מרדכי נאור

ד"ר מרדכי (מוטקֶה) נאור (נולד ב־19 באוגוסט 1934) הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, מפקד גלי צה"ל בשנים 19741978.

מרדכי נאור
Mordechai Naor
מדינה ישראל  ישראל
קישורים חיצוניים
www.naormor.co.il
מרדכי נאור באולפן "תעודת עיתונאי" עם רועי כ"ץ ברדיו תל אביב
מרדכי נאור באולפן "תעודת עיתונאי" עם רועי כ"ץ ברדיו תל אביב

ביוגרפיה

מרדכי נאור נולד בשנת 1934 בתל אביב. לאחר סיום לימודיו התגייס לנח"ל ונמנה עם מקימי קיבוץ נחל עוז, בו נשאר לאחר סיום שירותו הצבאי, מ־1953 עד 1956, ובו התחתן עם אשתו לאה. בסוף 1956, עזב את הקיבוץ והחל לעבוד בעיתונות. נאור כתב עבור עיתון הנוער העובד "במעלה", עבור "במחנה נח"ל", עבור השבועון "רימון", אליו נתקבל על ידי יעקב אגמון[1], וב"דבר"[2]. בשנת 1958, היה נאור סגן עורך של "במחנה נח"ל". באותה שנה זכה באופן חלקי בפרס עמוס לב על כתבה שתיארה את קיבוצו, נחל עוז[3]. בשנת 1961 היה לעורך "במחנה גדנ"ע" ו"במחנה נח"ל". בשנה זו החל ללמוד בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים, ממנה קיבל תואר ראשון במדע המדינה וסוציולוגיה בשנת 1964. המשיך ללמוד לתואר שני בירושלים, ואת התואר השני במדע המדינה קיבל ב-1970[4].

נאור היה סגן מפקד גלי צה"ל[5] ושידר בתחנה פינה שבועית[6] ותוכניות שונות[7]. ביוני 1974 נתמנה למפקד גלי צה"ל[8]. במהלך מלחמת יום הכיפורים עברה התחנה לשדר מסביב לשעון, ונאור נאבק לאחר כניסתו לתפקיד להמשיך מתכונת שידורים זו[9]. במהלך כהונתו יזם חידושים כמו שימוש ב"טלפון האדום" לקבלת ידיעות מהמאזינים ו"האוניברסיטה המשודרת". נאור נאבק על עצמאות גלי צה"ל אל מול רשות השידור[10]. ביוני 1978 סיים את תפקידו בגלי צה"ל, ועבר להיות העורך הראשי של ההוצאה לאור של משרד הביטחון[11].

נאור קיבל תואר דוקטור במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב; עבודת הדוקטור שלו, שכותרתה: "פנחס ספיר (בתקופת השנים 1930–1949) לבחינת דרכו של מנהיג מהרמה המקומית ללאומית, על רקע ההתפתחות הפוליטית והכלכלית של היישוב בשנים אלו", נעשתה בהדרכת פרופ' מתתיהו מינץ ואושרה בשנת 1984.

מלבד היותו מרצה להיסטוריה, מרבה נאור בכתיבת ספרים פופולריים בתולדות ארץ-ישראל (ביניהם זכתה להצלחה גדולה הסדרה "מסיפורי ארץ אהבתי"), וכן ביוגרפיות על אישיה (בין היתר כתב ביוגרפיות על הברון רוטשילד, פנחס ספיר, הרמטכ"לים יעקב דורי וחיים לסקוב ואליהו דובקין, "שר העלייה של המדינה שבדרך"). בשנת 1962 הציע לו שאול ביבר לכתוב גיליון מיוחד של כתב העת "מערכות שריון" לציון 15 שנים לחטיבה 7, ונאור ניצל את ההזדמנות והציע להוציא לאור ספר, שהיה לספרו הראשון, "כאן השריונים". בשנות ה-60 כתב ספרים נוספים על צה"ל: "על הגובה" – על חיל האוויר (1965); "ימי יוני" – על מלחמת ששת הימים, יחד עם זאב ענר; ו"השבח להם" – על מקבלי צל"שים[12].

במסגרת המכון לתקשורת יהודית באוניברסיטת תל אביב, בראשות שלום רוזנפלד, ערך את כתב העת "קשר" לתקשורת יהודית וישראלית, שיצא לאור במשך 16 שנה (33 חוברות, 19872003).

