מרגמה

מרגמה היא כלי ירייה ארטילרי פשוט, המורכב מקנה מתכתי המחובר למשטח (סדן שבדרך כלל מונח על האדמה, או מותקן ברכב קרבי משוריין) ואשר יורה פצצות במסלול תלול בלבד, בניגוד לתותח נ"ט נגרר, טנקים, או רימוני רובה למיניהם. התחמושת שהמרגמה יורית נקראת "פצצת מרגמה" או בראשי תיבות מאוד נפוצים: "פצמ"ר".

Soldier firing M224 60mm mortar
חייל טוען מרגמה 60 מ"מ

מבוא

מאפייני המרגמה

המרגמה נחשבת לנשק אמין הניתן לפריסה ולקיפול מהירים, ושאינו דורש משאבים מיוחדים מהכוח המסתייע (למעט קצין מטווח). התרחבות השימוש ב-GPS ובמחשבי ירי הפכה את המרגמה הפלוגתית לנשק מדויק לא פחות מארטילריית תותחים, תוך שהיא משמרת את מאפייני היסוד של המרגמה: ירי תלול מסלול, פשטות הפעלה, תחמושת זולה ומשך הכשרה קצר של מפעיליה.

סיווג

  • המרגמות מתחלקות לשלושה סוגים עיקריים: קלות, בינוניות וכבדות.

ניתן גם לחלק אותן חלוקת משנה לשני סוגים, לפי אופן פעולתן:

  • נוקר קבוע - בתוך המרגמה נמצא מעין מסמר מתכתי הנקרא "נוקר"; הרגם מפיל את פצצת המרגמה אחורנית לתוך המרגמה דרך הקנה, היא מקבלת מכה בפיקה שבתחתיתה, וכתוצאה מכך נורית בלחץ גזי הפיצוץ. רוב המרגמות הן בעלות נוקר קבוע.
  • נוקר נע (דינמי) - הנוקר מוסתר בתוך הסדן, וכדי להתחיל את שרשרת הירי צריך לבצע פעולת נקירה. מרגמות כאלה הן מרגמות 52 מ"מ ששימשו בצה"ל כנשק סיוע מחלקתי. אף מרגמת 120 מ"מ שמשמשת כנשק פלוגתי/גדודי בצבאות מערביים (למעט ישראל) הייתה בעבר מצוידת בנוקר מסוג זה, אולם עקב טעויות רבות, בהן קיבל צוות המרגמה הוראת ירי והוכנס פגז לקנה ולאחר מכן בוטלה ההוראה אך בטעות נשאר הפגז בתוך המרגמה, דבר אשר גרם לא פעם לאסון, הוצאו מרגמות אלו מהשירות על מנת להכניס בהן נוקר קבוע/סטאטי; כיום, לא יכולות טעויות מסוג זה להתרחש.

סוגי מרגמות ומאפייני פעולתן

קוטר ת"פ מסגרת שימוש הפעלה טווח
מרגמה קלה
52 מ"מ מחלקתי סיוע קרוב ומיידי 1-2 חיילים 450 מטר (יעיל: 300 מטר)
60 מ"מ מחלקתי / פלוגתי סיוע קרוב ומיידי לחי"ר 2-3 חיילים 2,600 מטר
60 חש"ן מחלקתי סיוע לטנקים חייל אחד (טען הטנק), על גבי טנק 2900/ 3100 מרכבה 4
מרגמה בינונית
81 מ"מ, "ליש" פלוגתי / גדודי ארטילריית כיס צוות (2-5 חיילים) 4,900 מטר
107, 120 מ"מ גדודי ארטילריית כיס, מופעלת כמחלקה צוות עד 8,200 מטר
מרגמה כבדה
160, 240 מ"מ חטיבתי / על-חטיבתי במסגרת גדוד מרגמות כבדות צוות גדול (5-8 חיילים) מעל עשרה ק"מ, תלוי בדגם ובקוטר
מרגמות מיוחדות
13 אינץ' המאה ה-19 פינלנד עשרות חיילים קילומטרים ספורים. (לשם השוואה: עד לאחר מלחמת העולם השנייה, היה צורך בתותחי 16 אינץ' כדי להגיע לטווח 40 ק"מ)
9.45 אינץ', "חזיר מעופף" מלחמת עולם ראשונה בריטניה ? ?
305 מ"מ מלחמת עולם ראשונה קיסרות גרמנית ? ?
60 ס"מ מלחמת עולם שנייה גרמניה הנאצית ? ?
מרגמות עתידיות
120 מ"מ צבאות מערביים שונים ירי אוטומטי מהיר ומדויק, חד ודו-קני צוות קטן 8,200 מטר
155 מ"מ ארצות הברית הצעה שעדיין לא יושמה, על-בסיס תחמושת הוביצר הנפוצה צוות קטן 9,000 מטר

יתרונות וחסרונות המרגמה

תיאור יתרון חיסרון
ירי תלול-מסלול
המרגמה יורה בזוויות שבין 45 ל-81 מעלות ניתן לירות כשהמרגמה מוסתרת או מבוצרת, מעל-גבי מכשולים ולמשרע טווחים רחב מאוד המרגמה מדויקת הרבה פחות מתותח ויש לה כח אש קטן יותר. סוגי ארטילריה אחרים הם: הוביצר, היורה הן במסלול תלול והן בשטוח, ותותח, היורה רק במסלול שטוח.
הפעלה בקרב-המשולב
המרגמה נמצאת עם הכח המסתייע ומטווחת על ידי קצין חי"ר/שריון הפעלה גמישה בהרבה מזו של תותחים, לרוב אין צורך במפקדת סיוע בניגוד להפעלה המסורתית, של סוללה או של גדוד, בתיווך מפקדה מטווחת ומבקרת אש, הפעלה בקרב משולב (נניח, קנה בודד על ידי מ"מ חי"ר/שריון) דורשת אימון ומיומנות רבים שאינם טריויאליים להשגה. כישלון הקרב המשולב בצה"ל ביום הכיפורים ושלום הגליל, הוציא את מרגמות 160 מ"מ ו-120 מ"מ מצה"ל, מכיוון שלא היו בנמצא קציני חי"ר ושריון שיוכלו להסתייע בהן. מאז שנת 2000 נעשה בצה"ל מאמץ יוצא דופן להנחיל את טקטיקת הקרב המשולב, אך הפעם ללא ארטילריה וממילא ללא מרגמות
גמישות וזמינות
מרגמה מגיבה מהר מתותח לפקודת אש מזדמנת המרגמה היא ארטילריית הכיס של המג"ד הפעלת מסורבלת ברמת החטיבה ומעלה

הפעלת מרגמות כבדות ברמת החטיבה או האוגדה מחייבת העסקת כח אדם רב בבקרת אש במפקדת היחידה המסתייעת. כלי העבודה המסורתי הוא הכנת סכימת אש. סכימת האש היא תוכנית מוכנה מראש של יעדים להפגזה עם כמות האש שתונחת עליהם. התוכנית מנסה לצפות מראש את התפתחות הקרב והתפתחות דרישות הכח המסתייע. במהלך הקרב, מופעלים סעיפים מסכימת האש, כשכל הצדדים יודעים למה לצפות. אש שניתנת שלא לפי סכימת האש נקראת אש מזדמנת. מחשש לירי על כוחות ידידותיים (כפי שאירע למשל באסון צאלים א'), אש מזדמנת נורית על ידי מעט קנים ככל האפשר ובמצבים קיצוניים בלבד.

הפעלה בשטח עירוני
המרגמה יכולה לירות גם כשהיא מוצבת ברחוב צר נטען כי סומליה ובוסניה מוכיחות שלמרגמה יתרון עצום על-פני ארטילריה אווירית (מוטסת ומוסקת) בשטח עירוני. אין למרגמה תחליף בשטח עירוני.

