מרטיאליס

מרקוס ואלריוס מרטיאליסלטינית: Marcus Valerius Martialis;‏ סביבות 40סביבות 104) היה משורר רומי מהיספניה (ספרד). הוא ידוע בעיקר בשל האפיגרמות בשנים־עשר ספרים (פרקים) שכתב, אשר ראו אור ברומא בין 86 ל-103 לספירה, בתקופת שלטונם של הקיסרים דומיטיאנוס, נרווה וטריאנוס. במכתמים אלה מתאר מרטיאליס בלשון מושחזת ושנונה את הצדדים הכעורים של אנשי רומא, אנשי שם ופשוטי העם כאחד, אליהם התוודע בשלושים וחמש השנים שעשה בעיר. הוא חיבר 1,561 מכתמים בסך הכל, ש-1,235 מתוכם בדיסטיך אלגי. מרטיאליס נחשב לגדול מחברי האפיגרמות.

מרטיאליס
Martialis

ביוגרפיה

מַרְקוּס ואלֶרִיוּס מַרְטְיאלִיס נולד באוגוסטה בילביליס בפרובינקיה הרומאית של היספניה טארקוננסיס (כיום העיר קאלאטיוד שבספרד). אף על פי שנולד כאזרח רומאי הוא כותב כי מוצאו מן הקלטים או מן האיברים שישבו לחופיו של הנהר טחו.

בהיותו בן 24 שנה הגיע לרומא והתיידד עם מרקוס אנאוס לוקאנוס, סנקה הצעיר וקווינטיליאנוס, שגם הם היו ילידי ספרד. ידידיו לוקאנוס וסנקה נלקחו ממנו עד מהרה כאשר הצטוו להתאבד בעקבות קשר פיסו נגד נירון. ידידו הרטוריקן קווינטיליאנוס הציע לו להרוויח את לחמו כפרקליט, אך הוא העדיף לגווע ברעב ולא לוותר על שירתו. הוא נאלץ להתפרנס מכתיבת שירה בעבור פטרונים עשירים שהתחזו למשוררים, ובתמורה נתנו לו מזון ומקום מקלט. הוא לא אהב את חיי העיר וניסה למצוא מפלט באזורים הכפריים של איטליה, אולם כמשורר היה עליו להתגורר ברומא כדי לעמוד בקשרים עם אנשי החברה הגבוהה.

פטרון עשיר העמיד לרשותו חווילה קטנה בנומנטום, ובאופן כלשהו הצליח לגייס כספים כדי לקנות בית על גבעת הקווירינאליס. בשנת 80, עם פתיחת הקולוסיאום הקדיש לטיטוס אחד משיריו הראשונים. הוא כתב שיר הלל לקיסר דומיטיאנוס שהעדיף את המשורר סטאטיוס , אך צירף את מרטיאליס למעמד הפרשים - מה שאפשר לו לקבל קצבה קטנה. בין השנים 86 ו-103, פרסם 12 ספרי אפיגרמה (שירים קצרים וחריפים ברוח הסאטירה). בשנת 98 כתב פואמה בעבור פליניוס הצעיר, שבתמורה מימן את נסיעתו של מרטיאליס בחזרה לעיר מולדתו בספרד. שם קיבל מאישה שהעריצה את שירתו, חווילה שבה בילה את שנותיו האחרונות.

אחרי מותו, פליניוס הצעיר כתב: "זה עתה נודע לי על מות מרטיאליס - מה שגרם לי צער רב. הוא היה משורר שנון אשר מיזג בחרוזיו מלח ודבש, ועשה זאת בגילוי לב, בכנות וללא משוא פנים."