נאור היה שותף במשך שנים לזאב ענר בתוכנית הרדיו "מחפשים את המטמון", שבה התוודעו המאזינים דרך שעשוע וכתב חידה לפרקים בתולדות ארץ-ישראל.

ספרו "17 המדרגות" הוא רומן שבאמצעותו הוא עוקב אחרי פרקים בתולדות הארץ דרך גיבורו, דב בן ליש, דמות מסתורית שהייתה נוכחת כמעט בכל אתר ונקודה חשובה בהיסטוריה של עם ישראל וארצו.

נאור הוא חוקר וסופר פורה, ובספרייה הלאומית בירושלים אצורים כ-200 כרכים משלו: ספרים שכתב, ספרים שהיה שותף לכתיבתם, ספרים שערך, קטלוגים לתערוכות, וכן רומן אחד וכמה ספרי סיפורים לבני הנעורים. הוא משמש כיועץ וכאוצר מוזיאונים, כגון מוזיאון הרעות במצודת כ"ח (נבי יושע), אתר רכבת העמק בכפר יהושע, מוזיאון ההגנה בתל אביב, ובית ראשונים בהרצליה.

מרדכי נאור נשוי למשוררת וסופרת הילדים לאה נאור, ולהם שתי בנות ובן.

פרסים

מספריו

בין הספרים שכתב בנושאי ארץ-ישראל והעם היהודי:

  • כאן השריונים, בהוצאת קצין חינוך ראשי, 1963
  • מסיפורי הארץ הטובה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור 1988.
  • היו זמנים בארץ ישראל, סיפורה של ארץ ישראל מתוך ציוריו של נחום גלבוע 1988.
  • השבת השחורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א.
  • הראשונים, עם עובד, 1983 - תשמ"ג.
  • רוטשילד – אבי היישוב, הוצאת כתר, 1982 (יחד עם דן גלעדי).
  • צמיחתו של מנהיגפנחס ספיר, הוצאת פפירוס, 1987.
  • לסקוב– ביוגרפיה, כתר ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988.
  • ספר העליות, מסדה וההוצאה לאור – משרד הביטחון, 1991.
  • שירו, הביטו וראו: הסיפורים שמאחורי השירים, משהב"ט - ההוצאה לאור, 1992 (עם יורם טהרלב).
  • גשר חי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1993.
  • ירושלים – עיר ועם, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1995 (מהדורות בעברית ואנגלית).
  • ספר המאה – היסטוריה מצולמת של ארץ-ישראל, עם עובד ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 (מהדורות גם באנגלית וגרמנית).
  • הציונות - מאה השנים הראשונות, הוצאת הספרייה הציונית, תשנ"ז
  • העם היהודי במאה העשרים - היסטוריה מצולמת. הוצאת עם עובד, מרכז שזר ובית התפוצות, 2001.
  • ברכת החשמל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2003.
  • רבותי העיתונות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004.
  • 17 המדרגות (רומן), הוצאת יבנה, 2004.
  • תבנית נוף מולדתו– תולדות ארץ-ישראל על רקע סיפור חייו של יצחק רבין, כתר, מורג וההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2005.
  • הטור השמיני - מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, הקיבוץ המאוחד, אוניברסיטת תל אביב, 2006.
  • "קפה רצקי" - קפה ספרותי בתל אביב 1935-1932, הוצאת מודן, 2006.
  • לקסיקון ישראל - 60 שנה למדינה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2008.
  • בחזרה לרכבת העמק, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2009.
  • תל אביב, תל אביב - הסיפורים והצילומים מאז ימי יפו העתיקה ועד ל"עיר ללא הפסקה". הצילומים: לילי סגל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
  • מאה מקומות שמורים - מסע באתרי השימור של ישראל - (לזכרו של יהודה דקל) סיפורם של אתרים בארץ-ישראל שעברו תהליך שימור. נכתב בשיתוף עופר רגב, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2010.
  • הגמל המעופף - 85 שנים של תערוכות וירידים בתל אביב, בהוצאת מרכז הירידים והקונגרסים בישראל ומוזיאון ארץ ישראל, 2010 (עם בתיה כרמיאל).
  • ספר למזכרת - מזכרת בתיה (עקרון), 100 השנים הראשונות, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2010
  • כנרת - החווה והחצר - מערש ההתיישבות לאתר שימור, הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2011
  • יעקב דורי - הרמטכ"ל הראשון, הוצאת מערכות/מודן, 2011.
  • החותֵם העשירי - אליהו דובקין, הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2012.
  • כל ההתחלות - 120 התחלות ישראליות בחברה, בצבא, בכלכלה ובתרבות, הוצאת מודן, 2012.
  • סיפורי הרצליה - ממושבה חקלאית למרכז היי-טק ומה"באסה" ועד פארק הרצליה, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2013.
  • רדיו חזק – הסוד והקסם של גלי צה"ל, הוצאת אבן-חושן, 2014.
  • ימי התום – ישראל של שנות ה-50 וה-60 – לא רק נוסטלגיה, הוצאת הספרייה הציונית, 2014.
  • יום שישי הגדול – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, 2014 (הספר הופיע במקביל גם באנגלית, בשם The Friday That Changed Destiny).
  • בים, ביבשה וגם באוויר – מבט חדש על ההעפלה, הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2015.
  • ראשית דבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
  • כוכבים ופסים בארץ-ישראל, 1948-1840 - עשרים פרקים בקורות המעורבות האמריקאית המוקדמת בארץ הקודש, הוצאת "אריאל", 2015.
  • כאלה היינו - נעורים והתבגרות בישראל של העשור הראשון - סיפור אישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
  • הטור התשיעי - אקטואליה ופוליטיקה בטורי העיתונות, השירים הליריים ושירי הזמר של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.
  • ארץ אהבתי - על אתרים ואנשים, ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2018.
  • תש"ח - 70 סיפורים ופרשיות, הוצאת מודן, 2018.
  • 48 שעות ביממה, הוצאת שער הרצליה, 2018.
  • ראש בראש – שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2019
  • הכ"ג - שליחות עלומה, ספריית יהודה דקל, 2019.
  • המנהיג המזרחי הראשון - אברהם מויאל, הוצאת סטימצקי, 2019.

