מרד הפלאחים

מרד הפלאחים היה מרד עממי כנגד שלטונו של הוואלי מוחמד עלי שפרץ בשנת 1834 במקביל בחוף העלאווי, בארץ ישראל, בעבר הירדן, בהר לבנון ובחורן. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב אשר הגיעו מקרב חברי הקאסטה הצבאית. חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון והאזור שבין ירושלים ליפו.

במהלך המרד ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית בארץ שכללו מעשי רצח, שוד ואונס.

Portrait d'Ibrahim Pacha 2
איברהים פאשה עמד בראש הצבא המצרי בלבנט

רקע

המרד של 1825-1826 בשלטון העות'מאני

עוד לפני כיבוש ארץ ישראל על ידי מוחמד עלי, היה מרד נגד הסולטאן בירושלים ובחברון.[1] המורדים השתלטו על ירושלים ומנעו ממושל איילט דמשק לגבות מיסים מהעיר והכפרים הסמוכים.

עבדאללה פאשא נענה לפניות השער הנשגב ושכנע את המנהיגות הכפרית להפסיק את המרידה, להחזיר את המצודה לצבא העות'מאני וזאת בתמורה להפחתת עול המס.

בתמורה, נתן השער הנשגב ב-1827 לעבדאללה פאשא את הסנג'קים של ג'נין, שכם וירושלים וזו הייתה הפעם השנייה בה אוחדה כל ארץ ישראל תחת שלטון מנהלי אחד. (הפעם הראשונה הייתה בימי אחמד אל-ג'זאר בעת מסע נפוליאון בארץ ישראל)

תחילת השלטון המצרי

כמו שליטים קודמים של מצרים, שאף מוחמד עלי לשלוט על בלאד א-שאם (הלבנט) בשל חשיבותו האסטרטגית ומשאביו הטבעיים. כמו כן, מחוזות עות'מאניים במזרח הים התיכון הייתה מוקד לסחר בינלאומי ושוק מפותח. נוסף על כך, הוא יכול היה להשיג בדרך זו קהילה צרכנית שתהיה שבויה בידי התוצרת המצרית. השליטה על סוריה הייתה אמורה גם ליצור אזור חיץ בין מצרים לסולטאן העות'מאני באיסטנבול.

עלי הורה על שיקום הצבא ובניית צי חדש במקום זה שהושמד בקרב נאווארינו, וב-31 באוקטובר 1831 החלה הפלישה המצרית לסוריה תחת הנהגתו של איברהים פאשה, בנו הבכור של עלי. הפלישה הובילה למלחמה הטורקית-מצרית הראשונה . התירוץ שניתן לפלישה כלפי חוץ היה סכסוך עם עבדאללה פאשה מעכו. עלי טען ש-6,000 פלאחים ברחו לעכו כדי להימנע מגיוס, תשלום קורווה ומסים, ותבע את החזרתם למקום מושבם. איברהים פאשה התקדם דרך ארץ ישראל, כבש את חיפה בדצמבר 1831 והשתמש בה כבסיס עיקרי לצבאו.

תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ראו עצמם הערבים בארץ ישראל כנתינים עות'מאנים. המרד, שהחל בחודש מאי 1834, ניצת כהתקוממות עממית נגד הדרישה המכבידה למגויסים שנתפשה על ידי הפלאחים כשקולה כמעט לגזר דין מוות. בתחילה נחלו המורדים הצלחות ותפסו את השלטון בערים רבות, בהן שכם, ירושלים וחברון. בתגובה, שלח איברהים פאשה את הצבא, אשר דיכא את המתקוממים וכבש את מעוזם האחרון, חברון, ב-4 באוגוסט.

המרד

ניצני המרד היו בעבר הירדן, שם התקוממו התושבים נגד חובת הגיוס לצבא. גלי ההתקוממות עברו לחברון, לירושלים ולשכם. אחרי שהמורדים נחלו הצלחה צבאית בעמק יזרעאל, הצטרפו למרד גם תושבי הגליל וצפת. במהלך ההתקוממות הוקיעו קיצונים מוסלמים את איברהים פאשה ככופר. צבאו של איברהים פאשה דיכא בסופו של דבר את מעוז ההתנגדות האחרון בחברון ב-4 באוגוסט.

ההכרזה על המרד בשכם

קאסים אל-אחמד , ראש החמולה שהתגוררה בג'מעין, מונה על ידי איברהים פאשה להיות המוסתאסלם של תת-מחוז שכם. קאסים אסף את נכבדי שכם, חברון וירושלים וב-19 במאי 1834 הודיעו לנציגי השלטון המצרי כי משפחות ערביות יפסיקו לספק מתגייסים לצבא המצרי. המושל איברהים פאשה שלח בתגובה את צבאו לערים המורדות והעימות הצבאי החל. החמולות הערביות, שהעדיפו את העותמ'אנים, מרדו תחת הנהגתו של קאסים אל-אחמד.

