מצרים העליונה

מצרים העליונה, בערבית صعيد مصر (בתעתיק מדויק: צעיד מצר), היא אזור במצרים המשתרע משני צדי עמק הנילוס בין אסואן בדרום, עד לאזור שבין אל-עיאט ודהשור הנמצאת מדרום לקהיר. חלקה הצפוני של מצרים העליונה, בין אל-עיאט וסוהאג נקרא לעיתים "מצרים התיכונה". המונח "מצרים העליונה" מקובל מאוד כאשר מדברים על מצרים העתיקה. חרף היותה בדרום, טריטוריה זו של מצרים נקראת 'עליונה' ביחס לכיוון זרימת הנילוס, ממנה אל מצרים התחתונה ואל הים התיכון. התושבים המודרניים של מצרים העליונה נקראים היום "צעידי" ומדברים בניב מיוחד בשפה הערבית.

מצרים העליונה הייתה ידועה גם בשם "טַה שֶמוּ" שמשמעותו היא "הארץ של הקנים". מצרים העליונה הייתה מחולקת ל-22 מחוזות שנקראו "נוֹם". המחוז הראשון היה באזור אסואן, המחוז ה-22 באזור אטפיח מדרום לקהיר.

Ancient Egypt map-en
מפה של מצרים העליונה ומצרים התחתונה

היסטוריה

העיר החשובה במצרים העליונה בתקופה הקדם-שושלתית הייתה נחן (וביוונית היראקונפוליס). האל של העיר היה אל הנשר נחבת. מצרים העליונה הייתה ישות מדינית נפרדת ממצרים התחתונה עד לאיחודן שנעשה על ידי המלך נערמר ממצרים העליונה אשר חי בסוף האלף ה-4 לפנה"ס. ברוב התקופה הפרעונית תבאי הייתה המרכז המינהלי של מצרים העליונה. חשיבות תבאי ירדה לאחר הכיבוש האשורי. בתקופת בית תלמי עיר הבירה הייתה פתולומייס הרמיו. סמלה המייצג של מצרים העליונה היה הכתר הלבן הגבוה שנקרא "הדג'ט". הפרח המייצג היה פרח לוטוס מלבלב.

במאה ה-11, רוב תושבי האזור הרועים עזבו את מצרים העליונה והיגרו ללוב ולתוניסיה. ההשערה היא שירידה באיכות שדות המרעה הביאה לנדידה זו. הערכת החוקרים שהירידה באיכות נגרמה כנראה כתוצאה מההתחממות של האקלים שהתרחש בין המאה ה-8 למאה ה-13.

קישורים חיצוניים

Hedjet
הכתר הלבן, סמלה של מצרים העליונה
אבן פלרמו

אבן פלרמו היא שבר גדול של אסטלה המכילה חלק מרשימת מלכי מצרים בתקופת הממלכה הקדומה מהשושלת הראשונה ועד השושלת החמישית. האבן מוצגת היום במוזיאון הארכאולוגי האזורי של פלרמו בסיציליה ומכאן שמה. שברים נוספים של האסטלה מוצגים במוזיאון המצרי בקהיר, ובמוזיאון פיטרי לארכאולוגיה מצרית בלונדון.

האסטלה העשויה מבזלת מתוארכת לסוף תקופת השושלת החמישית של פרעוני מצרים, המאה ה-25 לפנה"ס, והיא מפרטת את המלכים שמלכו במצרים לאחר איחוד מצרים העליונה (הדרומית) עם מצרים התחתונה (הצפונית).

הטקסט על גבי האסטלה מתחיל בתיעוד רשימת מלכים (רשימה הנחשבת אגדתית) ששלטו במשך מספר אלפי שנים שקדמו לעלייתו של האל הורוס, שעל פי הטקסט נתן את המלכות למנס שהיה מאחד מצרים העליונה והתחתונה (יש המזהים את מנס עם נערמר ויש עם יורשו חור אחע).