סיפורת:

ספרי ילדים ונוער:

בין הספרים והפרסומים שערך:

  • לקסיקון כוח המגן – ההגנה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.
  • העיתונות היהודית בארץ-ישראל נוכח השואה, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002 (יחד עם דינה פורת).
  • סדרת עידן בתולדות ארץ-ישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי (15 כרכים), 1993-1982.
  • מכתבי אהבה - משה דיין, הוצאת ידיעות אחרונות, 2016.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עיתונאי בשלושה חצאי משרה, אתר מרדכי נאור
  2. ^ ראו למשל: מרדכי נאור, בלי שגיאות העבר, דבר, 18 ביולי 1958
  3. ^ חלוקת פרס עמוס לב, דבר, 10 ביולי 1958
  4. ^ רשימת מקבלי התארים באוניברסיטת ירושלים, דבר, 30 ביוני 1971
  5. ^ מתעכב מינוי מפקד גלי צה"ל, דבר, 5 במאי 1974
  6. ^ יום ב', דבר, 25 באוגוסט 1972
    יום ב', דבר, 29 ביוני 1973
  7. ^ שאלות לראש הממשלה, מעריב, 27 בינואר 1972
    יוסי ביילין, סנונית בחוף סעודיה, דבר, 31 במאי 1973
  8. ^ יחיאל לימור, מרדכי נאור יתמנה למפקד גלי צה"ל, מעריב, 13 ביוני 1974
  9. ^ יוסף פריאל, הוסר סימן השאלה מעל גלי צה"ל, דבר, 9 ביולי 1978
  10. ^ יחיאל לימור, מפקד גלי צה"ל מסרב להיות בהנהלת רשות השידור, מעריב, 25 בספטמבר 1974
  11. ^ צבי שפירא במקום מ. נאור, דבר, 27 ביוני 1978
  12. ^ ספרים ראשונים, אתר מרדכי נאור
אוניברסיטה משודרת

אוניברסיטה משודרת היא סדרת הרצאות בנושאים אקדמיים מגוונים, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב המשודרת בגלי צה"ל משנת 1977. רוב הקורסים המשודרים יוצאים לאור גם כספר בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור. נכון לשנת 2013 פורסמו בסדרה 400 כותרים שנמכרו ב-750 אלף עותקים.