ירושלים

משכם יצאו מאות מורדים לעבר ירושלים, בסיוע חמולה מאבו גוש. הכוח המאוחד כבש את העיר ב-31 במאי.

יהודי העיר, כמו גם הנוצרים, היו תחת מתקפה. אסד רוסתום (Rustum) מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות פרסם ב-1938 את המסמכים המצריים על המרד וציטט מתוך הדיווח על ירושלים: "בתיהם של היהודים נהרסו באופן מוחלט עד כי לא נותרה מיטה לישון עליה. רבים מהם נשחטו, נשותיהם ובנותיהם נפגעו".[2]

צבאו של איברהים פאשה הכריע את אנשיו של קאסים בחודש שלאחר מכן. בבית לחם הסמוכה החריב הצבא המצרי את הרובע המוסלמי ותושביו פורקו מנשקם.

חברון

בערך 750 מתושביה המוסלמים של העיר גויסו לצבא וכ-500 מהם נהרגו. על העיר הוטל מצור וכשנפלו קווי ההגנה שלה, שטף אותה צבאו של איברהים פאשה. רוב האוכלוסייה המוסלמית נמלטה מבעוד מועד לגבעות. יהודי העיר נשארו במקומותיהם ובמהלך ביזת הרכוש על ידי הצבא הפולש נהרגו חמישה מהם. בני הקהילה כתבו על כך כשקמו מאבלם: "וקמו בזרוע עוזם ורצח בעצמותם. מהם הרגו בקני שריפה ומהם חתכו בסיף. נשים רבות עינו וטימאו".[3]

צפת

תוצאות המרד

לאחר דיכוי המרד, נתלו קאסים ושני בניו הגדולים. הצבא המצרי מחק 16 כפרים לפני שכבש את שכם. כ-10,000 פלאחים הוגלו למצרים ואוכלוסיית הארץ פורקה מנשקה. איברהים פאשה הכריח את ראשי החמולות לעזוב את שכם ולהתגורר בכפרים סמוכים. חוסיין עבד אל-האדי מונה כמודיר של איילט צידון שכלל את כל ארץ ישראל.

השלטון העות'מאני הטורקי הושב בסופו של דבר על כנו בשנת 1840, אך מוסלמים מצרים רבים נשארו בירושלים. צו שריף גולחאנה, אותו פרסם אבדילמג'יט הראשון הסיר את ההגבלות על נתינים לא-מוסלמים של האימפריה העות'מאנית כחלק מרפורמות הטנזימאט, שכללו, בין השאר, רפורמה בגיוס לצבא.

הסוציולוג ברוך קימרלינג ועמיתו יואל מגדל טוענים שהמרד היה אירוע מעצב עבור הפלסטינים ויצר גיבוש בין החמולות הנפרדות אשר נלחמו נגד אויב משותף: צאצאי החמולות והמעמדות שהשתתפו בו הודיעו בראשית המאה ה-20 על לאומיות פלסטינית.

לקריאה נוספת

  • ברוך קימרלינג, פלסטינים, עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינון הרשות הלאומית,‫ ירושלים : הוצאת כתר, 1999.

הערות שוליים

  1. ^ נתן שור, תולדות ירושלים, כרך ב (מהתקופה המוסלמית המוקדמת ועד תקופת הכיבוש המצרי), שער יט: ראשית המאה התשע עשרה, הוצאת דביר, 1987, עמ' 608-612
  2. ^ הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 42, הוצאת כתר, 2013.
  3. ^ אבישר, ספר חברון, עמ' 56, בתוך: הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 42.
1834

שנת 1834 היא השנה ה-34 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1834 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

19 במאי

19 במאי הוא היום ה-139 בשנה (140 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 226 ימים.

אבראהים פאשא

אִבּראהים מחמד עלי פאשא (בערבית: إبراهيم محمد علي باشا; תעתיק מדויק: אבראהים מחמד עלי באשא; 1789–1848) היה קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל. בנו (נטען גם שהיה בנו המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

אבראהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

אברהם דב מאבריטש

רבי אברהם דב מאבריטש (נקרא גם: הרבי מאבריץ, כונה אד"ם, וחתם את שמו אברהם דוב מאברוטש[דרוש מקור]; ה'תק"ך, 1760 – י"ב בכסלו ה'תר"א, דצמבר 1840) היה רב חסידי שחי בסוף ימיו בצפת, ומחבר הספר בת עין.

