מרטין בובר

מרטין (מרדכי) בּוּבֶּר (Martin Buber;‏ 8 בפברואר 1878, ה' באדר א' תרל"ח, וינה13 ביוני 1965, י"ג בסיוון תשכ"ה, ירושלים) היה חוקר ופילוסוף, מעבד מעשיות ומחנך ישראלי יהודי יליד אוסטריה.

עיקר כתביו של בובר עסקו בתודעה דתית, ביחסים בין-אישיים ובענייני קהילה. מפעליו המרכזיים היו איסוף וסיפור מחדש של מעשיות חסידיות, תרגום התנ"ך לשפה הגרמנית ופיתוח משנתו הדיאלוגית. בובר השפיע ותרם רבות לעיסוק במדעי הרוח ומדעי החברה, ובעיקר למחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הפילוסופיה החברתית והאקזיסטנציאליזם הדתי.

בובר השתייך לציונות הרוחנית והיה פעיל מאוד בקהילות יהודיות וחינוכיות בגרמניה ובישראל. כמו כן, הוא היה תומך נלהב במדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל, וחבר בתנועת ברית שלום. בובר ידוע מאוד גם במשנתו האנרכיסטית, והסוציאליסטית.

מרטין בובר
Martin Buber
מרטין בובר
לידה 8 בפברואר 1878
האימפריה האוסטרו-הונגרית וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 13 ביוני 1965 (בגיל 87)
ישראל ירושלים, ישראל
תחומי עניין ציונות רוחנית, סוציאליזם אוטופי, מטאפיזיקה, תאולוגיה, חסידות, מקרא, פילוסופיה יהודית, פוליטיקה, פילוסופיה של הדת, פסיכולוגיה חברתית, סוציולוגיה, אקזיסטנציאליזם
הושפע מ שלמה בובר (סבו), קאנט, קירקגור, ניטשה, ג'ואנג דזה[1], פרודון, אמרסון, פוירבך, הבעל שם טוב, רוזנצוויג, לנדאואר, גורדון, בולטמן, זימל, דילתיי, מורנו, הרצל, ויצמן
השפיע על פרנץ רוזנצוויג, גרשם שלום, ליאו בק, א"ד גורדון, עמנואל לוינס, הילרי פטנאם, יעקב רז, שלמה גיורא שוהם, שולמית אלוני

תולדות חייו

Martin-Buber-Haus Heppenheim
ביתו של בובר בהֶפֶּנְהַיים, גרמניה
V.l.n.r. prinses Beatrix, prins Bernhard, Martin Buber en koningin Juliana, Bestanddeelnr 915-3280
משמאל לימין: הנסיכה ביאטריקס, הנסיך ברנהרד, בובר, ויוליאנה, מלכת הולנד. אמסטרדם 1963

מרדכי מרטין בובר נולד בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. סבו, ר' שלמה בובר, אשר בביתו בלמברג (לבוב) שבגליציה בילה בובר את רוב ילדותו (בעקבות גירושי הוריו), היה מקורב לתנועה החסידית, והיה חוקר מדרשים נודע. ניכר כי לסבו הייתה השפעה לא קטנה על המשך דרכו של מרטין הצעיר. בובר זכה לחינוך רב-לשוני: בביתו דיברו יידיש וגרמנית, הוא ידע עברית וצרפתית כבר בשנות בחרותו, ולמד בשפה הפולנית בבית הספר. בהמשך למד שפות נוספות ושלט בארבע עשרה שפות. בובר החל להתעניין יותר ויותר בתרבויות אירופאיות, קרא בכתביהם של הפילוסופים עמנואל קאנט, סרן קירקגור ופרידריך ניטשה והתרשם מהם עמוקות. בשנים אלו גם החליט להפסיק לקיים אורח חיים דתי.

בשנת 1896, בגיל 18, נסע בובר לווינה לצורך לימודיו האקדמיים, ולמד פילוסופיה, תולדות האמנות, גרמנית ובלשנות. בשנת 1898 הצטרף לתנועה הציונית, ופגש לראשונה את בנימין זאב הרצל, שהשפיע על תפיסתו הציונית. בובר השתתף בקונגרסים ציוניים ונטל על עצמו מטלות ארגוניות, אך עם הזמן החל מתרחק מהרצל עקב העדפתו את הציונות הרוחנית של אחד העם על הציונות המדינית בה דגל הרצל. בשנת 1902 התמנה לעורך השבועון הציוני הרשמי "Die Welt" ("העולם"), ונמנה עם מייסדי הוצאת הספרים "יודישער פערלאג". שנתיים לאחר מכן, בשנת 1904, פרש בובר מעבודותיו הארגוניות בתנועה הציונית, הקדיש את עיקר זמנו ללימוד וכתיבה ופרסם את עבודת המחקר שלו, שעסקה ביעקב בוהם (Böhme) ובניקולאוס קוזאנוס.

במהלך לימודיו בציריך פגש בובר בפאולה וינקלר ממינכן (סופרת ציונית לא יהודייה, שהתגיירה מאוחר יותר), רעייתו לעתיד.

משנת 1903 החל לעסוק ברצינות רבה בתנועת החסידות. בשנת 1906 פרסם בובר מהדורה מעובדת בגרמנית של סיפורי המעשיות לרבי נחמן מברסלב, ושנתיים מאוחר יותר פרסם בשפה הגרמנית את "אגדת הבעל שם" (סיפורי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות). בובר קשר את עניינו הרב בחסידות עם תפישתו את מהות היהדות. הוא נשא הרצאות רבות על היהדות, והשפיע מאוד על תלמידיו.

ב-1908 היה לחבר בארגון "הפדרציה הסוציאליסטית" בברלין, שהקים חברו גוסטב לנדאואר. ב-1913 עלו אותם צעירים מן הארגון לארץ ישראל כדי להגשים את חזונם בקומונות ומסגרות חברתיות.

בשנים 1910 עד 1914 עסק בובר בחקר מיתוסים, ובההדרה של כתבים מיסטיים. בשנת 1916 עקר בובר מברלין להֶפֶּנְהַיים (Heppenheim; כיום בהסן). במהלך מלחמת העולם הראשונה סייע להקמת הוועד הלאומי היהודי, שפעל להגשת סיוע ליהדות מזרח אירופה. באותה תקופה הפך לעורך הירחון היהודי-גרמני "Der Jude" ("היהודי"), וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1924. שלוש שנים לפני שסיים את תפקידו בעיתון החל בובר להתקרב יותר ויותר לפרנץ רוזנצוויג, ושנה מאוחר יותר הם שיתפו פעולה בבית המדרש שהקים רוזנצוייג – "בית המדרש החופשי" (בגרמנית: "Das Freie Lehrhaus").

בשנת 1923 כתב בובר את חיבורו המופתי "אני ואתה" (בגרמנית: "Ich und Du"), בו הוא מציג את העקרון הדיאלוגי של הגותו ומייחס חשיבות אונטולוגית מכרעת לדו-שיח הבינאישי. בחלוף שנתיים, החל בובר בתרגום התנ"ך לגרמנית. בשנים 19261928 שימש כאחד העורכים של כתב העת "Die Kreatur" (היצור).

