מרדכי זלקין

מרדכי (מוטי) זַלקין (נולד ב-17 בנובמבר 1952 (כ"ט בחשוון ה'תשי"ג) בירושלים) הוא היסטוריון ישראלי שמחקריו עוסקים בהיסטוריה החברתית של יהודי מזרח אירופה ובתולדות החינוך היהודי, פרופסור מן המנין באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

Motti Zalkin
מרדכי זלקין

ביוגרפיה

זלקין היה חבר קיבוץ במשך שנים רבות ושימש כמורה להיסטוריה בבתי-ספר תיכוניים. למד באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגים לחינוך ולהיסטוריה של עם ישראל. עבודת הדוקטורט שלו, ב-1996, הייתה בנושא "ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית - 1860-1800 - היבטים חברתיים", ונכתבה בהדרכתו של פרופ' עמנואל אטקס.

שימש כמרצה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים, כיועץ מיוחד לבית התפוצות בתל אביב, וכעמית מחקר במכון ללימודים יהודיים מתקדמים באוניברסיטת פנסילבניה, במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת הארוורד ובמרכז תקווה למשפט ולתרבות יהודית באוניברסיטת ניו-יורק. משנת 1999 הוא חבר סגל במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היה ראש התוכנית הבין-תחומית לתואר שני למורים במדעי היהדות בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה זו, בשנים 2009-2011 ו-2015-2019 שימש בתפקיד ראש המחלקה. היה חבר הנהלת החברה ההיסטורית הישראלית וחבר מערכת הפרסומים של מרכז זלמן שזר. משנת 2015 משמש כראש התוכנית הבין-אוניברסיטאית ללימודי רוסיה ומזרח אירופה.

מחקריו עוסקים בהיסטוריה חברתית, כלכלית ותרבותית של יהודי מזרח אירופה, ובעיקר בעולמם של יהודי ליטא ("הליטוואקס").

פרסומים

ספרים

  • Modernizing Jewish Education in 19th Century Eastern Europe, Brill 2016
  • Naujos Lietuvos žydų istorijos perspektyvos, Leidykla Žara, Vilnius 2009

חיבורים שערך

מאמרים נבחרים

  • "חקלאות וחקלאים במרחב התרבות היהודית-ליטאית", בתוך: ציון, עז (תשע"ב).
  • "'קוו לשלום ואין': פרק בתולדות בית הכנסת המשכילי 'טהרת הקדש' בווילנה", בתוך: ישן מפני חדש (בעריכת דוד אסף ועדה רפפורט-אלברט), כרך ב, ירושלים תשס"ט.
  • "'את הדר הטבע לא ידעו ואת תכלת השמים לא ראו'? ילדוּת בחברה היהודית המסורתית במזרח אירופה", בתוך: זמנים, 102 (2008).
  • "'עיר של תורה' - תורה ולימודה במרחב העירוני הליטאי במאה התשע-עשרה", בתוך: ישיבות ובתי מדרשות (בעריכת עמנואל אטקס), ירושלים תשס"ז.
  • "'ארטאדאכסי העיר'? לשאלת קיומה של אורתודוקסיה בליטא במאה התשע עשרה", בתוך: אורתודוקסיה יהודית, היבטים חדשים (בעריכת אדם פרזיגר ואחרים), ירושלים תשס"ו.
  • "בין 'בני אלוהים' ל'בני אדם': רבנים, בחורי ישיבות והגיוס לצבא הרוסי במאה התשע-עשרה", בתוך: שלום ומלחמה בתרבות היהודית (בעריכת אברי בר-לבב), ירושלים תשס"ו.
  • "מחקר ההשכלה במזרח אירופה: 'השערה בהשערה ודמיון בדמיון'?", בתוך: ההשכלה לגווניה (בעריכת שמואל פיינר וישראל ברטל), ירושלים תשס"ה.
  • "'מקומות שלא מצאה עדיין החסידות קן לה כלל?', בין חסידים למתנגדים בליטא במאה ה-19", בתוך: במעגלי חסידים (בעריכת עמנואל אטקס ואחרים), ירושלים תש"ס.
  • המשפחה המשכילית ומקומה בהתפתחות תנועת ההשכלה היהודית, בתוך: ארוס אירוסין ואיסורים (בעריכת ישראל ברטל וישעיהו גפני), ירושלים תשנ"ח.
  • "יהודה אופאטוב והתמורות במעמדה של העלית בקהילה היהודית בווילנה במאה הי"ט", בתוך: ציון, עא (תשס"ו).
  • "יהודים וליטאים", בתוך: עיונים בתקומת ישראל, 14 (תשס"ד).
  • "מגמות בהתפתחות החינוך המשכילי באימפריה הרוסית בראשית המאה הי"ט", בתוך: ציון, סב (תשנ"ז).
  • Lithuanian Jewry and the Concept of 'East European Jewry', Polin 25, 2013
  • Wilno / Vilnius / Vilne: Whose City Is It Anyway, Richard I. Cohen et. al (eds.), Insiders and Outsiders, The Littman Library, Oxford 2010.
  • Social Status and Authority in 19th Century Lithuania Jewish Communities, Jurgita Šiaučiūnaitė-Verbickienė et. al (eds.) Central and East European Jews at the Crossroads of Tradition and Modernity, The Center for Studies of East European Jews, Vilnius 2006.
  • Scientific Literature and Cultural Transformation in Nineteenth-Century East European Jewish Society, Aleph, 5 (2005)
  • Community – City – History: Hillel Noah Maggid and the Emergence of the Jewish 'Vilner' Historiography, Larisa Lempertienė et. al. (eds.), Jewish Intellectual Life in pre-War Vilna, The Center for Studies of East European Jews, Vilnius 2004.
  • Samuel and Mattityahu Strashun: Between Tradition and Innovation ,Aviva Astrinsky (ed.), Mattityahu Strashun 1817-1885: Scholar, Leader and Book Collector, Yivo Institute for Jewish Research, New York 2001

