מקס נורדאו

מקס נוֹרְדַאוּ (Max Nordau, לעיתים נהגה בטעות על דרך היידיש: נוֹרְדוֹי (נאָרדוי); 29 ביולי 1849, בודפשט - 23 בינואר 1923, פריז) היה הוגה דעות, נואם וסופר, רופא, יהודי יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית, הוגה חזון "יהדות השרירים".

Nordau max
מקס נורדאו בנאומו; למטה מתנוססת חתימתו
Max Nordau in Maccabi Museum
מאמר "יהדות השרירים" במוזיאון מכבי בכפר המכביה
Nordau tomb
מאוזוליאום קטן מעל קברו של נורדאו בבית הקברות טרומפלדור, ולידו קבר מאיר דיזנגוף.
Ehad Haam School P1130320
שמו של נורדאו בציור ספינה מפליגה בכנרת ליד טבריה על אריחי קרמיקה מתוצרת בצלאל, המשובץ בחזית בית הספר אחד העם (תל אביב) ברחוב אחד העם 37 בתל אביב
מקס נורדאו
Max Nordau
מקס נורדאו
מקס נורדאו

תולדות חייו ופועלו

משפחתו ונעוריו

נורדאו נולד בשם שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד (Südfeld) בעיר פשט שבממלכת הונגריה (כיום בודפשט, הונגריה), למשפחה יהודית-אורתודוקסית מצאצאי יהדות פורטוגל. אביו, גבריאל זידפלד, היה משורר עברי.

אביו, גבריאל, נולד ב-1799 בקרוטושין בדוכסות הגדולה של פוזנן, הוסמך לרב על ידי הרבנים הגדולים יעקב לורברבוים ועקיבא איגר, עבד כמחנך בבתיהם של הרבנים שלמה יהודה רפפורט ומשה סופר ושל משפחת פישהוף, שם לימד במשך שש שנים את אדולף פישהוף. הוא נפטר ב-1872.

נורדאו מעיד כי אביו לימד אותו עברית בהיותו ילד. אמו של נורדאו הייתה ממשפחת נלקין מריגה. היא נפטרה ב-2 בינואר 1900 ונקברה בפריז. לדברי נורדאו, הוריו קראו לו בבית "שמחה" ואילו רק בנוכחות זרים השתמשו בכינוי "מקס".[1]

נורדאו החל את לימודיו בבית ספר יהודי, אך בגיל 15 עבר ללמוד בגימנסיה הקתולית הממשלתית ולאחר מכן בגימנסיה הקאלוויניסטית, בה עשה את בחינות הבגרות.[1] לבסוף השלים תואר ברפואה באוניברסיטת פשט. בתום לימודיו הועסק ככתב במספר עיתונים קטנים בבודפשט, ובאביב 1873 היגר לברלין והחל לכתוב תחת השם מקס נורדאו (כלומר, "אחו צפוני", בניגוד לשמו המקורי זידפלד, "שדה דרומי"). ב-11 באפריל 1874 החליף את שמו ל"נורדאו" באופן רשמי.[1]

בשנת 1880, היגר לפריז, השתקע בה ועבד ככתב עבור העיתון הליברלי הברלינאי Vossische Zeitung, וכתב גם עבור העיתון הווינאי "נוֹיֶה פְרַאיֶה פְּרֶסֶה" (Die Neue Freie Presse). נורדאו חי בפריז עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914), אשר אילצה אותו, כאזרח אוסטרו הונגרי, לעזוב את צרפת. הוא היגר לספרד והתגורר במדריד במשך שש שנים, עד אשר עבר ללונדון ב-1920.

נורדאו, שנשא לאישה פרוטסטנטית, היה בהגדרתו יהודי מתבולל – שפסק מלקיים מצוות – בן לתרבות האירופית. הוא העיד על עצמו כי נמשך יותר לתרבות הגרמנית: "בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה... היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד."