את הסדרה יזם בשנת 1977 מרדכי נאור. קדמה לה סדרת תוכניות של אוניברסיטה משודרת לעם בקול ישראל, בראשית שנות ה-60.

ערכה והפיקה את התוכנית מראשיתה תרצה יובל (לימים תרצה יובל־אלחנתי) ועמדה בראש הפרויקט, שהפך למפעל חייה, עד לפטירתה ב-27 בדצמבר 2000. לאחר פטירתה נקראה הסדרה על שמה. על מפעל זה הייתה מועמדת לקבלת פרס ישראל.בשנים 2001–2013 עמד בראש הפרויקט ד"ר חגי בועז.

עם המרצים הבולטים שהשתתפו בסדרה נמנים הפרופסורים ישעיהו ליבוביץ, מיכאל הרסגור, ירמיהו יובל, אסא כשר ורבים אחרים, כמעט כולם חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות בישראל.

ההרצאות ניתנות במסגרת סמסטריאלית, בכל סמסטר מוצגים ארבעה או חמישה נושאים (בימים ראשון עד חמישי), שבכל אחד מהן כ-13 משדרים בני חצי שעה, המשודרים, נכון ל-2016, בשעות הערב (20:30); בעבר שודרה כל הרצאה פעמיים, הפעם הנוספת בשעות הבוקר (06:30).

נושאי האוניברסיטה המשודרת נלקחים מכל תחומי הדעת, אך ניכרת בהם העדפה לנושאים בתחום מדעי החברה ומדעי הרוח. גם מדעי החיים זוכים לכיסוי סביר, אך בתחומי ההנדסה, המתמטיקה ומדעי המחשב ניכר מיעוט הנושאים, קרוב לוודאי כיוון שתחומים אלה קשים יותר להעברה בצורה מילולית בלבד.

במרץ 2015 שינתה הסדרה את אופיה, ובמקום הרצאות מתקיימת בה שיחה בין מגיש לאיש אקדמיה. מגישי הסדרה הם ליעד מודריק, בן שני וקובי מידן.

אחוזת בית

"אחוזת בית" הייתה אגודה שנוסדה ביפו ב-1906 על ידי קבוצת יהודים ביוזמתו של עקיבא אריה ויס, במטרה לבנות עיר עברית חדשה בארץ ישראל – לימים העיר תל אביב.

גוש עציון

גּוּשׁ עֶצְיוֹן הוא שמה של קבוצת יישובים יהודיים מדרום לירושלים, בין בית לחם לבין חברון. ניסיונות ההתיישבות היהודית באזור החלו ב-1927. ארבעה קיבוצים שהוקמו בגוש בשנים 1943–1947 נחרבו במלחמת העצמאות. לאחר מלחמת ששת הימים חודשה ההתיישבות היהודית בגוש עציון, וכיום מתגוררים בגוש כ-90,000 אזרחים ישראלים (רובם בביתר עילית). מרבית היישובים, למעט היישובים ביתר עילית ואפרת משתייכים למועצה אזורית גוש עציון.

האזור נקרא על שמו של שמואל צבי הולצמן (הולץ בגרמנית הוא עץ).

גלי צה"ל

גלי צה"ל (בראשי תיבות: גל"צ) היא תחנת רדיו בפריסה ארצית, הפועלת במסגרת צה"ל, כיחידה של אגף כוח האדם. מפקד התחנה הוא העיתונאי שמעון אלקבץ.

שידורי גלי צה"ל כוללים יומני חדשות, תוכניות אקטואליה, תוכניות מוזיקה, תוכניות תרבות, שידורים של מופעי מוזיקה, מגזינים בנושאי צבא וביטחון ועוד. בין התוכניות הבולטות של התחנה: "בוקר טוב ישראל" (יומן הבוקר), "נכון להבוקר", "מה בוער", "המילה האחרונה", וילנסקי את ברדוגו (יומן הערב), "ציפורי לילה", "קולה של אמא", "אוניברסיטה משודרת", "24 היום שהיה" ועוד, ותוכניות העבר "נכון לעכשיו", "שעתיים בשתיים", "מה יש".