בשנת 1930 זכה במשרת פרופסור של כבוד באוניברסיטת פרנקפורט, אך פרש מתפקידו שלוש שנים מאוחר יותר במחאה על עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. ב-4 באוקטובר באותה השנה (1933) אסר עליו השלטון הנאצי להעביר הרצאות.

בשנת 1938 עזב בובר את גרמניה, השתקע בירושלים, במשרת פרופסור מן המניין בתחום "הפילוסופיה של הסוציולוגיה" באוניברסיטה העברית בירושלים.[2] בובר נטל חלק פעיל בדיונים על בעיית היהודים בארץ ישראל ושאלת הערבים, במקביל להמשך עיסוקיו בתרגום התנ"ך, בפילוסופיה ובחסידות.

הוא היה חבר בסיעת "איחוד", מיסודו של יהודה לייב מאגנס, שיעדה הפוליטי היה מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בפלשׂתינה. בובר האמין בחיים משותפים של יהודים וערבים בארץ והיה חבר באגודת "ברית שלום". בשנת 1946 פרסם את חיבורו "נתיבות באוטופיה". לאחר הקמת מדינת ישראל, תקף אותה לא פעם במאמריו מכיוון שלדבריו, אינה "מדינת רווחה אמיתית". בזמן משפט אייכמן (1961) הביע את דעתו שאין הקרבן צריך להיות גם השופט.[3] לאחר שניתן גזר דינו, יזם בובר פנייה אל נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, הקורא לו למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן. בובר גם ביקש פגישה עם ראש הממשלה. דוד בן-גוריון הגיע אל ביתו לפגישה שארכה קרוב לשעתיים, אך לא השתכנע.[4]

ב-1950 הוצע כמועמד לקבלת פרס נובל בספרות על ידי הרמן הסה.[5] בשנת 1951 זכה בפרס גתה מאוניברסיטת המבורג ובפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית. בשנת 1958 נפטרה אשתו פאולה. באותה שנה זכה בובר בפרס ישראל. בשנת 1961 זכה בפרס ביאליק על ספרו "אור הגנוז", וב-1963 זכה בפרס יוקרתי נוסף – פרס ארסמוס באמסטרדם. היה נשיאה הראשון של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנים 19601962.

מרטין בובר נפטר ב-13 ביוני 1965 בביתו ברחוב חובבי-ציון בשכונת טלביה שבירושלים ונקבר בהר המנוחות. ארכיונו הועבר לרשות האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית,[6] וספרייתו נקנתה על ידי מכון טרומן לשלום.[7]

מדי שנה מוענקת בגרמניה מדליית בובר-רוזנצוויג בידי "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" לבני אדם אשר תרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי.[8]

משפחתו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה בובר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אביו של בובר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרטין בובר
 
פאולה בובר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרגרט בובר
 
רפאל בובר
 
 
 
 
אווה שטראוס
 
אריה לודוויג שטראוס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוסף אגסי
 
יהודית אגסי
 
ברברה בובר
 
 
 
עמנואל שטראוס
 
 
 
מיכאל שטראוס (פילוסוף)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אריק שטראוס
 
 
 
אבנר שטראוס

אמו של בובר הייתה שחקנית, וכאשר היה בובר בן שלוש היא עזבה את הבית ועברה עם אהובה לרוסיה, שם הקימה משפחה חדשה. בובר פגש אותה רק פעם אחת, כעבור 30 שנה.

בזמן לימודיו פגש בובר את פאולה וינקלר, נוצריה (שהתגיירה), שהייתה לבת זוגו ולימים אשתו. היא הייתה סופרת ציונית שפרסמה את יצירותיה בשמה הספרותי מונק גיאורג. בנם, רפאל טיפל בעיזבונו של אביו. בתו של רפאל היא פרופ' יהודית אגסי. בתו של מרטין בובר, אווה (חוה), הייתה נשואה למשורר אריה לודוויג שטראוס.

הגותו הדיאלוגית על פי הספר אני ואתה

M Buber Hebrew U
פרופ' בובר בעת שיעור באוניברסיטה העברית בירושלים

שורשיה של ה"פילוסופיה הדיאלוגית" של בובר נמצאים בפילוסופיה הגרמנית הרומנטית מחד, ומאידך בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בובר מההגות החסידית כפי שחווה אותה בבית סבו, מהדיר המדרשים הידוע שלמה בובר. עיקר הגותו פורסמה בספרו "אני ואתה" בגרמנית בשנת 1923. הספר תורגם לעברית על ידי צבי וויסלבסקי, שנאלץ להמציא שורת מונחים בעברית על מנת לתרגם את מושגי בובר מגרמנית לעברית (למשל: "התאיישות", מלשון "איש", ו"מצענות"). הקריאה ב"אני ואתה" נחשבת לקשה יחסית.

הגותו של בובר מיוסדת על ההנחה ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה". אמירת "אתה" היא ההיחלצות הגמורה מתוך ה"אני" שלי אל קליטת ה"אתה" בהווייתו, בכנותו, ובעיקר בהיותו אומר לי דבר בעל איכות שאיננה ניתנת להיכמת (מלשון "כמות") או להסבר לאדם אחר. אין הכוונה גם ל"אתה" כבן אדם בלבד. להדגמת רעיונו מציג בובר "דיאלוג" שהיה לו עם אילן. בובר מדגים את האופנים השונים שיכול אדם להתבונן באילן. ולבסוף הוא רומז על אופי הקשר בין האדם לאילן, אותו ניתן לכנות יחס "אני-אתה", או "זיקה":

הריני מסתכל באילן.
יכולני לראותו בחינת מראֵה : עמוד קפוא ואפוף אורה...
יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר...
יכולני לשייך אותו למינו ולסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחד, לראות מהו מבנהו ומה אורחות חייו.
אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי הסתכלותי שלי... אין אילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו, אלא באופן אחר

בסוד שיח, עמ' 6–7

בקטע זה האילן עומד בזיקה בלתי אמצעית אל האדם ולוחש לו דבר על חייו. (גם האדם העומד בדיאלוג אמיתי לוחש דבר לעץ) אין מדובר פה בהסתכלות פיוטית, ואף לא באמפתיה רגשית (לו העומד בדיאלוג עמו היה אדם) מדובר ב"דיאלוג" שהוא מעבר לרגשות ולשכל.

כשנפגש בי אדם בשעת רצון ופתחון לב של חיי האישיים, אדם שמשהו בו, שאין ביד לתופסו תפיסה של עצם, 'מגיד לי דבר'. אין פירושו של דבר כלל: מגיד לי את טיבו של אותו אדם, את המתרחש בנפשו של אדם וכיוצא באלה הדברי. אלא: מגיד לי משהו, מלחש לי משהו, משמיע לי משהו הנכנס לפני ולפנים של חיי שלי

שם, עמ' 116

אין כאן מסר קונקרטי הנאמר מאדם לחברו, יש כאן משהו שהוא למעלה מן המילים לתארו, אך הוא מסר מוחשי ואדם בשעת "רצון וחסד" יכול לקולטו ולהעבירו.