יצירתו

מרטיאליס נודע בעיקר בשל 12 ספרי אפיגרמות שהופיעו ברומא במשך תקופת שלטונם של דומיטיאנוס, נרווה וטריאנוס. בספר הראשון הוא מגלה את סוד הצלחתן: "ספרים אלה, בדומה לבעלים בעיני נשותיהם, בלי זין אינם יכולים למצוא חן".[1]

בפואמות אלה הוא מתאר את חיי העיר רומא ואת אורח חייהם של נשים וגברים בני תקופתו, ובהם: מיליונרים, פרוצות, סופרים, סנדלרים, רופאים, להטוטנים ואסירים, על רקע מרחצאות, תיאטראות ורחובות רומא. הוא מפקפק באופיין של הנשים ויחד עם זאת מכבד ומעריץ אותן. הוא מביע את חיבתו לילדים ובאופן מיוחד לקרוביו, ואת געגועיו לעיר מולדתו בספרד, שבה היו לו ידידים רבים, ולסביבתה הכפרית שאפשרה לו ליהנות מצייד ומדייג בימי נעוריו.

שירתו של מרטיאליס מאפשרת לנו לקבל מושג על תנאי החיים ברומא העתיקה. לשם דוגמה: "אני מתגורר בחדר קטן שיש בו חלון שאיננו נפתח." הוא מתאר גם מקרים של אנשים שהבעירו את בתיהם כדי לקבל את כספי הביטוח: "טיגליאנוס, שילמת מאתיים בעבור ביתך שעלה בלהבות, וקיבלת פי עשרה. האם אין זה משום שהבערת אותו בכוונה תחילה?"

הפואמות שלו נקראו בכל רחבי האימפריה הרומית, ואפילו על ידי אנשי השבטים הגותים. אחת הפואמות שלו הוקדשה לידידו המשורר יובנאליס. בין ידידיו נמנה גם פליניוס הצעיר, אך היו לו גם מתחרים בחברה הגבוהה של רומא ובהם המשורר סטאטיוס.

יצירתו של מרטיאליס התגלתה בתקופת הרנסאנס והעניקה השראה למחברים שראו בה תיאור של בעיות תקופתם. הייתה לו השפעה ניכרת בצרפת ובאיטליה, ושירתו השפיעה גם על השירה האנגלית והשירה הגרמנית. היא יצאה מן האופנה רק עם התפתחות הרומנטיקה.

היהודים אצל מרטיאליס

השקפותיו של מרטיאליס לגבי חשיבותם היחסית של היהודים מבין היסודות הזרים ברומא, מתוארות על ידי מספר התייחסויותיו אליהם באפיגרמות שלו. ההתייחסויות הללו נופלות במספרן רק מאלה הנוגעות לפולחנים הפריגיים של קיבלה (Cybele) ואטיס, שהיו קשורים למוסד הגאלי (Galii) המסורסים.[2]

באפיגרמה 2.2 של מרטיאליס שכתב לקיסר דומיטיאנוס, בין אזכורים של ניצחונות וכיבושים שלדומיטיאנוס יש בהם נגיעה, מזכיר מרטיאליס גם את "ניצחונו האדומי" של אחיו, טיטוס, כאשר המילה "אידומאוס" מציינת כאן את השם "יודאוס" (יהודי). זהו אזכור לניצחונו של טיטוס על היהודים במרד הגדול.[3] באפיגרמה 50 בספר העשירי מזכיר מרטיאליס את "הדקלים האדומיים" (הנזכרים גם אצל ורגיליוס) כסמל ניצחון.[4]

באפיגרמה 7.55 מתייחס מרטיאליס למס היהודי שהוטל על ידי אספסיאנוס לאחר חורבן ירושלים ונגבה באכזריות על ידי דומיטיאנוס,[5] כאשר הוא מזכיר את "זה שלאחרונה קולל במיסים, שבא מהעיר שלם (Solyma) שנשרפה כליל".[6]

באפיגרמה 4.4 משנת 88 לספירה,[7] מרטיאליס מציין בשיר-התקפה על אשה בשם "באסה" (Bassa), בין אוסף הריחות הרעים שהוא מעדיף על פני ריחה של אשה זו, אליה הוא פונה בשיר, גם את "הבל פיהן של נשים הצמות בשבת".[8] מרטיאליס חושב בטעות את השבת היהודית כיום צום – טעות רווחת שהתקבעה כבר הרבה לפניו במסורת הספרות הפגאנית ומופיעה גם אצל סטראבון, פומפיוס טרוגוס וסווטוניוס.