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אבי וולף, ‏השטעטל זה לא מה שהיה פעם, השילוח 11, ספטמבר 2018
אליעזר הלוי

ד"ר אליעזר הלוי (לואי לֶווה) (באנגלית: Louis Loewe; י' בתמוז תקס"ט, 24 ביוני 1809 – א' בכסלו תר"ן, 24 בנובמבר 1889) היה מלומד יהודי בריטי ממוצא גרמני אשר שימש כעוזרו ומזכירו של משה מונטיפיורי במשך כחמישים שנה.

בית הכנסת הכוראלי של וילנה

בית הכנסת הכוראלי של וילנה (בליטאית: Vilniaus choralinė sinagoga, בפולנית: Nowa Synagoga chóralna = בית הכנסת החדש הכוראלי) ידוע גם כבית הכנסת "טהרת הקודש" או ה"כאָר-שול מרחוב זבאלנה" (Zawalna), נמצא ברחוב הקרוי כיום פילימו 39 (Pylimo 39) הוא היחיד ששרד מכל 105 בתי הכנסת של העיר ומשרת בימינו את קהילת יהודי וילנה הקטנה.

בצלאל שטרן (מורה)

בצלאל שטרן (בכתיב מיושן: שטערן; י"ג בסיוון תקנ"ח, 28 במאי 1798, טרנופול – י"ב באב תרי"ג, 16 באוגוסט 1853, אודסה) היה מורה ומחנך, מנהלו של בית הספר העברי הראשון באודסה, שפעל בהצלחה רבה במהלך 48 שנים. הפלגים החרדים התנגדו למעשיו, אך בקרב המשכילים והשלטון המקומי זכה שטרן לשם של מחנך ומנהל מעולה, ותרם רבות לשגשוגו של בית הספר.

הלל נח מגיד שטיינשניידר

הלל נח מגיד שטיינשניידר (בכתיב היידי, שנהג בזמנו: שטיינשניידער; ברוסית: Маггид (Штейншнейдер); ז' באלול תקפ"ט, 5 בספטמבר 1829, שניפישוק – ח' בחשוון תרס"ד, 29 באוקטובר 1903, וילנה) היה חוקר תולדות יהודי וילנה.

