ג'ון קוניירס, הגיש הצעת חוק להכרה בחג לאומי, תוך הדגשת פעילותו של קינג למען ארגוני עובדים. מרכז קינג החל לגייס תמיכה ביוזמה בקרב הציבור בכללותו. במסגרת המערכה למען הכרה ביום חג מיוחד ביצע הזמר סטיבי וונדר בשנת 1980 את השיר Happy Birthday לכבודו של קינג ובשנת 1981 ארגן מסיבת עיתונאים גדולה לכבודו תחת הכותרת Rally for Peace. שישה מיליון חתימות נאספו על עצומה למען חקיקת חוק מתאים.

רונלד רייגן חתם על החוק שהכיר ביום חג זה ב-2 בנובמבר 1983, והוא נחוג לראשונה ב-20 בינואר 1986. תחילה, חלק מהמדינות הסתייגו מקיום החג לכבודו של קינג והשתמשו בכינויים אחרים או שילבו אותו בחגים אחרים. הפעם הראשונה שבה החג נחוג באופן רשמי בכל 50 המדינות הייתה בשנת 2000.

יש לי חלום

"יש לי חלום" (באנגלית: "I Have a Dream") הוא השם שניתן לנאומו הציבורי של מרטין לותר קינג, שבו קרא לשוויון בין-גזעי ולקץ האפליה על רקע זה בארצות הברית.

קינג נאם ב-28 באוגוסט 1963, על מדרגות אנדרטת לינקולן, בזמן "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", מול 250,000 מפגינים.

נאום זה היה לרגע מעצב בתולדות התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, ולמאבקם של השחורים בארצות הברית, ונחשב לאחד הנאומים הטובים והידועים ביותר בהיסטוריה.

בעקבות סקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, נאום זה הוכתר כנאום הטוב ביותר במאה העשרים.

אחד ממנהיגי התנועה לזכויות האזרח תיאר את הנאום באומרו, "לד"ר קינג היה את הכוח, היכולת, והקיבולת להפוך את אותן מדרגות של אנדרטת לינקולן למקום שייצרב לעד בתודעה.

בנאומו הוא יידע, חינך ונתן השראה, ולא רק האנשים שנכחו שם הקשיבו, אלא גם אנשים לאורך כל ארצות הברית, ואף הדורות שעדיין לא נולדו."

כוראל

כוראל הוא שיר תפילה של הכנסייה הלותראנית, אשר מושר על ידי כלל הקהל בכנסייה.

לכוראלים יש מנגינות פשוטות וקלות לשירה. הם לרוב בעלי מילים מתחרזות וכתובים במבנה סטרופי (אותה מנגינה לכל הבתים). חלק מהכוראלים נכתבו על ידי מרטין לותר בעצמו (שקרא להם בפשטות "שירים"). כוראלים רבים מבוססים על מזמורים גרגוריאניים (כמו הכוראל Nun kommt der Heiden Heiland שביסס לותר על תפילה מן המאה ה-12, או O Welt, ich muß dich lassen המבוסס על שיר פופולרי של היינריך איזאק Innsbruck, ich muß dich lassen).

למרות שכוראלים בדרך כלל מושרים בתור קו מלודי יחיד (מונופוניה), מספר מלחינים עיבדו והירמנו את הכוראלים, תוך כתיבת קולות נוספים. יוהאן סבסטיאן באך ידוע בעיבודיו של כוראלים למקהלה של סופרן, אלט, טנור ובאס. עיבודים אלה מוכרים וידועים כל־כך עד ששמו של באך הפך מקושר למושג כוראל.

הכוראל המעובד לקולות או לכלים ביצירות מאוחרות יותר, מתאפיין בתנועה יחסית דומה במקצב בכל הקולות. לתופעה זו קוראים "הומוריטמוס" כאשר המשפטים יחסית קצרים בדרך כלל ובין המשפטים יש פרמטות ורווחים. האיסורים הקונטרפונקטיים על כתיבת מרווחים מקבילים וטיפול בדיסוננס תקפים וחמורים במיוחד בכוראל, שם כל תנועה אסורה תהיה מורגשת, בגלל האיטיות וההרכב הקטן. הקול הראשי בכוראלים הראשונים היה דווקא הטנור אך עם הזמן נדד תפקיד זה לסופרן כששאר הקולות משלימים מתחתיו את ההרמוניה. בתפילות בכנסייה נהוג לנגן את הכוראל בעיבודו ההרמוני בעוגב, בעוד הקהל שר את המנגינה העיקרית - הלותרנית, של הסופרן.

לותרניזם

לותרניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית שהחל עם הפילוסופיה הדתית של מרטין לותר במאה ה-16, שנתן מעוף לרפורמציה הפרוטסטנטית. ה"וידויים" וה"כתבים הסמליים" של הכנסייה הלותרנית כתובים בספר קונקורד (Formula concordiae) שראה אור בגרמנית ב-1580 ובלטינית ב-1584.

כיום משתייכים לכנסיות לותרניות כ-70 מיליון איש ברחבי העולם, שהם כ-4% מהנוצרים בעולם.

מרטין לותר קינג

ד"ר מרטין לותר קינג הבן (באנגלית: Martin Luther King, Jr ובראשי התיבות: MLK; ‏15 בינואר 1929 – 4 באפריל 1968) היה כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של שחורים בארצות הברית, הוגה דעות מרכזי של התנועה לזכויות האזרח, וזוכה פרס נובל לשלום.