מכוח חוק השידור הציבורי הישראלי, מועצת תאגיד השידור הישראלי אחראית לפקח על השידורים הלא צבאיים של התחנה (המהווים למעלה מ-90% משידוריה).

אולפני גלי צה"ל ממוקמים מאז 1958 ברחוב יהודה הימית ביפו, והם צפויים לעבור לירושלים. התחנה מפעילה אולפנים גם בבית החייל בירושלים, הקרויים על שמו של העיתונאי ואיש הצבא עמירם ניר.

באוקטובר 2018, הונחה אבן הפינה למתחם התחנה החדש המתוכנן להיבנות במקום, והחלו שידורי מהדורות החדשות ממנו.

תקציב התחנה הוא חלק מתקציב הביטחון של ישראל, וכן יש לתחנה הכנסה מפרסומות ומתשדירי שירות. על פי הערכות עלות הפעלת התחנה היא מעל 40 מיליון ש"ח בשנה, וההכנסות מפרסומות וחסויות עלו מכ-20 מיליון ש"ח בשנת 2011 לכ-32 מיליון ש"ח בשנת 2014.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

הבקר

הַבֹּקֶר היה עיתון יומי שיצא לאור בין השנים 1934‏-1965, וייצג את השקפת עולמם של הציונים הכלליים.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך זה את יום העצמאות.

זאב ענר

זאב עָנֵר (14 באפריל 1933 - 7 בספטמבר 2018) היה שדרן רדיו ומחבר ספרי עיון ישראלי, שכתב בעיקר על תולדות ארץ ישראל. חיבר גם ספרי ילדים.

יואב קרני

יואב קַרני (נולד ב־1957) הוא עיתונאי ובלוגר ישראלי.

יעקב דורי

יעקב דוֹרִי (דוֹסְטְרוֹבְסקי) (8 באוקטובר 1899 – 29 בינואר 1973) היה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, בשנים 1948–1949. כיהן כרמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1939–1945 ו-1947–1948.

נשיא הטכניון בשנים 1951–1965 וסגן ראש העיר חיפה.

כפר גלעדי

כְּפַר גִּלְעָדִי הוא קיבוץ באצבע הגליל ליד מטולה וקריית שמונה השייך למועצה אזורית הגליל העליון. הקיבוץ מורכב מאיחוד שנעשה בשנות ה-20 וה-30 בין כפר גלעדי, תל חי וקיבוץ טבריה. מדרום לקיבוץ שוכנת כיום מכללת תל חי.

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

מכל העמים

מִכָּל הָעַמִּים הוא שיר מאת נתן אלתרמן שפורסם במסגרת מדורו "רגעים" בעיתון "הארץ" ב-27 בנובמבר 1942. השיר הוא אחת התגובות הראשונות של היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה. ב-1948 כונס השיר לכרך הראשון של שירי "הטור השביעי" והועמד בראש חלקו הראשון של הספר, חלק שירי השואה, שנקרא אף הוא "מכל העמים".

מנהלת העם

מִנְהלת העם הייתה הקבינט של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה לנהל את ענייני היישוב והמלחמה.

מנהלת העם הוקמה על פי החלטה של הוועד הפועל הציוני ב־12 באפריל 1948 לקראת הכרזת המדינה, לשם ניהול ענייני היישוב וניהול המערכה הצבאית, בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות שהתחוללה באותה עת. במנהלת העם היו 13 חברים והם: דוד בן-גוריון - היושב ראש, משה שרת (אז שרתוק), אליעזר קפלן, דוד רמז, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים, מרדכי בנטוב, אהרון ציזלינג, הרב יהודה לייב מימון (אז פישמן), פנחס רוזן (אז פליכס רוזנבליט), משה שפירא, בכור שלום שטרית, הרב יצחק מאיר לוין.

חברי מנהלת העם נבחרו מבין חברי מועצת העם בת 37 החברים שהוקמה באותו מועד לשמש כפרלמנט עד להקמת המדינה. בניגוד למועצת העם, במנהלת העם לא היו נציגים קומוניסטים או רוויזיוניסטים (עיקרון שיישומו נקרא בהמשך בלי חרות ומק"י).