הקיבוץ הדתי

תנועת הקיבוץ הדתי היא תנועה המאגדת 16 קיבוצים ו־7 מושבים שיתופיים של הציונות הדתית. ב-23 היישובים של התנועה מתגוררים למעלה מ-10,000 נפשות. 7 מתוך 16 קיבוצי התנועה נחשבים לקיבוצים שיתופיים, בעוד 9 קיבוצים עברו תהליכי הפרטה שונים.

השומרון

חבל השומרון (ערבית: السامرة, תעתיק: א-סאמרה) הוא אזור גאוגרפי היסטורי במרכז ארץ ישראל, אשר מהווה חלק משדרת ההר המערבית. האזור נקרא על שם העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל בימי אחאב.

חבל השומרון מורכב מהר אפרים והרי בנימין, ושטחו מתחלק לנחלות השבטים בנימין, אפרים ומנשה. בצפון הוא גובל בעמק יזרעאל, במזרח בבקעת הירדן, בדרום ביהודה ובמערב בשרון. רוב השטח הררי והפסגות הגבוהות שבו הן הר בעל חצור, הר עיבל והר גריזים.

רוב האזור הועבר לשליטת הרשות הפלסטינית ובו גם יישובים יהודיים בשליטת מדינת ישראל במשטר המנהל האזרחי. חבל השומרון הוא גם שמו של המחוז בממשל הצבאי, ממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו.

חיים צבי לרנר

חיים צבי לֶרְנֶר (בכתיב יידיש, שנהג בזמנו: לערנער; בראשי תיבות: חצ"ל; ברוסית (כתיב שלפני הרפורמה): Х. Г. Лернеръ; י"ד בניסן תקע"ה, 24 באפריל 1815 – ה' בסיוון תרמ"ט, 4 ביוני 1889) היה מדקדק יהודי ומורה לעברית שפעל באזור אוקראינה בימי האימפריה הרוסית, מהשמרנים שבמשכילי רוסיה. חיבר את "מורה הלשון" – ספר לימוד חדש ושימושי לדקדוק השפה העברית, שנפוץ מאוד בתקופתו ומאוחר יותר.

יהדות וילנה

יהדות וילנה שבליטא הייתה אחת הקהילות החשובות בעולם היהודי במשך מאות שנים. בשנות תפארתה הייתה וילנה מרכז דתי ותרבותי ומוקד פעילותן של תנועות משמעותיות בהיסטוריה של עם ישראל. בשל מרכזיותה של העיר בחיי הרוח היהודיים במזרח אירופה, כונתה העיר בספרות העברית "ירושלים דליטא".

וילנה הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בליטא לפחות מן המחצית השנייה של המאה ה-17. הקהילה קיימה שלטון אוטונומי פנימי שבו שלט ביד רמה 'הקהל', ועד קהילה אליטיסטי שמשלו בו תלמידי חכמים ובעלי הון. במאה ה-19 איבד ועד זה מכוחו והשלטון בקהילה נעשה דמוקרטי והתחלק בין המפלגות השונות שפעלו בעיר. וילנה איחרה להתפתח מבחינה תורנית ביחס לקהילות גדולות אחרות במרחב הפולני-ליטאי, אך כבר במאה ה-17 ביססה את מעמדה בעולם היהודי והתיישבו בה רבנים נודעים. גולת הכותרת של תפיסת 'מעמד התורה' בווילנה, התגלם במאה ה-18 בדמותו של הגאון מווילנה ותלמידיו "רואי פני הגר"א", אלו ביססו את מעמדה של יהדות ליטא כיהדות תורנית, יצרו את טיפוס הישיבה הליטאית, והיו לגאוותם של בני העיר בדורות הבאים.

במאה ה-19 הייתה העיר מרכז לתנועת ההשכלה היהודית ביהדות מזרח אירופה וערש תנועת המוסר בהיותה מקום מושבו ופעילותו של רבי ישראל סלנטר בשנותיה הראשונות של התנועה, ובמאה ה-20 מוקד לפעילות סוציאליסטית-יהודית; בעיר נוסדה תנועת הבונד היהודית-סוציאליסטית.

