מקרא משוכתב

מקרא משוכתב (Rewritten Bible) או סיפור מקראי משוכתב הוא סוגה ספרותית שהייתה נפוצה בתקופת בית שני. ייחודה בכך שהסופרים השונים כותבים את המקרא מחדש בפרפרזה. גזה ורמש (Geza Vermes), שהיה הראשון לעמוד על טיבה של סוגה זו, מגדיר אותה כסיפור שעוקב אחר הרצף המקראי אבל כולל גם תוספות והרחבות רבות. יעקב כדורי (ג'יימס קוגל) סבור כי מאחורי השכתוב המקראי עומד לעיתים קרובות גם רקע פרשני. כלומר, השכתוב לא נעשה מתוך דחף יצירתי סתמי אלא מתוך רצון לפרש את סיפורי המקרא. הגדרתה של סוגה זו היא הגדרה מודרנית, ואין משמעותה שהכותבים של הספרים השונים מסוגה זו ראו את עבודתם כבעלת מצע ומאפיינים משותפים לספרים האחרים מאותה סוגה.[דרוש מקור]

בשיטה זו המחבר מנסח מחדש את המקרא בסגנונו הוא ובתוך כך הוא מפרש מילים קשות, ממלא פערים בסיפור המקראי, ומשלב אגדות שונות ברצף הסיפור. לסוגה זו משויכים החיבורים הבאים: ספר היובלים, החלקים הראשונים של קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו, קדמוניות המקרא, המגילה החיצונית לבראשית, דברי הימים של משה רבנו וכן ספר הישר המאוחר.

דוגמה לכך ניתן להביא מספר הישר המשכתב את ספר בראשית, פרק ד', פסוק ח': "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ", סיפור זה קצר וסתום. לא נאמר כלל מה אמר קין להבל ומהו המעשה שאירע בשדה שהוביל לרצח. הפרשנים והמדרשים השונים מתמודדים עם הקושי כל אחד על פי דרכו. וכך מתמודד עמו ספר הישר:

ויהי מימים ויצאו קין והבל אחיו בשדה ביום לעשות מלאכתם
ויהיו שניהם בשדה ויהי קין עובד וחורש אדמתו והבל רועה צאנו
ויעבור הצאן על מקום החרישה אשר חרש קין בארץ ויחר לקין מאד על הדבר הזה
ויגש קין אל הבל אחיו בחמתו ויאמר אליו מה לי ולך כי באת אתה וצאנך לעבור ולרעות בכל ארצי
ויען גם הבל את קין אחיו ויאמר אליו מה לי ולך אשר תאכל את פרי צאני ולובש את צמרם
ועתה הסר מעליך את צמרי אשר לבשת ושלם את פרים ואת בשרם אשר אכלת
ויהי כאשר תעשה את הדבר הזה גם אנכי אצא מארצך כאשר אמרת או אעוף בשמים אם אוכל

ספר הישר אינו מביא את הפסוק כלשונו ומפרשו כפי שעושים מדרשי אגדה, אלא נוקט בדרך אחרת: הוא מרחיב ומשכתב את הכתוב, מציע את הדברים בפרפרזה משלו ומשלב מסורת אגדה המשלימה את הפערים שהותיר המספר המקראי.

לקריאה נוספת

  • Geza Vermes, Scripture and Tradition in Judaism, Leiden 1973
  • עלי יסיף, סיפור העם העברי, עמ' 64-58, ירושלים תשנ"ד
  • יהושע לוינסון, הסיפור שלא סופר, אמנות הסיפור המקראי המורחב במדרשי חז"ל, ירושלים תשס"ה
ילקוט מעם לועז

ילקוט מעם לועז הוא אנתולוגיה תורנית רחבת היקף, בת עשרים ושלושה כרכים המאספים בתוכם, ביאורים ומדרשים על התנ"ך, פרקי אבות והגדה של פסח, בתוספת פסקי הלכות קצרים, בלשון קלה ועממית.

מגילת המקדש

מגילת המקדש היא המגילה הארוכה מבין מגילות ים המלח; אורכה הוא כ-8.15 מטרים. המגילה היא חיבור הלכתי, הכולל נוסח משוכתב של חלקים מן התורה. המגילה עוסקת במועדים ופרטי ההלכות של חגים ומועדים, מהם כמה שאינם מוכרים לנו כיום, הלכות בית המקדש ובניינו, באופן המשלים את הידוע לנו מן התורה לגבי בית המקדש, תורת המלך והלכות המינהל הציבורי. המגילה נכתבה בתקופה החשמונאית, והחוקרים חלוקים בשאלת מחברהּ, והאם המגילה הייתה שייכת לכת האיסיים. פרסומה של מגילת המקדש הסיט את מוקד המחקר של מגילות קומראן. עד פרסום מגילת המקדש חקרו רק חוקרים מעטים את ענייני ההלכה במגילות, ורוב החוקרים עסקו בעיקר בהיבטים התאולוגים הקשורים לתוכנן של המגילות; ואולם לאחר פרסומה של מגילת המקדש, הם פנו לדון בהלכה המשתקפת במגילות שנמצאו בקומראן.