באפיגרמה 12.57.1-14 מרטיאליס מסביר מדוע הוא עוזב את רומא לעיתים קרובות כל כך לטובת נומנטום הכפרית. הוא מונה את המטרדים המאפיינים של רומא הגדולה והרועשת, ובהם גם "היהודי שלמד מאמו לקבץ נדבות".

מנהג המילה היהודי

מתוך מספר התייחסויותיו אל היהודים, ברית המילה היהודית היא זו שמשמשת כמטרה העיקרית לשנינותו.

במכתם 7.30 על קייליה (Caelia), נערה רומית שמרעיפה מחיבתה על גברים בני כל האומות מלבד אלה של רומא, מרטיאליס מפרט רשימה של מאהבים "אקזוטיים" שאליהם היא נמשכת. הוא כולל בה גם את היהודים ומשתמש במילה כדי לאפיין אותם, תוך שהוא מעניק לה גוון מיני ברור, כשהוא כותב שקייליה אינה "נרתעת מן החלציים של יהודים נימולים". המילה "inguen" (חלציים, מפשעה) משמשת בגרפיטי, במכתמים ובסטירות גסים לתיאור אברי מין.[9] במכתם 7.35 המיועד ללייקאניה (Laecania), מרטיאליס מלין על כך שהעבד שלה תמיד נוכח כאשר היא מתרחצת באמבטיה ו"אברי המין (שלו) מכוסים בפיסת עור שחורה" (aluta, "תחתוני רצועה"). הוא רומז לכוח הגברא המיוחס ליהודים, כשבמקום העבד שלה הוא מציע לה את עבדו שלו, ש"(חתיכת) משקל יהודי לו מתחת לעורו החשוף".[10]

התייחסות דומה נמצאת באותו הספר גם במכתם 7.82 על השחקן או הזמר מנופילוס, שהנדן (fibula) המכסה את הפין שלו כה גדול, "שדי בו לבדו לכיסוי כל השחקנים הקומיים שלנו כאחד". מרטיאליס מסביר שהניח שמנופילוס דואג לכסות את הפין שלו מהסיבה "שהוא חרד לשמור על קולו...אך פעם אחת, כאשר השתתף במשחק באמצע מגרש הספורט קבל עם ועדה, החליק הנדן מן המסכן; והנה הוא נימול!". ייתכן ומנופילוס ניסה להסתיר את מילתו בשל המס היהודי, או שחש נבוך להיחשף כיהודי. המילה Verpa מציינת את הפין במצב שבו העורלה משוכה לאחור כתוצאה מזקפה, ומשתמשים בה לעיתים קרובות כאשר מדובר על ביצוע אקט מיני, ובפרט אקטים הומוסקסואליים אגרסיביים, לפיכך השימוש במילה verpus במובן של "נימול" (המתועד רק אצל מרטיאליס ויובנאליס) מקביל את נסיגת העורלה לתאוותנות היתר המזוהה עם היהודים ומוכנותם התמידית כביכול לקיים יחסי מין.[11]

במכתם 11.94 מרטיאליס מכניס קונוטציה הומוסקסואלית במכתם על משורר-יריב יהודי שהפך גם למאהב-יריב: "אך זאת מייסרני: שלמרות שנולדת בירושלים (Solyma) עצמה, אתה עושה מעשה סדום בנערי, משורר נימול".[12] מרטיאליס יוצר בנייה דרמטית כאשר הוא חוזר שלוש פעמים על הפנייה "משורר נימול", אך לבסוף פונה אל יריבו כ"נימול" (verpe) בלבד ולא כ"משורר". הוא אינו מאמין ליריבו היהודי שמכחיש את פיתוי הנער ונשבע לשם כך ביופיטר, ודורש מיריבו להישבע "בשם אנכיאלוס" (Anchialus). פירוש "אנכיאלוס" הוא בגדר תעלומה בלתי פתורה. פרידלנדר הציע שאנכיאלוס היה יהודי רומי עשיר, ובכך הבין את המשפט כסטריאוטיפ אנטישמי. פטר שפר מציע שמדובר בשיבוש של "ארכלאוס".[12] מנחם שטרן טען כי "אנכיאלוס" היה שם נפוץ, במיוחד בקרב עבדים ועבדים משוחררים ולכן נראה כי מרטיאליס התכוון לאדם לא מזוהה בשם זה שחי ברומא באותו הזמן.[13] מאחר שהשם היה נפוץ בקרב עבדים, ניתן גם להניח ש"אנכיאלוס" היה שמו של הנער עצמו.[14]

תרגומים לעברית

  • מרטיאליס, מבחר שירים, תרגם מרומית והוסיף דברי-פתיחה וביאורים בנציון בנשלום, ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ז.