היסטוריה

חשיבותו של נשק תלול-מסלול נובעת מהעובדה שביצורים ומערכי אויב כמעט תמיד פגיעים יותר מלמעלה מאשר מהצדדים. נשק תלול-המסלול מנצל חולשה זו. הנשק תלול המסלול הכבד הראשון היה הקטפולטה, שהומצאה במקביל ביוון העתיקה ובהודו. קטפולטות שימשו בעיקר כנשק מצור, שהמטיר על הנצורים אבנים ועצמים אחרים, כשהוא עוקף את הביצורים.

מרגמות של נשק חם הופיעו לראשונה בקוריאה או בסין, כבר בתחילת המאה ה-15[1]. במחצית המאה עשו הטורקים שימוש נרחב במרגמות בלוחמת מצור. המרגמות הללו היו כבדות ומסורבלות, ועל כן לא היה אפשר לעשות בהן שימוש כנשק בשדה הקרב.

מרגמות קלות די הצורך לשימוש על גבי ספינות פותחו ברבע השלישי של המאה ה-17 (לפי Canon Research Project). מרגמות קטנות בקוטר 3-4 אינץ' הותקנו על אניות ואילו מרגמות בקטרים עד 13 אינץ' הותקנו ביבשה בלבד. הן הוצבו בזווית קבועה של 45 מעלות וטווחן שונה באמצעות שימוש במטעני הדף בגדלים שונים.

המרגמה במלחמת העולם הראשונה

PortugueseLoadingStokesMortarWesternFront
מרגמת סטוק "3, מלחמת עולם ראשונה

מרגמות 2 ו-3 אינץ' היו נפוצות במלחמת החפירות במערב אירופה, בעת מלחמת העולם הראשונה. הדרישה לאספקת נשק תלול מסלול עבור הכוחות הבריטים הוצאה לאחר שהכוחות התייצבו בחזית סטטית והחלה מלחמת החפירות לקראת סוף שנת 1914 בעיקר בצרפת ובבלגיה. הפיקוד הבריטי דרש נשק בעל טווח קצר יחסית (90 מטר), עם הפעלה פשוטה, בעל תכונות שמאפשרות הסוואה קלה ומהירה, ויכולת הטלת פצצות שיגרמו להרס חפירות האויב. במקור לא צוידו הכוחות הבריטים במרגמות היות שהתכנון המקורי של חיל המשלוח הבריטי היה לפעול בתנועה ולא להגרר למלחמה סטטית בחפירות. במצב חדש זה מצאו עצמם הכוחות ללא תשובה ראויה למרגמת החפירות הגרמנית.

מרגמה "1.57

בשלב ראשון ייצרה חברת ויקרס מרגמה בקוטר "1.57 שנשלחו החל ממרץ 1915 לחזית. עד 1917 נשלחו בסך הכל 275 מרגמות מסוג זה. הפצצות היו במשקל 18 ו-33 פאונד ( 8.1 ק"ג ו- 15 ק"ג). הן היו בנויות מיציקת ברזל שמולאה בפרכלוריט. הפצצה הקטנה הייתה בעלת אפקט קטן מדי והגדולה הגיעה לטווח קצר מדי של 180 מטר בלבד. פרט לכך, המרגמה הייתה יקרה לייצור ומורכבת מדי. לקראת סוף 1917 הוחלפה המרגמה בנשק חדש בקוטר "2. המלחמה הסטטית איפשרה הגדלת קוטר המרגמה ושיפור יכולת חדירת הביצורים שלה, על חשבון קלות הפעלה וניידות, שממילא לא באו לידי ביטוי.

מרגמה "2 דגם ראשוני

מרגמות ה- "2 הוכנסו לשרות בתחילת 1915. החימוש היה שני סוגים של פצצות רסק. והגיעה לטווחים של 90 - 540 מטר. הפצצות הופעלו בצורה בטוחה תוך שימוש במרעום ארטילרי. באוגוסט 1915 הוצאה דרישה לייצור 800 מרגמות יחד עם הזמנת 675,000 פצצות ממספר יצרנים. גוף הפצצה היה גדול מקוטר הקנה והותקן עליו. הפצצות נראו כמו סוכריות על מקל ולכן זכו לכינוי: "סוכריות תפוח". הכדור היה בגודל דומה לכדורגל. הוא מולא בחומר מסוג אמאטול ונצבע בפס ירוק כהה, או שמולא בחומר מסוג אמונאל ונצבע בצבע ורוד. משקל הפצצות עצמן היה 18 ו-19.22 ק"ג. משקל הפצצות יחד עם מרעום הצינור היה 23 ק"ג. באמצע 1917 הוחלפו המרגמות במרגמות כבדות יותר. חלק מהכוחות האוסטרלים המשיכו להשתמש במרגמות בעיקר לשיגור פצצות עשן.

לקראת הקרב על הסום ביולי 1916, צייד הצבא הבריטי כל דיויזיית חי"ר בשש סוללות מרגמות - שלוש בקוטר 2 אינץ', שתיים של 3 אינץ' ואחת בקוטר 9.45 אינץ'. המרגמה הכבדה, שזכתה לכינוי חזיר מעופף בשל מהירות הלוע האיטית שלה וגודל הפגזים, לא הצליחה להיכנס לשימוש ולבסוף נזנחה כליל.

הקיסרות האוסטרו-הונגרית הפעילה בחזית גליציה מרגמה מתוצת "סקודה" בקוטר יוצא דופן של 305 מ"מ. המרגמה נוידה על גבי רכב 4X4, פרי המצאתו של פרופ' פרדיננד פורשה (למעשה הייתה הדיסרטציה שלו בהנדסת מכונות).

המרגמה במלחמת העולם השנייה

כיחידה אורגנית של דיויזית החי"ר ה-45 של הקורפוס השני של צבא ארצות הברית, גדוד מרגמות 107 מ"מ (Second Chemical Bn)[2] נחת בסיציליה עם מרגמות מובלות על-גבי עוקבים (נגררים של משאיות). בהצבה קרקעית מראש החוף, הגדוד ביצע ירי מזדמן על מטרות בורחות. המרגמות הנגררות נעו יחד עם כוחות החי"ר, שהתקדמו בקצב של 25 מייל ליום. בנוסף לכך, הייתה בשימוש צבא ארצות הברית מרגמת M1.

בצבא יפן היו בשימוש מרגמות מסוג Type 97. הצבא האדום וורמאכט אף השתמשו באותו הדגם של מרגמה.

מרגמה "2

מרגמה "2 היא נשק מחלקתי המאפשר להעסיק את האויב באש ארטילרית פשוטה ויעילה. המרגמה פותחה על ידי התעשייה הצבאית הבריטית בתקופת מלחמת העולם הראשונה כאשר הדגם המוכר יותר פותח באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים על בסיס מרגמה ספרדית בקוטר 50 מ"מ. הניסיונות החלו בשנת 1937 עם מרגמות בקוטר "2 (51 מ"מ). ההזמנה הראשונה נמסרה לייצור בתחילת 1938. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 היו לצבא הבריטי רק 500 מרגמות עם חימוש תואם משני סוגים: נפיץ ועשן. במהלך המלחמה פותחו כ-8 סוגים שונים של המרגמה.

  • משקל כולל: 4.8 ק"ג.
  • אורך: 53 ס"מ.
  • צוות: 2 אנשים.
  • טווח אפקטיבי: 100 - 457 מטר.
  • קצב אש: 8 פגזים לדקה.
  • משקל פגז נפיץ - 1 ק"ג. מידות הפצצה: אורך - 254 מ"מ, קוטר - 50.7 מ"מ.
  • " " עשן - 909 גר.
  • " " תאורה - 600 גר.

בניגוד למרגמת ה-52 הצה"לית, הפעלת המרגמה הבריטית נעשתה על ידי משיכה בחוט קצר שהפעיל מנוף עם נוקר.

שימוש מבצעי: מלחמת עולם שנייה, מלחמת קוריאה. התעשייה הצבאית בארץ החלה לייצר את המרגמה בקוטר 52 מ"מ עוד בתקופת מלחמת העצמאות. שימוש מבצעי צה"לי: מלחמת העצמאות. על מרגמה 52 מ"מ ראו ערך מרגמה 52.