מדרש ויסעו

מדרש ויסעו הוא מדרש חז"ל קדום המופיע בילקוטים מאוחרים (ילקוט שמעוני וילקוט מעם לועז) ונזכר בפירוש הרמב"ן לתורה. מדרש זה מוסיף על המסופר בספר בראשית ומספר על מלחמותיהם של בני יעקב באמוריים ובצבאו של עשו, שבע שנים לאחר הרס שכם על ידי שמעון ולוי, שבא בעקבות אונס דינה אחותם.

על פי הכרונולוגיה המקראית, התיארוך המשוער בו ממקם המדרש מלחמות אלו הוא שנת 2223 לבריאת העולם, כאשר יעקב היה בן 115 שנה.

ספר היובלים

ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. כמו ספרים חיצוניים אחרים, אף הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. בגילוי מגילות ים המלח נחשפו לראשונה 15 מגילות של הספר בשפת המקור העברית שבה נכתב, רובן מקוטעות. לפני גילוי זה, נערכו תרגומים שונים של הספר לעברית ממספר שפות אחרות. ואולם רק התרגום החבשי (לשפת געז) הנקרא "כופאלה" של הספר השתמר בשלמותו.

ספר הישר (אגדה)

סֵפֶר הַיָּשָׁר הוא חיבור שלא נודע מי חיברו. ייתכן שנכתב בימי הביניים וייתכן שנכתב בעת העתיקה (יש המייחסים אותו ליוסף בן-גוריון). הספר סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל מתקופת האבות ועד תקופת השופטים. רוב הפרקים בספר מקבילים לפרשיות ספר בראשית, ופרקים נוספים עוסקים בתקופות המקבילות לספרים שמות, במדבר, דברים, יהושע ושופטים.

הספר כתוב בלשון מקראית ובסגנון עממי. מבחינת הסוגה משתייך הספר לסוגה המכונה מקרא משוכתב, שכן הוא משכתב מחדש את סיפורי המקרא בהרחבות, בקיצורים. מקורות לספר זה שימשו אגדות התלמוד, המדרשים מספר יוסיפון וסיפורי עם ערביים. חשיבותו של חיבור זה בחומר שצוטט בו ולא נשתמר במקום אחר.

ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

פרקי דרבי אליעזר

פִּרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (בראשי תיבות: פדר"א) הוא ספר מדרשים ואגדות על התורה, והוא מן החיבורים הנפוצים שבספרות האגדה היהודית. על פי המסורת החיבור מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס ולבית מדרשו, אך במחקר מקובל שהוא חיבור פסאודואפיגרפי מתקופת הגאונים שנכתב במאה השמינית בארץ ישראל או בסביבתה.

קדמוניות היהודים

קדמוניות היהודים (ביוונית: Ἰουδαϊκὴ ἀρχαιολογία) הוא ספרו השני של ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, הידוע גם בכינויו יוספוס פלביוס. בספר זה, שנכתב בשלהי המאה הראשונה לספירה, סיכם יוסף את תולדות עם ישראל, מימי המקרא ועד ימי המרד הגדול ברומאים. הספר מהווה מקור חשוב להיסטוריה של עם ישראל (בעיקר לתקופה החשמונאית המאוחרת, התקופה ההרודיאנית ואילך). כמו יתר כתבי בן-מתתיהו, הוא לא שומר בספרות הרבנית אלא רק על ידי הכנסייה. הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1864.

קדמוניות המקרא

ספר קדמוניות המקרא (בלטינית: Liber Antiquitatum Biblicarum, מוכר גם בראשי התיבות LAB) הוא מהספרים החיצוניים, שנכתב, לפי רוב החוקרים, בסוף המאה ה-1 לספירה, לאחר חורבן בית שני.

הספר מכונה גם פסוידו-פילון בגלל יחוסו (המוטעה) לפילון האלכסנדרוני והוא אף נכלל באסופה הלטינית של כתבי פילון.

ישנם חוקרים המאחרים את זמן כתיבת הספר לתקופת חז"ל בגלל הקרבה התוכנית של הספר לספרות חז"ל.

הספר שייך לסוגה המכונה מקרא משוכתב. הספר נמצא בידינו בלטינית בלבד, ב-18 כתבי יד שלמים ושני כתבי יד חלקיים אך כנראה הוא תורגם אליה מיוונית, שאליה תורגם מעברית במאה ה-11 או ה-12. חוקרי הספר נעזרים בכתב יד עברי מהמאה ה-14 בשם "דברי הימים" שהוא עיבוד של אלעזר בן אשר הלוי של ספרו של ירחמיאל בן שלמה, שהוא כנראה תרגום חוזר לעברית של הגרסה הלטינית של "קדמוניות המקרא". השם "קדמוניות המקרא" הוא תרגום השם המופיע בכתבי היד הלטיניים של החיבור, והוא משקף את תוכנו.

