מקס בודנהיימר

ד"ר מקס איזידור (יצחק) בודנהיימרגרמנית: Max I. Bodenheimer;‏ 12 במרץ 1865, שטוטגרט19 ביולי 1940, ירושלים) היה מנהיג ציוני בגרמניה, יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית, ויושב הראש השני של קק"ל.

מקס בודנהיימר
Max I. Bodenheimer
מקס בודנהיימר
לידה 12 במרץ 1865
שטוטגרט, גרמניה
פטירה 19 ביולי 1940 (בגיל 75)
ירושלים
מדינה ישראל
תפקיד

תולדות חייו

מקס בודנהיימר נולד בשטוטגרט שבגרמניה למשפחה יהודית מתבוללת. הוא למד משפטים בין השנים 18841889, ועם סיום לימודיו ב-1890 עבר להתגורר בעיר קלן, שם עסק בעריכת דין עד עליית הנאצים לשלטון ב-1933. הוא פגש בקלן את דוד וולפסון, ושניהם הפכו לידידים קרובים. מקס בודנהיימר ודוד וולפסון השתתפו במגוון פעילויות ואגודות ציוניות בקלן, וכן ייסדו קבוצה בשם "ציון". לאחר שקרא עלון מאת תיאודור הרצל, מקס בודנהיימר התרשם עמוקות מדעותיו והשקפתו, והחל בהתכתבות עִמו. במהלך השנים הללו הוא התחתן עם רוזה דלברג, ולזוג נולדו שלושה ילדים: שמעון-פריץ, חנה-הנריטה ורות.

Zionist Delegation to Jerusalem 1898
"המשלחת הציונית לירושלים" בארץ ישראל, 11 בפברואר 1898, מימין לשמאל: יוסף זיידנר, משה שנירר, תאודור הרצל, דוד וולפסון ומקס בודנהיימר

פעילותו הציונית

בשנת 1891 פרסם בודנהיימר בשבועון ההמבורגי Die Menorah (גרמנית: "המנורה") את מאמרו הציוני הראשון, "האם יהודי רוסיה הם אומה?" (בגרמנית: Sind die russischen Juden eine Nation?), ובעקבותיו, באותהּ שנה, את המנשר "יהודי רוסיה לאן?" (בגרמנית: Wohin mit den russischen Juden?).

בשנת 1897 בודנהיימר נטל חלק בקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל. הוא נבחר להיות אחד מחברי המועצה הציונית הכללית (תפקיד שבו שימש עד שנת 1921).

מסופר כי בודנהיימר הציע להרצל בשנת 1898 לקשט את הדגל הלאומי בשנים עשר כוכבים כסמל לשנים עשר השבטים והרצל ענה לו ששנים עשר השבטים רמוזים במגן דוד עצמו בשתים עשרה הנקודות שעליו.

בשנת 1898 הצטרף ד"ר בודנהיימר למשלחתו של הרצל לארץ ישראל על תקן יועץ משפטי כדי לפגוש את הקיסר וילהלם השני בירושלים ב-2 בנובמבר.

בשנת 1907 התמנה בודנהיימר ליושב ראש השני של הקרן הקיימת לישראל. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הוא העביר את משרדי קרן קימת מקלן להאג, וייסד ועד למען שיפור חיי היהודים בשטחים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני והאוסטרי.

כמו פעילים ציונים אחרים מתקופת הרצל, מעמדו של בודנהיימר התרופף בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1921 לא נבחר מחדש לראשות הקרן הקיימת.

לאחר מאורעות תרפ"ט בשנת 1929, הצטרף בודנהיימר לתנועה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. הוא נמנה עם חברי המשלחת הרוויזיוניסטית לקונגרס הציוני ה-17 שהתקיים בשנת 1931. בקונגרס זה התחוללה מחלוקת בין מרבית חברי הקונגרס לרוויזיוניסטים בנוגע למטרות התנועה הציונית ובעקבותיה עזבו הרוויזיוניסטים את הקונגרס. זהו הקונגרס הציוני האחרון שבו השתתף מקס בודנהיימר .

בשנת 1935 עלה בודנהיימר לארץ ישראל, וקבע את ביתו בירושלים, שם החל לכתוב את זכרונותיו.

פטירתו והנצחתו

בודנהיימר נפטר בשנת 1940 ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים. על קברו נחקקו המילים: "למען ציון לא אחשה, ארץ ישראל, לעם ישראל, היו חייו". בתו, חנה הנריטה בודנהיימר, כתבה ביוגרפיה על אביה לאחר מותו. ארכיונו נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

על שמו נקרא קיבוץ בית ניר (תרגום מגרמנית של שם משפחתו) ורחובות בירושלים, חיפה, תל אביב, ובאר שבע.