הוגה דעות

במהלך חייו התבסס נורדאו בחברה כהוגה דעות גדול, בעיקר בתחומי החברה, הדת, והאמנות, ומאמריו, שבהם ביקר בחריפות את צביעותה וניוונה של התרבות האירופית בת זמנו, עוררו לא פעם פולמוסים וסערות רבות. הוא היה אחד ממייצגיו הגדולים של הזרם הפוזיטיביסטי השמרני של המאה ה-19, וכתב מספר ספרים מעוררי-מחלוקת, ובהם "השקרים המוסכמים של האנושיות התרבותית" (בגרמנית: Die conventionellen Lügen der Kulturmenschheit; יצא לאור ב-1883, ותורגם ל-15 שפות, בהן סינית ויפנית), "התנוונות" (Entartung,‏ 1892) ו"פרדוקסים" (1896). ספרו המוכר והנזכר ביותר הוא "התנוונות". בספר זה תקף נורדאו בחריפות מאפיינים רבים של התרבות המודרנית בתקופתו כ"אמנות מנוונת", המביעה לדעתו סממנים של מחלת נפש; בין השאר תקף את היצירה של פרידריך ניטשה, ריכרד וגנר כנגועים באגואיזם. למחזאי הנורווגי הנריק איבסן הקדיש נורדאו פרק שלם, בו טבע את המילה "איבסניזם" כדי לתאר את ההתנוונות ביצירתו, וכן שירתו של וולט ויטמן בשל ההומוסקסואליות הנרמזת בה. הספר הוקדש למורו של נורדאו, צ'זארה לומברוזו, ומרבה להסתמך על כתביו. התאוריות האאוגניות של לומברוזו עסקו בעיקר במחלות נפש ובפשיעה, שלומברוזו ראה בהן סוג של ניוון גופני אטוויסטי ועובר בתורשה; נורדאו הרחיב את התזה של לומברוזו כדי לכלול בה מה שראה כניוון אמנותי ותרבותי - בספרו הוא תקף את האמנים המובילים של זמנו במילים קשות, הציג אותם כחולי נפש או רפי-שכל, והרחיב הרבה על הקשר בין עבודתם האמנותית לבין פגמיהם הגופניים. בפרק המסכם של הספר קרא נורדאו לחברה להילחם בהשפעות המנוונות והמזיקות כדי להחלים ממה שראה כמגפה של ניוון הפושה בחברה. מיד עם פרסומו, עורר הספר פולמוס רב. אחת התגובות הידועות ביותר כנגד הספר וטענותיו של נורדאו הגיעה מהמחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שאו, שטען שזהו ספר פתולוגי של איש חולה.[2]

ציונות

בשנת 1892 התוודע נורדאו לבנימין זאב הרצל ולרעיונות הציונות. בניגוד להרצל, אשר הדגיש בכתביו כי ברצונו ליצור מדינה יהודית-ליברלית בעלת מאפיינים של קידמה אירופית, נורדאו רצה לשקם את הכבוד הלאומי היהודי באמצעים רומנטיים, המתבססים על התודעה ההיסטורית הקדומה. עם זאת, נורדאו ראה בהרצל שותף אמת לביקורתו החריפה של 'חוזה מדינת היהודים' כנגד ההון הספקולטיבי שהיה אחראי למשברים הכלכליים, למצב החברתי וגם להתרחשויות בשדה המדיני. נורדאו הקדיש רבות לביקורת על מה שהוא כינה בבוטות "פרזיטים", כלומר אנשים שבאמצעות "ניירות ערך" שולטים בחייהם של מיליוני בני אדם ומשעבדים עמים ואומות. עם פרסום ספרו של הרצל 'מדינת היהודים' שכלל בין השאר פרק חריף בביקורתיותו כנגד בית רוטשילד ותפקידו הכלכלי ההרסני שנבע מהיותו הגורם המרכזי בכלכלה הספקולטיבית, כינה נורדאו את הרצל 'נביא' בשימו דגש על דבריו הנוקבים של הרצל כנגד "הפלוטוקרטיה", כלומר שלטון הממון.

