מצרים (עם)

מצריםערבית מצרית: مَصريين, בערבית: مِصريون, בקופטית: ϩⲁⲛⲣⲉⲙ̀ⲛⲭⲏⲙⲓ) הם עם וקבוצה אתנית ואזרחי המדינה מצרים אשר חולקים תרבות, היסטוריה ושפה משותפת.

לזהות המצרית יש קשר הדוק לגאוגרפיה. אוכלוסיית מצרים מרוכזת בעמק הנילוס הנמוך, רצועת אדמה קטנה הראויה לעיבוד חקלאי אשר נמתחת ממפל המים הראשון ועד הים התיכון ומוקפת מדבר ממזרח וממערב. נוף גאוגרפי ייחודי זה היה לבסיס התפתחותה של החברה המצרית מאז ימי קדם. כקבוצה אתנית, העם המצרי מהווה את אחת הקבוצות הגדולות בעולם.

השפה היומיומית של המצרים היא המגוון המקומי של ניבים בשפה הערבית, הנקראת ערבית מצרית. בנוסף, מיעוט גדול למדי של מצרים המתגוררים במצרים עילית דוברים ערבית סעידית. מצרים הם בעיקר משתייכים לזרם הסוני באסלאם עם מיעוט שיעי וחלק משמעותי שסר להוראות הסופיות המקומית. מיעוט גדול למדי של מצרים משתייכים לכנסייה האורתודוקסית הקופטית, ששפת הקודש שלה, קופטית, היא השלב האחרון בשפה המצרית המקומית.

מצרים
Pharaoh with Blue crown mirror
אוכלוסייה
כ-92 מיליון (2015)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

מצרים מצרים בערך 87,900,000
לוב לוב 1,000,000
סודאן סודאן 800,000
ארצות הברית ארצות הברית 450,000
ירדן ירדן 227,000
כווית כווית 191,000
בריטניה בריטניה 147,020
איחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות 140,000
קנדה קנדה 110,000
איטליה איטליה 100,000-120,000
מרוקו מרוקו 44,000
יוון יוון 65,000
גרמניה גרמניה 45,000

הולנד הולנד 40,000
שפות
ערבית מצרית ערבית סעידית קופטית
דת
הרוב: אסלאם (בעיקר סוני אך גם קוראניזם, סופיות, סלפיה)
המיעוט: נצרות קופטית

טרמינולוגיה

  • איגפטים, בשפות לועזיות רבות נגזר השם של העם המצרי מהמצרים הקדמונים, ששמם קשור לשם "אגיפטוס" (Egyptos - Αἰγύπτιοι), הכינוי היווני העתיק למצרים. השם היווני נגזר מהשפה המצרית המאוחרת. ההיסטוריון המצרי מנתון קרא לממפיס במצרית עתיקה "חות קה פתח" שמשמעותו היא "בית הנשמה של פתח". שם זה הועבר ליוונית כ-Aί γυ πτoς (אי-גי-פטוס), ושיבושו יצר את המילה היוונית "אגיפטוס", שהוא שמה של מצרים עד היום בשפות המערב. סטראבון סיפק אטימולוגיה עממית לפיה המילה Αἴγυπτος התפתחה כצירוף כבול Aἰγαίου ὑπτίως Aegaeou huptiōs, שמשמעותה, "מתחת לאגאי", באנגלית שם העצם "איגיפטים" הופיע במאה ה-14, בתנ"ך של ג'ון ויקליף כ-Egipcions.
  • קופטים, (قبط, qibṭ, qubṭ), גם נגזרים מהמילה היוונית Αἰγύπτιος, Aiguptios ("אגיפטים"), שהופיעה תחת השלטון המוסלמי. לאחר שהרוב המצרי המיר את דתו מן הנצרות לאסלאם, המונח נקשר באופן בלעדי עם הנצרות המצרית והמצרים אשר בחרו להישאר נוצרים, אף על פי שקיימות עדויות לאזכור מוסלמים מקומיים כקופטים עד התקופה הממלוכית.
  • מצארין, השם המצרי המודרני, אשר מגיע מהשם השמי העתיק למצרים ומרמז במקור על "הציוויליזציה" או "המטרופולין". בערבית קלאסית המילה "מיצר" (בערבית מצרית: "מצאר") היא מאותו המקור כמו המילה העברית המקראית "מצרים", שמשמעותה "בין שני מצרי ים", המתייחסת להפרדה בין מצרים עילית לבין מצרים תחתית. אדוארד ליין כתב בשנות ה-20 של המאה ה-19 כי המצרים לרוב קוראים לעצמם "אל-מצארין" (המצרים), "אוולאד מצאר" (בני מצרים) ו"אהל מצאר" (העם המצרי). הוא הוסיף כי הטורקים תייגו את המצרים עם השם 'אהל-פרעון' כלומר, 'האנשים של פרעה". לפי פירושים מסוימים היה השימוש בשם מצרים ייחודי לבני ישראל, ששועבדו על ידי אנשי מצרים בתקופת שהותם במצרים והוא לקוח המילה מיצר, המסמל מקום צר ומעיק.
  • כמת, השם של התושבים הקדומים של ילידי עמק הנילוס, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית. (km.t‏, 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.