מרגמה "3

ML3 Mortar Jerusalem 1967
זנב פצצת מרגמה ML3. פצצת הזרחן נורתה על ידי הצבא הירדני ב-5 ביוני 1967 ונחתה בירושלים המערבית תוך גרימת נזק מועט.

מרגמה "4.2

מרגמה אמריקנית

היסטוריה

זו מרגמה שנכללת במסגרת המרגמות הכבדות. המרגמה הראשונה בקוטר זה הייתה מתוצרת אמריקאית. היא נכנסה לשימוש בשנת 1928 וכונתה בשם: M1. הפיתוח שלה החל בשנת 1924 והתבסס על המרגמה הבריטית ממלחמת העולם הראשונה שהייתה בקוטר של " 4 (102 מ"מ) ובעלת קנה חלק קדח. המטרה בפיתוח זה הייתה להגיע לנשק עם דיוק רב יותר וטווח גדול יותר, דבר שהתאפשר על ידי שינוי הקנה החלק לקנה עם סלילים. הסלילים שבקנה גרמו לפגז תנועה סיבובית מסוימת שהגדילו את דיוקו ואת הטווח שלו. שינוי מבנה הקנה מסוג חלק לסוג עם סלילים, הביא להגדלת הקוטר מ- "4 ל- " 4.2. הטווח שלה הגיע ל-2,195 מטר עם פגזים בעלי ראש "כימי" - זרחן לבן.

עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה בשנת 1941, החליטו ראשי הצבא לפתח תחמושת נפיצה (HE)לשימוש נגד מטרות חי"ר. על מנת להגדילך את הטווח ל-2926 מטר, הוסיפו מטעני הדף וגוף המרגמה חוזק. בסופו של התהליך הגיעה המרגמה המשופרת לטווח מרבי של 4023 מטר. הדגם המשופר הזה כונה M2. השימוש המבצעי הראשון בדגם הזה נערך בפלישה לסיציליה כאשר למעלה מ-35,000 פגזים נורו על האויב. המרגמה הוכיחה את עצמה ככלי יעיל ביותר בשטחים הרריים ובג'ונגלים, אזורים בהם היו בעיות מעבר קשות לתותחים. ה-M2 נותרה בשימוש עד 1951 כאשר הוחלפה בדגם מתקדם יותר מסוג M-30.

ארגון טקטי

המרגמה הופעלה במסגרת גדודי מרגמות ללוחמה כימית. בכל גדוד מרגמות היו ארבע פלוגות עם 12 מרגמות בפלוגה. בסך הכל היו בגדוד כזה 48 מרגמות. בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה לכל דיויזייה (אוגדה) של חי"ר פלוגה או שתיים של מרגמות. המצבת נשארה בת 12 מרגמות בפלוגה. בתקופת מלחמת קוריאה הוצבה פלוגת מרגמות בת 12 מרגמות לכל גדוד חי"ר כיחידה אורגנית.

המרגמה הבריטית

המרגמה השנייה בקוטר זה הייתה מתוצרת בריטית. היא נכנסה לשירות מבצעי בשנת 1942 תחת השם SB 4.2" Mortar. המטרה הראשונית הייתה לספק ליחידות ההנדסה הבריטיות את היכולת לשגר תחמושת כימית. הדגם השלישי שפותח נקרא Mark 3 והפך לדגם הסטנדרטי. למרגמה היה קנה חלק קדח. היא פותחה על ידי יחידות המחקר והפיתוח של משרד ההגנה הבריטי. למרגמה היה בסיס אינטגרלי נגרר. עם הבאתה למצב ירי הגלגלים של הבסיס משוחררים ומורמים. בזמן הגרירה הקנה והחצובה מותקנים עליהם. צוות המרגמה כולל 6 איש, אולם כדי להביאה למצב ירי מספיקים שני חיילים. התחמושת כללה נפיץ במשקל 9.1 ק"ג ועשן במשקל 10.2 ק"ג. שני מטעני הדף היו בשימוש.

בתקופת מלחמת העולם השנייה השתמשו בשני סוגי פצצות: השימוש המבצעי הראשון במרגמה היה בקרב אל-עלמיין. בקרב זה השתמשו יחידות הארטילריה הבריטית בכל התחמושת שעמדה לרשותן. בשלב מוקדם[דרושה הבהרה] בוצעו שינויים ארגוניים במבנה יחידות הארטילריה הבריטיות ולכל פלוגה חטיבתית של מכונות ירייה כבדות הוקצו מרגמות "4.2.

אף שהיחידות האוסטרליות במערכה באוקיינוס השקט צוידו והשתמשו במרגמות אלה, הן לא סופקו ליחידות הבריטיות בבורמה.

המרגמה הבריטית במלחמת העצמאות 1948

  • צבא עיראק- במסגרת הסכם פוטסמות אמורות היו להישלח לצבא עיראק 16 מרגמות כאלה, אולם ביטולו של ההסכם מנע את המשלוח.
  • צבא מצרים- לא ברור מקור וכמות המרגמות שהפעיל הצבא המצרי. הוכחות לשימוש במרגמות כאלה על ידו עלו לאחר חשיפת שני פגזים שלא התפוצצו, אחד בשנת 2006 ושני בשנת 2008 ביד מרדכי[3].

מרגמה 60 ס"מ

שש יחידות של מרגמה מתנייעת בקוטר 60 סנטימטרים (הצבא הגרמני סימן קטרים של כלי נשק בסנטימטרים ולא במילמטרים, כמקובל היום) הוזמנו על ידי הצבא הגרמני ב-1937, נבנו ונכנסו לשימוש במהלך המלחמה תחת השם קרל גרט. מתוכן, שתיים תפס הצבא האמריקני ב-1945.

המשקל המקסימלי של הפגזים היה 2.117 טון והמרגמה ירתה בקצב של ששה פגזים לשעה.

ארבע מהמרגמות השתתפו במצור על סבסטופול ב-1942.

המרגמה בקרב המשולב

הקרב המשולב היא טקטיקת התקפה צבאית שפותחה בנאט"ו לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה למקסם את יתרונות החי"ר, השריון, ההנדסה והארטילריה. טקטיקת הקרב המשולב קראה לשילוב בין ארבעת החילות ברמה נמוכה ככל האפשר. כך למשל, מפקד גדוד חי"ר נקרא לדעת להפעיל ביעילות פלוגת הנדסה, פלוגת שריון ולטווח ארטילריה. על מנת להתגבר על הקושי העקרוני בטווח ארטילריה, שולבה מחלקת מרגמות בינוניות בגדודי שריון וחי"ר עצמם, על מנת להשיג שיתוף פעולה רחב ככל האפשר ביניהן לבין הכח המסתייע.

טקטיקת הפעלת מרגמות בינוניות ברמת הגדוד

יחסית לגופים המסתייעים (שריון וחי"ר), המרגמה היא נשק מורכב להפעלה. לכן, למרות שבמחלקת מרגמות תקנית יש שישה קנים, היא מופעלת כמעט בכל תצורה אפשרית:

  • קנה בודד - מסייע בדרך כלל לפלוגה ומטווח על ידי הפלוגה
  • שני קנים - מאחד יתרונות הזמינות של הקנה הבודד עם כח אש של קנה כפול
  • שלושה קנים - מאפשר כח אש מוגבר ללא האיטיות (היחסית) של מחלקה שלמה
  • ארבעה עד שישה קנים - מאפשר ירי מסודר לפי התו"ל, ריכוז כח אש משמעותי, במחיר זמינות ופגיעות.

ככל שיותר קנים יורים יחד, עולה חשיבותם של בעלי תפקידים שונים בטיווח ולא בפיקוד על המרגמות או בהפעלתן. לדוגמה, בעוד שקנה בודד יכולים להפעיל שלושה עד חמישה חיילים, הרי שבהפעלת מחלקה שלמה בין שלושה לשישה בעלי תפקידים נוספים (קצינים ומשקי"ם) עוסקים בניהול הטיווח עצמו ואינם יכולים לעסוק בהפעלת המרגמה.

