מצרית קדומה

המצרית הקדומה היא שפת אנשי מצרים העתיקה הנמנית עם משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. שפה זו היא ניב מצרי שהתפתח מהמצרית הארכאית. השפה הייתה נפוצה במצרים בסביבות השנים 2000-2600 לפנה"ס בממלכה הקדומה ובתקופת הביניים הראשונה. הטקסט החשוב ביותר בניב זה, הוא כתבי הפירמידות. בנוסף, קירות הקברים של מעמד האצולה במצרים מכילים מידע אוטוביוגרפי רב על בעליהם במצרית קדומה. ככלל, המצרית הקדומה אינה שונה בצורה משמעותית מהמצרית התיכונה שהתפתחה ממנה.

מצרית קדומה
מדינות מצרים העתיקה
אזורים צפון אפריקה
דוברים נכחדה
שפת אם נכחדה
כתב חרטומים
משפחה

אפרו-אסיאתיות

שפות מצריות
לאום אינה שפה רשמית של מדינה כלשהי
ארגון אין
מוסד אין
ראו גם שפהכתב • רשימת שפות

כתיבת השפה

המצרית הקדומה נכתבה בכתב ההירוגליפי שממנו השתלשלו מאוחר יותר הכתב ההיראטי והדמוטי. לאחר כיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס והתבססות בית תלמי, עברו השלטונות להשתמש לכתיבת חולין בכתב הקופטי (שבוסס על האלפבית היווני בצירוף כמה אותיות מן הכתב הדמוטי), אך הכתבים הקודמים המשיכו לשמש בכתבי הקודש.

Hieroglyph Text from Teti I pyramid
כתבי פירמידות מקברו של טתי.

ראו גם

אבן רוזטה

אבן רוֹזֶטָה היא אסטלת גרנודיוריט מצרית עתיקה אשר עליה חקוק צו מלכותי, שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב בשלושה סוגי כתב שונים: כתב חרטומים, כתב דמוטי וכתב יווני עתיק, ומאחר שתוכנו זהה למדי בכל שלושת סוגי הכתב, הוא שימש בעת החדשה מפתח לפענוח כתב החרטומים המצרי.

במקור הוצגה האסטלה בתחומי מקדש מצרי, אולם היא הועברה ממקומה, ככל הנראה בשלהי העת העתיקה או בתקופת ימי הביניים, עד שבסופו של דבר שימשה בבנייתו של מבצר ז'וליאן בקרבת העיר רוזטה שבדלתת הנילוס. האבן נמצאה באזור המבצר בשנת 1798 על ידי קצין צרפתי מחיל המשלוח הצרפתי למצרים, פייר-פרנסואה בושאר. מאחר שהייתה לטקסט הרב-לשוני הראשון שכלל מצרית קדומה והתגלה בעת החדשה, ולאור פוטנציאל הפענוח של אותה שפה בעזרתה, שעד אותה עת לא תורגמה, עוררה האבן עניין ציבורי נרחב. לאחר גילויה נפוצו העתקים ליתוגרפיים ויציקות גבס של האבן ברחבי אירופה בקרב חוקרים רבים. בה בעת, לאחר תבוסת הכוחות הצרפתיים במצרים ב-1801, נמסרה האבן לידיים בריטיות תחת הסכם הכניעה של אלכסנדריה. ממצרים הועברה האבן ללונדון, שם היא מוצגת מאז 1802 במוזיאון הבריטי. זהו המוצג שזכה למספר הביקורים הרב ביותר במוזיאון.

מאז גילויה הייתה האבן למוקד של יריבויות לאומיות מתמשכות. ראשית היה זה בהעברתה מידיים צרפתיות לבריטיות במהלך המלחמות הנפוליאוניות, ולאחר מכן הדבר התבטא במחלוקת ארוכת השנים בדבר תרומתם היחסית של תומאס יאנג האנגלי וז'אן-פרנסואה שמפוליון הצרפתי לפענוחה. מאז שנת 2003 התבטאה היריבות גם בדרישה המצרית להשבת האבן למצרים.