פסגת ה"דיאלוג" על פי בובר היא ביכולת לפגוש דרך כל זיקה אמיתית עם ה"אתה" את ה"אתה הנצחי". חלקו השלישי של "אני אתה" פותח במשפט "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי". כלומר אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני אתה" ילמד שלמעשה ה"אתה הנצחי" – האלוהים – מדבר עמו דרך כל "אתה" קונקרטי עמו יצר זיקה. החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה הנצחי" הדובר אליך ללא הרף. על האדם רק להטות את האוזן. חידושו של בובר הוא שאין אדם יכול לבוא אל האלוהים אלא רק דרך האנשים (בכך מנהל הוא פולמוס עם ההוגה הדני סרן קירקגור). על חילוניותה או דתיותה של הגות בובר, ישנם ויכוחים נרחבים במחקר.

"אני-הלז" והניכור בחברה המודרנית

"אני-הלז" הוא אפוא סוג קשר שבו, מלכתחילה, אדם פונה לזולתו מתוך יחס של תועלתנות, מתוך רצון להשתמש בו לצרכיו האישיים. יחס זה אינו חייב להיות מרושע ומניפולטיבי (כפי שרבים טועים לחשוב). בובר טוען שאף משורר המתייחס בצורה רגשנית למושא שירו יכול לעמוד עמו בזיקת "אני-לז", כיוון שאין הוא מקיים עמו את ה"זיקה", את הגישה הדיאלוגית של "אני-אתה". גישה מיוחדת זו תידון להלן.

הבעיה שעליה הצביע בובר היא שבתרבות המודרנית יחסי "אני-הלז" הופכים לדבר היחיד שקיים. התרבות איבדה את האיזון שלה, ויחסי "אני-אתה" הופכים נדירים יותר ויותר. בובר סבר שכאשר היחסים היחידים שקיימים בין בני האדם הם יחסי "אני-הלז" בלבד, כאשר איש אינו מעניין אותי מעבר לתועלתי האישית, נוצרת תחושה של ניכור, שאותה מרגישים רבים בעולם המודרני.

בהסבר זה של בובר השתמש מרתין לותר קינג כדי להדגיש את התנגדותו להפרדה הגזעית, בטענה שהפרדה יוצרת ניכור חריף בחברה בין המדכאים למדוכאים.

אמונותיו הרוחניות של בובר

Martin Buber 1963d
בובר ב-1963.

בובר יצא כנגד הנצרות הפרוטסטנטית, וטען כי העת החדשה שונה מתקופת ימי הביניים בכך שבני האדם אינם מאמינים יותר בהתגלות אישית וישירה של האל לאדם. לשיטתו, בני האדם המודרניים ממשיכים לצפות לגילוי אלוהי, אך מניחים מראש שגילוי זה מתרחש ביחסים החברתיים שבין איש לרעהו, ולא ביחסים אישיים בין האדם לאל. בובר התמודד עם בעיית ההתגלות בכך שמצד אחד הוא לא ביטל אותה (הוא סבר כי יש תקווה לכך), אך מצד שני לא קיבל את מובנה המילולי; הוא סבר כי האלוהי מתגלה ביחסים בין בני האדם, ב"חברותה", במפגש מהותי עם הסביבה, במפגש של "אני-אתה". באופן זה הוא הסביר גם את ההתגלות במעמד הר סיני. בעוד שריה"ל הניח שההתגלות התרחשה הלכה למעשה בפרהסיה, בובר סבר כי המונח "תורה משמים" מבטא דווקא חוויה שבמסגרתה חוו בני ישראל, תוך מפגש קולקטיבי, נוכחות אלוהית ברמה אחרת, שתורגמה לתכנים מסוימים (תורה). לדבריו, התגלות מעין זו אפשרית גם היום, בדיוק על פי אותה הנוסחה; התגלות אינה תלוית זמן ומקום, היא מתרחשת כאשר אנו פורצים את ה"אני-הלז" ועוברים ל"אני-אתה".

אחד מעקרונות היסוד של בובר היה כי במקום שבו יחס האדם לאדם אינם מתיישבים עם הדיבר האלוהי, אותו דיבר אינו מתקיים. בובר סבר שהתקווה לעתיד טוב יותר אינה טמונה בכך שבני האדם יתאחדו באמונותיהם או בדעותיהם, אם בימות המשיח ואם בחילוניות המרקסיסטית, אלא בכך שבני האדם יתאחדו ביחסם זה כלפי זה. הוא היה בטוח שעל דרי העולם לבסס את חייהם על עיקרון זה ושהמפגש הבינאישי, כמרכז ההוויה האנושית, טומן בחובו את התקווה לעולם טוב יותר.

יחסו להלכה ולמצוות

מקובל לומר על בובר שהוא "הכיר את כל בתי התפילה בעולם מלבד את בית הכנסת שבשכונתו טלביה". בובר התנגד לחיים המושתתים על המסורת וההלכה; התנגדותו מיוסדת על תפישתו הרעיונית כי כל טקס (ובכללו מוסד הנישואין) הוא יחס "אני לז" עם הדבר. מי שברצונו לחיות חיי דיאלוג אמיתיים, אסור לו להשתית את חייו על טקסים קבועים, המסתירים את המושא מאת הפונה. במובן זה, היה בבובר משהו מן הרוח האנרכיסטית.

מאידך יש לזכור כי מפעל חייו של בובר היא הבאת בשורת היהדות (מה שהוא תפש כיהדות האותנטית: הנבואה והחסידות) לצעירים היהודיים, שפרקו מעליהם את עול היהדות, ואף לאנושות כולה. בובר ניסה לקרב את מושגי היהדות כך שיובנו ויהיו קיומיים וקרובים ללב כל אדם באשר הוא, אף ללא האמונות הדוגמטיות של היהדות (תורה מן השמים, הלכה, בחירת ישראל).

באיגרת אל ידידו הטוב, פרנץ רוזנצויג, מספר בובר כי השקט הפנימי אותו הוא זוכה לחוות, מביאו לשמירת שבת. זוהי אמירה בובריאנית אופיינית, שאינה רואה מצווה כהטרונומית, אלא כביטוי עמוק של רחשי הלב.

הכרת האל לפי בובר

בובר סיפר כי מחיפוש אחר החוויה האקסטטית (שלדבריו הוא אכן חווה), הוא עבר לניסיון לבנות יחס אחר אל העולם ואל סביבתו הבינאישית. לדבריו, על האדם להיות אחראי כלפי כל רגע בחייו, עליו להימצא "כאן ועכשיו", ולא להתכנס בתוך חוויה מיסטית המנותקת מהסביבה הסובבת אותו. למעשה, בובר המיר את החיפוש אחר החוויה האקסטטית ליחס אחר לחיים – כל רגע יכול להיות רגע של מפגש, והאחריות היא על כל רגע ורגע.