לקריאה נוספת

  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism. Jerusalem, Israel Academy of Sciences, 1976, Vol I: LXXXIV. Martial, pp. 521-529

קישורים חיצוניים

  • Martial, Epigrams. Translated by Walter C.A. Kerr. Loeb Classical Library. London, William Heinemann, and New York, G.P. Putnam's Sons, 1919. 2 Vols. Digitized copy in The Internet Archive: Vol 1, Vol. 2. (מקור מול תרגום)
  • Martial, Epigrams. Anonymous translation published in the Bohn's Classical Library (1897) and reprinted by George Bell and sons. Digitized copy in: The Tertullian Project.

הערות שוליים

  1. ^ מכתם 1.35.3-5; תרגום: דבורה גילולה, "הלצות על יהודים בספרות הרומית". מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך ט' (תשמ"ו). עמ' 21-20.
  2. ^ .Menahem Stern (1976), p. 521
  3. ^ .Menahem Stern (1976), pp. 522-523
  4. ^ Menahem Stern (1976), p. 527, No. 244.
  5. ^ .Menahem Stern (1976), p. 526
  6. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 151, הערה 75 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  7. ^ .Menahem Stern (1976), p. 524
  8. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, יום צום, עמ' 133.
  9. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 147 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  10. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 148 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  11. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 151-150 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  12. ^ 12.0 12.1 פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 152-151 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  13. ^ .Menahem Stern (1976), p. 528
  14. ^ דבורה גילולה, "הלצות על יהודים בספרות הרומית". מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך ט', תשמ"ו. עמ' 27.
43

שנת 43 היא השנה ה-43 במאה ה-1. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 43 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אלטינום

אלטינום (ברומית: Altinum, ביוונית: Αλτίνον, באיטלקית: Altino) הייתה עיר עתיקה אמידה ששכנה בשפך הנהר סיליס (סילה), בשטח הנוכחי של הכפר קוארטו ד'אלטינו בנפת ונציה שבאיטליה. העיר נמצאת 11.2 ק"מ צפונית לוונציה ו-15 ק"מ דרומית מזרחית מטרוויזו, מצפון לשדה התעופה מרקו פולו.

במקור יישוב קדום של הוונטים, אחרי כיבושה על ידי הרומים התפתחה למרכז עירוני ומסחרי חשוב, הודות לעמדתה הגאוגרפית על הלגונה ונטה ובצומת של כמה דרכים חשובות. אחרי המאות ה-4-6 ננטשה בהדרגה על ידי תושביה שעברו לטורצ'לו, מוראנו וונציה. נתגלו במקום שרידים מן העיר העתיקה המהווים יעד לחפירות ארכאולוגיות ולמוזיאון מקומי. הם נמצאים בימינו בשטח השייך לכפר קוארטו ד'אלטינו.

ברית מילה

ברית מילה (בקיצור: "בְּרִית") היא מצוות עשה יסודית ביהדות למול את עורלת כל הזכרים ביום השמיני ללידתם. המצווה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, לרבות עבד כנעני. לפי המקרא מקורה בציווי של אלוהים לאברהם. אדם שלא נימול נקרא במקרא ערל ודינו של יהודי שלא נימול במזיד הוא כרת.

נהוג לערוך את הברית בטקס חגיגי, כשהמילה מבוצעת על ידי מוהל.

גאיוס ולריוס פלאקוס

גאיוס ולריוס פלאקוס (Gaius Valerius Flaccus; מת בסביבות 90 לספירה) היה משורר רומי מהמאה ה-1, שפרח ב"עידן הכסף" תחת השושלת הפלאבית, וכתב "ארגונאוטיקה" (Argonautica) בלטינית, החבה את חובה לארגונאוטיקה המפורסמת יותר של אפולוניוס מרודוס.