המרגמה כנשק גרילה וטרור

קלות הייצור וההפעלה של המרגמה, הפכו אותה לנשק גרילה נפוץ:

  • החזבאללה השתמש במרגמות 82 מ"מ נגד צה"ל בלבנון בשנות ה-90 של המאה ה-20, כולל נגד מטרות נעות, תמרון האויב לשטח השמדה והסתלקות מהירה מזירת הקרב.
  • המחבלים מהרשות הפלסטינית והחמאס ברצועת עזה משתמשים במרגמות (וברקטות) נגד מטרות נייחות של צה"ל ויישובים ישראליים. עקב המבנה הפשוט, ייצרו ארגוני הטרור בעזה מרגמות בהן עשו שימוש כנגד היישובים הישראליים שנמצאים בטווח קצר יחסית לאורך הרצועה. עד ביצוע תוכנית ההתנתקות, ירו הפלסטינים כ-5000 פצצות מרגמה על יישובי גוש קטיף, שגרמו ל-4 הרוגים ועשרות פצועים. רוב הפצמ"רים נופלים בשטח פתוח ולא גורמים נזק. אחרי ביצוע ההתנתקות, עברו המחבלים הפלסטינים לירי פצמ"רים על יישובי עוטף עזה, ואף ירו פצצות מרגמה עם זרחן לבן.
  • הכוחות האנטי-אמריקניים בעיראק משתמשים בו נגד מטרות אמריקניות. בסתיו 2004, נעשה שימוש נרחב במרגמות 82 מ"מ בקרבות פלוג'ה. כוחות הגרילה הוכיחו שהפעלה מיומנת של המרגמה בשטח עירוני מניבה תוצאות קטלניות יותר ממה שאפשר היה לצפות להן על פי הניסיון שנרכש בשדה קרב טיפוסי.
  • כוחות הטאליבאן ואל-קאעדה באפגניסטן ופקיסטן השתמשו במרגמות על גבי טנדרים 4x4 (טויוטה היילקס) שנקנו בכמות גדולה על ידי אוסמה בין לאדן. צירוף זה היה לשובר-שוויון והביא להשתלטות מלאה של כוחות הטרור על המרחב החוץ-עירוני.
  • ב-1991 השתמש הצבא הרפובליקני האירי הזמני במרגמה מאולתרת במתקפה על מעון ראש הממשלה הבריטי בזמן ישיבה בה נכחו מספר פוליטיקאים.

המרגמה בצה"ל

מרגמה 52

מרגמה בקוטר 52 מ"מ, לטווחים קצרים יחסית. זה נשק ארטילרי קל ונייד יחסית שהופעל על ידי ארגון ההגנה וצה"ל כנשק מחלקתי.

דוידקה

Davidka-batey-haosef-1
ה"דוידקה"

מרגמה בקוטר 3 אינץ' מתוצרת תע"ש. הפצצה, ששקלה 40 ק"ג, הייתה בקוטר גדול מזה של הקנה, והיא "הולבשה" עליו.

טווח: כ-300 מטרים.

שימוש: שתי מרגמות נמסרו לכל אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח. המפורסמות מביניהן היא מרגמה של חטיבת יפתח (יפת"ח-פלמ"ח) שמוצבת היום בכיכר על-שמה בעיר צפת, ומרגמה עם פגז בקנה שמוצבת בכיכר הדוידקה בירושלים במפגש הרחובות יפו והנביאים.

מורשת: הדוידקה זכתה ללעג רב בקרב מפעיליה וחיילי החטיבות שזכו להסתייע בה. היא נחשבה לנשק לא אמין, לא מדויק, גוזל משאבים ולא יעיל. למרות זאת, הדוידקה עשתה רעשים חזקים בעת הפעלתה והטילה מורא רב על כוחות האויב ובכך גרמה להם לברוח מעמדותיהם.

חטיבה 18

במקביל לפיזור מרגמות 3 אינץ' בין החטיבות השונות, נעשה במלחמת העצמאות ניסיון להקים חטיבת מרגמות שתוכל לסייע באש מסיבית לפי דרישה. באותה תקופה חיל התותחנים היה מצויד בנפוליאונצ'יקים - תותחים תלולי ושטוחי מסלול בקוטר 65 מ"מ - ומרגמות 120 מ"מ היו פאר הארטילריה הצהלי"ת.

החטיבה פורקה בסיום המלחמה, הוקמה שוב כלקח ממבצע קדש, הפכה לחטיבה משוריינת מס' 45 שלה גדוד מרגמות, והתפתחה לכדי חטיבת שריון 188 מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

עם פירוק חטיבה 18 התקיימו מספר גדודי מרגמות כבדות בחיל התותחנים. הגדודים הופעלו לפי התו"ל שהתפתח בחיל, ובנפרד מהמרגמות הבינוניות שהיו נפוצות בגדודי השריון והחי"ר.

גמ"כ (גדוד מרגמות כבדות)

מכמ"ת - מרגמות כבדות מתנייעות

חימוש

שימוש שני גדודי המרגמות הכבדות אוישו בחיילי חי"ר מתוך כוונה לשמש יחידות ארטילריה אורגניות בתוך חטיבות החי"ר. הגדודים פעלו במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, ופורקו לאחר מכן. מרגמות 160 מ"מ יצאו סופית משירות בתחילת שנות התשעים.

מרגמות ושריון

Mortar-60mm-latrun-exhibition-1-1
מרגמה 60 מ"מ

במספר דגמי טנקים ( סדרת המרכבה וסדרת המג"חים) ונגמ"שיםאכזרית והנמ"ר) של צה"ל ישנה מרגמה של 60 מ"מ המשמשת לירי פצצות תאורה, פצצות עשן ופצצות נגד חי"ר. המרגמה משמשת כנשק מסייע ושימושית למתארי לוחמה של שריון בשריון ושריון מול חי"ר. המרגמה מאפשרת ירי תלול מסלול לאויב המסתתר מאחורי גבעה וכן ירי יעיל של פצצות תאורה מבלי לחשוף את הטנק היורה. בעוד שהמרגמה בטנקי המג"ח היא חיצונית ובעלת נוקר קבוע, המרגמה בטנקי המרכבה היא פנימית והנוקר בה הוא נוקר דינמי.

ה"קשת"

ב-2006 נכנסה לשירות חטיבות חיל הרגלים מרגמה מתנייעת בשם "קשת". ה"קשת" היא מרגמת 120 מ"מ תוצרת סולתם מערכות הנשלטת בידי מחשב ומותקנת על גבי נגמ"ש M-113. ה"קשת" נחשבת למרגמה מדויקת, מהירת ירי ויעילה. ה"קשת" הופעלה במבצע עופרת יצוקה.

עתיד המרגמה

שני גורמים עשויים לחולל מהפכה בהפעלה עתידית של המרגמה:

  • חזרה לקוטר גדול

במהלך שנות ה-90, עם הכנסת תותח 120 מ"מ לטנקים מערביים, עלה טווח הירי שלהם ועבר את טווחי המרגמות הבינוניות. נדרשת מרגמה שתוכל לנוע עם הכח המסתייע ולירות לטווחים רלוונטיים (ששה קילומטרים כיום, שמונה-תשעה בעוד עשר שנים).

  • GPS ומחשב ירי

השימוש ב-GPS ובמחשב ירי מאפשר למרגמות לא לפגר אחרי קצב ההתקדמות של הטנקים ולספק אש מדויקת ומהירה על-פי דרישה. דיוק מושג על ידי הכרת נקודת המוצא (נ.צ. עשר ספרות); מהירות מושגת על ידי העברת חלק מהתפקידים המסורתיים של מפקדת הסיוע אל הקנה הבודד.