בובר ייחס כבוד להינדואיזם ולבודהיזם, אך סבר שאנשים החווים "הארה" וחושבים כי הייתה זו אחדות עם האל, טועים טעות חמורה. לשיטתו, ה"חוויה" הדתית היא התרחשות שקיימת בעולם, אשר מותנית במידת פתיחותם של האנשים ליחסי "אני-אתה" ביניהם. לדבריו, אם אדם מצליח להתנתק מהשטף החיצוני של כל הסובב אותו וחווה אחדות של הנפש שלו עצמו, מגיע לגרעין של נפשו ומתחבר עמו, לא די בכך כדי להזדהות עם האחדות הכוללת של העולם. נקודת המוצא של בובר הייתה שהדבר החשוב ביותר הוא עיקרון המפגש. למעשה, זהו רגע ההכרעה: אדם יכול להסתפק באיחוד אישי עם עצמו ולדמיין שהגיע לשיא, אך אפשר גם שהאדם יצא למפגש עם העולם ויעצים את אותה חוויה בקשר עם אנשים אחרים.

בובר טען שלא ניתן להבין את מושג האל באמצעות הידע (גנוזיס), לדבריו "על אלוהים אי אפשר לדבר, אבל אפשר לדבר אליו". למעשה, אלוהים כמושג אינו מובן כלל וכלל. אף על פי כן, הוא סבר שכאשר האדם מנסה להתקשר עם אותו אל, עוד ועוד ניסיונות עתידים להביאו לידי מסקנה שיש משהו חיצוני לו שמתגלה אט-אט בפניו. כדי להסביר את עצמו הוא משתמש במשל: אם אינך יודע דבר על משורר אשר את שיריו אתה קורא, הרי יש לך רק אינדיקציה אחת בלבד לדעת דבר מה עליו ולהכירו – אלו הם שיריו. בדיוק באותו האופן, כדי להכיר את האל, יש לחבר עוד ועוד רגעים של מפגש עם הסובב, והחיבור של כל אותם רגעים יביא להבנת מקור ה"שירים" – אלוהים. אך לא כמושג, אלא כתוצאה של מפגש איתו.

סיכומו של דבר: בובר היה אקזיסטנציאליסט. הוא הצביע על החוויה הישירה והרגעית עם המקור, יותר מכל חשוב היה לו אותו מפגש בינאישי מיוחל אשר ניתן לקיים, לדבריו, בכל דור ודור.

בובר ואנרכיזם

בובר התחכך בחוגים האנרכיסטים עם ידידו הטוב, האנרכיסט הגרמני-יהודי גוסטב לנדאואר, שאת כתביו בובר ערך ופרסם לאחר מותו. ביסוד התפיסה האנרכיסטית שבה דגל בובר נמצאת קבוצה של קהילות המהווה בסיס לקיום חופשי של קהילות שיתופיות החיות בקשרים עם קהילות נוספות. לדעתו, זוהי הדרך ליצירתה של חברה שלמה ומתוקנת.

בובר והסיפורים החסידיים

היחס למפעל הסיפורים החסידיים של בובר – ביקורת מול אהדה

כאמור, מפעלו המרכזי של מרטין בובר בכל הנוגע לחסידות היה ליקוט הסיפורים החסידיים. בובר עיין במאות טקסטים, והוציא מתוכם אנקדוטות; טענתו הייתה כי העיון בסיפורים החסידיים חושף לעינינו עולם שבו יש יחסים רבים של "אני-אתה", הרבה מעבר למה שניתן לראות בחיינו.

גרשם שלום, מייסד מחקר הקבלה, יחד עם הבולטים שבתלמידיו, סברו שבובר סילף את העולם החסידי לטובת הפילוסופיה הדיאלוגית שלו. לדעתו, "חדוות הקונקרטי" של בובר עיוורה את עיניו מלראות כי החסידות אינה דיאלוגיזם אלא מיסטיקה. לדעתם העולם החסידי הפוך לגמרי – עולם המחפש אחר דרך להתנתק מהעולם הגשמי בדרך מיסטית, ולא להתקשר אליו באמצעות כינונם של יחסים בלתי-אמצעיים עמו. "העלאת הניצוצות" החסידית אינה עמידה בזיקה עם הקונקרטי אלא פירושה ריקונו מחיותו לשם ההתאחדות המיסטית עם האל, המצוי מחוץ לעולם באופן מוחלט.

חלק גדול מהחוקרים כיום, ביניהם פרופ' משה אידל, פרופ' יואב אלשטיין ופרופ' רון מרגולין, אינם מסכימים עם הביקורת על בובר, וסוברים כי גרשם שלום, ובעיקר מחקריה של תלמידתו רבקה שץ, הם אלה שמסלפים את הטקסטים החסידיים. כך טוען מרגולין למשל כי אחוז רב יותר של הטקסטים החסידיים מדברים דווקא על הארת העולם הזה. לדבריהם, כוונתו של בובר לא הייתה להחזירנו אל החסידות, אלא לינוק ממנה ערכים שחסרים בתרבות המודרנית המערבית, ולהם אין תחליף.

דוגמה לאחד הסיפורים שליקט: אור הגנוז

אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזוֹ מהם. ולמי גנזוֹ? לצדיקים לעתיד לבוא.
שאלו החסידים: היכן גנזוֹ?
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: ימצאו וימצאו.
שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

מרטין בובר, אור הגנוז: סיפורים חסידיים

כתביו

Der Jude 1
שער "Der Jude" בשנת 1918

בעברית

הגות

  • אני ואתה; תרגום מגרמנית: אהרון פלשמן; דברי הקדמה: שולמית אלוני; נספחים: יעקב רז, אהרון פלשמן, אדמיאל קוסמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013. ראה להלן הפנייה לקישור למדריך אינטראקטיבי מאת המתרגם.
  • אני-אתה, בתוך: בסוד שיח, ירושלים: מוסד ביאליק, 1980, עמ' 3–103
  • בסוד שיח : על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, תרגם צבי וויסלבסקי, מוסד ביאליק, 1964.
  • בעיית האדם : עיונים בתולדותיה, תל אביב: מחברות לספרות, 1943
  • הרוח והמציאות: תשעה שערים לבירור היחס שביניהם, מחברות לספרות, תש"ב-1942
  • עוללות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1966
  • פני אדם: בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1989
  • תקוה לשעה זו : סוגיות מענייני הרוח והמציאות, תל אביב: עם עובד, ארון ספרים יהודי, 1992
  • שתי דרכי אמונה, תרגם חיים מחלב, אחרית דבר מאת דוד פלוסר, רסלינג 2011

החסידות

  • אגדת הבעל שם - הופיע בגרמנית ותורגם לאנגלית.
  • "אור הגנוז" סיפורי חסידים דפוס קואפרטיבי אחדות 1946
  • אור הגנוז, סיפורי חסידים, איורים יוני בן שלום, ירושלים: שוקן, 2005
  • בפרדס החסידות : עיונים במחשבתה ובהויתה, ירושלים: מוסד ביאליק, 2001
  • גוג ומגוג : מגילת הימים, תל אביב: עם עובד, 1987
  • דרכו של אדם על פי החסידות, מוסד ביאליק, 1981 - קובץ שיחות שהרצה בובר בקול ישראל ובהם שילב את מסריו עם שרשרת סיפורי חסידים ומימרות הצדיקים.
  • המגיד הגדול ובני חוגו - ספרו השלישי של בובר הצעיר על החסידות, ראה אור בשפה הגרמנית.
  • מעשיות ר' נחמן הופיע בגרמנית ותורגם לאנגלית.
  • גוג ומגוג: הוצאה מחודשת של ידיעות ספרים, 2007