אף על פי שחקר הצו המופיע על האסטלה החל כבר עם הופעת תרגומו הראשון המלא של הטקסט היווני בשנת 1803, חלפו כ-20 שנה נוספות בטרם הודיע שמפוליון על תעתיק הכיתוב המצרי, בשנת 1822 בפריז. זמן ארוך יותר חלף בטרם יכלו חוקרים לקרוא כתובות וספרות במצרית עתיקה בבטחה. ציוני הדרך בפענוח האבן היו ראשית ב-1799, אז הובן כי מדובר באותו התוכן בשלושה סוגי כתב, ולאחר מכן בהבנה שהכתב הדמוטי השתמש בסימנים פונטיים לאיות שמות זרים (1802), בהבנה כי כתב החרטומים עשה כך גם כן, תוך דמיון נרחב לכתב הדמוטי (1814, על ידי תומאס יאנג), ולבסוף, בהבנה שלא רק שמות זרים נכתבו באופן פונטי בכתב החרטומים, אלא גם מילים ילידיות במצרית עתיקה נכתבו בצורה זו (1822–1824, על ידי שמפוליון).

שני קטעים נוספים מעותקים של אותו הצו התגלו בשלבים מאוחרים יותר, כמו גם כתובות דו-לשוניות ותלת-לשוניות נוספות שכללו את כתב החרטומים. עם אלה נמנים צווים תלמיים מוקדמים יותר, כגון צו קנופוס משנת 238 לפנה"ס וצו ממפיס מטעם תלמי הרביעי משנת 218 לפנה"ס לערך. הדבר אמנם גורע מייחודיותה של אבן רוזטה, אולם היא נשארה המפתח ששימש להבנת הספרות והתרבות של מצרים העתיקה בעת החדשה. המונח "אבן רוזטה" משמש כיום גם בהשאלה לתיאור רמז משמעותי בתחום ידע חדש.

אווריס

אווריס (יוונית עתיקה: Αὔαρις; מצרית קדומה: ḥw.t wr.t, חות-וערת, כלומר "העיר של רצועת המדבר") הייתה בירת החיקסוס (השושלת ה-15) במצרים (1640-1530 לפנה"ס מכוייל) מזוהה היום כמעט בוודאות עם תל א-דבע (תל הצבועים) שבצפון-מזרח דלתת הנילוס, בהצטלבות המחוזות (Nomes) ה-8, ה-14, ה-19 וה-20. העיר יושבה בין 1783 ל-1550 לפנה"ס, עד הריסתה בידי יעחמס הראשון מייסד השושלת ה-18. מאוחר יותר נקרא האתר פרעה-נפר והיה ככל הנראה חלק מהעיר פר-רעמסס.

אחנתון (אופרה)

אחנתון היא אופרה בשלוש מערכות שנכתבה על ידי המלחין המינימליסטי פיליפ גלאס ב-1983. האופרה מגוללת את סיפור חיו ואמונותיו הדתיות החדשניות של הפרעה אחנתון (אמנחותפ הרביעי). הצגת הבכורה נערכה בבית האופרה של שטוטגרט ב-24 במרץ 1984. משך האופרה הוא כשעתיים.

האופרה היא האחרונה בטרילוגיה של אופרות ביוגרפיות על אישים, שלדברי גלאס, שינו את תפיסת האנושות על העולם בכח חזונם ומעשיהם, וקדמו לה האופרות איינשטיין על החוף על אלברט איינשטיין וסאטיאגרהא על מהאטמה גנדי.

הטקסטים באופרה לקוחים ממקורות היסטוריים שונים מתקופת אחנתון, כגון שיריו של אחנתון, ספר המתים, התכתבויות וצווים שפרסם, והם מבוצעים בשפות המקור - מצרית קדומה, אכדית ועברית עתיקה. את הקטעים מבאר הדובר, אשר מדבר שפה מודרנית.

אלן גרדינר

סר אלן גרדינר (באנגלית: Alan Henderson Gardiner; ‏ 29 במרץ 1879 – 19 בדצמבר 1963) היה אחד מהאגיפטולוגים הבריטיים החשובים ביותר בשנות ה-20 של המאה ה-20.