נורדאו לקח חלק נרחב בפעילות בקונגרסים הציוניים, כיהן כסגן-נשיא בקונגרסים הראשון עד השישי וכנשיא בקונגרסים השביעי עד העשירי. בהמשך פרש מהשתתפות בקונגרסים הציוניים עקב חילוקי דעות עם חסידי הציונות המעשית. נורדאו היה מראשי זרם הציונות המדינית, מייסדה של תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

בזמן הקונגרס הציוני הראשון, ביקר בשבת יחד עם הרצל בבית הכנסת, לראשונה מזה שנים.[3]

בקונגרס הציוני השני 1898 קרא נורדאו בעד החזרת "יהדות השרירים האבודה" ליושנה: יש להחזיר ל"יהודי הגלותי" את תדמית "היהודי הלוחם", ובכך לתת מענה לתחושות ההשפלה של היהדות באירופה ולתופעת האנטישמיות. גם רעיון זה הושפע מתורות אאוגניות שהיו פופולריות באותם הימים. השיקום הפיזי של היהדות, לדעת נורדאו, קודם אף לשיקומה המוסרי והפוליטי: "עלינו ליצור שוב יהדות חזקה! כן! ליצור שוב! דברי ימינו מעידים, כי לפנים הייתה קיימת יהדות כזאת... היינו בוחרים בחיסון הגוף במקום בהמתתו." רעיון "יהדות השרירים" שימש זרז להקמת אגודות ספורט יהודיות ברחבי העולם, אשר נשאו שמות מייצגי כוח ועוצמה: "מכבי", "שמשון", "הכוח", "בר כוכבא ברלין" ועוד.

תמיכתו של נורדאו בתוכנית אוגנדה הביאה לניסיון התנקשות בחייו, ב-19 בדצמבר 1903, במהלך נשף-חנוכה בפריז. המתנקש, סטודנט יהודי רוסי בן 27 בשם חיים זליג לוּבַּן, ירה לעברו שני כדורי אקדח, תוך שהוא צועק בצרפתית "Mort a Nordau Afrikanzi" (מוות לנורדאו האפריקני), אך החטיא.[4] נורדאו עצמו הציל את המתנקש מהמבקשים לעשות בו שפטים. במשפט שנערך למתנקש, נקבע שהוא חולה נפש והוא אושפז.

נורדאו הרופא מצא סיבות לניוון היהודי - מיעוט האור והאוויר המים והאדמה: "בעלטה של בתינו מחוסרי אור שמש התרגלו עינינו למצמוץ עצבני... נחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים ונהייה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט".[5]

נורדאו הביע את דעתו, כי תהליך האמנציפציה במערב אירופה הביא להתבוללות ולוויתור על סימני הייחוד של היהודים, אך למרות זאת, רובם לא הצליחו להתקבל ונדחו על ידי החברה הסובבת. הוא טען כי בהשפעת האנטישמיות נחלש הדמוי הקבוצתי של היהודים כיהודים, הם מתביישים במוצאם ומתרחקים זה מזה. מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי בגולה, יש להבטיח את קיומו במדינה משלו. תנאי חשוב לכך הוא פעילות חינוכית ציונית.

אחד הביטויים המרכזיים של פעילויותיו הציוניות התבטא בשנת 1920, כאשר פעל למען הבאתם של כ-600,000 יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל במטרה לבסס בה רוב יהודי, אשר בסופו של דבר יהפוך למדינה ריבונית. הוא הציע לממש את התוכנית באמצעות מלווה לאומי ופעל רבות לקידומה, אך בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל משום שלא הושג רוב שהאמין כי היא בת ביצוע.

מקס נורדאו נפטר בשנת 1923, בעת ביקור בפריז. הוא הותיר אחריו את רעייתו, אנה-אליזבט דונס, דנית נוצרייה שהייתה זמרת בארצה ואלמנתו של הסופר הדני (וציר דנמרק בפריז) ריכרד קאופמן,[6] ואת בתם המשותפת, מקסה. ב-1926 הובאו עצמותיו לקבורה בארץ ישראל בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

הנצחתו

על שמו של נורדאו נקראים היישוב נורדיה, שכונת נורדיה ותל נורדוי בתל אביב, שכונת קריית נורדאו בנתניה, וכן רחובות בערים השונות בארץ, בהם שדרות נורדאו בתל אביב. במאי 1946 הפליגה אוניית המעפילים מקס נורדאו מרומניה לארץ ישראל. החל מ-8 באוגוסט 1947 ועד ל-29 בנובמבר 1947 שיחקה בית"ר ירושלים בשם "נורדיה ירושלים" על שמו. הסיבה הייתה שהבריטים הוציאו את תנועת בית"ר אל מחוץ לחוק ולאחר מכן אסרו על קיום קבוצות הספורט של בית"ר. על שמו קרויה קבוצת בית"ר נורדיה ירושלים, המשחקת בליגה א'.