המקרא

  • דרכו של מקרא: עיונים בדפוסי-סגנון בתנ"ך, מוסד ביאליק, 1978
  • מלכות שמים, עיונים בספרי שופטים ושמואל, תרגם יהושע עמיר, מוסד ביאליק, 2000
  • משה, ירושלים: שוקן, 1999
  • תורת הנביאים, ירושלים:מוסד ביאליק, 1975

הגות פוליטית

  • ארץ לשני עמים, ערך והוסיף מבוא והערות פול מנדס-פלור, ירושלים: שוקן, 1988
  • בין עם לארצו, עיקרי תולדותיו של רעיון, שוקן, 1944
  • נתיבות באוטופיה, תל אביב: עם עובד, 1947
  • תעודה ויעוד, הספרייה הציונית, 1964. קובץ מאמריו ונאומיו של בובר, הופיע בשני כרכים.

מכתבים

  • מרדכי מארטין בובר, חילופי אגרות במשך שבעים שנה; דברי מבוא: גריטה שידר, ירושלים: מוסד ביאליק: כרך א: 1897–1918 / תרגמו מגרמנית והוסיפו הערות: יהושע עמיר וגבריאל שטרן, תשמ"ב-1982; כרך ב: 1918–1938 / תרגמו מגרמנית והוסיפו הערות: יהושע עמיר ומרים רון, תש"ן-1990.