מבין הספרים החיצוניים, זהו הספר הקרוב ביותר לספרות התלמודית, ואין בו דבר המנוגד לשיטת חז"ל. הספר מתאר את תולדות העולם מאדם הראשון, ומסיים באופן מפתיע דווקא בשאול. מכיוון שלא נראה שיש היגיון רב בסיום הספר דווקא בתקופה זו, סבורים חוקרים רבים שכתבי היד שהגיעו אלינו קטועים, והספר הסתיים במקורו בתקופת דוד או מאוחר יותר. היה מי שהציע שהספר נועד להשלים את דברי הימים (אשר מתחילים בתיאור היסטורי מימי שאול). יש בספר הרחבות פרשניות לנושאים שונים שהמקרא מקצר בהם או עובר עליהם בשתיקה, והוא ממעט לדון בנושאי הלכה, ובשונה מספרים אחרים בני תקופתו אינו מייחס עצמו להתגלות או לדמות מקראית כלשהי.

בספר ישנם תכנים אגדיים המופיעים אצלו לראשונה, כגון האגדות על השלכת אברהם לכבשן האש, נישואי דינה לאיוב, והיוולדו של משה כשהוא נימול.

הספר לא נכלל במהדורת "הספרים החיצונים" של אברהם כהנא.

תרגום התורה המיוחס ליונתן

התרגום המיוחס ליונתן, או פסאודו-יונתן, המכונה גם תרגום ירושלמי או תרגום ארץ ישראל, הוא תרגום ארמי לתורה שמוצאו מארץ ישראל.

תרגום זה כונה בפי רוב הראשונים בשם "תרגום ירושלמי". במקורות המאוחרים יותר של ימי הביניים (לראשונה בפירושו של ר' מנחם רקאנטי) הוא כונה בשם "תרגום יונתן בן עוזיאל", ואף נדפס במהדורות מקראות גדולות בשם זה, אף שידוע שיונתן בן עוזיאל כתב תרגום לספרי הנביאים בלבד - ולא לתורה. ההשערה המקובלת כיום היא שראשי התיבות ת"י התפרשו בטעות כמכוונים ל"תרגום יונתן" במקום ל"תרגום ירושלמי". תרגום זה הוא חלק מקבוצת תרגומים ארמיים לתורה המכונים "תרגומים ארץ-ישראליים", וכן "ירושלמיים", ובהם גם תרגום נאופיטי ותרגום הקטעים (המכונה בדפוסי מקראות גדולות "תרגום ירושלמי"), המתאפיינים בזיקה ליהדות ארץ ישראל במאות הראשונות לספירה, ולשונם ארמית גלילית.

אופיו של התרגום המיוחס ליונתן שונה מזה של שאר התרגומים הארץ-ישראליים; הוא נוטה להרחיב יותר את היריעה ולהביא מסורות מדרשיות, בעיקר אגדתיות אך גם הלכתיות, במהלך התרגום, מעבר לתרגום הצמוד לטקסט. לדעת אביגדור שנאן התרגום קרוב מבחינות רבות לסוגה המכונה מקרא משוכתב. חוקרים דנו ביחסו של התרגום לתרגומים הבבליים - בעיקר תרגום אונקלוס - ולתרגום הסורי למקרא, הפשיטתא, וכן למדרשי האגדה ובעיקר למדרש פרקי דרבי אליעזר, לו יש זיקה הדוקה לתרגום המתבטאת באגדות ובדרשות דומות עד כדי זהות מילולית.

זמנו של התרגום קשה לקביעה. היו שזיהו בו חומר קדום המתייחס ליוחנן כהן גדול מתקופת החשמונאים, מאידך יש בו כנראה התייחסויות לעיר קונסטנטינופול ולאסלאם. אפשר שכלולים בו רבדים מזמנים קדומים, אך חוקרים (למשל אביגדור שנאן) סבורים שזמן חיבורו המאה השביעית או השמינית, והוא כנראה פרי ידו של מחבר אחד, ולא קבוצת מחברים.

עזריה מן האדומים מעיד על שני כתבי יד של התרגום, אך כיום ידוע רק כתב יד אחד שלו הנמצא בספריית המוזיאון הבריטי. התרגום נדפס לראשונה על ידי אשר פורינץ בוונציה, 1591; במאה העשרים נדפסו ארבע מהדורות מדעיות: גינזבורגר (ברלין 1903), רידר (ירושלים 1974), דיאז מאצ'ו (מדריד 1977–1980) וקלרק (הובוקן 1984).

תרגומי מגילת אסתר לארמית

תרגומי מגילת אסתר לארמית הם שני תרגומים (הקרויים "תרגום ראשון" ו"תרגום שני") הכוללים, בנוסף לתרגום המילולי גם חומר מדרשי ואגדי רב. זמן ומקום חיבורם אינו ידוע, אך הוא מאוחר לתרגום יונתן, שלא תרגם את המגילות. רב האי גאון (המאה ה-10) מעיד על קיומם של לפחות שני תרגומים לאסתר, כלומר זמן חיבור התרגומים הוא בין המאה ה-5 ל-10.

התרגום[דרושה הבהרה] אינו מכיר את האסלאם[דרושה הבהרה] ולפיכך ככל הנראה קדום לעליית האסלאם במאה השביעית.[דרוש מקור]

התרגום השני נוצר ככל הנראה במאה ה-8.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.