על שמו - "פרס נורדאו לאמנות" שנוסד על ידי התאחדות עולי הונגריה ומחולק לאמנים בשטחים שונים, יוצאי הונגריה.

מכתביו

  • געקליבענע שריפטן, ניו יורק: קעמפפער, [תר"ע].
  • חלק לעולם הבא: א אמת'ע מעשה, ורשה: יהודיה, [תרע-].
  • כה אמר נורדוי: לקוטים מנאומיו ומכתביו (מתורגמים בידי אהרן ורדי; עם תמונת נורדוי ועם מבוא), ירושלים: אחיעבר, תרפ"ח.
  • כתבים נבחרים (עורך: פ’ לחובר), ירושלים–תל אביב: מצפה, תרפ"ט–תר"ץ. (6 כרכים)
  • מכס נורדאו אל עמו: כתבים מדיניים (שני כרכים, תרגום: י. ייבין, עריכה: ב' נתניהו), הוצאה מדינית, תל אביב, תרצ"ז 1937.
  • כתבים ציוניים (ערוכים על ידי ב' נתניהו), ירושלים: הספרייה הציונית, תשט"ו-תשכ"ב.
  • האגדות למכּסה: שסיפר לה אביה מכס נורדאו (תרגום: דב קמחי) תל אביב: י' צ'צ'יק, תשט"ו.

ראו גם

  • ערכים על הנצחת מקס נורדאו

לקריאה נוספת

  • Christoph Schulte, Psychopathologie des Fin de Siècle: Der Kulturkritiker, Arzt und Zionist Max Nordau, Frankfurt am Main: Fischer, 1997, ISBN 3596136113 (בגרמנית)
  • Melanie A. Murphy, Max Nordau's fin-de-siècle romance of race (Series: Studies in German History, 4), New York: 2007, ISBN 978-0-8204-4185-6
  • Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press 2001.
  • Anna und Maxa Nordau, Max Nordau: A Biography, New York: 1943.
  • Hedwig Ujvári, Dekadenzkritik aus der „Provinzstadt“: Max Nordaus Pester Publizistik, Budapest: 2007, ISBN 963-446-414-9

קישורים חיצוניים

מפרי עטו

א. עַל-מָה לָבַשׁ מַטֵּה-הַשּׁוֹשַנִים אֶת חוֹחָיו?
ב. הַזְּבוּב מִן הַשָּנָה שֶעָבְרָה
ג. מִין לְמִינוֹ
ד. בֻּבָּה גִבְהַת-עֵינָיִם
ה. הַפָּרָג הַמַכִּיר טוֹבָה
ו. עַל שֶׁשֶׁת הַתּוֹלָעִים הַמֵּאִירִים
ז. הַמִּשְׁקְפַיִם שֶׁל-הַגַּמָּד
ח. זְבוּב הַזָּהָב וּמַסָּעָיו בַּמֶרְחַקִּים
ט. מֵי הָרֹאש
י. הַחֲתוּלִים שֶׁלֹא חָפְצוּ לָצוּד עַכְבָּרִים
יא. בַּת הַמַּיּם
יב. הַכֶּלָב העָשִיר וְהַכֶּלֶב הֶעָנִי
יג. הַנַּעֲרָה הַקְּטַנָה הַנּוֹסַעַת בָּאֳנִיָּה הַגְּדוֹלָה
יד. הָאָח הַפּוֹחֵז וְהָאָחוֹת הַחֲכָמָה
טו. הָאָמָן
טז. חוּט הַלֵּב
יז. הַמַּמְלָכָה הַנִּסְתָּרָה
יח. הָאֲרִי בֶּן-הַתַּרְבּוּת
יט. מְצוֹד הַפְּרָחִים
כ. עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 מכס נורדאו אל עמו, כרך ראשון: תולדות־חיי (1909), עמ' 259-257.
  2. ^ אפרים קציר, אתיקה ומוסר בעולמה של הגנטיקה המולקולרית
  3. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 264.
  4. ^ פינחס בלומנטל, אין זו אגדה, עמ' 283-4.
  5. ^ מצוטט בביקורתו של דן לחמן על ספרו של מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, מתאריך 10 באפריל 2008, באתר e-mago
  6. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 121, הערה 166; עמ' 132.
23 בינואר