גרדינר נולד באלתם הנמצאת ברובע גריניץ' בלונדון רבתי, ב-1879. לאחר שקרא ספר של גסטון מספרו, אגיפטולוג צרפתי, נסע לשנה לפריז כדי ללמוד אצלו, אולם רמת ההרצאות לא ענתה לציפיותיו. גרדינר למד בבית ספר "צ'רטרהאוס" וב""קווין קולג'" באוקספורד, שם סיים ב-1901 תואר ראשון בעברית וערבית. לאחר סיום לימודיו עבד במשרדו של אביו שלושה חודשים ולאחר מכן נסע לברלין שם שהה 10 שנים ועבד תחת פרופסור אדולף ארמן בהכנת מילון מצרי. עם מוריו נמנה גם האגיפטולוג קורט זתה. הכנת המילון מומנה על ידי ארבע אוניברסיטאות גרמניות. בתקופה זו הוא התמחה בכתב היראטי. הוא בילה חלק מזמנו בנסיעות לפריז וטורינו שם העתיק כתבים בכתב היראטי. גרדינר מעולם לא עבד לפרנסתו, הוא קיבל מימון שוטף מאביו. בשנת 1948 קיבל תואר סר.

גרדינר פרסם ספרים רבים העוסקים בחקר מצרית עתיקה, ביניהם הספר החשוב "הקאנון המלכותי מטורינו" (פורסם ב-1959) העוסק במחקר פפירוס בכתב היראטי אשר נמצא בלוקסור בשנת 1820. הפפירוס מכיל רשימה של אלים, רוחות, וכן רשימת מלכים מיתיים ואמיתיים אשר מלכו במצרים מתחילתה. ספר חשוב נוסף של גרדינר הוא: "מצרים של הפרעונים". הספר פורסם ב-1961 והוא מכסה את כל זוויות הראיה של הכרונולוגיה המצרית וההיסטוריה המצרית אשר הייתה ידועה עד מועד פרסום הספר.

גרדינר תרם רבות לחקר הפילולוגיה המצרית העתיקה. הוא פרסם שלוש מהדורות של ספר בשם "דקדוק מצרי: ספר לימוד בסיסי להירוגליפים" הידוע גם בשם "רשימת הסימנים של גרדינר". הספר אשר פורסם לראשונה ב-1927, עוסק ונותן רשימת סימנים ידועה של כתב החרטומים שהיה בשימוש בין השנים 2000 לפנה"ס-1300 לפנה"ס. ספר זה נחשב עד היום כספר לימוד בסיסי לכל סטודנט הלומד מצרית קדומה.

בשנת 1915 פיענח גרדינר את הכתב הפרוטו-סינאי אשר נתגלה בשנת 1904 על ידי הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי בסרביט אל-ח'אדם אשר בדרום סיני. כתב זה מתוארך ל-1500 לפנה"ס. גרדינר פענח את המילה "לבעלת", שמשמעותה 'לגברת', 'לגבירה', שככל הנראה כוּונה לעשתורת. פעמים רבות המילה "מאהבּ", שמשמעותה 'אהוב', באה אחרי "בעלת". יחד עם אריק פיט (Eric Peet) חקר גרדינר את כתובות וציורי הסלע הרבים שנתגלו בסיני בוואדי מע'רה ובסרביט אל-ח'אדם והשניים פרסמו ב-1917 את ספרם "The Inscriptions of Sinai".

בשנת 1922 גרדינר השתתף במשלחת של הווארד קרטר אשר גילתה את קברו של המלך המצרי תות ענח' אמון.

גרדינר נפטר באוקספורד ב-1963.

אלשיה

אַלַשְיָה הייתה ממלכה עתיקה שהתקיימה באזור המזרחי של הים התיכון בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. ממלכה זאת הייתה מקור לסחורות רבות ובמיוחד נחושת למצרים העתיקה וממלכות עתיקות אחרות במזרח הקרוב. שמה של אלשיה מופיע על גבי טקסטים עתיקים רבים כמו מכתבי אל-עמארנה, מגילת ון אמון וטקסטים נוספים. בתקופה מסוימת הייתה אלשיה כנראה תחת שליטת האימפריה החתית, הממלכה נכבשה על ידי גויי הים.

השערת החוקרים היא שאלשיה הוא שמה הקדום של קפריסין או של אזור בקפריסין. בדיקות מדעיות של החומר מהם נעשו הלוחות של המכתבים שנשלחו מאלשיה, שנעשו באוניברסיטת תל אביב אישרו את האפשרות שהם נוצרו בקפריסין.