הכתובות על האסטלה מפרטות את רשימת המלכים מהשושלת הראשונה ועד המלך נפריר כא רע שהיה המלך השלישי של השושלת החמישית. ניתן להניח שבאסטלה המקורית השלמה, פורטו גם מלכים לאחר שלטונו. באסטלה יש גם פירוט של שמות אמהות המלכים.

רשימה זו ביחד עם רשימות מלכים אחרות שנמצאו כגון רשימת המלכים מכרנך, רשימת המלכים מטורינו, רשימת המלכים מאבידוס, ספרו של מנתון "אגיפטיקה" ועוד, שימשו את האגיפטולוגים במחקרם ליצירת רשימה של מלכי מצרים בעת העתיקה, וכתיבת הכרונולוגיה המצרית, תוך הצלבת המידע מהמקורות השונים.

אל-פיום

אל-פיום (בערבית: محافظة الفيوم) הוא מחוז במצרים, הנמצא במרכז מצרים, דרומית לקהיר, ונחשב לאחד ממחוזות מצרים העליונה. שטחו של האזור הוא 1,827 קילומטרים רבועים ונכון ל-2006 מנתה אוכלוסייתו כ-2.513 מיליון איש. בירת מחוז היא העיר פיום. השם אל-פיום מתייחס לעיתים לנווה המדבר הגדול שמחזיק את רוב שטח המחוז.

שם האזור נגזר מקופטית מהמילים פא-יאם שמשמעותם "הים", כנראה בהקשר לאגם מואריס הקדום הנמצא בקצהו הצפוני של נווה מדבר פיום.

אתום

אתום או אתם היה אל במיתולוגיה המצרית.

מקור שמו במילה המצרית "תם" שמשמעה "תום" במובן "סיום" או "השלמה", מאחר שהוא יצר (השלים) את העולם, והוא עתיד להשמיד (לסיים) אותו בסוף מחזור החיים של העולם.

על פי מיתוס הבריאה המצרי בראשיתו של העולם היה רק נו - התהום והחושך ששרר לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתום את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. הוא לא היה גבר ולא אישה. על פי חלק מהכתבים אתום הופיע על גבעה שנקראה בנבן, ועל פי כתבים אחרים אתום הופיע כגבעה, שהייתה לו עין מיוחדת הרואה הכול והיכולה לשוטט בכל רחבי היקום. בגרסאות אחרות של המיתוס הפציע האל אתום מתוך פרח החבצלת. לאחר בריאתו חש אתום בודד. הוא חבר אל הצל שלו כדי לברוא ילד וילדה מרוק וזרע. הילד והילדה שנולדו היו האלים שו - אל האוויר ותפנות - אלת הערפל והלחות.

אתום מתואר לרוב בדמות אדם הלובש בגדי מלכות, ולראשו כתר משולב של מצרים העליונה ומצרים התחתונה. לעיתים הוא מתואר בדמות נחש בצורת עיגול, בשל תפקידו כיוצר העולם ומשמידו, ולעיתים בדמות אריה, שור, לטאה או קוף.

במיתולוגיה שהתפתחה בתקופת השושלת השישית, נחשב אתום לאל הראשון, וכן לאל השמש, כאשר אתום נחשב לאל השמש השוקעת, בעוד שרע נחשב לאל השמש הזורחת.

מרכז פולחנו של אתום היה בעיר און.

האסכולה החנפית

האסכולה החנפית, (בערבית: المذهب الحنفي) היא אחת מארבע האסכולות הפרשניות של האסלאם הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם הגדול אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה שחי בכופה שבעיראק בשנים 767-699. אבו חניפה היה סוחר בדים במקצועו ולכן שם דגש בפסיקתו על הגינות במסחר ושימוש בשיקול דעת (ראי) ובהיקש (אל-קיאס). גישת ההיקש עמדה בסתירה לפרושים שמרניים יותר של האסלאם, הרואים במסורת הקוראנית והחדית'ית את המקורות היחידים לפירוש האסלאם. אסכולה זו נחשבת ליברלית ומקלה.