דמוגרפיה

Egypt 2010 population density1
מפת צפיפות אוכלוסיית מצרים

לפי הערכות, נכון לשנת 2012 ישנם 82.2 מיליון מצרים. רובם ילידים במצרים, בה המצרים הילידים מהווים סביב 99.6% מכלל האוכלוסייה. בהתבסס על מפקד שנערך על ידי הממשלה כ-90% מכלל האוכלוסייה של מצרים הם מוסלמים ו-10% נוצרים (9% קופטים ו-1% נוצרים אחרים), אם כי הערכות משתנות. רוב האוכלוסייה מתגוררת על גדות נהר הנילוס שם נמצאת הקרקע היחידה הראויה לעיבוד. קרוב למחצית מהאזרחים המצרים היום מתגוררים בערים; רוב יתר האזרחים הם פלאחים (חקלאים) ילידים, יחד עם צאצאים של כמה שבטים ערבים המתגוררים באזורים כפריים. קיים זרם גדול של פלאחים אשר מהגר לערים הגדולות, והליך עיור מהיר מתרחש באזורים כפריים רבים מאז תחילת המאה ה-20, מה ששינה את האיזון בין מספר התושבים עירוניים לכפריים. המצרים גם מהווים מיעוטים קטנים במדינות שכנות, בצפון אמריקה, באירופה ובאוסטרליה.

View from Cairo Tower 31march2007
מראה כללי של קהיר, העיר הגדולה ביותר באפריקה ובמזרח התיכון. בית האופרה של קהיר (בחלק הימני התחתון) הוא מבנה אומנויות הבמה הראשי בבירה המצרית

המצרים נוטים לחיות במחוזות, כלומר זיקתם משתרעת לא רק למדינה אלא אל הפרובינציות, העיירות והכפרים הספציפיים מהם הם באים. לכן, תושבים חוזרים כמו עובדים זמניים בחו"ל, חוזרים לאזור מוצאם במצרים. על פי ארגון ההגירה הבינלאומי, כ-2.7 מיליון מהמצרים חיים בחו"ל ותורמים באופן פעיל לפיתוח ארצם דרך שליחת כספים, זרימת הון אנושי, הון חברתי והשקעות. כ-70% מהמהגרים המצרים חיים במדינות ערביות (923,600 בסעודיה, 332,600 בלוב, 226,850 בירדן, 190,550 בכווית והשאר במקומות אחרים באזור) ו-30 האחוזים הנותרים מתגוררים בעיקר באירופה וצפון אמריקה (318,000 בארצות הברית, 110,000 בקנדה 90,000 באיטליה).

חלק ניכר מהפזורה המצרית היגרה החל משנות ה-80, כאשר המצב הפוליטי והכלכלי החל להניע את המצרים להגר מהמדינה במספרים משמעותיים. נכון ל-2006 הגלות המצרית מונה כ-4 מיליון אנשים. באופן כללי, אלו שהיגרו לארצות הברית ולמערב אירופה נוטים להגר לצמיתות, כך ש-93% מהמצרים שהיגרו לארצות הברית ו-55.5% מהמצרים שהיגרו למערב אירופה לא שבו למצרים. מצד השני, מצרים אשר נודדים בין מדינות ערביות, כמעט תמיד עושים זאת עם כוונה לשוב לארצם, ומיעוטם משתקע במדינה ערבית זרה.