הצעה למרגמה 155מ"מ

צבא ארצות הברית, שהחליף את מרגמות הנחתים מ-81 מ"מ ל-120 מ"מ, בוחן הצעה[4] לעבור למרגמות 155 מ"מ, על פי העקרונות הבאים:

  • תחמושת זמינה - קיים מגוון רחב מאוד של תחמושת 155 מ"מ הוביצר, שמשמשת תומתי"ם כבר ארבעים שנה, כולל תחמושת נ"א חדשנית, כך שאין צורך לפתח תחמושת חדשה.
  • התאמת המרגמה - כדי להתמודד עם הדף הירי, המרגמה תהיה קלה. לשם כך, טווח הירי יתקצר מאוד, לכדי ששה קילומטרים.
  • התאמת הקנה - הקנה יהיה סלילי, טעינת הפגז ומטען ההדף יהיו מהסדן. להצעה זו חסרונות משמעותיים בקצב האש ובגודל הצוות שיפעיל את המרגמה.
  • ניוד - המרגמה תובל על האמר ותירה בהצבה קרקעית, על בסיס טכנולוגיה לפריסה מהירה של מרגמה כבדה שכבר קיימת במרגמה 240 מ"מ רוסית.

AMOS

מרגמה 120מ"מ מתוצרת פינלנד, אוטומטית ודו-קנית, הנישאת על-גבי נגמ"ש ייעודי. המרגמה מיועדת לספק מטח של 24 פגזים תוך דקה מדרישת האש, ללא קביעה מראש של המטרה ("אש מזדמנת").

קרדום / קשת / Dragon EFSS

Keshet-120-mortar001
"קשת" - מרגמת 120 מ"מ על גבי נגמ"ש

מרגמה 120 מ"מ מתוצרת סולתם הישראלית, מיוצרת עבור צה"ל וצבא ארצות הברית ונישאת על-גבי נגמ"ש ייעודי אמריקני. מיועדת לספק מטח של 16 פגזים על-פי דרישה. המרגמה אינה אוטומטית והטעינה נעשית מהקנה.

על-פי החלטת חיל הנחתים האמריקאי מינואר 2004, המערכת תיקרא Dragon EFSS ("מערכת סיוע אש יבילה") ותחליף בעתיד את תותחי הוביצר 155 מ"מ יבילים שנמצאים היום בשימוש.

בצה"ל משרת הקרדום תחת השם "קשת".

Fireball

ב-2003 נחשף פגז 120 מ"מ מונחה לייזר מתוצרת התעשייה האווירית[5]. מלבד מערכת הנחיית לייזר, נוספו לפגז סנפירי גוף וזנב המכפילים את טווחו לכדי 15 ק"מ.

יתרונות

  • דיוק
  • טווח

חסרונות

  • ראש נפץ מוקטן
  • סירבול במתן תיקונים לסדרת הירי
  • חזרה והעצמה של חסרונות הפעלת המרגמה בקרב המשולב
  • הגדלת מפקדת הסיוע הדרושה להפעלת המרגמה

Bighorn

מרגמה 120 מ"מ Bighorn היא וריאציה נוספת של מרגמה המצוידת בטעינה אחורית אוטומטית ומחשב ירי מבוסס GPS. היצרן טוען לטווח של 10 ק"מ, כנראה בשל הקנה, באורך שני מטרים.

פצמ"ר 120מ"מ מצרר

התעשייה הצבאית פיתחה[6] את פצמ"ר המצרר אשר מכיל 24 פצצונות נ"א/נ"ט בעלות יכולת השמדה עצמית. כל פצצה מכסה שטח של מעל 4,000 מ"ר כאשר כל פצצונת חודרת כ-105 מ"מ פלדת שריון ומספקת כ-1,200 רסיסים. הפצמ"ר מיועד לירי מכל מרגמה עם קנה חלק כולל המרגמות המתקדמות באורך של 3 מטר כדוגמת ה-AMOS.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Siege Weapons of the Far East (2): AD 960–1644 By Stephen Turnbull pg. 13
  2. ^ [1]
  3. ^ צילום וחלקים מוצגים במוזיאון יד מרדכי.
  4. ^ [2]
  5. ^ [3]
  6. ^ SDF Bomblet - פצמ"ר מצרר של התעשייה הצבאית
52 (מרגמה)

מרגמה 52 היא כלי ירי קצר קנה בקוטר 52 מ"מ, נטען לוע ותלול מסלול לטווחים קצרים יחסית. זה נשק ארטילרי קל ונייד יחסית שהופעל על ידי ארגון ההגנה וצה"ל כנשק מחלקתי.

היא שייכת למשפחת המרגמות הקלות יחד עם מרגמה "2 הבריטית ומרגמת ה-60 מ"מ האמריקנית מתקופת מלחמת העולם השנייה.

M1 (מרגמה)

M1 היא מרגמה בקוטר 81 מ"מ שהייתה בשימוש צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.

המרגמה מתפרקת לשלושה חלקים עיקריים במשקל דומה, דבר המקל על הניוד. פותחה ויוצרה על ידי התעשייה הצבאית האמריקנית עבור הצבא האמריקני לפני מלחמת העולם השנייה, במטרה לספק ארטילריה צמודה לגדודי חילות הרגלים. הייתה הכלי הארטילרי הכבד ביותר שעמד לרשות חילות הרגלים והמארינס האמריקנים כנשק אינטגרלי צמוד בתקופת מלחמת העולם השנייה.

המרגמה האמריקנית פותחה על בסיס המרגמה הצרפתית ברנדט (Brandt Mortar) וזכתה לכינוי M1.

ארטילריה

ארטילריה היא כינוי לכלל אמצעי הנשק המשמשים לירי או שיגור תלול מסלול של תחמושת לטווחים בינוניים וארוכים. בשונה מרוב אמצעי הלחימה של חילות השדה, לרוב לזכות כלי הנשק הארטילריים עומדת היכולת לפגוע בעוצמה רבה במטרות אויב המצויות במרחק רב אך לא פעם גם ברמת דיוק מוגבלת. עוצמתה והשפעתה של הארטילריה על שדה הקרב המודרני נרחבת ומעריכים כי בין 50% ל-80% מכלל ההרוגים במלחמות המאה ה-20 מצאו את מותם כתוצאה מפגיעת אש ארטילרית. תפקידיה של הארטילריה בשדה הקרב מגוונים וככללו של דבר מהווה הארטילריה יחד עם חיל האוויר את עיקר מאמץ האש במלחמה.

תולדות הארטילריה ארוכים בשנים ודוגמאות לנשק ארטילרי קדום אפשר למצוא בקטפולטה על סוגיה השונים. מאוחר יותר, במהלך שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה, החלו ברחבי העולם להופיע דגמים מוקדמים של תותחים בעלי יכולת לירי ארטילרי. כיום, ברשות צבאות מודרניים עומדים מגוון של כלי נשק ארטילריים, החל ממרגמות המיועדות לטווח קצר, עבור בתותחי שדה אשר לעיתים מונעים באופן גלגלי או על גבי זחל"ם, וכלה במשגרי רקטות.

דוידקה

דָוִידְקָה היא מרגמה בקוטר 3 אינץ' מתוצרת תע"ש, ששימשה את ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. הדוידקה פותחה על ידי דוד ליבוביץ, נשָק של "ההגנה" בחזית הדרום, והיא קרויה על שמו. בסך הכל יוצרו שש יחידות בלבד של מרגמה זו.

הפגז של הדוידקה, ששקל 40 ק"ג, היה בקוטר גדול מזה של הקנה, והוא "הולבש" עליו. טווח הדוידקה היה 300 מטרים לכל היותר.

שימוש הבכורה נעשה על ידי ההגנה ב-13 במרץ 1948, בהתקפה על שכונת אבו כביר ביפו. לכל אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח נמסרו שתי מרגמות.

הדוידקה התקבלה בספקנות בקרב מפעיליה, שכן היא נחשבה לנשק לא אמין, לא מדויק, לא יעיל וגוזל משאבים. בסופו של דבר, הצלחתה הגדולה של הדוידקה הייתה דווקא ברעש החזק שנגרם בעת הפעלתה, שהפיל פחד רב על הערבים וגרם להם לברוח מעמדותיהם.