בית הכנסת העתיק מוצא

בית הכנסת העתיק מוצא הוא בית כנסת הנמצא סמוך לסיבוב מוצא בכביש ירושלים-תל אביב. מיקומו של בית הכנסת ליד שרידים ארכאולוגיים מהתקופה הישראלית ומתקופת בית שני יחד עם מעינות שופעי מים בקרבתו, הביאו למסקנה כי בסביבתו שכנה העיר מֹּצָה המקראית.

ג'מאעין

ג'מאעין (ערבית: جمّاعين) הוא כפר פלסטיני בנפת שכם, במרחק 16 ק"מ משכם ומצפון לעיר אריאל. לפי מרשם האוכלוסין הפלסטיני בכפר חיו בשנת 2007‏ 6,227 תושבים.

ה'תקצ"ד

ה'תקצ"ד (5594) או בקיצור תקצ"ד היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-14 בספטמבר 1833, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 3 באוקטובר 1834. שנה מסוג זשה, היא מעוברת, ואורכה 385 ימים. זו שנה ראשונה לשמיטה.

חוסיין עבד אל-האדי

חוסיין עבד אל-האדי (? – 1835 או 1836) היה שייח' בן משפחת הפלאחים עבד אל-האדי מהכפר עראבה שבנפת שכם, שעלה לגדולה בימי איברהים פאשה, היה מושל (בדרגת מודיר) של איילט צידון, מושל עכו וסגנו של איברהים פאשה.

כאשר הגיעו כוחותיו של איברהים פאשה לארץ ישראל, רק בודדים קיבלו אותו בברכה, בהם קאסים אל-אחמד וחוסיין עבד אל-האדי.

עבד אל-האדי ואנשיו הצטרפו לכוחותיו של איברהים פאשה במצור על עכו (1832). איברהים פאשה ראה בעבד אל-האדי כוח עולה ומינה אותו כסגנו בשלטון האזרחי על השטחים שכבש בארץ ישראל. כאשר איברהים המשיך במסעות המלחמה, היה עבד אל-האדי השליט בפועל של הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שמשפחה כפרית עלתה לשלטון על הארץ.

במהלך מרד הפלאחים, עבד אל-האדי המשיך לתמוך באיברהים פאשה ובתמורה מינה אותו איברהים להיות המודיר של איילט צידון (איילט שכלל את כל ארץ ישראל).באוקטובר 1834, אחרי שאיברהים פאשה הוציא להורג את אל-אחמד בעוון מרידה. רכש עבד אל-האדי את מפעל הסבון שלו (صابون نابلسي) בשכם ואת בית המגורים המשפחתי, אליו העביר עבד אל-האדי את משפחתו מעראבה. מפעלי הסבון של שכם היו אחד ממקורות ההכנסה החשובים של שכם והקנו לבעליהם כסף ויוקרה. השייח יוסוף זיאד קאדרי ניהל עבורו את עסקיו בשכם.

עבד אל-האדי כיהן בתפקיד מושל צידון עד מותו (1251 להג'רה, 1835 או 1836). נקבר בחצר מסגד א-זיתונה בעכו.

צלאח עבד אל-האדי, אחד מבניו של חוסיין, היה הוואלי של צידון.

חורבת רקית

חורבת רקית היא אתר ארכאולוגי בתחום גן לאומי הר הכרמל, על מורדות הר שוקף, בגובה כ-370 מטר מעל פני הים.

במקום שרידים של ישוב מהתקופה הרומית-ביזנטית והערבית הקדומה. השם הערבי של החורבה הוא רוקיטיה שפירושו כנראה יונת הבר. בעבר היה כאן כפר דרוזי קטן שחרב בימי מרד הפלאחים נגד אבראהים פאשא בשנת 1840. השרידים כוללים שרידי מבנים, בריכת אגירה מכוסה עפר ולידה אבן שוקת שבורה, בית בד, גת עם משטח א-סימטרי לדריכת ענבים ובור היקוות עגול, ומערת קבורה חצובה בסלע.

שביל ישראל עובר בחורבת רקית. למקום ניתן להגיע רגלית מחניון רקית הסמוך.

חמולת ברגותי

חמולת ברגותי (בערבית: البرغوثي, בתעתיק מדויק: אלברע׳ותי) היא חמולה פלסטינית ידועה. רוב בני החמולה מתגוררים בנפת רמאללה ואל-בירה.

רבים מבני המשפחה הם טרוריסטים וכמה מהם דמויות בולטות בספרות ובפוליטיקה הפלסטינית.

ישראל משקלוב

רבי ישראל בן שמואל אשכנזי משְקְלוֹב (שקלוב, תק"ל, 1770 – טבריה, תקצ"ט, 1839). היה רב, שד"ר, ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א, מחבר הספר פאת השולחן.