בגרמנית

  • Martin Buber Werkausgabe (MBW). Im Auftrag der Berlin-Brandenburgischen Akademie der Wissenschaften (bis 2009), der Israel Academy of Sciences and Humanities und der Heinrich-Heine-Universität Düsseldorf (seit 2010) hrsg. von Paul Mendes-Flohr, Peter Schäfer und Bernd Witte (seit 2010). 21 Bde., Gütersloher Verlagshaus, Gütersloh 2001ff. (Bisher erschienen: Bd. 1, 2001; Bd. 6, 2003; Bd. 8, 2005; Bd. 3, 2007; Bd. 10, 2008; Bd. 19, 2009; Bd. 9, 2011; Bd. 14, 2012; Bd. 2.2, 2012; Bd. 2.1, 2013; Bd. 2.3 2013)
  • Die Geschichten des Rabbi Nachman. 1906 Digitalisat.
  • Hrsg. der Buchreihe Die Gesellschaft. 1906–1912, 40 Bde.
  • Die fünfzigste Pforte. 1907.
  • Die Legende des Baalschem. 1908 Digitalisat.
  • Ekstatische Konfessionen. 1909.
  • Reden und Gleichnisse des Tschuang Tse. 1910 (Erste deutsche Ausgabe, wichtiges Nachwort).
  • Drei Reden über das Judentum. 1911 Digitalisat.
  • Daniel. Gespräche von der Verwirklichung. 1913 Digitalisat.
  • Vom Geist des Judentums. Reden und Geleitworte. 1916 Digitalisat.
  • Die jüdische Bewegung. Gesammelte Aufsätze und Ansprachen 1900–1915. 1916 Digitalisat.
  • Ereignisse und Begegnungen, Leipzig, 1917
  • Mein Weg zum Chassidismus. Erinnerungen von Martin Buber. 1918, Digitalisat der Freimann-Sammlung der Universitätsbibliothek der Goethe-Universität Frankfurt am Main, http://nbn-resolving.de/urn:nbn:de:hebis:30-180014144003
  • Der heilige Weg. Ein Wort an die Juden und an die Völker. 1919, Digitalisat der Freimann-Sammlung der Universitätsbibliothek der Goethe-Universität Frankfurt am Main, http://nbn-resolving.de/urn:nbn:de:hebis:30-180014275003
  • Ich und Du 1923 (Reclam 1995 (Nr. 9342)).
  • Die Schrift. (verdeutscht von Martin Buber gemeinsam mit Franz Rosenzweig), 1926–1938
  • Die chassidischen Bücher. 1928.
  • Zwiesprache. (Erstdruck 1929, Buchausgabe 1932), u. a. in: Das dialogische Prinzip.
  • Königtum Gottes. 1932.
  • Kampf um Israel. Reden und Schriften 1921–1932. 1933.
  • Die Frage an den Einzelnen. 1936, in: Das dialogische Prinzip.
  • M.B., Judah L. Magnes und Ernst Simon (Hrsg.): Towards Union in Palestine. Essays on Zionism and Jewish-Arab cooperation. IHUD (Union) Association, Jerusalem 1947.
  • Das Problem des Menschen. 1948.
  • Gog und Magog. 1949.
  • Die Erzählungen der Chassidim. 1949. (Neuausgabe mit Register und Glossar: Manesse, Zürich 2014, ISBN 978-3-7175-2368-0).
  • Zwei Glaubensweisen. 1950.
  • Pfade in Utopia. Über Gemeinschaft und deren Verwirklichung. 1950 (vor allem eine Auseinandersetzung mit den Ideen von Gustav Landauer).
  • Der utopische Sozialismus. 1952 und 1967 [Ergänzung zum Band Pfade in Utopia].
  • Das echte Gespräch und die Möglichkeit des Friedens. Dankesrede anlässlich der Verleihung des Friedenspreises des Deutschen Buchhandels, Friedenspreis des Deutschen Buchhandels 1953
  • Gottesfinsternis. Betrachtungen zur Beziehung zwischen Religion und Philosophie. 1953.
  • Elemente des Zwischenmenschlichen. In: Das dialogische Prinzip. 1953.
  • Reden über Erziehung. 1953, L. Schneider, jetzt: Gütersloher Verlagshaus; 10. Aufl., Heidelberg 2005, ISBN 3-579-02581-3.
  • Begegnung. Autobiographische Fragmente. 1961.
  • Juden, Palästina und Araber. 1961, Ner-Tamid-Verlag.
  • Werkausgabe in 3 Bänden bei Lambert Schneider / Heidelberg und Kösel / München: ›Schriften zur Philosophie‹ (Bd. 1, 1962), ›Schriften zur Bibel‹ (Bd. 2, 1964), ›Schriften zum Chassidismus‹ (Bd. 3, 1963).
  • Der Jude und sein Judentum. Ergänzungsband zur dreibändigen Werkausgabe. Köln, Melzer 1963.
  • Nachlese. 2. Ergänzungsband zur Werkausgabe, Heidelberg 1965.
  • Das dialogische Prinzip. Heidelberg 1973.
  • Ein Land und zwei Völker. Zur jüdisch-arabischen Frage. Jüdischer Vlg., Ffm., Erscheinungsdatum: 1993, ISBN 3-633-54085-7.
  • Nachlese. 1965, Heidelberg: L. Schneider, aktuell Gütersloher Verlagshaus; 3. Aufl. (Juli 2002), ISBN 3-579-02576-7
  • Briefwechsel aus sieben Jahrzehnten. Drei Bände, hrsg. und eingeleitet von Grete Schaeder, Heidelberg 1972–1975.
  • Des Baal-Schem-Tow Unterweisung im Umgang mit Gott. Des Rabbi Israel Ben Elieser genannt Baal-Schem-Tow, das ist Meister vom guten Namen, Unterweisung aus den Bruchstücken. gefügt von Martin Buber. Mit Nachwort und Kommentar hrsg. von Lothar Stiehm. Schneider, Heidelberg 1981, ISBN 3-7953-0185-8.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שמואל הוגו ברגמן, הפרק "הפילוסופיה של בובר", בתוך: הוגי הדור, הוצאת "מצפה", תרצ"ה 1935, עמ' 179–193.
  • דן אבנון, מרטין בובר – הדיאלוג הנסתר, מאנגלית: דפנה בראון, עם עובד, תשע"ב 2012.
  • לימור שריר, מרטין בובר, מבט מקרוב: שיחות עם יהודית בובר-אגסי, ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"א 2011.
  • רון מרגולין, מקדש אדם: ההפנמה הדתית ועיצוב חיי הדת הפנימיים בראשית החסידות, ירושלים: מאגנס, 2005.
  • רון מרגולין, "אברהם הרואה: פירושו של מרדכי מרטין בובר לניסיונותיו של אברהם ומקורותיו הרעיוניים והחסידיים", בתוך: אברהם אבי המאמינים, תשס"ב, עמ' 295–309.
  • רון מרגולין, "גאולה פנימית כדרך לתיקון העולם : כיצד חיבר מרטין בובר את ספרו גוג ומגוג", הציונות (כתב עת) כ"א, תשנ"ח, 120-99.
  • יוחאי עדן, "אמת ללא שיטה: עיונים במשנתו היהודית של מרטין בובר", אקדמות ב', תשנ"ז, עמ' 33–50.
  • יהושע עמיר, אמונה והתגלות אצל מרדכי מרטין בובר, בר-אילן ספר השנה כ"ב-כ"ג, תשמ"ח, עמ' 287–302.
  • ישראל קורן, המסתורין של הארץ - מיסטיקה וחסידות בהגותו של מרטין בובר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2005.
  • שלום רצבי, אנרכיזם ב"ציון" בין מרטין בובר לאהרן דוד גורדון, תל אביב: עם עובד, 2011.
  • שלום רצבי, "ציונות כתיאופוליטיקה ואי-טבעיותה של הלאומיות היהודית: הערות להגותו הלאומית של מרטין בובר ומקורותיה", עיונים בתקומת ישראל 14, תשס"ד, עמ' 97–129.
  • שלום רצבי, "המדינה היהודית בהגותו הפוליטית של בובר (1942-1965)", בתוך עצמאות - 50 השנים הראשונות, תשנ"ח, עמ' 195–214.
  • שלום רצבי, "מצוות ואורתודוקסיה בהגותו של מ"מ בובר", עיונים בתקומת ישראל 10, תש"ס 2000, עמ' 641–671.
  • אליעזר שביד, "אלוהים, אדם וטבע במשנתו של מרטין בובר", דעת 59-57, תשס"ו, עמ' 279–288.
  • רבקה שכטר, "בובר על שיח וסגירות", ירושלים י"ח, תשס"ב, עמ' 229–236.
  • אפרים שמואלי, מורשה ומאבק בשירה ובהגות, "יחדיו", איחוד מוציאים לאור בע"מ, תשל"ח 1978, עמ' 185- 333, פרשה שלישית: מרטין מרדכי בובר (1878 - 1965) עם עם ישראל ותורתו.
  • אברהם שפירא (פצ'י), הרוח במציאות – מגמות העיצוב בהגות בובר, מוסד ביאליק, בשיתוף בית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב, תשנ"ד 1994.
  • אברהם שפירא, מבנים דואליים בהגותו של מ. מ. בובר, תל אביב, 1983.
  • דוד ברזילי, האדם הדיאלוגי: תרומתו של מרטין בובר לפילוסופיה, הוצאת מאגנס, 2000.
  • פנחס רוזנבליט, "בשורתו הדתית של מרטין בובר", בתוך בישראל ובאדם, ירושלים, 1992, עמ' 154–159.
  • אדמיאל קוסמן, "מבוא למשנת בובר", בתוך מרדכי מרטין בובר, אני ואתה (מגרמנית: אהרון פלשמן), ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג, עמ' 160–231.
  • חידושים בחקר תולדות יהודי גרמניה ומרכז אירופה. גיליון 17.1: "גיליון מיוחד לציון 50 שנה לפטירתו של מרטין בובר (1878-1965)", בהוצאת מכון ליאו בק, תשע"ה 2015
  • אורי רם, שובו של מרטין בובר: המחשבה הלאומית והחברתית בישראל מבובר עד הבובריאנים החדשים, תל אביב: רסלינג, 2015.
  • זוהר מאור, מרטין בובר, סדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשע"ו 2016.
  • Ouriel Zohar, "Le Modèle 'Je-Tu' et 'Je-Vous'dans une société utopiste selon Martin Buber, comme principe de théâtre collectif" in "Utopies – Mémoire et Imaginaire", éditeurs Prof. Zinguer et Dr. Amar (université de Haifa), in Die Blaue Eule10, Essen p. 99-107 2008. (בצרפתית)

קישורים חיצוניים

מכתביו

הערות שוליים

  1. ^ בין היתר תרגם את הג'ואנג דזה לגרמנית Reden und Gleichnisse des Tschuang Tse. 1910 (Erste deutsche Ausgabe, wichtiges Nachwort).
  2. ^ ירון כהן צמח, בובר ומדע הדתות: סיפור על תקוות, תככים ואכזבות, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2015
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ו, 1, עמ' 312.
  4. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 342.
  5. ^ Nominations by Nobel Laureates
  6. ^ ארכיון מרטין בובר באתר הספרייה הלאומית
  7. ^ ביתו של בובר - לפני הריסה?, על המשמר, 5 באוקטובר 1966
  8. ^ דף הבית של אתר המדליה (גרמנית)
13 ביוני

13 ביוני הוא היום ה-164 בשנה (165 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 201 ימים.

8 בפברואר

8 בפברואר הוא היום ה-39 בשנה, בשבוע ה-6 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 326 ימים (327 בשנה מעוברת).

ה' באדר

ה' באדר הוא היום החמישי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בה' אדר א' או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תצוה. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצוה היא פרשת תרומה. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת ויקרא. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת פקודי.

הוצאת שוקן

הוצאת שׁוֹקֶן היא הוצאת ספרים ישראלית העוסקת במגוון סוגות ספרותיות: ספרי עיון, סיפורת ושירה.