23 בינואר הוא היום ה-23 בשנה בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 342 ימים (343 ימים בשנה מעוברת).

בית הקברות טרומפלדור

בית הקברות טרומפלדור הוא השם בו ידוע בית הקברות הישן של תל אביב השוכן ברחוב טרומפלדור. בית הקברות נוסד בשנת תרס"ג (1902), כשש שנים לפני ייסוד אחוזת בית, ועם השנים נקברו בו מייסדי תל אביב, סופרים ואנשי תרבות רבים, ודמויות מפורסמות בתולדות העיר והיישוב, ובהם ראש הממשלה השני של מדינת ישראל משה שרת.

כשבית הקברות נפתח הוא שכן הרחק ממקום יישוב, אולם היום הוא נמצא במרכז העיר, בצדו הצפוני של רחוב טרומפלדור, בין הרחובות חובבי ציון ופינסקר. הכניסה אל בית הקברות משלושה שערים שנמצאים ברחוב טרומפלדור (רק השער המרכזי פתוח בדרך כלל). השער המקורי הוא השער המזרחי, ואילו השער הראשי (המרכזי) נפתח ב-1926 עם העלאת עצמותיו של מקס נורדאו. שטח בית העלמין כ-10.6 דונם, ויש בו כ-5,000 קברים, בצפיפות גבוהה ביותר. החלקה המזרחית היא החלקה העתיקה יותר, שחלק מהקברים בה קודמים לייסוד תל אביב, והם של נפטרים יהודים מיפו. רוב אנשי השם הקבורים בבית העלמין נמצאים סמוך לפינה הדרום מערבית שלו. עד 1932 היה בית הקברות טרומפלדור בית הקברות היחידי בתל אביב. אולם כשהתברר שהוא הולך ומתמלא נפתח בית הקברות נחלת יצחק, ואילו בטרומפלדור המשיכו להיקבר רק אנשים שרכשו חלקות קבר במחירים שהלכו והאמירו (המחיר לחלקה בשנת 2013, עמד על כמאה אלף שקל).

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

הזמן

הזמן היה עיתון בשפה העברית שיצא לאור ברוסיה בין השנים 1903–1915, בתחילתו במתכונת של פעמיים בשבוע ובהמשכו כעיתון יומי. מייסד העיתון ועורכו הראשון היה בן-ציון כ"ץ, ומ-1907 ערך אותו פייבל מרגולין. עם עורכי העיתון נמנו דוד פרישמן ופסח גינזבורג.

הגיליון הראשון של הזמן הופיע בסנקט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית, ב-9 בינואר 1903. החל מה-16 בדצמבר 1903 הפך לעיתון יומי. בהמשך הועברה מערכת העיתון לעיר וילנה שבתחום המושב (באזור ליטא). הגיליון הראשון בווילנה יצא ב-1 בדצמבר 1904. שיא תפוצת העיתון היה 8,000 גיליונות.

הידיעה הראשונה על פרעות קישינב, שאירעו ב-אפריל 1903, התפרסמה בעיתון זה. הפרסום כלל גם מחאה כנגד הממשלה, שניסתה למנוע את פרסום הידיעות על הפוגרום. לאחר מהפכת 1905 שהתרחשה ברוסיה פרסם הזמן הנוסח המדויק של החוקה הרוסית. זה היה פרסום ראשון של החוקה, עתוני רוסיה האחרים העתיקו את הידיעה מהזמן.

בין השנים 1905-1908 היה ישראל חיים טביוב שותף לכתיבת ועריכת העיתון. היה העורך המדיני של העיתון וכתב טור שבועי בשם "מעניין לעניין".