לפני 1974, רק מיעוט מאנשי המקצוע המצרים עזבו את ארצם בחיפוש אחר תעסוקה. לחצים פוליטיים, דמוגרפיים וכלכליים הם שהובילו לגל ההגירה הראשון אחרי 1952. בהמשך יותר מצרים עזבו את מולדתם לאחר משבר האנרגיה העולמי בשנת 1973 ושוב בשנת 1979, אבל רק במחצית השנייה של שנות ה-80 בה ההגירה המצרית הפכה למגמה בולטת.

היום ההגירה המצרית מונעת משיעור גבוה של אבטלה במצרים, גידול באוכלוסייה ועליית המחירים. דיכוי פוליטי והפרת זכויות אדם על ידי המשטר במצרים הם גורמים נוספים שמעודדים את הגירה ממצרים. המצרים הושפעו גם כן מהמלחמות בין ישראל למצרים, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כך ששיעורי ההגירה החלו לעלות.

המצרים המתגוררים במדינות השכנות מתמודדים עם אתגרים נוספים. במשך השנים הם נתקלו בהשפלות, ניצול או התעללות במדינות הערביות של המפרץ הפרסי, כמו גם בעיראק ובלוב עליהן דווח בארגוני זכויות האדם המצרים ובכלי התקשורת השונים. אזרחים במדינות ערביות שונות הביעו חשש בעבר מפני "מצריזציה" של הניבים והתרבות המקומית אשר לדעתם נבעו מהדומיננטיות של אנשים מצרים בתחום החינוך.

המצרים מצידם, מתנגדים למה שנקרא בפיהם "סעודיזציה" של התרבות שלהם בשל ההשקעות הסעודיות הרבות בתעשיית הבידור המצרית. פעמיים לוב הייתה על סף מלחמה עם מצרים בשל ההתעללות בפועלים מצרים ואחר חתימת הסכם השלום עם ישראל. כאשר מלחמת המפרץ הסתיימה, פועלים מצרים בעיראק היו נתונים לתנאים קשים ולגירוש על ידי ממשלת עיראק ולהתקפות אלימות מצד העיראקים שחזרו מהמלחמה למלא את שוק העבודה.

זהות

מידת הזהות המצרית של העם המצרי, כביטוי לתחשות זהות קולקטיבית, משתנה בכל שלב בהיסטוריה. שאלות הזהות הגיעה לשיאה במאה ה-20 כאשר המצרים ביקשו להשתחרר מהכיבוש הבריטי, אשר הוביל לעליית הלאומית המצרית החילונית על פני הטריטוריה של מצרים המודרנית (הידועה גם בשם "פרעוניזם"). לאחר שהמצרים קיבלו את עצמאותם מבריטניה, צורות אחרות של לאומיות התפתחו, כולל הלאומיות הערבית החילונית וכן האסלאמיזם.

ה"פרעוניזם" עלה לגדולה פוליטית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 במהלך הכיבוש הבריטי, כאשר מצרים התפתחה בנפרד מיתר העולם הערבי. חלק מהמעמד הגבוה אשר התמערב ביותר טען כי מצרים היא חלק מהציוויליזציה של הים התיכון. אידאולוגיה זו התפתחה בעיקר מתוך ההיסטוריה הטרום-אסלאמית הארוכה של המדינה, הבידוד היחסי של עמק הנילוס והאתניות שבעיקר הומוגנית של התושבים. אחד התומכים הבולטים של הפרעוניזם היה טה חוסיין אשר אמר כי "פרעוניזם מושרש עמוק ברחותיהם של המצרים. זה יישאר כך, וזה חייב להמשיך להתחזק. המצרי הוא פרעוני לפני שהוא ערבי".

הפרעוניזם נהפך לצורך הביטוי הדומיננטית ביותר בתנועה האנטי-קולוניאליסטית במצרים לפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם. בשנת 1931, בעקבות ביקור במצרים, לאומן ערבי-סורי בשם סאטי אל חוסרי ציין כי "[המצרים] לא נאחזו ברגש לאומי ערבי; לא קיבלו את כך שמצרים היא חלק מהאדמות הערביות, ולא הכירו בכך שהם המצרים הם חלק מהאומה הערבית". שנות ה-30 המאוחרות היו במידה רבה תקופה מכוננת בלאומיות הערבית במצרים בעקבות מאמצים של אינטלקטואלים סורים, פלסטינים ולבנונים.