חידון התנ"ך

חידון התנ"ך הוא חידון לבקיאות בתנ"ך, שנערך בישראל והפך למסורת מאז הוחל בו במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל. במהלך השנים ירדה קרנו של חידון התנ"ך והופסק החידון למבוגרים, אך חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי ממשיך להתקיים מדי יום עצמאות, והוא משודר בערוץ כאן. בשנת 2010 חזר החידון למבוגרים להתקיים, במקביל לחידון לנוער.

על חידון התנ"ך נאמרו גם דברי ביקורת, בצד המודעות לחשיבותו התרבותית והחינוכית. אחת הביקורות הייתה שהוא מביא לשטחיות של הפגנת ידע טריוויאלי, במקום התעמקות בתנ"ך. בין הבולטים שבמבקרי החידון היו הפרופסורים מרטין בובר וברוך קורצווייל.

חידון התנ"ך הפך לנושא לפרודיה מפורסמת (המערכון "חידון התנ"ך") במסגרת התוכנית הבידורית "לול" בכיכובם של אורי זוהר ואריק איינשטיין, ונתן השראה לחידוני ידע אחרים כמו "חידון הגשש" במלאת "בר מצווה" לפעילות שלישיית "הגשש החיוור" וכן חידון הזמר העברי במסגרת "חגיגות הזמר העברי בערד".

י"ג בסיוון

י"ג בסיוון הוא היום השלושה עשר בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

יודישער פערלאג

יודישער פערלאג ("יִידִישֶר פֶרלָאג", מגרמנית: Jüdischer Verlag, "ההוצאה היהודית") היא הוצאת ספרים יהודית שנוסדה בברלין בשנת 1902.

מייסדי ההוצאה היו חברי הפרקציה הדמוקרטית: מרטין בובר, חיים ויצמן, אפרים משה ליליין, ברתולד פייבל ודייוויס טריטש. בין השנים 1902–1907 עמד בראשה פייבל.

ההוצאה נוסדה חודשים אחדים לאחר שמרטין בובר הכריז על הקמתהּ בקונגרס הציוני החמישי, כחלק מן המאבק למען גיבוש תרבות לאומית חילונית ולמען קידום מקום האמנות בתהליך התחייה הלאומית היהודית. מטרת ההוצאה הייתה לתרום להפצת האמנות היהודית, ולשם כך ביקש בובר את תמיכתהּ הכלכלית של ההסתדרות הציונית.

בהוצאה יצאו לאור יצירות שנכתבו בגרמנית (פרוזה וספרי עיון) ותרגומים לגרמנית של ספרות ביידיש ובעברית. לאחר זמן החלה ההוצאה להדפיס גם ספרים בעברית.

בין מפעלי ההוצאה:

תרגום מלא של התלמוד הבבלי לגרמנית, בידי לזרוס גולדשמידט.

ספרו של שמעון דובנוב "דברי ימי עם עולם" (בעשרה כרכים), שנכתב במקור ברוסית, אך פורסם לראשונה בתרגומו לגרמנית.

יצירות מאת אחד העם, חיים נחמן ביאליק, בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, ארתור רופין וש"י עגנון (שגם עבד בהוצאה בצעירותו).בשנת 1931 יצאה לאור, בהוצאת שוקן, המהדורה הראשונה של כל סיפוריו של ש"י עגנון, בארבעה כרכים. ד"ר זיגמונד קצנלסון, מנהלה של "יודישער פערלאג" עצר את הפצתה של המהדורה, בנימוק שזכויות היוצרים על חלק מהסיפורים הן בידי "יודישער פערלאג". הסכסוך הסתיים כעבור כחמישה חודשים, לאחר שהוצאת שוקן רכשה את כל מלאי ספרי עגנון שבידי "יודישער פערלאג".

בשנת 1937 עלה קצנלסון לארץ-ישראל, הקים את "הוצאה עברית", והעביר אליה את נכסיה של היודישער פערלאג, ובעיקר את זכויות היוצרים שהיו בידי ההוצאה. בשנת 1938 נסגרה "יודישער פערלאג" על ידי המשטר הנאצי.

בשנת 1958 נפתחה ההוצאה מחדש, וב-1990 נרכשה השליטה בה על ידי Suhrkamp Verlag.

יעקב יצחק מפשיסחה

רבי יעקב יצחק רבינוביץ' (ה'תקכ"ו – י"ט בתשרי ה'תקע"ד; 1766–1813) המכונה "היהודי הקדוש", הוא מייסד חסידות פשיסחה המאופיינת בחריפות, למדנות, והמעטת העיסוק במופתים. ממשיכי דרכו היו רבי שמחה בונים מפשיסחא ורבי מנחם מנדל מקוצק.

ישראל הופשטיין מקוז'ניץ

רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ (תצ"ז, 1736 - י"ד בתשרי תקע"ה, 1814) היה מחשובי האדמו"רים בפולין בתחילת המאה ה-19, מתלמידי המגיד ממזריטש ורבי אלימלך מליז'נסק, חיבר ספרים רבים בחסידות ובקבלה, ידוע בכינוי המגיד מקוז'ניץ (ביידיש: דער קאז'ניצער מגיד), מייסד חסידות קוז'ניץ.

לימור שרייבמן-שריר

לימור שרייבמן-שריר (נולדה בשנת 1954) היא סופרת ורופאה ישראלית. מלכת היופי של ישראל לשנת 1973 וסגנית רביעית למיס תבל.

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

סוציולוג

סוֹציוֹלוֹג הוא מדען העוסק בענף הסוציולוגיה, קרי מדען החוקר את ההתנהגות האנושית כחלק ממכלול החברה בה היא מצויה, ודרך ההקשר התרבותי שלה.

הכשרת סוציולוגים נעשית במסגרת החוג לסוציולוגיה במוסדות ההשכלה הגבוהה.

פול מנדס-פלור

פול מנדס פלור (באנגלית: Paul R. Mendes-Flohr; נולד ב-17 באפריל 1941) הוא פרופסור מן המניין למחשבה יהודית בעת החדשה וראש התוכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת שיקגו ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית.

פרס גתה

פרס גתה של העיר פרנקפורט (בגרמנית: Goethepreis der Stadt Frankfurt) הוא פרס גרמני יוקרתי, על שמו של המשורר יוהאן וולפגנג פון גתה, המוענק משנת 1927 על ידי עיריית פרנקפורט, עיר הולדתו של גתה. הפרס מוענק לקראת ה-28 באוגוסט, יום הולדתו של גתה.

קומונה

קוֹמוּנָה (בעברית, על פי החידוש העכשווי של האקדמיה ללשון העברית: מִשְתָּף) הוא מבנה חברתי בו קבוצת בני אדם שאינם בהכרח קרובי דם, מתארגנים באופן וולונטרי כחברה שיתופית בנכסיה, בייצור ובצריכה. חלק מן הקומונות מנסות למעשה להוות מעין "משפחה מורחבת" המבוססת על יחסי אינטימיות חברתית, שיתוף חומרי, רגשי ורוחני תוך שוויון מעמדי כלכלי ופוליטי. רעיון הקמת הקומונה ואף ברית בין קומונות הוא נדבך מרכזי בניסיון לצמצום יחסי כוח ושליטה של אדם באדם מה שכונה בפי מרטין בובר "צמצום העודף הפוליטי". כלי חברתי זה משמש בתפיסות כנצרות הקדומה, האנרכיזם, והסוציאליזם האוטופי כמכשיר ליצירת שינוי חברתי מלמטה ולהביא לחברה אלטרנטיבית.