גלדיאטור

גְּלַדְיָאטוֹר (בלטינית: Gladiator, מהמילה גלאדיוס, בלשון חז"ל: לוּדָר, ממקור לטיני) הוא לוחם ברומא העתיקה ובמקומות אחרים שעסק במופעי בידור, שכללו קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם או בין גלדיאטורים לבין חיות מסוכנות. לעיתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור. קרבות של גלדיאטורים התקיימו בערים רבות של הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, לרוב במבנים שנבנו במיוחד לכך, כדוגמת זירות או אמפיתיאטרונים כמו הקולוסיאום. סוגים שונים של גלדיאטורים נלחמו בצורות שונות של קרב.

לרוב הגלדיאטורים היו עבדים שנידונו לכך כעונש על פשעים מסוימים, שבויי מלחמה, ומתנדבים בתשלום (auctorati). לא ניתן היה להעניש אזרחים רומאים בעונש זה, אך אלו שנמצאו אשמים בעבירות מסוימות ניתן היה לשלול מהם את אזרחותם, לשעבד אותם באופן רשמי, ולטפל בהם בהתאם.

עבור מי שנידון לזירה (ad ludum) הפרס הגדול ביותר היה הענקת חירות (Manumission), המסומלת על ידי הענקת חרב אימון מעץ או מוט (rudis) כמתנה מהעורך.

המשחקים הגיעו לשיאם בין המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לספירה, והם דעכו לבסוף במהלך המאה החמישית המוקדמת, לאחר אימוץ הנצרות כדת המדינה, אם כי אירועי "ציד חיות" (venationes) נמשכו אל תוך המאה ה-6.

מקור השם גלדיאטור הוא "גלאדיוס" – חרב בלטינית. בלשון חז"ל נזכרים הגלדיאטורים בשם "לודרים". המילה "לודר" הגיעה ללשון חז"ל מן הלטינית. התחרויות שבהן השתתפו הגלדיאטורים כונו Ludi – "משחקים".

דו-קרב

דו-קרב או דוקרב הוא עימות, לרוב מזוין, בין שני אנשים, שנועד להשיג הכרעה בנושא שבמחלוקת. בהשאלה מתייחס המונח לקונפליקט בין כוחות מנוגדים או תחרות עזה בין יריבים.לאורך ההיסטוריה שימש דו-קרב כאמצעי להכרעת סכסוכים וחילוקי דעות. קרב אלופים, שהוא צורה מסוימת של דו-קרב דוגמת הקרב בין דוד וגלית, שימש להכרעת סכסוך גדול בין שני צבאות. דו-קרב במסגרת משפט האל שימש להכרעות בסכסוכים משפטיים.

בדרך כלל המונח מתייחס לקרב פנים אל פנים המאורגן מראש ומתנהל בהסכמה, ועל פי כללים שנקבעו בין שני מתמודדים, תוך שימוש בנשק קר או בנשק חם ולעיתים באמנויות לחימה ללא נשק. דו-קרב מסוג זה נערך במטרה להוכיח נחישות ונכונות להקריב חיים על הגנת הכבוד, ומסתיים כאשר אחד הצדדים הגיע לידי סיפוק או כאשר לכל הפחות אחד מהצדדים נהרג. בצורה זו הדו-קרב נערך בין שני לוחמים גברים, בדרך כלל מהמעמדות הגבוהים, ושימש להכרעת סכסוכים אישיים, משפטיים ופוליטיים. שורשיו נעוצים בקוד האבירות של מעמד האבירים בימי הביניים והיה חלק מהמערכת החברתית ובעיקר הצבאית, עד לתחילת המאה העשרים, אף על פי שמסוף המאה ה-17 הוצא הדו-קרב אל מחוץ לחוק.

במקביל התקיים הדו-קרב כענף ספורט ובידור ששורשיו בלחימת גלדיאטורים ברומא והטורנירים של אבירים באירופה של ימי הביניים, עיסוק זה שינה את פניו בעת המודרנית אך שימר את רוח הדו-קרב בענפי ספורט שונים ובראש וראשונה הסייף.