לאחר מותו של אבו חניפה ירשו את מקומו כפוסקים העליונים של האסכולה החנפית האמאם אבו יוסוף (798-731) והאמאם אלשיבאני (749-804) שהעלה את עיקרי הפסיקה החנפית על הכתב. האסכולה החנפית אומצה על ידי רוב הסונים במצרים, בסהר הפורה, בטורקיה, בבלקן ובמרכז ומזרח אסיה. האסכולה החנפית מהווה את בסיסה של המג'לה הטורקית משנת 1869 - קובץ החקיקה שהסדיר את דיני הקניין ברחבי האימפריה העות'מאנית.

האסכולה מצויה לרוב בקרב המוסלמים הסונים בפקיסטן ובמצרים הצפונית (שם הייתה השפעתם של העות'מאנים החזקה ביותר). מצרים הצפונית מעורבת בחנפים ושאפעים, ואילו תושבי מצרים העליונה וסודאן הם מאליכים. החנפים רבים גם בטורקיה, בלוונט (סוריה, לבנון) ועיראק הם חנפים ושאפעים. הכורדים בטורקיה, סוריה ועיראק הם שאפעים. בוסניה-הרצגובינה, אלבניה, תת היבשת ההודית, הבלקנים (בולגריה ורומניה לדוגמה), אסיה המרכזית (אוזבקיסטן, טורקמניסטן וכו'), המוסלמים בסין, ברוסיה ובאוקראינה (טטרים וטורקים), הם כולם חנפים. חוקת אפגניסטן מאפשרת לשופטים האפגאנים להשתמש בהלכה החנפית היכן שיש לקונה בחוק הקיים.

האסכולה החנפית היא הגדולה מבין ארבע האסכולות; בערך 30% מהעולם המוסלמי הם חנפים.

אסכולה זו נחשבת לליברלית ביותר. לדוגמה, תחת החנפים, המדינה אינה רשאית להעניש על קללות, למרות שהיא נחשבת כפשע באסכולות האחרות.

דוגמה חשובה אחרת היא בנושא האלכוהול. האסכולה החנפית מגדירה יין אסור ("ח'מר") רק כיין שנעשה מענבים, ופרשנות זו אינה כוללת משקאות אלכוהוליים אחרים (בירה וכדומה) שמוגדרים כ"ע'יר מוסכירה" (غير مسكرة - לא-משכרים, תעתיק מדויק: ע'יר מסכרה). לפיכך, על פי הפרשנות של החנפים, רק השתייה של יין ענבים (בכל כמות שהיא) ראויה להענש על פי השריעה ב־80 מלקות. אולם, גם שאר המשקאות אינם מותרים לשתייה; החנפים אומרים כי אותו העונש ראוי למי ששותה משקה אחר לשוכרה. טענה זו מבוססת על הסיפור על עלי, שבעת שהיה המושל של תימן, הגיש אלכוהול לאורחיו, אך הוא הלקה רק את אלה שהשתכרו. כשנשאל מדוע, הוא אמר ש"העונש הוא על השכרות, ולא על השתייה".

אין לראות את קיומן של ארבע אסכולות באסלאם כקרע, או כקיומן של ארבע דתות נפרדות. אדם יכול אף לנהוג על פי אסכולה אחת בנושא מסוים ולאחוז בדעה של אסכולה אחרת בנושא אחר (לדוגמה השייח המצרי אימאם אל-קראפי היה אימאם באסכולות המאלכית והשאפעית).

הורוס

הורוס הוא אל המלחמה, ואחד מהאלים הראשיים במיתולוגיה המצרית. הורוס הוא שמו היווני, ובמצרית עתיקה הוא נקרא חוֹר או חֶר, שפירושו בז. הוא בנם של אוסיריס ואיסיס, ולאחר שגדל הוא נלחם בסת, דודו שרצח את אוסיריס (שהיה אביו של הורוס ואחיו של סת), וניצח אותו.