יהודה אופאטוב

יהודה (יוּדְל) אוֹפָּאטוֹב (בכתיב יידי: אָפּאטאּוו; 1797 – י' בתמוז תרכ"ח, 30 ביוני 1868), הידוע בכינויו "התקיף הידוע", היה אחד העשירים שביהודי האימפריה הרוסית וממנהיגי קהילת יהודי וילנה. עושרו הרב בצד רקעו המשפחתי הדל וחוסר למדנותו הקנו לו תדמית של "נובו ריש" טיפוסי בפולקלור של יהודי ליטא, והוא נזכר במספר בדיחות ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב לצד הבדחן הקבוע שלו, מוטקה חב"ד.

יצחק בר לווינזון

יצחק דב בר לווינזון (בכתיב יידי: יצחק בער לעווינזאהן; ריב"ל; כ"ט באלול ה'תקמ"ח, 1 באוקטובר 1788, קרמניץ, רוסיה - כ"ב בשבט ה'תר"ך, 15 בפברואר 1860, קרמניץ) היה חלוץ תנועת ההשכלה היהודית בתחומי האימפריה הרוסית. ריב"ל, שבצעירותו ספג את ערכי תנועת ההשכלה מראשי המשכילים בגליציה, פעל להפצת רעיונות אלו בין היהודים בתחום המושב. בין חיבוריו הרבים, כמעט כולם בעברית: ספרי הסברה לשינוי הערכים בחברה היהודית המזרח-אירופית ("תעודה בישראל", "בית יהודה"); חיבורים להגנה על היהדות מן הנצרות ובפרט מן המיסיון הנוצרי ("זרובבל", "אפס דמים"); מחקרים בחכמת ישראל, בתולדות עם ישראל ובלשון העברית; וחיבורים סאטיריים אנטי-חסידיים ("עמק רפאים", "דברי צדיקים"). בחלק מפעולותיו שיתף פעולה עם פקידים בממשלתו של הצאר ניקולאי הראשון.

משה רוזנסון

משה רוֹזֶנסון (בכתיב שנהג בזמנו: ראָזענסאָהן או ראָזענסאָן; ברוסית (כתיב ארכאי)‏:‏ М. І. Розенсонъ;‏ 1820, וילנה – 26 בנובמבר ‏(יוליאני: 14 בנובמבר)‏ 1896, שם) היה יהודי וילנאי עשיר, שהגה רעיון לייסד דת סינתטית "אוניברסלית" שתשלב את הטוב שבעקרונות היהדות, הנצרות והאסלאם, או לפחות לתקן את היהדות. נחשב בקרב יהודי וילנה למיסיונר ומטורף, אך חוקרים מאוחרים העריכו את תרומתו לספרות העברית בהתפתחותה.

מתתיהו שטראשון

הרב מתתיהו שְׂטרָאשוּן (רמ"ש; ‏ 1 באוקטובר 1817, כ"ב בתשרי ה'תקע"ח, וילנה – 13 בדצמבר 1885, ו' בטבת ה'תרמ"ו, שם) היה רב ליטאי חשוב, אספן ספרים ומייסד "ספריית שטראשון" הידועה בעיר וילנה שבליטא.

ספר הברית השלם

ספר הברית השלם שנכתב על ידי הרב פנחס אליהו הורביץ הוא חיבור תורני רחב יריעה הכולל נושאי אמונה, הלכה, מוסר, קבלה, טבע, פילוסופיה, מדע, וטכנולוגיה. מטרתו המוצהרת המקורית של המחבר הייתה לכתוב ספר הכנה מקדים המבאר את החלק השלישי שבספר "שערי קדושה", שכתב רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, "אשר בו מורה דרך ישר לעם הקודש עד שכל אדם מישראל יכול שיעלה ויבא ויגיע למדרגת רוח הקודש, אפילו בזמן הזה ובחוצה לארץ".

הספר נדפס לראשונה בעילום שם בשנת ה'תקנ"ז (1797) תחת הכותר ספר הברית, והפך מיד לרב-מכר בקרב עם ישראל. החל מהמהדורה השנייה והמורחבת שהודפסה בשנת ה'תקס"ז (1807) שונה שמו לספר הברית השלם. מאז הופעתו הראשונה הודפס הספר למעלה מ-36 פעם בבתי דפוס שונים באירופה, ארצות הברית וישראל, ואף תורגם ליידיש וללאדינו, והוא משמש כמקור ואסמכתא לרבנים, פוסקי הלכות, חוקרים ומחברי ספרים, בכל רחבי העולם.