מקומו המרכזי של הדו-קרב בתרבות האנושית לאורך התקופות ובאופן חוצה תרבויות השאיר את חותמו על האמנות כתיאור אולטימטיבי של מאבק וכמטאפורה לעימות התמידי בין ניגודים שהעיקרי שבהם הוא בין הטוב לרוע. סוגת המערבון שמציבה את הדו-קרב במרכזה על רקע של המערב הפרוע בארצות הברית מהווה דוגמה מודרנית בולטת אך שורשיה נעוצים ביצירות ספרות ומיתוסים קדומים.

טיבולוס

אלבּיוּס טיבּוּלוּס (בלטינית: Albius Tibullus;‏ סביבות 55 לפנה"ס - 19 לפנה"ס) היה משורר לטיני ומחבר אלגיות. ספרי השירה הראשון והשני שלו נשמרו. טקסטים רבים אחרים המיוחסים לו, הם ממקורות שמוטלים בספק.

מעט ידוע על חייו של טיבולוס. ישנם רק מספר אזכורים שלו על ידי סופרים מאוחרים יותר, וכן ביוגרפיה קצרה ממקור מפוקפק. גם לא ידוע שמו הפרטי (praenomen) או מקום הולדתו. גם בשם בית האב (nomen gentilicium) שלו הוטל ספק. הוא השתייך ככל הנראה למעמד הפרשים וירש רכוש משמעותי. כמו ורגיליוס, הורטיוס ופרופרטיוס , נראה כי הוא איבד את רובו בשנת 41 לפנה"ס במהלך החרמותיהם של מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס קיסר.

יובנאליס

דֶקִימוּס יוּנִיוּס יוּבֶנָאלִיס (בלטינית: Decimus Iunius Iuvenalis; סביבות 60–130 לספירה) היה משורר סאטירי רומי.

לימודים קלאסיים

לימודים קלאסיים הוא שם התחום העוסק בלימוד השפה, הסִפְרוּת, ההיסטוריה, האָמנוּת, והיבטים אחרים של יוון העתיקה ושל רומא העתיקה, ערש תרבות המערב בעת העתיקה. הלימודים הקלאסיים היוו תמיד נושא מרכזי במדעי הרוח, והעוסקים בהם נקראים לעיתים הומניסטים.

במדינת ישראל פועלות שלוש מחלקות אקדמאיות ללימודים קלאסיים: באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. לימודי יסוד בנושאים הללו מתקיימים גם באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אך אין בהן חוג או מחלקה המוקדשים לנושא.

מכתם

מִכְתָּם, או אֶפִּיגְרָמָה (מיוונית: ἐπίγραμμα), הוא סוג של שיר, לרוב, שיר קצר בעל אופי סאטירי עוקצני או חידוד. המכתם התפתח לראשונה כשיר הכתוב על מצבות (ומכאן שמו הלועזי, שמשמעותו כתובת הקדשה על גבי בית, יצירת אמנות, מתנה, או כתובת על מצבה). שטח הכתיבה המצומצם על גבי המצבה הקנה לו את אופיו הקצר, אשר בדרך כלל אינו עולה על שני בתים. מכתמים אחרים רבים הם בעלי אופי סאטירי, ומשמשים למתיחת ביקורת או ללעג.

מרקוס גאביוס אפיקיוס

מרקוס גאביוס אפיקיוס (בלטינית: Marcus Gavius Apicius) הוא שמו של רומאי המייצג את הראוותנות ואת אנינות הטעם במזון של רומא בראשית ימי הקיסרות הרומית. הוא חי בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס וראשית המאה הראשונה לספירה, והיה מפורסם בזכות תכונותיו בימיו של הקיסר טיבריוס. אפיקיוס היה מקושר לבית הקיסר ודומה שהיה אדם עשיר. על אחרית ימיו מדווח הפילוסוף הרומאי סנקה, המספר כי הלה בזבז על מזון ועל השגתו (כגון נסיעה מיוחדת לאפריקה משום ששמע שסרטניה גדולים יותר ממה שהכיר), עד שבזבז הון של מאה מיליון ססטרצים בסוגיה זו. מאחר שנותרו בידו עשרה מיליון ססטרצים בלבד שהביאו לידי פחד כי ירעב, התאבד בשתיית רעל.