היסטוריה של מצרים העתיקה

ההיסטוריה של מצרים העתיקה מתחילה באלף הרביעי לפנה"ס ומסתיימת עם נפילתה של הממלכה והפיכתה לפרובינקיה רומית לאחר מותה של המלכה קלאופטרה בשנת 30 לפנה"ס.

חיקסוס

החיקסוס או ההיקסוס (ביוונית: Ὑκσώς או Ὑξώς, היקסוס; או Ύκουσσώς, היקוסוס) הוא שם יווני עתיק לקבוצה אתנית שהשתלטה על מצרים העתיקה עם התרופפות כוחה של הממלכה התיכונה, בתקופה המכונה "תקופת הביניים השנייה". המצרים קראו לפולשים אלה בשם חקה-חסות ופירושו "שליטי ארצות זרות".

החיקסוס פלשו למצרים בשנת 1730 לפנה"ס, כבשו את מצרים התחתונה, והשליטו מלכי חסות על מצרים העליונה. שלטונם החזיק מעמד כמאה ושישים שנה, והסתיים עם גירושם על ידי יעחמס הראשון, שליט מקומי, סביב שנת 1570 לפנה"ס, שייסד את השושלת ה-18 במצרים ואת הממלכה החדשה. במהלך גירושם הם נמלטו צפונה לארץ כנען, לשרוחן. יעחמס הראשון צר על העיר במשך שלוש שנים ובסופו של דבר הצליח לכבוש אותה.

בירתם של החיקסוס נקראה אווריס והיא נמצאת בצד המזרחי של הדלתא של הנילוס.

נרטיב של קורות החיקסוס הובא בידי מנתון, היסטוריון מצרי-הלניסטי בן המאה ה-3 לפנה"ס, שזיהה אותם כאבותיהם של היהודים. מנתון כתב בספרו כי החיקסוס שגורשו ממצרים היו בני שבט יהודה שהקימו מאוחר יותר את בירתם בירושלים. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בן המאה ה-1 לספירה חלק על מנתון, אך ראה בפרטים מסוימים מדבריו ראיה לתיאור המקראי של יציאת מצרים.

מות (אלה מצרית)

מוּת הוא שמה של אלה מצרית במצרים העתיקה. משמעות שמה במצרית קדומה הוא אמא. מות נחשבה לאלה חשובה הקשורה במים שהכול נברא דרכם. היא מתוארת כאישה כשעל ראשה היא נושאת את הכתרים הכפולים של מצרים, הכתר האדום של מצרים התחתונה והכתר הלבן של מצרים העליונה, שני הכתרים גם יחד מסמלים את איחוד מצרים. שליטי מצרים השונים תמכו בפולחן האלה מתוך רצון להדגיש את סמכותם ואת זכותם לשלוט.

בין תאריה הרבים היו גם "אם העולם", "העיניים של רע", "מלכת האלות", "גברת השמים" ו"אם האלים".

מקום הסגידה העיקרי לאלה היה בכרנך יחד עם בן זוגה האל אמון, ובנם האל ח'וֹנסוּ, המכונים השלישייה מתבאי. במקדש נמצא פסל שלה שנחשב כהתגלות הנשמה. הטקסים במקדש כללו תפילה יומיומית של פרעה וכוהנות מות.

מצרים התיכונה

מצרים התיכונה הוא חבל ארץ במצרים השייך למצרים העליונה. הוא משתרע באזור שבין מצרים התחתונה, שבעיקרו הוא אזור הדלתה של הנילוס, לבין מצרים העליונה. מבני סויף (بني سويف) בצפון מקו רוחב 31° 05' N ובמעלה זרם הנילוס דרומה כולל אזור אל-פיום, אסיוט, סוהאג ועד העיקול של הנילוס ליד קינא (قنا).