קינג הפך לפעיל זכויות אדם בשנת 1955, כאשר הוביל את חרם האוטובוסים של מונטגומרי, והיה נשיאו הראשון של ארגון זכויות האדם התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית. בתפקיד זה עמד קינג החל מ-1957 בראש פעולות מחאה לא-אלימות אך מתריסות ששיאן היה באוגוסט 1963 במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. במהלך המצעד נשא קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום", שבו ביסס את מעמדו כאחד מגדולי הנואמים האמריקאיים. בהמשך הרחיב קינג את פעילותו הציבורית ונלחם נגד עוני ונגד מלחמת וייטנאם.

מאבקו העיקש הביא את קינג לעימות עם הממשל האמריקאי וזרועות אכיפת החוק האמריקאיות ובראשן לשכת החקירות הפדרלית, שסוכניה עקבו אחריו, תיעדו את מעשיו, זימנו אותו לחקירות ואף הטרידו אותו במכתבי איום אנונימיים. קינג לא זכה לראות את השינוי שחוללו פעולותיו, הוא נרצח במוטל שבעיר ממפיס על ידי מתנקש, ג'יימס ארל ריי, ב-4 באפריל 1968. הרצח הביא להתלקחות מהומות בערים רבות בארצות הברית.

קינג היה מגדולי הדוגלים במאבק לא-אלים. בשנת 1964 קיבל את פרס נובל לשלום על מלחמתו חסרת הפשרות בגזענות, ולאחר מותו הוענקו לו מדליית הזהב של הקונגרס ומדליית החירות הנשיאותית. לזכרו נחוג יום מרטין לותר קינג שהוא חג לאומי על פי חקיקה פדרלית בארצות הברית.

סקסוניה-אנהלט

סקסוניה-אנהלט (בגרמנית: Sachsen-Anhalt; תעתיק: זאקסן-אנהלט) היא אחת מ-16 המדינות המהוות את גרמניה. שטחה 20,447 קמ"ר, מקום שמיני בגרמניה; במספר תושביה (קצת מעל 2.5 מיליון) היא נמצאת במקום העשירי.

בירת המדינה היא מָגדֵבּוּרג (Magdeburg, עם 230,000 תושבים), אך העיר הגדולה בה היא הַאלֶה על הנהר זַאלֶה (Halle an der Saale, עם 240,000 תושבים). סקסוניה-אנהלט נטולת ערים גדולות, אך לערים רבות בה חשיבות היסטורית ותיירותית גדולה: באייסלבן (Eisleben) נולד מרטין לותר, אבי הנצרות הפרוטסטנטית; לאחר מכן למד באוניברסיטת וִיטֶנבֶּרג בעיר ויטנברג (Wittenberg), שאף קיבלה שם נוסף: לותרשטאדט (Lutherstadt, "עירו של לותר"); עקב כך הוכרזו מבנים אחדים בכל אחת מן הערים האלו לאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1996. ערים ידועות נוספות הן ערי הבאוהאוס דסאו (Dessau) וקוודלינבורג (Quedlinburg), שתי ערים עתיקות שנשתמרו היטב.

המדינה ידועה ביופייה הטבעי, ובתחומה נמצאים הרי ההארץ (Harzgebirge) עם הפסגה הגבוהה ביותר שלה, ברוקן (Brocken), בגובה 1142 מטר מעל פני הים.

המדינה, השוכנת במזרח גרמניה, נוסדה מחדש בשנת 1990, לאחר איחוד גרמניה. שכנתה של המדינה ממזרח היא סקסוניה.

רוזה פארקס

רוזה לואיז פארקס (באנגלית: Rosa Louise Parks‏; 4 בפברואר 1913 - 24 באוקטובר 2005) הייתה אפרו-אמריקאית פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. מפורסמת בשל סירובה בשנת 1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן - סירוב שהוביל למעצרה. מעצר זה הוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג, לחרם האוטובוסים של מונטגומרי, בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה.

שריפת ספרים

שריפת ספרים היא צעד טקסי שבו בני אדם שורפים במכוון ספרים מסוימים, כאות לסלידה גמורה מספרים אלה ומהתרבות שהם מייצגים. פעולה זו עשויה לנבוע ממניעים דתיים או פוליטיים, ונחשבת כצעד קיצוני ביותר כנגד התרבות וכנגד הקבוצה שאת ספריה שורפים.

לעיתים מושמדים ספרים גם בסתר, צעד שמביא להיעלמותם, אך לא מתקיימת בו ההתרסה שבשריפה פומבית. עם התפתחות הטכנולוגיה מופנה לעיתים צעד דומה כלפי אמצעים אחרים להפצת מידע, כגון תקליטים וקלטות וידאו.

מקרים מסוימים של שריפת ספרים זכורים במיוחד לרעה בתודעתם של עמים, בין אם עקב היעלמותם הגמורה של הספרים שנשרפו, ובין אם משום ששריפת הספרים מסמלת את תמציתו של השלטון העריץ שהביא לביצוע אקט השריפה.

הבראיסטים נוצרים בולטים בתקופת הרפורמציה
דניאל בומברג • יוהנס בוקסטורף • מרטין לותר • סבסטיאן מינסטרג'ובאני פיקו דלה מירנדולהאראסמוס מרוטרדם • ז'אן מרסייה • פאולוס פאגיוסמרסיליו פיצ'ינוקונרד פליקןכריסטיאן קנור פון רוזנרותיוהנס רויכלין

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.