נאומכיה

נַאוּמָכְיָה (בלטינית: naumachia, מיוונית עתיקה: ναυμαχία, מילולית: "מלחמת אוניות", "קרב ימי") הוא השם שניתן ברומא העתיקה הן לקרב ראווה ימי הן למקווה המים או הזירה בהם נערך.

ספרות לטינית

ספרות לטינית הוא שם כולל לסך היצירות שחוברו בשפה הלטינית. תחילתה של ספרות זו בעיר רומא, סביבות המאה השלישית לפני הספירה. בתהליך הדרגתי של כמאתיים שנים תפסה הספרות הלטינית את מקומה של הספרות היוונית העתיקה, והפכה לספרות המרכזית והמשמעותית ביותר בעולם הרומי. סגנונן של היצירות הלטיניות ותוכנן הושפעו עמוקות מהספרות היוונית העתיקה, וניתן להתייחס לספרות הלטינית כהמשך ישיר של זו היוונית. היצירות הלטיניות כוללות מגוון רחב של סוגות, וביניהם מחזות, ספרי היסטוריה, פרוזה, שירה וכתבי הגות.

הלטינית שימשה בתחילה רק כשפתם של הרומאים הקדמונים, אך עם התפשטות האימפריה הרומית היא הפכה ללינגואה פרנקה של חלקים נרחבים של אירופה. הלטינית המשיכה להיות שפת האליטות התרבותיות גם לאחר נפילת האימפריה, כך שכתיבת ספרות בלטינית המשיכה להיות נפוצה במהלך ימי הביניים ואף לאחר מכן. בין הכותבים הלטיניים החשובים ביותר ניתן למנות את קיקרו, ורגיליוס, אובידיוס והורטיוס, שכתבו את יצירותיהם במהלך התקופה הקלאסית, אך גם דמויות מפתח אחרות בהיסטוריה האנושית, כגון ברוך שפינוזה ואייזק ניוטון, כתבו את חיבוריהם בשפה זו.

קופלט

קופלט זהו מבנה שירי בן שתי שורות, אשר לרוב חרוזות (עם זאת, לא בהכרח, הקופלט ניתן להפרדה גם על ידי רווחים). קופלט יכול להיות הן שיר נפרד (ואז מדובר בסוגה שירית), הן בית בשיר והן יחידה, שהיא חלק מבית בשיר. המבנה בן שתי השורות, בו הרעיון והצורה נקלטים מהר (במקרים רבים גם החריזה תורמת לכך), מתאים מאוד להעברת רעיונות בצורה מרשימה או עוקצנית.

רונן סוניס

ד"ר רונן צבי סוֹנִיס (נולד ב-30 בדצמבר 1972) הוא מתרגם ישראלי ודוקטור לספרות.

תרגומיו ומאמריו ראו אור בעיתונות היומית ובכתבי עת רבים כגון: 'הו!' (שסוניס נמנה עם מייסדיו), 'דחק', 'כרמל', 'מעין', 'עכשיו' ועוד. מראשית המאה ה-21 פרסם סוניס מאות תרגומי שירה, ובהם תרגומים לשירת ויליאם בלייק, מרטיאליס, ט.ס. אליוט, כריסטופר מרלו, אלכסנדר פושקין, בוריס פסטרנק, וו.ה. אודן, ג'ונתן סוויפט, אלן גינסברג, ויליאם בטלר ייטס, יעקב ישראל דה האן, אדגר אלן פו, ארתור ראמבו, אוסקר ויילד, ואחרים.

סוניס מלמד בתוכנית לכתיבה יוצרת ובהדגש לתרגום באוניברסיטה העברית בירושלים.