מבחינה פוליטית, הסנטימנט הערבי-מוסלמי ניזון מתחושת הסולידריות של המאבק המצרי לעצמאות מבריטניה לאלו ברחבי העולם הערבי אשר נמצאו במאבקים אנטי-אימפריאליסטיים דומים. בפרט, הצמיחה של הציונות בארץ ישראל נתפסה כאיום על ידי מצרים רבים והסיבה להתנגדות שם אומצה על ידי התנועות האסלאמיות העולות, במיוחד האחים המוסלמים, כמו גם הדרג המדיני כולל המלך פארוק הראשון וראש הממשלה מוסטפא אל נחאס פאשה. עם זאת, שנה לאחר הקמת הליגה הערבית ב-1945, שבסיסה בקהיר, ההיסטוריון מאוניברסיטת אוקספורד, ה. ס. דייטון כתב בכל זאת:

המצרים הם דוברי ערבית, והם אכן מוסלמים, הדת משחקת תפקיד גדול יותר בחייהם מאשר בחיי הסורים או העיראקים. אבל המצרים, במהלך שלושים השנים הראשונות של המאה [העשרים], לא היו מודעים לשום קשר מיוחד עם המזרח הערבי.. מצרים רואה בערביות גורם ראוי לאהדה אמיתית ופעילה, ובאותו הזמן, הזדמנות מצוינת ונכונה למימוש מנהיגות, כמו גם להנאה מפרותיה. אך הם עדיין מצרים קודם לכן וערבים רק מתולדה של הנסיבות, והאינטרסים העיקריים שלנם עדיין מקומיים

.

יותר מעשור לאחר מכן, החל מתקופת שלטונו של גמאל עבד אל נאצר, הלאומיות הערבית והרחבת הסוציאליזם הערבי הפכו למדיניות ממשלתית ואמצעי להגדרת עמדת מצרים במזרח התיכון ובעולם, שבדרך כלל באה לידי ביטוי בלעומתיות כלפי הציונות במדינה השכנה החדשה, ישראל. הפוליטיקה של נאצר עוצבה על ידי אמונתו כי כל מדינות ערב נלחמו במאבקים אנטי-אימפריאליסטיים ובכך הסולידריות ביניהם הייתה הכרחית לעצמאותם. ובראותו את הלאומיות המצרית הקודמת של סעד זע'לול כפנימית מדי, ולא ראה כל סתירה בין פטריוטיות המצרית (וטניה) ולאומיות ערבית (קומיה).

במשך זמן מה מצרים וסוריה הקימו את הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"ם). כשברית זו פורקה, מצרים המשיכה להיקרא רע"ם עד שנת 1971, אז מצרים אימצה את שמה הרשמי הנוכחי, הרפובליקה הערבית של מצרים. צירוף העם המצרי ללאומיות הערבית נחקר במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. אלפי מצרים קיפחו את חייהם והארץ החלה להתפכח מהאשליה של הפוליטיקה הערבית. אף על פי שהערביזם הוחדר במצרים על ידי נאצר, הוא לא נטמע עמוק בחברה, קרבה מסוימת נוצרה עם יתר העולם הערבי נוצרה ומצרים ראתה עצמה כמנהיגה של ישות תרבותית גדולה זו. הגרסה של נאצר לפאן-ערביות הדגישה את הריבונות והמנהיגות המצרית של האחדות הערבית מאשר המדינות הערביות ממזרח.

יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, הן באמצעות מדיניות ציבורית והן באמצעות יוזמת השלום שלו עם ישראל, החיה מחדש את האוריינטציה המצרית הבלתי מעורערת, בטענה חד משמעית כי רק מצרים והמצרים תחת אחריותו. לדברי דאווישה, המונחים "ערבי", "ערביות" ו "אחדות ערבית", נעלמו עם השם הרשמי החדש. עם זאת, למרות הניסיונות השיטתיים של סאדאת לעקור את הסנטימנט הערבי, הלאומיות הערבית במצרים נשארה לכוח רב עוצמה.