ב-1906 פרסם הזמן את ה"כרוז הוויבורגי" שצירי הדומה הראשונה הוציאו אחרי שהצאר ניקולאי השני פיזר אותה ביולי 1906. בכרוּז קראו להמונים הרוסיים להתקומם נגד המשטר. הפרסום נעשה בניגוד לצו איסור פרסום של השלטונות הרוסים. בעקבות פרסום הכרוז ישב כ"ץ בשנת מאסר בעיר גורי-גורקי.

בעיתון פורסמו מאמריו של שמריהו לוין נגד אחד העם בגלל בקורתו על הרומן של הרצל - אלטנוילנד. אחד העם פרסם בעיתון את מאמריו נגד מקס נורדאו כתגובה למאמרו המעליב של נורדאו כנגד אחד העם בעיתון "די ולט".

העיתון עסק גם בנושאים ספרותיים. במקביל לעיתון יצא לאור ירחון ספרותי בעברית בעריכת דוד פרישמן שעסק גם בספרות כללית ולא רק ספרות יהודית. בעיתון פורסמו יצירות של שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, דבורה בארון, יצחק דב ברקוביץ, זלמן שניאור, אורי ניסן גנסין ועוד.

בנוסף מערכת הזמן הוציאה לאור עיתון ילדים בשם "החיים והטבע", וכן עיתון ביידיש בשם "צייט" שיצא בשנת 1906.

אחת היצירות המפורסמות שפורסמו בהזמן הייתה יצירתו של ביאליק "בעיר ההריגה" שיצאה בעקבות פרעות קישינב. בגלל דרישות הצנזור הרוסי הושמטו ממנה מספר שורות ושמה של הפואמה שונה ל"משא נמירוב".

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הועבר העיתון לפיקוח צנזורה צבאית, בעקבות כך נסגר בשנת 1915.

הקונגרס הציוני העולמי החמישי

הקונגרס הציוני החמישי התקיים בבזל ב-26 בדצמבר 1901. לקונגרס עוצבה כרזה אמנותית מעשה ידיו של הצייר אפרים משה ליליין.

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. נשיאות הקונגרס כללה את ד"ר מקס נורדאו, ד"ר יחיאל צ'לנוב ופרנסיס מונטיפיורי (1860-1935).

ו' בשבט

ו' בשבט הוא היום השישי בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישי בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, ברב השנים, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בו' שבט היא

פרשת בא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצווה היא פרשת בשלח.

י' באב

י' באב הוא היום העשירי בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשירי בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. י' באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי' אב היא פרשת ואתחנן.

יהדות השרירים

יהדות השרירים (בגרמנית: Muskeljudentum) היא מושג שטבע מקס נורדאו בנאומו בקונגרס הציוני השני שהתקיים בבזל ב-28 באוגוסט 1898. בנאומו דיבר נורדאו על הצורך בעיצובו של יהודי מסוג חדש, בעל עוצמה נפשית וגופנית, שבכוחו להגשים את יעדי הציונות. מקבילתו הנוצרית והמוקדמת יותר של המושג היא "נצרות השרירים" – תנועה זו צמחה באמצע המאה ה־19 ודגלה בנצרות "בריאה וגברית" ובמודל של צעירים נוצרים המפתחים אופי חזק בשַלבם לימודים ופעילות גופנית.

המושג מתייחס לטיפוח של תכונות נפשיות וגופניות, כגון חוזק וחוסן גופני, זריזות ומשמעת, הנחוצות לתחייתו הלאומית של העם. תכונותיו של יהודי השרירים הם הפכו הגמור, האנטיתיזה, של היהודי הגלותי, במיוחד במזרח אירופה, כפי שהוצג בספרות האנטישמית ובספרות תנועת ההשכלה. כמו כן, יהודי השרירים הוא הפכו של היהודי הרבני או המשכיל, איש הרוח והאינטלקטואל; אשר הוצג כמי שעסוק כל ימיו ברכינה על ספרים ובעיסוק בנושאים אזוטריים, ולכן כוחו דל ושריריו חלשים.