הישיבה הראשונה של מנהלת העם התקיימה ב-18 באפריל 1948 בבית קק"ל בתל אביב, שם התקיימו כל ישיבות המועצה עד ה-14 במאי 1948, יום תום המנדט הבריטי. בישיבה השנייה שהתקיימה ב-26 באפריל 1948 הוחלט על חלוקת התיקים. תיקי המפתח היו: שר הביטחון - דוד בן-גוריון (בנוסף לתפקידו כיושב ראש), שר החוץ - משה שרת, שר הכספים - אליעזר קפלן.

ב-12 במאי 1948, באחד הכינוסים האחרונים של מנהלת העם בבית קק"ל, דנו בהצעתו של מזכיר המדינה האמריקאי, הגנרל ג'ורג' מרשל (שהוועד הערבי העליון דחה אותה כבר), בה הפציר בהנהגת היישוב לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה בשל חולשת צבאות היישוב היהודי למול הצבאות הסדירים של מדינות ערב, וכן כי המצב עלול להוביל למלחמה כלל-אזורית. לבסוף נתקבלה ההכרעה על הכרזת המדינה, שתיקרא בשם "ישראל", במועד שנקבע, עם תום המנדט הבריטי ב־14 במאי. ההיסטוריונים חלוקים לגבי הדיונים. לפי תיאור אחד, שמקורו בספרו של זאב שרף מזכיר הממשלה הזמנית, ההחלטה עברה בעקבות לחצו של דוד בן-גוריון, ועל חודו של קול. לעומתם יש חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם המסתייגים מכך, וטוענים כי ההצבעה במינהלת העם לא הייתה על הכרזת המדינה אלא בנושא אחר - האם לקבוע מראש את גבולותיה על פי גבולות החלוקה וכי כול הנוכחים הסכימו על ההכרזה.

הוחלט אף לדחות את הצעת ההפוגה ולהימנע מלהכריז על גבולותיה של המדינה.

יום לפני הכרזת המדינה שלחה מנהלת העם הזמנות סודיות למוזמנים, בהן הם נתבקשו להגיע ביום שישי, 14 במאי 1948 בשעה 15:30 למוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד, לשם קיום טקס הכרזת העצמאות.

במגילת העצמאות שקרא דוד בן-גוריון בטקס, שהייתה מגילת היסוד של מדינת ישראל, הוכרז בין היתר כי מנהלת העם הופכת להיות לממשלה הזמנית של המדינה ומועצת העם הופכת להיות למועצת המדינה הזמנית, המוסד המחוקק של המדינה.

משרד הביטחון – ההוצאה לאור

משרד הביטחון – ההוצאה לאור הייתה הוצאת ספרים אשר פעלה במסגרת משרד הביטחון בין השנים 1958 ל-2009.

ספריית יהודה דקל

ספריית יהודה דקל היא הוצאת ספרים ישראלית שנוסדה על ידי בועז דקל והמועצה לשימור אתרים בשנת 2009. ייעודה של ההוצאה הוא הוצאת ספרי מורשת והיסטוריה. המו"ל של ההוצאה הוא בועז דקל.

בשנת 2009, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ומשפחת דקל חברו יחד והקימו את הספרייה כמפעל להנצחת שמו ומורשתו של יהודה דקל. ההוצאה מוציאה לאור גם את המגזין של המועצה לשימור אתרים.