בית אנוביס

בית אנוביס (באנגלית: House of Anubis) היא סדרת מתח-דרמה בהפקה משותפת אמריקאית-בלגית-בריטית, המיועדת לבני נוער.

הרשל גורדון לואיס

הרשל גורדון לואיס (באנגלית: Herschell Gordon Lewis; 15 ביוני 1929 - 26 בספטמבר 2016), היה במאי סרטי הטראש הפרובוקטיבי והשנוי במחלוקת, הוא ה"סנדק" של ז'אנר סרטי הגור (Gore) ונחשב לאחד האקספלויטרים הגדולים בתולדות הקולנוע.

האופורטיוניזם חסר הבושה של לואיס וחיפושו המתמיד והבלתי נלאה אחר הכסף הגדול, לא משנה היכן ימצא, קנו לו מקום של כבוד בפנתאון תרבות הטראש העולמית. במשך 10 השנים הקצרות בהן עסק בקולנוע, יצר לואיס ז'אנרים ותת-ז'אנרים "נחותים" למכביר, מתוך ניסיון עיקש להביא את הדבר הבא לשוק ולעשות את המכה הגדולה. התוצאה הייתה לרוב יצירות שנויות במחלוקת ששברו חוקים וגבולות בתחום הטעם הרע, זעזעו את הצופים והפכו במהרה ליצירות קאלט.

מצרית

השפה המצרית היא שפה אפרו-אסיאתיות אשר דוברה במצרים העתיקה. הטקסט בעל המשמעות המוקדם ביותר בשפה זו שנמצא בידינו מתוארך לשנת 2680 לפנה"ס לערך, דבר שהופך את השפה המצרית לאחת השפות העתיקות ביותר שמתועדות בכתב לצידה של השומרית. השפה דוברה בגלגולים שונים עד שלהי המאה ה-17, אז הופסק השימוש בניב המאוחר ביותר של השפה, הקופטית. השפה הרשמית במצרים כיום היא ערבית, והיא כרסמה במעמדה של הקופטית כשפה מדוברת מאז הכיבוש הערבי של מצרים. כיום הקופטית משמשת אך ורק כשפה ליטורגית של הכנסייה האורתודוקסית הקופטית במצרים, ומאות בודדות בלבד של אנשים דוברים אותה באופן שוטף.

מרדכי גילולה

מרדכי גילוּלָה (29 בינואר 1936 – 10 באוגוסט 2002) היה בלשן ואגיפטולוג, פרופסור חבר בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום שבאוניברסיטת תל אביב.

מתחם חסן ערפה

מתחם חסן ערפה הוא אזור תעסוקה במרכז העיר תל אביב הכלוא בין הרחובות דרך בגין ממערב, יצחק שדה מצפון, המסגר ממזרח ודוד חכמי בדרום, שעובר החל משנת 2011 תהליך של התחדשות עירונית הכולל פינוי, הריסה, איחוד וחלוקה מחדש של מגרשים.

נפרטי-אבת

נפרטי-אבת ( nfr.t ỉ3b.t ; "יפהפיית המזרח") הייתה נסיכה מצרית קדומה של השושלת הרביעית. ייתכן והיא הייתה ביתו של פרעה ח'ופו.

עארה

עארה (בערבית: عارة) הוא כפר ערבי מוסלמי בעמק נחל עירון, בצדו הצפוני של כביש 65, בין כפר קרע לערערה. משנת 1985 הכפר הוא חלק מהמועצה המקומית ערערה.מקור השם כנראה בתל הסמוך ליישוב, המזוהה עם מקום בשם "עירון" המופיע בכתובת מצרית קדומה; שמו הערבי של נחל עירון הוא כשם הכפר – "ואדי עארה".