יודישער פערלאג

יודישער פערלאג ("יִידִישֶר פֶרלָאג", מגרמנית: Jüdischer Verlag, "ההוצאה היהודית") היא הוצאת ספרים יהודית שנוסדה בברלין בשנת 1902.

מייסדי ההוצאה היו חברי הפרקציה הדמוקרטית: מרטין בובר, חיים ויצמן, אפרים משה ליליין, ברתולד פייבל ודייוויס טריטש. בין השנים 1902–1907 עמד בראשה פייבל.

ההוצאה נוסדה חודשים אחדים לאחר שמרטין בובר הכריז על הקמתהּ בקונגרס הציוני החמישי, כחלק מן המאבק למען גיבוש תרבות לאומית חילונית ולמען קידום מקום האמנות בתהליך התחייה הלאומית היהודית. מטרת ההוצאה הייתה לתרום להפצת האמנות היהודית, ולשם כך ביקש בובר את תמיכתהּ הכלכלית של ההסתדרות הציונית.

בהוצאה יצאו לאור יצירות שנכתבו בגרמנית (פרוזה וספרי עיון) ותרגומים לגרמנית של ספרות ביידיש ובעברית. לאחר זמן החלה ההוצאה להדפיס גם ספרים בעברית.

בין מפעלי ההוצאה:

תרגום מלא של התלמוד הבבלי לגרמנית, בידי לזרוס גולדשמידט.

ספרו של שמעון דובנוב "דברי ימי עם עולם" (בעשרה כרכים), שנכתב במקור ברוסית, אך פורסם לראשונה בתרגומו לגרמנית.

יצירות מאת אחד העם, חיים נחמן ביאליק, בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, ארתור רופין וש"י עגנון (שגם עבד בהוצאה בצעירותו).בשנת 1931 יצאה לאור, בהוצאת שוקן, המהדורה הראשונה של כל סיפוריו של ש"י עגנון, בארבעה כרכים. ד"ר זיגמונד קצנלסון, מנהלה של "יודישער פערלאג" עצר את הפצתה של המהדורה, בנימוק שזכויות היוצרים על חלק מהסיפורים הן בידי "יודישער פערלאג". הסכסוך הסתיים כעבור כחמישה חודשים, לאחר שהוצאת שוקן רכשה את כל מלאי ספרי עגנון שבידי "יודישער פערלאג".

בשנת 1937 עלה קצנלסון לארץ-ישראל, הקים את "הוצאה עברית", והעביר אליה את נכסיה של היודישער פערלאג, ובעיקר את זכויות היוצרים שהיו בידי ההוצאה. בשנת 1938 נסגרה "יודישער פערלאג" על ידי המשטר הנאצי.

בשנת 1958 נפתחה ההוצאה מחדש, וב-1990 נרכשה השליטה בה על ידי Suhrkamp Verlag.

מדרחוב נורדאו (חיפה)

רחוב נורדאו (מדרחוב נורדאו) הוא רחוב מרכזי בשכונת הדר הכרמל בחיפה; המדרחוב הראשון בעיר.

מכבי (ספורט)

תנועת מכבי העולמית, ובקיצור מכבי היא תנועה ציונית ספורטיבית שהוקמה לפי חזונו של מקס נורדאו, הוגה רעיון יהדות השרירים. שם התנועה לקוח מכינויו של יהודה המכבי.

המועדון הראשון של מכבי הוקם בקונסטנטינופול (כעת איסטנבול), ב-1895, כאשר קבוצה של צעירים יהודים, שרצתה להירשם למועדון ספורט סורבה בגלל יהדות חבריה. מועדון מכבי בקונסטנטינופול זכה להצלחה גדולה ובעקבותיו הוקמו מועדונים יהודים דומים בערים נוספות באירופה, מועדונים שנשאו שמות דוגמת "הכוח", "בר כוכבא", "הגיבור" וכדומה.בסוף שנת 1912 התארגנו אגודות ההתעמלות בארץ ישראל תחת ארגון אחד, בשם "המכבי" ובפסח 1913 נערכה תחרות הספורט הבינלאומית הראשונה בארץ ישראל בהשתתפות מתעמלים יהודים מאוסטריה גרמניה ומטורקיה.ביוני 1919 נערכו תחרויות ספורט מטעם מכבי בברנו, צ'כיה בהשתתפותם של 650 ספורטאים מ-27 מדינות.התנועה העולמית קמה ב-1921 לאחר שהתקבלה על כך החלטה בקונגרס הציוני ה-12. בין מייסדי התנועה העולמית נמנה הד"ר אבא לפין מקובנה.