החוקר המצרי גמאל חמדאן הדגיש כי הזהות המצרית הייתה ייחודית, אבל מצרים הייתה המרכז התרבותי של העולם הערבי, וטען כי "מצרים בעולם הערבי היא כמו קהיר במצרים". חמדאן טען בנוסף "אנחנו לא רואים את האישיות המצרית, לא משנה כמה מובהק היא תהיה, כמשהו אחר מאשר חלק מהאישיות של המולדת הערבית הגדולה."

מבקרים מצרים של הלאומיות הערבית טוענים כי היא נועדה לשחיקה או דחקה את הזהות המצרית הילידית על ידי התמקדות רק באספקט אחד של התרבות המצרית. השקפות אלה ומקורות עבור הזדהות קולקטיבית במדינה המצרית תועדו במילותיו של אנתרופולוג לשוני אשר הוביל עבודת שטח בקהיר:

מבחינה היסטורית, המצרים ראו את עצמם נבדלים מהערבים ולעיתים רחוקות הם עושים זיהוי זה בהקשרים מזדמנים; המונח "אל-ערב" [הערבים] בשימוש המצרים מתייחס בעיקר לתושבי מדינות המפרץ, מצרים הייתה גם המנהיגה של הפאן-ערביות וגם מקור לטינה עזה כלפי אידאולוגיה זו. המצרים היה צריכים להפוך, לעיתים קרובות בכוח, ל"ערבים" [בתקופת נאצר] על אף שמבחינה היסטורית הם לא הזדהו כך. מצרים הייתה אומה לא רק לפני הפאן-ערביות אלא גם לפני שהפכה לקולוניה באימפריה הבריטית. הרצף הטריטוריאלי שלה מאז ימי קדם, ההיסטוריה הייחודית שלה כפי שהודגמה בעברה הפרעוני ומאוחר יותר בשפה והתרבות הקופטית, הפכו את מצרים לאומה מאות שנים קודם לכן. המצרים ראו בעצמם, בהיסטוריה, בתרבות ובשפה שלהם כייחודיים למצריים, ולא לערבים.

תרבות

התרבות המצרית מתהדרת בהיסטוריה כתובה בת חמשת אלפים שנה. מצרים הקדומה הייתה בין התרבויות הקדומות והגדולות ביותר שבמהלכה המצרים שמרו על תרבות מורכבת ויציבה להפליא שהשפיעה על תרבויות מאוחרות יותר באירופה, המזרח התיכון ואפריקה. לאחר עידן הפרעונים, המצרים עצמם היו תחת השפעת ההלניזם, הנצרות והתרבות האסלאמית. היום, היבטים רבים של התרבות המצרית העתיקה מתקיימים באינטראקציה עם אלמנטים חדשים, כולל השפעת התרבות המערבית המודרנית, אשר מושפעת בעצמה ממצרים העתיקה.

אורי קציר

אורי קציר (נולד ב־22 ביולי 1968 בחיפה) הוא מורה דרך, איש תקשורת ובלוגר ישראלי.

גמאל עבד אל נאצר

גמאל עבד אל נאצר (בערבית: جمال عبد الناصر, על פי ההגייה המצרית: גַּמַאל עַבְּד אֵ־נַּאסֵר; 15 בינואר 1918 - 28 בספטמבר 1970) היה נשיא מצרים משנת 1954 ועד מותו בשנת 1970, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי מדינות ערב במאה ה-20.

דבר (מחלה)

דֶבֶר היא מחלה מידבקת הנגרמת על יד חיידק ופוגעת במכרסמים ובאדם. למחלת הדבר שלוש צורות ולהן סימפטומים שונים. בתנאים מסוימים הדבר עלול להתפרץ כמגפה המונית שהקטל בה רב.

דגל מצרים

דגל מצרים הוא דגלה הלאומי של מצרים. הוא אומץ ב-4 באוקטובר 1984. הדגל הוא טריקולור המורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים אדום (למעלה), לבן ושחור, כמקובל במספר מדינות ערביות ובמרכזו יש עיט זהב. עיט זה היה סמלו של צלאח א דין, הכובש המוסלמי מהמאה ה-12.