באמצע יוני 1948 צוטט "מפקד בהגנה" בעיתון המשקיף לגבי הסיבות לעמידתה של ירושלים היהודית בקרבות, שאחת מהן הייתה הדוידקה "הנשק היהודי היעיל מאוד בהרעשת עמדות הערבים".

המפורסמות מבין המרגמות הן מרגמה של חטיבה 10 (יפת"ח-פלמ"ח) שמוצבת היום בכיכר על שמה בעיר צפת, ומרגמה עם פגז בקנה שמוצבת בכיכר הדוידקה בירושלים במפגש הרחובות יפו והנביאים. מרגמה נוספת מוצבת ליד בית יד לבנים ברחובות, אחת נוספת מוצבת במצודת יואב, אחת נוספת בסליק של קיבוץ יגור ואחת נוספת בגינה ברחוב השומר בגבעתיים, כך שכל שש היחידות שיוצרו קיימות עד היום.

הוביצר

הוביצר הוא סוג של תותח המסוגל לירות פגזים במסלול תלול יחסית.

ההוביצר בעל קנה קצר יחסית ומטעני הנפץ קטנים כדי להניע את הפגזים במסלול תלול. במונחים של תותחים אירופאים במאות ה-18, ה-19 וה-20, ההוביצר נע בין "תותח" (שהיה מאופיין בקנה ארוך, מטענים גדולים יותר, פגזים קטנים יותר, מהירויות-לוע גבוהות יותר וירי בכינון ישיר) ובין "מרגמה" (שהייתה לה היכולת לירות בזוויות גבוהות יותר).

הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענן

מבצע עופרת יצוקה, שבמהלכו נהרגו כ-1,200 פלסטינים, הביא לרגיעה מסוימת בלחימה שבין ישראל לפלסטינים שברצועת עזה, אך לאחריו הגבירו הפלסטינים את התחמשותם, ובפרט ברקטות המסוגלות לפגוע בשטחים נרחבים של ישראל. ירי מצומצם של רקטות נמשך גם לאחר המבצע, ומפעם לפעם התרחשה הסלמה זמנית, שבמהלכה נורו רקטות רבות מרצועת עזה לעבר ערי ישראל, מגדרה בצפון ועד באר שבע בדרום. חלק מההסלמות החלו בעקבות פיגועים בגבול ישראל-מצרים שבוצעו על ידי חוליות טרור של הג'יהאד העולמי בשיתוף פעולה עם ארגוני טרור מרצועת עזה, חלקם דרך ציר ה-ח'.

הלחימה בתקופה זו התאפיינה בכניסתם לזירה של אמצעי לחימה חדשים:

רקטות "גראד" משופרות בידי הפלסטינים, שהשימוש בהן החל במבצע עופרת יצוקה, ואפשרו מעבר מירי לעבר יישובים הקרובים לגבול רצועת עזה לירי לעבר יישובים המרוחקים עד 40 ק"מ ממנה, ובהם אשדוד ובאר שבע.

ומערכת "כיפת ברזל", שנכנסה לפעילות מבצעית בישראל בסוף מרץ 2011, ואפשרה יירוט של מרבית הרקטות שנורו, ובכך צמצום הנזק הישיר שבהן (אך לא הנזק העקיף, שהתבטא בהפסקת הלימודים ובשיבוש העבודה ביישובים שבטווח הרקטות).

הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן

מבצע עמוד ענן הביא לתקופת רגיעה של כשנה, אשר לאחריה חמאס וארגוני הטרור ברצועת עזה חזרו לירות על ישראל. צה"ל הגיב באופן נקודתי.

טנקים בשירות צה"ל

טנק הוא רכב קרבי משוריין החמוש בדרך כלל בתותח ובמקלעים. הטנק מוגן בשריון עבה, העוזר לו לשרוד את האש של האויב בשדה הקרב.

הטבלה הבאה מסדרת את דגמי הטנקים ששרתו בחיל השריון הישראלי לפי שנות כניסה לשרות. לחלק מהטנקים לא נתון עובי במ"מ של השריון, אלא מצוין רק סוג השריון. הסיבה לכך היא שברוב הטנקים החדשים הנתון המדויק של עובי השריון מסווג.

כיפת ברזל

כיפת ברזל היא מערכת הגנה אווירית אקטיבית ניידת ליירוט רקטות קצרות-טווח, פצצות מרגמה וכלי טיס בלתי מאוישים שפותחה ומיוצרת בישראל, בעזרת סיוע כלכלי של ארצות הברית. המערכת פותחה ומיוצרת על ידי חברת רפאל - מערכות לחימה מתקדמות. חברת אלתא מייצרת את המכ"ם, וחברת mPrest פיתחה את מערכת השליטה והבקרה.‏חברת "רפאל" הציגה את המערכת כפתרון יעיל נגד רקטות קצרות טווח ופגזי 155 מ"מ, הפועל ביום ובלילה, בכל תנאי מזג אוויר, ומסוגלת להתמודד עם מספר רב של איומים בו זמנית, וכן כמערכת נ"מ המסוגלת ליירט מטוסים וכלי טיס בלתי מאוישים הטסים עד גובה של 10 ק"מ. סוללה אחת אמורה להגן על שטח של עד 150 קמ"ר. ב-2017 נוספה למערכת גם היכולת ליירט פצצות מרגמה. בנובמבר 2017 הוכרזה מערכת כיפת ברזל הימית C-Dome "כשירה לשימוש מבצעי" והיא תותקן בספינות סער 6 של חיל הים הישראלי.

המערכת הפכה למבצעית בסוף מרץ 2011, במסגרת גדוד 947 של מערך ההגנה האווירית, והיא אחת מארבע מערכות המהוות את מערכת ההגנה הרב-שכבתית של ישראל. המערכת מהווה מרכיב חשוב בהתמודדות של ישראל מול התקפות רקטות פלסטיניות על ישראל מרצועת עזה, כחלק מהלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע עופרת יצוקה, ובפרט במבצע עמוד ענן ובמבצע צוק איתן. משנת 2014 יש בישראל 10 סוללות מבצעיות.

מערכת "כיפת ברזל" זכתה להצלחה מבצעית חסרת תקדים ונהפכה למטונימיה לגאונות הטכנולוגית של ישראל. מפתחי המערכת זכו בפרס ביטחון ישראל. בשל הצלחתה הרבה, ויעילותה הגבוהה, נעשה בציבור ובפוליטיקה שימוש בביטוי "כיפת ברזל" שימוש מושאל לתייג טכנולוגיה או פטנט כפתרון קסם לאיום מסוים, למשל המעבדה הטכנולוגית לגילוי ואיתור מנהרות כונתה "כיפת ברזל נגד מנהרות הטרור".

מבצע עופרת יצוקה

מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 (יום שבת, ל' בכסלו תשס"ט) ל-18 בינואר 2009 (יום ראשון, כ"ב טבת תשס"ט), בעקבות ירי רקטות בלתי פוסק מהרצועה על אזרחים ויישובים במערב הנגב. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון — ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני — למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי — להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. יעד זה הוגדר, ולא חד-משמעית, רק לקראת סוף המבצע. ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, שנכנסה לתוקפה למחרת בשעה 2 לפנות בוקר, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מהרצועה וסיימו את יציאתם ב-21 בינואר.שם המבצע, שהחל במהלך חג החנוכה, לקוח מהשיר "לכבוד החנוכה", של חיים נחמן ביאליק.