במפקד האוכלוסין של 1931 היו בכפר 673 תושבים, ו-115 בתים נושבים. בשנת 1940 תואר הכפר על ידי מבקר יהודי:

"כפר שכן ובן חורג לערערה. עוד לפני המאורעות עברו עליו התפתחות עשירה. נרכשו שני טרקטורים לעיבוד רוב אדמותיו (בבעלותם ש‬ל שנים מאנשי הכפר‭ .(‬ מים מופקים על ידי משאבות מבארות המקום. עתה בונים טחנת קמח גדולה, שתשמש את כל הסביבה הקרובה. תהליך של קאפיטליזציה עובר על הכפר. רבים השטחים האינטנסיביים: עצי־פרי, טומבק וירקות. מקורות המים העומדים לרשות הכפר מנבאים לו עתידות."לפי מפקד 1976 היו בכפר כ-2,000 אנשים. על פי נתוני שנת 2004, התגוררו בכפר כ-4,600 איש, כולם מוסלמים.

צוען

צֹעַן עיר מצרית קדומה, ממזרח לדלתת הנילוס. שמה מופיעה לראשונה במקרא בספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ב בסיפור המרגלים שיצאו לתור את הארץ בשליחות משה. במקורות הלניסטיים מופיעה העיר בשם טאניס. יש שזיהו את צוען עם העיר הקדומה אווריס בירתם של הפרעונים החיקסוסיים. מצוען שלט רעמסס השני.

בספר בראשית מתוארת ישיבתם של יעקב ובניו בגושן ולפי משורר תהילים היא "שדה צען". משפחת יעקב במדבר ולא במרכזי הערים. שדה צען הוא מקום המתאים למרעה. במקרא "שדה צוען" הוא גם כינוי למצרים. בתעודות מצריות מופיעים תיאורים על התיישבות שבטים נודדים באזור. פפירוס אנאסטזי מתאר את התיישבותם של שבטים אלה: "סיימנו להניח לשבטי השאסו מאדום לעבור את מבצר מרנפתח אשר בת'כו אל הבריכות של פיתום של מרנפתח אשר בת'כו כדי להחיות את עצמם ואת מקניהם , על פי רצון פרעה".הכתוב בספר במדבר נותן את המידע כי: "חֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם." רש"י מפרש לפי הכתוב במדרש תנחומא : "להודיעך שבחה של ארץ ישראל כי חברון היא המקום הפחות ביותר בארץ ישראל, ואף על פי כן, היא עדיפה פי שבעה על האדמה המעולה ביותר במצרים".

שירי מכות מצרים

שִׁירֵי מַכּוֹת מִצְרַיִם הוא ספר השירה השלישי של נתן אלתרמן, שראה אור בהוצאת צבי שעל יד הוצאת מחברות לספרות בפברואר 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הספר כולל פואמה יחידה בת שלושה חלקים שבמרכזה עשרה שירים שנושאם הוא עשר מכות מצרים הניתכות על העיר החוטאת נֹא אמון, המתוארות מנקודת מבטם של אב ובנו תושבי העיר. הפואמה נפתחת בשיר "בדרך נא אמון", שממנו עולה כי חורבן העיר עקב חטאיה אינו מאורע היסטורי יחיד אלא אירוע מייצג בשרשרת נצחית של אירועי חורבן ואב טיפוס לתולדות האנושות; ונחתמת בשיר "איילת" (איילת השחר) המביע את צמיחת התקווה, כחלק מאותו מחזור נצחי של חורבן וגאולה. בין שיר הפתיחה לשיר הסיום נפרסים עשרה שירים בעלי אופי של בלדה, שכל אחד מהם נחלק לשני חצאים. חציו הראשון של כל שיר מוקדש לתיאור ציורי של המכה, וחציו השני מוקדש לדיאלוג בין אב מצרי לבין בנו-בכורו. באופן מפתיע ביחס לכותרת השיר, המקושרת אינטואיטיבית לסיפור הגאולה היהודי של אירועי יציאת מצרים ולהגדה של פסח, נקודת מבטו של אלתרמן היא נקודת המבט המצרית. עובדה זו, בפרט בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עוררה בקרב הקוראים תימהון ומבוכה והזינה שלל פרשנויות. היצירה נחשבת לאחת מיצירותיו החשובות של המשורר. אליעזר שביד כינה אותה "הבהירה והמגובשת ביצירותיו של אלתרמן", והלל ברזל טען ש"'שירי מכות מצרים' הם מן השלמים ביותר בשירי נתן אלתרמן".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.