לכל אחד מהפסים בדגל משמעות סימבולית שקשורה לשחרור הערבי. הפס האדום מסמל את התקופה שלפני המהפכה, תקופה שאופיינה במאבק נגד המונרכיה ובכיבוש הבריטי של המדינה. הפס הלבן מסמל את טבעה חסר האלימות של המהפכה עצמה. הפס השחור מסמל את סוף דיכוי העם המצרי בידי המונרכיה ואת סוף ימי האימפריאליזם.

דגל זה הוא האחרון בשורה של דגלים ששיקפו את התהפוכות שעברה מצרים עם השנים.

דרך הים

דרך הים (בלטינית: Via Maris - וִיָה מָרִיס) היא דרך עתיקה עוד מתקופת הברונזה שחיברה בימי קדם את מצרים עם סוריה, אנטוליה, ומסופוטמיה (איראן ועיראק של ימינו) כאשר חלק ממנה עבר בתחומה של ארץ ישראל.

חשיבות הדרך היא בחיבור בין שתי האימפריות של המזרח: מצרים מדרום, והאימפריה הצפונית או הצפון-מזרחית (בבל, אשור, פרס, עיראק, טורקיה, סוריה וכו').

שמה המקורי של הדרך היה דרך ארץ פלשתים, תזכורת לעובדה שהדרך עברה דרך מישור פלשתים. דרך הים החלה בדלתה של הנילוס במצרים ופנתה צפונה לאורך חופי סיני דרך אל עריש ורפיח. משם צפונה דרך חופה של ארץ כנען לעזה, אשקלון, אשדוד, תל אפק (ראש העין) ומשם מזרחה דרך מגידו ועמק יזרעאל עד לכנרת. משם צפונה דרך מגדל, כפר נחום וחצור. מחצור חצתה הדרך את רמת הגולן והגיעה לדמשק. מכאן אפשר היה להמשיך בדרך המלך עד נהר הפרת וצפונה לאנטוליה.

תיאור דרך הים על סעיפיה השונים מופיע בפפירוס אנאסטאזי א מתקופת הממלכה החדשה במצרים העתיקה המתוארך למאות ה-13-14 לפנה"ס.

השם המודרני, "Via Maris" בלטינית פירושו "דרך הים". השם מתבסס על פסקה מהוולגטה (התרגום הלטיני של התנ"ך, ישעיהו ח:23). יחד עם דרך המלך, הייתה "דרך הים" אחת הדרכים הראשיות שחיברו את מצרים ללבנט, לאנטוליה ולארם-נהריים. דרך הים נחצתה על ידי דרכי מסחר אחרות, שאיפשרו לנוע מאפריקה לאירופה ומאסיה לאפריקה.

הקו הירוק

הקו הירוק הוא קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים בשנת 1967. שמו ניתן לו מכך שבמפות המודפסות שלפני מלחמת ששת הימים, הוא סומן בצבע ירוק. כינויים נוספים לקו הירוק הם "גבולות 4 ביוני 1967", "גבולות 67" וגם "גבולות 48".

גבולותיה של ישראל לפני 1967 שיקפו את פרישת הכוחות הישראלים והערבים בעקבות הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות. רשמית לא היה זה קו גבול אלא קו הפרדת הכוחות בין ישראל לשכנותיה. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית. לדוגמה, בהסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין ארגון מגן דוד אדום ומקבילו הסהר האדום הפלסטיני בדצמבר 2005 נקבע כי הקו הירוק יגדיר את הגבול בין תחומי הפעילות הגאוגרפיים של הארגונים.

חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדיו הם כלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.

מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חאג' - עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל: פסח, שבועות וסוכות.

במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלה מובאים בסדר מועד.

יציאת מצרים

יְצִיאַת מִצְרָיִם היא, בסיפור המקראי ולפי אמונת כל הדתות האברהמיות, שחרורם של בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. האירוע מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית. לפי הכתוב, בני ישראל זעקו לאל שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שיגר אליהם את משה נביאו ובידו אותות מופתיים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר. פרעה סירב, והאל הנחית על המצרים עשר מכות, עד שלאחר מכת בכורות פרעה נכנע והתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר ולאחר מכן לשוב לעבודה. כעבור שלושה ימים, כשראה שעם ישראל לא מתכוונים לשוב, יצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טובעו בו. חג הפסח ביהדות נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

האמונה ביציאת מצרים היא מאבני היסוד בדת היהודית, והסיפור עובר בכל דור מאב לבן כחלק מהמסורת. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות היא מצוות עשה בתורה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ולפי פרשנות חז"ל, פסוק זה הוא מקור למצוות אזכור יציאת מצרים מדי יום בבוקר ובערב. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ומקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה. השאלה האם בכלל או עד כמה יציאת מצרים נשענת על גרעין היסטורי אותנטי, שנויה במחלוקת בין החוקרים העוסקים ביציאת מצרים בביקורת המקרא ובאגיפטולוגיה.