מאז 1932 התנועה עורכת מדי ארבע שנים את המכביה, בה ספורטאים יהודים מכל העולם באים לישראל ומתחרים בענפי ספורט שונים. בחסות התנועה קמו מוסדות ובהם 'המכבי הצעיר' וכן מכבי שירותי בריאות, מועדוני ספורט רבים ואחרים, אך חלקם הפך לעצמאי ואינו כפוף לתנועה.

מקס נורדאו (אוניית מעפילים)

מקס נורדאו הייתה אוניית מעפילים שנקראה על-שם מקס נורדאו, ממנהיגי התנועה הציונית. הייתה זו אוניית המעפילים הגדולה ביותר מאז פריצת ההסגר הבריטי, והראשונה שנשאה יותר מ-1000 נפשות. הייתה זו הפלגה ראשונה מחוף מדינה הנתונה להשפעת ברית המועצות, והאחרונה מרומניה.

נורדיה

נוֹרְדִיָּה הוא מושב שיתופי באזור השרון סמוך לעיר נתניה השייך למועצה אזורית לב השרון. נקרא על שם מקס נורדאו.

נורדיה הוקם ב-2 בנובמבר 1948 (ל' בתשרי תש"ט) על ידי חניכי תנועת הנוער בית"ר וחיילי האצ"ל, אשר שירתו ביחידות החי"ל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, על אדמות הכפר הערבי הנטוש ח'ירבת בית ליד. המייסדים חברו אל גרעיני התיישבות בשם: "מרגולין" שבסיסו היה בכפר יונה הסמוכה, ו"ווג'ווד" שבסיסו היה במשמר הירדן. משקי חרות בית"ר הייתה התנועה המיישבת במקום. שמו של היישוב ניתן לו על שמו של מקס נורדאו שהיה מאבות התנועה הציונית.

פרנסת היישוב על חקלאות ועל ממפעלי תעשייה בבעלות היישוב, בהם "מפעל קפיצי נורדיה".

ב-1994 הוקמה ביישוב שכונת הרחבה השווה בגודלה ליישוב המקורי ונקראת "נאות נורדיה". למרות זאת, הוחלט לא לשנות את הסטטוס של נורדיה וזאת בהתאם לתוכניות המתאר לגבי אזור השרון ("תמ"א 35", שאושרה על ידי הממשלה ב-2005).

נורדיה (שכונה)

נוֹרְדִיָּה היא שכונה בתל אביב, שהתקיימה משנות ה-20 ועד שנות ה-60 של המאה ה-20, במקום שבו עומד כיום קניון דיזנגוף סנטר ובסביבתו. בשכונה היו כמה מאות תושבים.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

קריית נורדאו

קריית נורדאו היא שכונת מגורים על שמו של מקס נורדאו בדרום נתניה.

השכונה נמצאת צפונית מזרחית לשכונת רמת פולג. היא סמוכה גם לשכונה קטנה וחדשה יותר, "גבעת האירוסים".

שדרות נורדאו

שדרות נורדאו הוא שמה של שדרה בעיר תל אביב הקרויה על שמו של ד"ר מקס נורדאו, סופר ומנהיג ציוני.

תוכנית בזל

תוכנית בזל היא מצעה של התנועה הציונית, שגובש בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, (שווייץ, 1897) ונוסח על ידי מקס נורדאו.

מטרת התוכנית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל", כלומר: שאיפה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, בהסכמתן של אומות העולם. בתוכנית לא נעשה שימוש במונח "מדינה" אלא "בית מולדת", מחשש לתגובת העות'מאנים ששלטו באותה העת בארץ ישראל ויכלו להתנכל ליהודים שם.

תל נורדאו

תל-נורדאו (נכתב גם תל-נורדוי) היא שכונה בתל אביב שנוסדה בשנת 1922.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.