פרסומיו

  • מאקס בודנהיימר, הנרייאטה חנה בודנהיימר, הציונים וגרמניה הקיסרית: בעקבות נסיעתו של וילהלם ה-II לפלשתינה (תרגם מגרמנית דב קווסטלר),‫ ירושלים: קריית ספר, 1980.
  • מ. א. בודנהיימר, יהודי רוסיה לאן (מבוא ועריכה מאת הנרייטה חנה בודנהיימר),‫ ירושלים: ר' מס, תשנ"א 1991. ‬
  • Wohin mit den russischen Juden?: Syrien, ein Zufluchtsort der russischen Juden, Hamburg: Verlag des Deutsch-Israelitischen Familienblatts "Die Menorah", 1891. (חוברת)

Ein neuer Staatenbund und das Ostjudenproblem (״מדינת לאום חדשה ובעיית יהודי המזרח״),‪ Stuttgart: Deutsche Verlags-Anstalt, 1916 (Der deutsche Krieg, Heft 73). (חוברת)

  • In Sachen Jesu: dramatische Erzählung in 5 Akten und einem Vorspiel,‪ Leipzig: H. Blömer, 1933. (מחזה)
  • Max Bodenheimer, Henriette Hannah Bodenheimer, Die Zionisten und das kaiserliche Deutschland, Bensberg: Schäuble Verlag, 1972. (מהדורה שנייה: "Die Zionisten und das kaiserliche Deutschland zur Zeit der Reise Wilhelms II. nach Palaestina", Jerusalem: Kiryat sefer,‎ 1981.‎)

זיכרונותיו:

  • דרכי לציון: זכרונות יהודי גרמני (תרגם: מאיר מוהר)‫ ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"ג 1952.
  • M.I. Bodenheimer, So wurde Israel: Aus der Geschichte der zionistischen Bewegung: Erinnerungen (herausgegeben von Henriette Hannah Bodenheimer),‪ Frankfurt a.M.: Europäische Verlagsanstalt,‎ 1958.‎
  • Prelude to Israel: The memoirs of M. I. Bodenheimer (Edited by Henriette Hannah Bodenheimer. Translated by Israel Cohen),‪ New York: T. Yoseloff, 1963. (תרגום לאנגלית)

לקריאה נוספת

  • הנרייטה חנה בודנהיימר, תולדות תוכנית בזל: מלחמת הדעות לפני הקונגרס הציוני הראשון לפי חליפת המכתבים בין הרמן שפירא ובין מקס א' בודנהיימר, בצרוף מבוא היסטורי על סמך חומר ארכיוני (תרגם מכתב יד: מ' וגר), ירושלים: ר' מס, תש"ז 1947.
  • בראשית התנועה: חליפת מכתבים בין ת' הרצל לבין מ"י בודנהיימר; בצירוף תעודות והסברים, ערוכים וסדורים על ידי הנריאטה חנה בודנהיימר, ירושלים: קריית ספר, תשכ"ה 1965.
  • חנה בודנהיימר, ראשון הציונים: מאקס בודנהיימר 1940-1865 וראשית הציונות המדינית, 1991.
  • ישראל קלויזנר, 'על מאקס בודנהיימר', כיוונים' 8 (תש"ם), 124-119.
  • מקס נורדאו, לנוער: ספרית ארץ ישראל של הקרן הקימת לישראל: חוברות ס–סא, תל אביב: אמנות, תרצ"ז.
  • נתן אגמון (ביסטריצקי) (עורך), במסילת ראשונים: לזכר מ' בודנהיימר, ירושלים: הקרן הקיימת לישראל, תשי"א. ‬(רוב הספר מכיל את מאמריו של בודנהיימר)
  • Im Anfang der zionistischen Bewegung: eine Dokumentation auf der Grundlage des Briefwechsels zwischen Theodor Herzl und Max Bodenheimer von 1896 bis 1905 /‎ Bearbeitet von Henriette Hannah Bodenheime,‪ Frankfurt a.M.: Europäische Verlagsanstalt, 1965.‎
  • Jay Ticker, 'Max I Bodenheimer: Advocate of pro-German Zionism at the beginning of World War I,' Jewish Social Studies 43,1 (1981), 11-30.
  • Max Bodenheimer: Ein zionistisches Lebensbild / nach seinen Schriften und Briefen von Henriette Hannah Bodenheimer, Köln: D & B,‎ 1986.‎
    • Henriette Hannah Bodenheimer, Max Bodenheimer, 1865-1940: Political genius for Zionism (translated from the German edition by David Bourke), Edinburgh: Pentland Press,‎ 1990.‎
  • Claudia Valder-Knechtges, Max Isidor Bodenheimer: Wegbereiter fuer den juedischen Staat (herausgegeben von Klaus Kunkel', Köln: Kölner Universitaetsverlag,‎ 1990.‎
  • 100 Jahre politischer Zionismus: Max Bodenheimers revolutionäre Schrift von 1891 "Wohin mit den russischen Juden?" /‎ neu herausgegeben von Hannah Henriette Bodenheimer; mit einer Einleitung von Fritz Schatten,‪ Köln: Interpress Publikations Verlags- und Vertriebswesen,‎ 1991.‎

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

ארכיון התצלומים של קק"ל

"ארכיון התצלומים של קק"ל" הוא מאגר תמונות ותצלומים של קרן קיימת לישראל, המשקפים פרקים חשובים מתולדות הציונות והעשייה בארץ ישראל ובהם: התיישבות, ייעור, הווי חלוצי, נופי ארץ ישראל, פריצת דרכים, מלחמות ישראל, עלייה וקליטה, חגים וטקסים, ועוד. בארכיון קרוב ל-500,000 תצלומים ושקופיות הן בשחור לבן והן בצבע שצולמו מראשית המאה ה-20.