ירוק

ירוק הוא צבע המתקבל על ידי אור בתחום אורכי גל מקורב של 520–570 ננומטר (תדירות מקורבת בין 525 ל-575 טרה-הרץ) בספקטרום הנראה לעין.

רגישותם של התאים קולטי האור לאחר הסתגלות לחשיכה (העקומה הסקוטופית) היא מרבית באורך גל של 507 ננומטר, בקירוב, המתאים לצבע כחול-ירוק, בעוד שלאחר הסתגלות לתנאי אור (העקומה הפוטופית), שיא הרגישות הוא באורך גל של כ-555 ננומטר, המתאים לירוק-צהבהב.

צבע ירוק נחשב אחד מצבעי היסוד החיבוריים, יחד עם אדום וכחול. לעומת זאת, בתערובות צבעים חיסוריות מתקבל ירוק על ידי ערבוב של צבענים צהובים וציאנים.

ירוק הוא צבע המאפיין את הטבע, משום שלמרבית הצמחים צבע ירוק, הנובע מתכונות בליעת האור של מולקולות הכלורופיל שבתאי עליהם בעיקר.

ירמיהו

לפי התנ"ך יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה.

ישעיהו

יְשַׁעְיָהוּ בֶּן־אָמוֹץ או יְשַׁעְיָהוּ הַנָבִיא, היה נביא שפעל בממלכת יהודה באמצע תקופת בית ראשון. ישעיהו נחשב לאחד הנביאים החשובים, המרכזיים והמשפיעים בנבואה הישראלית הקלאסית. הוא פעל בתקופת הגדולה של ממלכת אשור ותקופת היחלשותה של ממלכת יהודה, ורבות מנבואותיו מתייחסות למהלכים המדיניים בתקופה זו.

ישעיהו התנבא רבות על עמי האזור ועל חורבנם העתידי, זאת בנוסף לנבואותיו על ממלכת ישראל. מספר הסברים ניתנו לסיבה להתנבאות זו על הממלכות, כאשר יש הטוענים כי מדובר בנבואות שנועדו לרומם את רוחו של עם ישראל באמירה כי עמי האזור יפלו בעוד ישראל ישרדו, לעומתם יש הטוענים כי ישעיהו התנבא ישירות אל העמים המוזכרים בנבואה. מספר חוקרים אף טוענים כי חלק מהנבואות כלל לא נתחברו על ידי ישעיהו. לפי הטוענים כי ישעיהו התנבא ישירות אל העמים המוזכרים בנבואה, ייתכן שהיה נביא מוכר בעמי האזור ולא רק בישראל.

כלי כתיבה

כלי כתיבה הם כלים המשמשים לכתיבה או לשרטוט. יש להבחין בין שני סוגים של כלי כתיבה:

אלה המשמשים לפעולת הכתיבה: עט, עיפרון, רייספדר וכו'.

אלה המשמשים לאחסון הטקסט שנכתב (או הרישום שנוצר): נייר, פפירוס וכו'.

מלחמת סיני

מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש", בערבית ידועה בשם "התוקפנות המשולשת" - العُدْوَان الثُلَاثِيّ) הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר".

בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, וישראל נגררה אליה במידה רבה, אף שבסופו של דבר זכתה בהישגים צבאיים משמעותיים. עם זאת, בריטניה וצרפת נכשלו בניסיונן להשתלט על התעלה.

מקור הכינוי "מבצע קדש" ביישוב הקדום קדש ברנע, שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), ממנה שלח משה, על פי המסופר בספר במדבר, את שנים עשר המרגלים לתור את ארץ כנען.