מבצע עמוד ענן

מבצע עמוד ענן היה מבצע צבאי של צה"ל ברצועת עזה, שהחל ב-14 בנובמבר 2012 והסתיים ב-21 בנובמבר 2012. המבצע החל עם חיסולו בסיכול ממוקד של אחמד ג'עברי, מפקדה בפועל של הזרוע הצבאית של החמאס. במהלך המבצע נערכו אלפי תקיפות על יעדים ברצועת עזה, ובמקביל נורו מרצועת עזה כ-1,500 רקטות לעבר יישובי הדרום ולראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן ראשון לציון, תל אביב וירושלים. המבצע הסתיים כעבור שבוע בהכרזה על הפסקת אש. המבצע לא כלל כניסה קרקעית לרצועה והתנהל בעיקרו על ידי חיל האוויר ובאופן מצומצם, חיל הים, חיל התותחנים ויחידות נוספות.

שם המבצע נלקח מעמוד הענן המתואר בספר שמות כעמוד נסי שהנחה את בני ישראל והגן עליהם בצאתם ממצרים.לפי דובר צה"ל, במהלך המבצע פגע צה"ל בלמעלה מ-1,500 מטרות והרג כ-30 פעילי טרור בכירים, ומנגד נורו על ישראל 1,506 רקטות, כאשר 421 מתוכן יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל. במהלך המבצע נהרגו שני חיילים וארבעה אזרחים ישראלים, כתוצאה מפגיעת רקטות. אזרח נוסף שנדרס בעת שרץ למרחב מוגן בקריית מלאכי ונפצע קשה, נפטר מפצעיו כשנה וחצי לאחר המבצע.לפי צה"ל נהרגו ברצועה 177 בני אדם, מהם 120 מחבלים ו-57 אזרחים. על פי מרכז המידע למודיעין ולטרור זוהו 169 הרוגים ברצועה, מתוכם 101 פעילי טרור ו-68 אזרחים בלתי מעורבים. על פי מקורות פלסטינים, נהרגו במבצע 139 פלסטינים, רובם אזרחים, מתוכם 34 ילדים.המבצע הסתיים ללא הכרעה צבאית, אך שני הצדדים היריבים טענו לניצחון. במבחן התוצאה, המבצע הצליח לחזק, לפחות זמנית, את כוח ההרתעה של ישראל מול שלטון החמאס ברצועת עזה. בשנה שלאחר תום המבצע פחת ירי הרקטות מרצועת עזה בלמעלה מ-98%.

מבצע צוק איתן

מבצע צוק איתן היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין ה-8 ביולי (י' בתמוז) ל-26 באוגוסט 2014 (ל' באב ה'תשע"ד) במשך 50 ימי לחימה.

המבצע הוכרז בעקבות ירי רקטי בלתי פוסק מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה אזרחית ויישובים בדרום ישראל, שהחל כתגובה ל"מבצע שובו אחים" של צה"ל לאחר חטיפת שלושת הנערים הישראלים ורציחתם ב-12 ביוני אותה שנה, ולרצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר בירושלים. בשלב הראשון כלל המבצע בעיקר הפצצות כבדות של חיל האוויר הישראלי, חיל השריון וחיל התותחנים ברצועת עזה, כשבמקביל ישראל ספגה ירי רקטי מרצועת עזה והתמודדה עם חדירה של מחבלים חמושים לשטחה שהגיעו מרצועת עזה דרך הים או דרך מנהרות. בשלב השני, שהחל ב-17 ביולי, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה, תחילה לעיירה בית חאנון במטרה להרוס את מנהרות הטרור, הלחימה המשיכה וכעבור שלושה ימים החל קרב שג'אעיה. בשלב שלישי, שהחל ב-5 באוגוסט הושלמה יציאת הכוחות הקרקעיים של צה"ל מרצועת עזה, אך הלחימה נמשכה במתכונת השלב הראשון. במהלך המבצע נמנו 12 ניסיונות לתיווך ולהשגת הפסקת אש, כאשר רוב הניסיונות התקבלו על ידי ישראל, אך נדחו על ידי חמאס. המבצע הסתיים לאחר 50 ימי לחימה, עם קביעת הפסקת האש.

עם תחילת המבצע נפרסו סוללות כיפת ברזל ברחבי ישראל כדי להגן גם על יישובים במרכז הארץ. במהלך המבצע נורו 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, מתוכן 735 יורטו על ידי כיפת ברזל, 64 מהן נפלו בשטחי מגורים, 188 מהן כשלו ונפלו בתוך שטחי הרצועה ו-3,607 מהן נפלו בשטחים פתוחים. מנגד צה"ל תקף 6,231 מטרות טרור בשטחי רצועת עזה; 10,590 מבנים נפגעו בתקיפות, 4,024 מבנים נהרסו כליל עד היסוד ו-32 מנהרות טרור הושמדו.בצד הישראלי נהרגו 68 חיילים, 5 אזרחים ואזרח זר אחד, ונפצעו 1,433 חיילים ו-837 אזרחים. בצד הפלסטיני נהרגו בין 936 ל-1,408 פעילי טרור, ובין 761 ל-1473 אזרחים, מעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, ומעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל. בנוסף, עשרות פלסטינים ברצועת עזה הוצאו להורג בידי חמאס בטענה ששיתפו פעולה עם ישראל. במהלך הלחימה בין 300 אלף לחצי מיליון מתושבי הרצועה נאלצו לנטוש את בתיהם. ב-2019 אמר בני גנץ, הרמטכ"ל שפיקד על צה"ל במהלך צוק איתן, שבמבצע נהרגו 1,364 מחבלים פלסטיניים.מבצע צוק איתן נחשב למבצע הצבאי הנרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה, הן מבחינת משך הלחימה, מספר ההרוגים והפצועים בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, עלותו הכספית לשני הצדדים הלוחמים ובהיותו המבצע הצבאי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שהוענק לאחריו אות מערכה באי-הכרזתו כמלחמה.

נור

נור הוא אמצעי פירוטכני המייצר אור בוהק או חום רב ללא פיצוץ. נורים משמשים לאיתות, תאורה, או כאמצעי הגנה פסיבי נגד טילים מתבייתי חום לשימושים צבאיים ואזרחיים.

ליבת הנור עשויה בדרך כלל מגנזיום ולעיתים מתכות נוספות לשינוי גון האור. נורים תת-מימיים עשויים בדרך כלל מסידן. הפעלתו של הנור נעשית באמצעות הצתה. במהלך הבעירה של הנור הוא פולט את קרינת האור והחום. חלק מהנורים משוגרים, מוצנחים או מוטלים מכלי טיס, נורים מאקדח נורים, תותח או מרגמה חלקם מוטלים ידנית וחלקם נייחים.

עוטף עזה

עוטף עזה הוא אזור במדינת ישראל בחלקו הדרומי של מישור החוף הדרומי ובחלקו המערבי של הנגב המערבי, בתחומי המועצות האזוריות חוף אשקלון, שער הנגב שדות נגב ואשכול. יישובי עוטף עזה ממוקמים קילומטרים ספורים מסביב לרצועת עזה, וכוללים את העיר שדרות, וכן מושבים וקיבוצים באזור. ביישובי עוטף עזה, על פי הגדרת יישובי אזור קו העימות הדרומי, שפרסמה רשות המיסים, מתגוררים כ-65,000 בני אדם.

פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2008

רשימת פיגועי טרור נגד ישראלים שהתרחשו במדינת ישראל ובשטחים בשנת 2008.

צבא הגנה לישראל

צבא הגנה לישראל (הידוע בעיקר בראשי תיבות: צה"ל, וכן בצורה צבא ההגנה לישראל) הוא צבאה של מדינת ישראל והארגון המרכזי במערכת הביטחון הישראלית לשמירת ביטחונה וריבונותה. צה"ל משמש ככוח ההגנה העיקרי על קיומה של מדינת ישראל, ובנוסף משרת משימות לאומיות, כמו התיישבות בכל שטחי מדינת ישראל באמצעות הנח"ל, ביעור הבערות והנחלת השפה העברית באמצעות מורות חיילות, אימונים קדם-צבאיים באמצעות הגדנ"ע, משימות חילוץ והצלה באמצעות יחידת החילוץ וההצלה הארצית ועוד. צה"ל נחשב לצבא החזק ביותר במזרח התיכון ולאחד הצבאות המתקדמים והמיומנים ביותר בעולם.