שבת

הַשַׁבָּת היא יום קדושה ומנוחה שבועי לעם ישראל, המועד הראשון במועדים הקבועים מהתורה. המועד חל באופן קבוע מדי שבעה ימים, ביום השביעי שבשבוע. תחילת השבת היא בערבו של יום שישי, מעט קודם לשקיעת החמה – זמן הקרוי "ליל שבת", וסיומה הוא ביום המחרת, עם צאת הכוכבים – זמן הקרוי "מוצאי שבת". ביהדות נחשבת השבת למועד המקודש ביותר.שמירת שבת היא אחת המצוות המרכזיות ביהדות; לפי המדרש, השבת הראשונה ניתנה לאדם ביום היבראו, ושמירתה שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ולדברי המדרש השבת הראשונה ששמרו עם ישראל בצאתם ממצרים הייתה ביום כ"א באייר.

השבת מסמלת ביהדות את בריאת העולם בידי אלוהים, וקדושתה קבועה מאז בריאת העולם על ידי אלוהים, ובשונה מחגי ישראל, אינה תלויה בקידוש החודש שנעשה בידי בית הדין. טעמי המצוות והמנהגים המיוחדים לשבת מקורם בציווי המקראי לקדש יום זה ולשבות בו ממלאכה, כמעשה האל אחר השלמתו את הבריאה בששת ימי בריאת העולם, וממספר מקורות בתנ"ך. השבת אינה משמשת רק למנוחה ולהימנעות מעשיית מלאכה, וכבר בתקופת התנ"ך נתפסה כיום של קדושה, עונג, לימוד תורה[דרוש מקור] והתרוממות הנפש. שמירת השבת היא הודאה מעשית בבריאת העולם, מחזקת את האמונה ואי שמירתה גורמת להיחלשות האמונה היהודית, כמו כן שמירת השבת מקרבת את האדם לבורא העולם יותר מפרישות ונזירות גופנית.בחילול השבת רואה התורה חטא חמור שהעונש על עשייתו במזיד בפני עדים שהתרו בו הוא מיתת סקילה, שנחשבת לחמורה מבין ארבע מיתות בית דין. או עונש כרת במקרה שחילל שלא בפני עדים, ואם חילל בשוגג חייב קרבן חטאת.

הרעיון הבסיסי של השבת, יום מנוחה שבועי, אומץ על ידי כלל עמי העולם עוד בימי קדם, ואף השפיע על דוקטרינות סוציאליסטיות שונות לפעול לקיצור אורך יום העבודה ושבוע העבודה. בישראל נקבע יום השבת כיום מנוחה רשמי.

שם טוב בן יוסף אבן פלקירה

רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה (1225–1295) היה פילוסוף, משורר ומתרגם יהודי שחי בספרד. תולדות חייו אינן ידועות, אף שנות לידתו ופטירתו משוערות על סמך כתביו.

שנאת ישראל בעולם היווני-רומי

שנאת ישראל בעולם היווני-רומי היא שנאת ישראל שהייתה קיימת בעת העתיקה בשטחי הרפובליקה והאימפריה הרומית, ובשטחי העולם ההלניסטי בקרב הפגנים.

המגעים בין יהודים לעובדי אלילים צברו תאוצה בעקבות מלחמותיו של אלכסנדר הגדול, אשר הביאו את ארץ ישראל על יהודיה תחת שלטון הלניסטי. קהילות יהודיות גדולות חיו לצד עובדי אלילים בערים גדולות כמו אלכסנדריה ורומא. הסיבות לשנאת היהודים בעולם היווני-רומי שנויות במחלוקת בקרב החוקרים: יש הסוברים כי הייתה זו ההיבדלות היהודית ממגע עם נכרים שגרמה לתיוגם של היהודים כמיזנתרופים ועוינים, בעוד אחרים סוברים שהיו אלו סכסוכים פוליטיים כמו מרד החשמונאים וחיכוכים בין הקבוצות היהודיות והלא-יהודיות בארץ ישראל, סוריה ורומא.

היוונים והרומאים הביעו השתוממות ואף לעג כלפי מנהגים יהודיים כמו ברית מילה, הימנעות מאכילת בשר חזיר ושמירת שבת. כנגד היהודים הופצו עלילות שקריות כמו עלילת החמור, עלילת קורבן האדם ועלילת המצורעים, וכן גרסה אלטרנטיבית עוינת לסיפור המקראי על יציאת מצרים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.