על פי קק"ל, המאגר נמצא בתהליכי דיגיטציה. כבר היום אפשר לצפות בכ-70,000 תצלומים ושקופיות מן המאגר באינטרנט בתצלומים של כל הארכיון ההיסטורי בשחור לבן וכן בתצלומים של השנים האחרונות בצבע. בארכיון שמורים תצלומים ופריטים נדירים שצולמו על ידי בכירי הצלמים בארץ. מאז הקמתו שימש הארכיון כמקור למחקר, פרסומים ותערוכות.

הארכיון מתעדכן בצילומים המשקפים את פעילויות קק"ל בהווה.

דוד וולפסון

דוד וולפסון (בכתיב יידי: וואָלפסאָן; ‏ 9 באוקטובר 1856, דורביאני, פלך קובנה, האימפריה הרוסית – 15 בספטמבר 1914, באד הומבורג, הקיסרות הגרמנית) היה איש עסקים, מנהיג ועסקן ציוני ונשיאהּ השני של ההסתדרות הציונית העולמית.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

המשרד הארצישראלי

המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, רכישת קרקעות, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.

הבניין ההיסטורי של המשרד הארצישראלי שכן ביפו, ברחוב רזיאל 17, ונהרס בשנת 2001 על ידי בעליו, הכנסייה המארונית, על אף שהיה מבנה לשימור.

הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד המרכזי בפוליטיקה בישראל התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

התאחדות ציוני גרמניה

התאחדות ציוני גרמניה (בגרמנית: Zionistische Vereinigung für Deutschland) נוסדה על ידי מקס בודנהיימר ב-1894 בשם "האיגוד היהודי הלאומי" ("National-Jüdische Vereinigung") וב-1897 הפכה ל"איגוד הציוני של גרמניה" ("Zionistische Vereinigung für Deutschland").

עד שנת 1920 מנה הארגון כ-20,000 חברים והיה זה ארגון הגג של הציונים בגרמניה. ההתאחדות פרסמה כמה עיתונים ביניהם עיתון ה-Jüdische Rundschau שעד 1938 הגיע לתפוצה של 25,300 גליונות.

ב-1925 פוצל הארגון ולצדו התקיים גם "האיגוד הציוני" ("Zionistischen Vereinigung"). ב-1937 נאסרה פעילותה של ההתאחדות בגרמניה.

התנועה הקיבוצית

התנועה הקיבוצית הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון כלל תנועות ההתיישבות הקיבוציות שבמסגרת ההתיישבות העובדת. תחת כותרת זו פעלו שלוש תנועות קיבוציות גדולות (כל אחת עם כ-40.000 נפש), הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, והקיבוץ הארצי, ורביעית הייתה תנועה קטנה יותר, הקיבוץ הדתי. ב-1980 אוחדו שתי הראשונות לתק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), ובשנת 1999 הוקם איחוד של התק"ם - התנועה הקיבוצית המאוחדת, עם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר שנקרא התנועה הקיבוצית. החל מיוני 2015, מכהן ניר מאיר כמזכ"ל התנועה.

מנחם אוסישקין

אברהם מנחם-מנדל אוּסישְקין (ברוסית: Усышкин;‏ 14 באוגוסט 1863 - 2 באוקטובר 1941) היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון, אשר פעל רבות בקונגרסים הציוניים, יזם וניהל את "הכנסייה הארצישראלית" והקים מוסדות שונים של התנועה הציונית, ועמד בראש קרן קיימת לישראל.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציונות רוויזיוניסטית

ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. זרם זה נוצר בשל דרישה ל"רוויזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה, היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.

תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת 1923, עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים ויצמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכה ציבורית במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאה עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1925 ייסד ז'בוטינסקי את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

קונגרס פוקשאן

הקונגרס הציוני בפוֹקְשָׁאן (ברומנית: Congresul Sionist de la Focșani) היה הקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון" באירופה. התכנס בעיר הרומנית פוקשאן (Focşani) ביום כ' בטבת תרמ"ב, 11 בינואר 1882.

קרן היסוד

קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל היא המוסד הכספי המרכזי לפעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, מרכזת את כל המגביות בחו"ל (למעט ארצות הברית) לאיסוף תרומות לבניין הארץ.

מנכ"ל הקרן הוא גרג מייזל.

תוכנית בזל

תוכנית בזל היא מצעה של התנועה הציונית, שגובש בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, (שווייץ, 1897) ונוסח על ידי מקס נורדאו.

מטרת התוכנית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל", כלומר: שאיפה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, בהסכמתן של אומות העולם. בתוכנית לא נעשה שימוש במונח "מדינה" אלא "בית מולדת", מחשש לתגובת העות'מאנים ששלטו באותה העת בארץ ישראל ויכלו להתנכל ליהודים שם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.