כולל (היישוב הישן)

כולל היה כינוי להתארגנות הכלכלית, העדתית, החברתית והדתית בארץ ישראל של חבורת יהודים יוצאי עיר או ארץ משותפת בימי היישוב הישן. היהודים שהתגוררו עדיין באותן ערים או ארצות תרמו את כספי החלוקה להחזקת הכוללים, כדי לממן את ישיבתם של אחיהם בארץ ישראל. בשל כך התפתחו הארגונים לפי ארצות-מוצא. יהודי שעלה לארץ היה נרשם בפנקס (כעין מיפקד) של גבאי קהילתו בארץ, כדי שיהיה זכאי לסיוע מהארגון הקהילתי. ההכללה בפנקס היא כנראה מקור השם "כולל".

הכוללים פעלו בעיקר בירושלים, ובמאה ה-19 פעלו עשרות; לדוגמה כולל חב"ד, כולל אונגרין, כולל רייסין, כולל הולנד ודויטשלנד (הו"ד), כולל חיבת ירושלים, כולל ורשה ואחרים. במחצית המאה ה-19 איחד ר' יוסף ריבלין כמעט את כל כוללות האשכנזים תחת הוועד הכללי כנסת ישראל, אם כי לאחר זמן היו שוב כאלה שנפרדו לכולל משלהם.

הכוללות הקימו "חצרות" לבני הקהילה, ובהן דירות מגורים, בית-מדרש, חנויות או בתי-מלאכה. עולה מחו"ל שנמנה עם כולל מסוים יכול היה לפנות להנהלת הכולל בבקשה להתגורר בחצר הכולל "שלו". שכונת בתי מחסה למשל הוקמה על ידי כולל הו"ד; שכונת בתי אונגרין הקומה על ידי כולל שומרי החומות שמקורה מהונגריה; כולל רייסין הקים את חצר רייסין בנחלאות, וכיוצא בזאת כוללים אחרים. במלחמת העולם הראשונה התרסקה יהדות מזרח אירופה שהייתה מקור כלכלי חשוב לתרומות לכוללים, ופעילותם נפגעה.

רוב הכוללים שהיו פעילים עד 1914, אינם פעילים עוד. והשם 'כולל' משמש היום בעיקר לכולל אברכים.

כולל שומרי החומות

כולל שומרי החומות הוא ארגון קהילתי תורני, במתכונת כולל, שהוקם בירושלים ב-1856. מייסדיו היו יוצאי יהדות הונגריה ופעלו להיטיב את מצבם של בני קהילתם בעיר. הכולל כונה לעיתים "כולל אונגרין".

הכולל מתפקד עד היום ומחזיק תלמוד תורה, כוללי אברכים והקים קריות מגורים בגבעת שאול, ברמות אלון וברמת שלמה.

מבצר קאקון

מבצר קאקון נמצא בעמק חפר על כביש 5803 ליד מושב גן יאשיה. המבצר הממלוכי שיסודותיו מהתקופה הצלבנית, נמצא בראש תל קאקון המתנשא לגובה 52 מ'.

מוחמד עלי (שליט מצרים)

מוחמד עלי באשא (בערבית: محمد علي باشا; תעתיק מדויק: מחמד עלי באשא; בטורקית עות'מאנית מבוטא כמהמט עלי פאשה; 4 במרץ 1769 – 2 באוגוסט 1849) היה המשנה למלך מצרים ונחשב למייסד מצרים המודרנית.

מרד האיכרים

האם התכוונתם ל...

פוגרום

פוגרום (ברוסית: Погром, מילולית: השמדה, הרס, בעברית: פרעות) הוא פעולה קבוצתית אלימה כנגד קבוצה אתנית או דתית מובלת בידי ההמון (אך לעיתים בעידוד השלטונות), במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה הנפגעת, בדרך כלל יהודים.

במונח נעשה שימוש נרחב לתיאור התנכלויות המוניות רחבות היקף כלפי יהודים כקבוצת מיעוט שונה וזרה במזרח אירופה, על ידי קבוצות מאורגנות או ספונטניות. פעולות אלו נבעו מעידוד ציבורי של רעיונות אנטישמיים, וזכו לעיתים קרובות לעידוד השלטונות. המילה נעשתה נפוצה במשמעות זו לאחר הפוגרומים שנעשו בדרום האימפריה הרוסית בשנים 1881–1884 (הסופות בנגב) ופרעות קישינב.

פרעות צפת

האם התכוונתם ל...

פרעות צפת (1834)

פרעות צפת או הביזה הגדולה בצפת הייתה סדרת פרעות שערכו כפריים ערבים ומוסלמים מקומיים בקהילה היהודית בצפת במהלך מרד הפלאחים בשנת 1834. הפרעות נמשכו שלושים ושלושה ימים במהלכם נבזז כל רכוש הקהילה, נאנסו נשים רבות ורבים נפצעו ואף נרצחו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.