עיתונות עברית

עיתונות עברית, כלומר עיתונות כתובה בשפה העברית, החלה עם הוצאת כתב העת העברי הראשון, המאסף, בקניגסברג ב-1784. במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נדפסו עיתונים עבריים בתפוצות, בעיקר במזרח אירופה, שהביאו לקוראי עברית מידע, חדשות, דברי ספרות והגות מקוריים ומתורגמים, דיווחים וסקירות בנושאים מגוונים. העיתונות העברית שימשה במה לדיון בנושאים פנים-יהודיים וכלל-יהודיים, בהם (החל בשלהי המאה ה-19) הציונות. היא הייתה כלי ראשון במעלה בתחיית הלשון העברית, הן כזרז לצורך לחדש מילים לשם דיווח על העולם המודרני והן כבמה לפרסום תחדישים. כותבים רבים השתמשו במאמריהם העיתונאיים על מנת להנחיל לציבור מתחדישיהם. מאז יציאת חבצלת על ידי ישראל ב"ק בירושלים ב-1863, ראו אור עיתונים עבריים באופן סדיר בארץ ישראל. במפנה המאה העשרים ירד מאוד מספר העיתונים העבריים במזרח אירופה עקב דלדול קהל היעד של עיתונות זו, ומרכז הכובד של העיתונות העברית עבר לארץ ישראל. עיתונות היישוב היוותה שופר אידאולוגי והתפלגה ברובה לפי קווים מפלגתיים (ע"ע עיתונות מפלגתית בישראל). מגמה זו המשיכה גם בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. הליברליזם והאכזבה מהאידאולוגיות לאחר מלחמת יום כיפור הובילו לדעיכת העיתונות המפלגתית ולעלייתה של העיתונות המסחרית, שהובילה לפריחת כתיבה בסגנון ניו-ג'ורנליזם ועיתונות חוקרת לחשיפת שחיתות. פריחת העיתונות הכתובה נבלמה במחצית השנייה של שנות ה-90 עם עליית האינטרנט וההתמודדות עמה בצורת חינמונים.

רבים מראשי הציונות היו גם עיתונאים עבריים, בהם אליעזר בן-יהודה, ברל כצנלסון, נחום סוקולוב, משה שרת, זאב ז'בוטינסקי ורבים אחרים. בישראל קיים חוק שהספרייה הלאומית מחויבת לשמר כל עותק של עיתון שיצא בשפה העברית.

רימון (שבועון)

רימון הוא שמו של שבועון שהחל לצאת לאור בישראל בשנת 1956 ביוזמה ובמימון של השב"כ, כשבועון מתחרה לשבועון "העולם הזה", ונסגר כעבור שנה וחצי.

"העולם הזה" היה כלי ביטוי אנטי־ממסדי קיצוני וביקר בחריפות את שלטונו של דוד בן-גוריון ומפלגתו מפא"י. כן תקף השבועון את שירותי הביטחון, שאותם כינה "מנגנון החושך". עורך השבועון, אורי אבנרי, היה בין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני. "העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים".איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, חשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית. לכן, החליט לממן בשנת 1956, מתקציב שירותי הביטחון, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון". הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון".

הגיליון הראשון יצא באוגוסט 1956. עורכו הראשי של "רימון" היה הסופר שלמה טנאי, והעורך האחראי היה העיתונאי חזי לופבן. עם הכותבים בשבועון נמנו דוד אבידן, אהד זמורה, יעקב אגמון, מרדכי נאור ואריה אבנרי. השבועון היה בעל נימה סנסציונית, והודפס בצבע - דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה. "רימון" נהנה גם ממידע שסיפקו לו שירותי הביטחון. בשבועון נכללו גם התקפות ישירות על "העולם הזה" ועורכו, אורי אבנרי. גם האנציקלופדיה העברית ספגה ביקורת עזה, על שתוכנה מלמד כי לעורכיה זיקה לתנועת החרות. העיתון "חרות", שהתפלמס עם ביקורת זו, ציין ש"רימון" הוא "בטאון הש.ב."שלמה טנאי, עורך "רימון", טען בשיחה עם ראש הממשלה משה שרת ב-4 בספטמבר 1956 שתפוצת העיתון גבוהה מתפוצת "העולם הזה". אך העיתון לא שרד. "רימון" נפל ברמת הכתיבה שלו מ"העולם הזה", ונתפס בציבור כעיתון של הממסד, מה שבאופן אירוני חיזק את "העולם הזה" כעיתון אנטי־ממסדי. בסופו של דבר, תוכניתו של איסר הראל נכשלה, ו"רימון" נסגר באפריל 1958.

מפקדי גלי צה"ל GaltzLogo.svg
צבי ברוש בנו צור דן בוהם יצחק לבני מרדכי נאור צבי שפירא רון בן ישי נחמן שי אפרים לפיד עמוס גלבוע
19501952 19521965 19651967 19671974 19741978 19781983 19831985 19851989 19891991 1991
משה שלונסקי זאב דרורי אבי בניהו יצחק טוניק אלי שרמייסטר ירון דקל שמעון אלקבץ
19911997 19972000 20012007 20072011 20112012 (בפועל) 20122017 2017 ואילך

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.