סדר הכוחות של צה"ל מונה, נכון ליולי 2015, כ-176,500 חיילים, מתוכם 42,000 חיילים בקבע ובנוסף 445,000 חיילים במילואים, והוא חולש על תקציב של כ-70 מיליארד שקלים חדשים (2017).

במבנה צה"ל, הדרג הפיקודי העליון בצה"ל הוא המטה הכללי, ובראשו עומד ראש המטה הכללי (בראשי תיבות: הרמטכ"ל). הרמטכ"ל ה-22 והנוכחי של צה"ל הוא רב-אלוף אביב כוכבי (מאז 15 בינואר 2019). בהתאם לחוק יסוד: הצבא (1976), צה"ל נתון למרוּת הממשלה, והשר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון.

קנה (נשק)

הקנה הוא מרכיב עיקרי בכלי נשק המשמשים לירייה, כגון אקדח, רובה, מרגמה ותותח. הקנה הוא בצורת גליל חלול, שדרכו עובר הקליע מיד עם הירייה - הצתת אבק השריפה יוצרת תגובה כימית מהירה המשחררת כמות גדולה של גזים בתחתית הקנה, ולחץ הגז הפתאומי שנוצר דוחף את הקליע לאורך הקנה ומעביר אליו כמות גדולה של אנרגיה קינטית עד לשחרורו של הקליע מלוע הקנה. הקנה עשוי בדרך כלל ממתכת, והוא מקנה לקליע את הכיוון שבו יעוף.

מאפיינים של קנים:

קליבר: הקוטר הפנימי של הקנה. זהו המאפיין הידוע ביותר של הקנה, המאפיין פעמים רבות את כלי הנשק כולו. כך, למשל, "תותח 105 מ"מ" או "רובה טו-טו" (רובה שקנהו בקוטר 0.22 אינץ'). הקליבר של כלי ירייה מתוצרת בריטניה וארצות הברית מצוין באינצ'ים, ובמרבית המדינות האחרות - במילימטרים.

מבנהו הפנימי של הקנה (הנקרא "קדח"). מבחינה זו הקנים הם משלושה סוגים:

קנה חלק קדח

קנה מחורק, ובו חריטות דמויות סליל על הדופן הפנימית של הקנה, הגורם לקליע לצאת ממנו כשהוא מסתובב סביב צירו.

קנה עם חתך בצורת מצולע.

אופן הכנסת הקליע לקנה. במרבית כלי הירייה המודרניים הקליע נטען לבית הבליעה, הנמצא בקצהו האחד של הקנה, ונורה דרך קצהו האחר של הקנה. במרגמה נטען הפגז דרך הקצה שדרכו הוא נורה.

אורך הקנה. הגדלת אורך הקנה משפיעה על מהירות הלוע המוקנית לקליע ותורמת לדיוק גדול יותר במעופו, אך מסרבלת את כלי הירייה. לעיתים (בעיקר בתותחים) נמדד אורך הקנה יחסית לקליבר שלו, למשל, קנה שאורכו "800 וקוטרו "16, יסומן כקליבר 50/"16. לעיתים מיוצר רובה בדגמים אחדים - דגם עיקרי בעל קנה ארוך, דגם פחות נפוץ, למשימות מיוחדות, בעל קנה מקוצר, ודגם נוסף, בעל קנה ארוך במיוחד, לצליפה.בדרך כלל לכלי ירייה יש קנה יחיד, אך רובי ציד מצוידים לעיתים בקנה כפול, ותותחים מסוימים הם מרובי קנים (לתותח M61 וולקן, למשל, שישה קנים), לשם הגברת קצב הירי.

חלק חשוב בתחזוקתו של כלי ירייה הוא ניקוי הקנה, בפרט לאחר הירי.

קשת (מרגמה)

קשת היא מרגמה 120 מ"מ מתנייעת המבוססת על מרגמת קרדום של סולתם מערכות, ומותקנת על גבי נגמ"ש M113.

ה"קשת" נמצאת בשימוש בצה"ל בחיל הרגלים הישראלי בחטיבת גולני, חטיבת הצנחנים חטיבת גבעתי, חטיבת כפיר, חטיבת הנח"ל, ובפלוגות המסייעות בגדודי חיל השריון.

המרגמה, בקוטר 120 מ"מ מתוצרת סולתם מערכות, מותקנת על נגמ"ש M113A3., ובעלת יכולת ניווט עצמאית. המרגמה נשלטת על ידי מחשב ובעלת יכולת דיוק גבוהה, המאפשרת פגיעה בפצמ"ר ראשון או שני. המרגמה מאפשרת גם ירי מהיר, תוך דקה מרגע הפרישה.

מערכת הקשת נכנסה לצה"ל החל משנת 2006, ופועלת במקביל למערכת הוותיקה יותר, הקרויה "לייש" או נמר"ש (נגמ"ש מרגמה 81), בו מותקנת מרגמה 81 מ"מ ידנית. מערכת הקשת הופעלה במבצע עופרת יצוקה (2008-2009) ומבצע צוק איתן (2014). עם מכירת סולתם מערכות לחברת אלביט מערכות המשיך ייצור ה"קרדום" וה"קשת" תחת החברה החדשה.

שיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל

שיגורי רקטות פלסטיניות מרצועת עזה לעבר ישראל הן התקפות טרור פלסטיני באמצעות ארטילריה רקטית (ירי תלול-מסלול) המתרחשות מאז 2001 ומופנות בדרך כלל למחוז הדרום ולישובי עוטף עזה. כתוצאה מההתקפות נהרגו עשרות אזרחים ונפצעו עוד כאלפיים ישראלים, ההשפעה העיקרית של ההתקפות היא יצירת טראומה פסיכולוגית נרחבת של התושבים ושיבוש שגרת חיי היום-יום בקרב האוכלוסייה הישראלית. מחקרים רפואיים שנערכו בשדרות, העיר הקרובה ביותר לרצועת עזה ובכך המותקפת ביותר על ידי רקטות, תעדו שכיחות הפרעות פוסט-טראומטית בקרב 50% מילדי שדרות, כמו כן תועד גם שיעור גבוה של דיכאון ואף הפלות. ירי הרקטות מרצועת עזה נמשך עד היום.

הרקטות נורו תחילה לטווח קצר והשפיעו בעיקר על שדרות ויישובי עוטף עזה הסמוכים לרצועת עזה. ב-2006 החלו המחבלים לירות רקטות שהגיעו לטווח רחוק יותר, ב-2009 לדוגמה, החלו להגיע רקטות מסוג גראד ו-WS-1B לאשדוד ובאר שבע, ב-2012, לראשונה מאז מלחמת המפרץ, שוגרו לכיוון תל אביב וירושלים רקטות. בנוסף, כמה מן הרקטות אשר נורו לעבר ישראל כללו בתוכן פצצת זרחן.ירי הרקטות נחשב ואף הוכרז על ידי האומות המאוחדות והאיחוד האירופי כפעולות טרור, ארגוני זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל ומשמר זכויות האדם מגדירים את ירי הרקטות כפשעי מלחמה.

על מנת להתגונן מפני הרקטות התוקנה מערכת צבע אדום ברחבי כל ערי מחוז הדרום. ב-2006 החל פיתוחה של מערכת כיפת ברזל. זמן קצר לאחר שנפרסה המערכת בבאר שבע ואשקלון באביב 2011 היא יירטה את הרקטה הראשונה שלה בהצלחה.במרבית הפעמים, כאשר מתקפות הרקטות מתחזקות, מגיבה ישראל להתקפות בסיכולים ממוקדים ומבצעים צבאיים: מבצע קשת בענן (מאי 2004), מבצע ימי תשובה (2004), מבצע חורף חם (2008), מבצע עופרת יצוקה (2009), מבצע עמוד ענן (2012) ומבצע צוק איתן (2014).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.