ציונות דתית

הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל ושם דגש על הפן היהודי בציונות. בניגוד להשקפה החרדית, שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. הקבוצה החברתית המחזיקה באידאולוגיית הציונות הדתית נקראת "דתיים לאומיים" ומכונה לעיתים "כיפות סרוגות". למידע על ההיבטים הסוציולוגים של הדתיים הלאומיים ואנשי הציונות הדתית, ראו דתיים לאומיים.

צמח שאבאד

צֶמַח שַׁאבַּאד (5 בפברואר 1864–1935) היה עורך עיתונות ביידיש, רופא ופוליטיקאי יהודי ליטאי, בין שתי מלחמות העולם.

שניאור זק"ש

שניאור זק"ש (או: זקש, זקס; Senior Sachs‏; 17 ביוני 1816 - 18 בנובמבר 1892), חוקר עברי, איש תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה ואחר כך במערבה. שימש כחוליה מקשרת בין הסופרים העבריים אנשי תנועת ההשכלה ובין חוקרי חכמת ישראל.

תחום המושב

תחום המושב (ברוסית: Черта оседлости, ביידיש: דער תּחום-המושבֿ נהגה: "דֶר תחוּם הַמוֹיְשֶׁב") היה כינויים של השטחים שיוחדו עבור יהודי האימפריה הרוסית בין 1791 למהפכה הרוסית 1917. שטחים אלה נרכשו לאחר שלוש חלוקות פולין-ליטא והתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית גדולה, בניגוד לאזוריה הפנימיים של רוסיה שהיו כמעט ריקים מיהודים. שורת צווים ותקנות אסרה על היהודים המקומיים להגר לתוך רוסיה הישנה והגבילה אותם לשטחי "התחום". במפקד האוכלוסין שעשתה האימפריה הרוסית ב-1897 נמצאו בתחום המושב קרוב ל-4.5 מיליון יהודים, כ־10% מכלל אוכלוסייתו. מתוכם 1,895,815 באוקראינה, כמיליון בבלארוס, 1,267,165 בפולין, כ-400 אלף בליטא, 228,128 במולדובה של היום (בסרביה) ו-37,689 בלטביה (קורלנד). הם חיו ברובם בכפרים ובעיירות ("שטעטלך") בתנאים קשים ובצפיפות מרובה, והתפרנסו בעיקר ממסחר ורוכלות.

תנועת ההשכלה היהודית

תנועת ההשכלה היהודית, ובפשטות ההשכלה, היא כינוי למגמה אינטלקטואלית שפעלה בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה, עם השפעה מועטה גם במערבה ובארצות האסלאם. ראשיתה כהשקפה מגובשת בשנות ה-70 של המאה ה-18 וסיום השלב האחרון בה היה לקראת סוף המאה ה-19, עם עליית הלאומיות היהודית סביב 1881. ההשכלה כיוונה ליעד כפול: מחד שימור היהודים כקבוצה מובדלת בעלת זכויות משלה, יחד עם פעולה לתחייה והתחדשות תרבותית ורוחנית ויצירת ספרות ועיתונות בעברית, שהתנועה הייתה אחראית לתחייתה כלשון ספרותית לצורכי חולין; ומאידך השתלבות מיטבית שלהם במדינותיהם, תוך הקניית השפה, התרבות והערכים של הסביבה. התנועה קידמה רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש המחשבה וביקורתיות, ובתוכה עצמה התקיים מנעד רחב בין מתונים שביקשו שמרנות ופשרנות מרביות לקיצונים ששאפו לתמורה מן השורש. היא נתפשת על פי רוב כענף היהודי של מגמת הנאורות הכללית.

בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של יהודי מרכז ומזרח אירופה. נציגיה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט. על רקע זה התנגשה התנועה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם המסורת בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת שביקשו לצמצם או לבטל את היותם של היהודים קולקטיב מובחן.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.