מצרי טיראן

מצרי טיראן (בערבית: مضيق تيران) הם מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין הים האדום. בגדה המזרחית שלהם חצי האי ערב ובמערבית חופי חצי האי סיני שבמצרים.

מצרים

מִצְרַיִם (שם רשמי: רפובליקת מצרים הערבית; בערבית מצרית: جمهوريّة مصر العربيّة - גֻמְהוּרִיַּת מַצְר אלְעַרַבִיַּה, בערבית: מִצְר להאזנה (מידע • עזרה)) היא המדינה המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה (אחרי ניגריה ואתיופיה). מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים. רובם המכריע של המצריים הם מוסלמים, ושפתם הרשמית היא הערבית.

פסח

חג הפֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג שבעה ימים, מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן. היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, והימים שביניהם מכונים חול המועד.

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, שחלה בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. שמו של החג נובע מהפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז) היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז"ל את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה, הנאה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, ומצוות עשה של אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים בלילה הראשון של החג, הוא ליל הסדר. בליל הסדר מצווה מן התורה לאכול מצה ומרור ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חכמים גם לשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים עד חצות הלילה של ליל הסדר. לאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא מדברי חכמים.

ערכים העומדים בבסיס החג הפכו לסמל תרבותי ודתי אוניברסלי. סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות העומדים בלב חג הפסח, הפכו את החירות לערך משמעותי המקבל ביטויים רחבים יותר בחג מעצם הסיפור ההיסטורי. המונח "יציאה מעבדות לחירות" השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.

קנטרה

אלְ-קַנְטַרַה א-שַּרְקִיַּה (בערבית: القنطرة الشرقية, תרגום: הגשר המזרחי) היא עיר בצפון-מזרח מצרים, במחוז אסמאעיליה, בצידה המזרחי של תעלת סואץ, וידועה הודות למרכז הרפואי המצוי בה. העיר ממוקמת 160 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר ו-50 ק"מ דרומית לפורט סעיד.

בקנטרה מצוי גשר לכלי רכב והנקרא גשר שלום מובארכ או גשר תעלת סואץ. גשר זה, הוקם בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 בעקבות שיתוף פעולה של ממשלת מצרים עם ממשלת יפן.

רפיח

רָפִיחַ (בערבית: رفح, רַפַח) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, תושביה ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

ברפיח פועל מעבר גבול אל מצרים, והוא משמש בעיקר את תושבי רצועת עזה.

שריון קשקשים

שריון קשקשים הוא שריון גוף המורכב מקשקשים (דמויי קשקשי בעלי חיים) - פיסות מתכת מוארכות, בדרך כלל בצורת מלבנים, עלים או טיפות מים, התפורות על מעיל מרופד. תפקידו של שריון הקשקשים היה להדוף פגיעות נשק קר. הקשקשים סודרו כך שכל אחד מהם כיסה את הבא אחריו, וכך החץ היה צריך לחדור מספר שכבות של קשקשים על מנת לפצוע את הלוחם. עם פיתוח שריונות מתקדמים יותר כגון שריון השרשראות ושריון הלוחות נזנח שריון זה בהדרגה וננטש לחלוטין עם המצאת הנשק החם.

שריון הקשקשים ידוע עוד מהעת העתיקה והוא השריון הראשון שנעשה בו שימוש במתכת להגנת הלוחם. לפני המצאתו השתמשו בדרך כלל במעיל מרופד מעור או מבד עבה. בגלל מחירה הגבוה של המתכת בעת העתיקה והידע הטכני הרב שנדרש לייצור שריונות מסוג זה, השתמשו בו בתחילה רק באזורים מפותחים דוגמת אשור או מצרים. עם הזמן פותחו טכנולוגיות יעילות יותר לעיבוד מתכות והשריון נפוץ בכל רחבי העולם העתיק. הסקיתים השתמשו בטכניקה זו להרכבת פיסות מתכת אף על הקסדות והמגנים.

שריון זה היה מסורבל למדי ולא גמיש במיוחד ולכן נזנח בתקופה מאוחרת יותר לטובות שריונות אחרים, דוגמת שריון השרשראות.

הפעם הראשונה ששריון קשקשים מוזכר במקרא היא בסיפור על גוליית, ענק פלשתי שיצא ללחום בדוד המלך (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ה').

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.