לקומונה היסטוריה ארוכה: שורשיה מתחילים מהשבטים בחברות הפשוטות, "החמולה", דרך ראשית הנצרות, הנזירות של ימי הביניים ונזירויות במזרח אסיה, שוב דרך התיישבות בעולם החדש בעיקר במושבות מאוחר יותר בארצות הברית, בקיבוץ ובקבוצה בישראל, באשראם בהודו ועוד. כיום פזורות ברחבי העולם אלפי קומונות בכל היבשות.

מקובל לראות כ"מקור הקומונות" המערביות את ההתפתחות הקומונלית בארץ ישראל בתקופת בית שני. עדויות ארכאולוגיות ומגילות שנשתמרו מציינות כי כת האיסיים (ממצדה) וכן כת ים המלח (מגילות קומראן, יש הטוענים כי מדובר למעשה באותה כת), קיימו באותה תקופה אורח חיים שיתופי-דתי. יש האומרים כי הנוצרים הראשונים הושפעו מהם וקיימו אף הם אורח חיים שיתופי בהתבסס על הכתוב במעשי השליחים: "וכל-המאמינים התאחדו יחד וכל-אשר להם היה לנחלת כלם. וימכרו את-אחזתם ואת-רכושם ויחלקו לכלם לאיש איש די מחסורו. ויום יום היו שקדים להיות במקדש לב אחד ויבצעו את-הלחם בבית בבית" (פרק ב' פסוקים 44–46).

מרבית הקומונות הראשונות באירופה ובארצות הברית מימי הביניים ועד סוף המאה התשע עשרה היו קומונות דתיות. הן הוקמו בדרך כלל על ידי קבוצות שאמונתם סטתה מן האמונה הנוצרית המקובלת על ידי הכנסיות הגדולות (קתולית ופרוטסטנטית). חלק ניכר מהביקורת שהופנתה כלפי הכנסייה הייתה שחיתותה הכלכלית וחומרנותה. המענה שנתנו אותם מאמינים לבעיית החומריות היה ניסיון ליצור כפרים שיתופיים שבהם הרכוש אינו פרטי אלא קהילתי - ברוח הנוצרים הראשונים, ומתוך שאיפה לחיים דתיים-מוסריים של שוויון ואחווה. קהילות אלו נרדפו לרוב באירופה, ופעמים רבות היגרו לאמריקה שם המשיכו בחייהם המשותפים. בדרך כלל ניסו קהילות אלו לשמור עצמן בבידוד יחסי מהחברה שהקיפה אותן - וזאת על מנת שלא להיות מושפעים ממנה. בין קהילות אלו ניתן למנות את הדוחובורים, השייקרים, הספאפורדיטים (מקימי האמריקן קולוני בירושלים) וכת ההוטרים מהם התפלגו קומונת ברודרהוף. טולסטוי נחשב לאחד מתומכי רעיון הקומונה הדתית.

התפתחות התאוריה המרקסיסיטית, ומאוחר יותר התאוריה האנרכיסטית של דמויות כמו פיוטר קרופוטקין וגוסטב לנדאואר הביאה להקמתן של קומונות סוציאליסטיות-חילוניות, כחלק מניסיון לשחרור האדם העובד מכבלי החברה הקפיטליסטית וניסיון ליצירת חברה ברוח הסוציאליזם. פעמים רבות קומונות כאלו ראו עצמן כ"אבטיפוסים" לחברה הקומוניסטית שתוקם אחרי המהפכה, או כתנועות שמטרתן להפיץ את אורח החיים השיתופי עד שיהפוך לנחלת החברה כולה.

במאה העשרים התעוררו תנועות שקראו ליצירת קומונות, לא רק כאמצעי להתמודד עם החברה הקפיטליסטית - כי אם גם כניסיון להתמודד עם הניכור שחווה האדם בחברה המודרנית, וככלי לתיקון יחסי האנוש. בין נושאי רעיון זה היו תנועות הנוער האירופאיות, דוגמת הואנדרפוגל, ומאוחר יותר תנועת ההיפים בארצות הברית בשנות השישים. בישראל בא רעיון זה לידי ביטוי ב"קבוצה האינטימית" של הוגי דעות כצבי שץ, א"ד גורדון ומרטין בובר.

שלום רצבי

שלום רצבי (נולד ב-1951) הוא פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ומשורר.

שלמה בובר

שלמה בן ישעיהו אברהם הלוי בּוּבֶּר (בכתיב יידי: באָבער; ה' בשבט תקפ"ז, 2 בפברואר 1827, למברג, גליציה (האימפריה האוסטרו-הונגרית) – י"א בטבת תרס"ז, 28 בדצמבר 1906, שם) היה מלומד יהודי, חוקר ומהדיר של מדרשים, שעבד לפרנסתו כבנקאי; חי כל חייו בעיר למברג (לבוב); סבו של מרטין בובר.

שלמה זלמן שוקן

שלמה זלמן שוקֶן (30 באוקטובר 1877 - 6 באוגוסט 1959), איש עסקים, מו"ל ונדבן יהודי יליד גרמניה, נודע בעיקר בזכות הוצאת שוקן שהקים ועיתון "הארץ" שרכש.

תרשיש (הוצאת ספרים)

תרשיש הייתה הוצאת ספרים עברית שנוסדה בירושלים בשנת 1939 על ידי הטיפוגרף ומעצב הגופנים ד"ר משה שפיצר, שקודם לכן היה מנהלה של הוצאת שוקן בגרמניה ושימש גם כעוזרו של מרטין בובר. המתרגם והעורך המרכזי בהוצאה היה עמנואל אולסבנגר.

ההוצאה הוציאה לאור בעיקר ספרות מופת מתורגמת ממיטב הספרות הקלאסית העולמית, כגון "הקומדיה האלוהית" מאת דנטה, ה"בהגווד גיטא" (מכתבי הקודש ההינדיים החשובים) ושירי יוהאן וולפגנג פון גתה. נוסף על תרגומים קלאסיים, ראו אור בהוצאה ספרי שירה מקורית ומתורגמת.

חלק מספרי ההוצאה יצאו בהוצאה ביבליופילית, תוך הקפדה על סוג הנייר, העריכה הגרפית, סוג האות וכדומה. ספרי ההוצאה מבוקשים ביותר בין ביבליופילים ישראליים ואספני ספרים.

בראשית שנות ה-80 נרכשה ההוצאה על ידי הוצאת דביר.

נשיאי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
מרטין בובר • אהרן קצירגרשם שלוםאריה דבורצקיאפרים אלימלך אורבךיהושע יורטנריעקב זיומנחם יערירות ארנוןנילי כהן

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.