הכינוי "מצרים התיכונה" לחבל ארץ זה נטבע במאה ה-19 על ידי הארכאולוגים, אשר הרגישו בצורך לייחד שם נפרד לחבל ארץ זה המתחיל מדרום לקהיר. במצרים העתיקה החלוקה הייתה לשני אזורים: מצרים העליונה ומצרים התחתונה.

מבחינה גאוגרפית נדחק אפיק הנילוס באזור זה לעבר השוליים המזרחיים של עמק הנילוס. כתוצאה מכך השטח המעובד על יד האיכרים נמצא ברובו במערבו של הנהר.

נום (מצרים העתיקה)

נום (מיוונית Νομός "נוֹמוֹס", "מחוז") היה יחידה גאוגרפית אדמיניסטרטיבית של מצרים העתיקה. השימוש הרווח היום במונח היווני ולא במונח המצרי ספּאת (spȝt) נולד עוד בתקופת השלטון בית תלמי במצרים. היוונים, שהוקסמו ממצרים העתיקה, יצרו רשומות היסטוריות רבות על אודות ארץ זו, ורשומות אלו היו נגישות להיסטוריונים המערביים והשפיעו על השימוש במונחים היווניים.

נחבת

נֶחבֶּת הייתה אלה במיתולוגיה המצרית בתקופה הקדם-שושלתית במצרים העתיקה.

בתקופה הקדם-שושלתית הייתה נחבת האלה המגינה על העיר נחב (כיום אל-קאב). לאחר מכן התפשט פולחנה, והיא הפכה לאלה המגינה על מצרים העליונה ולאלה המגינה על הפרעונים.

בתקופה מאוחרת עת סודרו האלים המצריים בזוגות ובשילושים קדושים, נחשבה האלה לרעייתו של חפי.

נערמר

נערמר היה מלך מצרים ששלט כנראה בסוף המאה ה-32 לפנה"ס. נחשב בעיני רבים מהאגיפטולוגים למאחד מצרים העליונה ומצרים התחתונה לממלכה אחת.

פירוש שמו של נערמר הוא 'הנער האהוב'.

סוהאג (מחוז)

סוהאג (בערבית: محافظة سوهاج) הוא אחד מ-27 מחוזות מצרים הממוקם בדרום מצרים (מצרים העליונה). סוהאג שוכן על חלקים מנהר הנילוס. בירת המחוז היא העיר סוהאג. נכון לשנת 2014, מתגוררים בסוהאג כ-4.6 מיליון תושבים ושטחו של המחוז הוא כ-1,500 קמ"ר. במחוז שוכנים האתרים הארכאולוגיים אטריביס ואבידוס. המחוז הוא כפרי מאוד, כאשר רק כ-21.4% מהתושבים גרים בערים.

סת

סת הוא אל עתיק במיתולוגיה המצרית, שבמקור היה אל המדבר. המדבר הוא אחד משתי הביומות שמרכיבות את מצרים, כשהאחרת היא השטח הקטן משני צידי הנילוס המופרה על ידי גאות ושפל או שפך הנילוס.

התרגום המדויק של השם סת לא ידוע בוודאות, אבל בדרך כלל נחשב לאחד מן השניים: 'הקסום' או עמוד של יציבות, כששם אחד קשור למדבר והאחר מכוון יותר למוסד המלוכה.

סת הוא שם יווני מאוחר. המצרים הקדמונים קראו לו סתי או סתח'.

פלינדרס פיטרי

פרופסור סר ויליאם מתיו פלינדרס פיטרי (באנגלית: Sir William Matthew Flinders Petrie; ‏3 ביוני 1853 – 28 ביולי 1942) היה אגיפטולוג אנגלי, חבר בחברה המלכותית וחלוץ המתודולוגיה של הארכאולוגיה השיטתית המודרנית. הוא היה הראשון שהחזיק בתואר "אגיפטולוג" בממלכה המאוחדת, וחפר ברוב האתרים החשובים במצרים, לרבות נאוקרטיס, טאניס, תבאי ואתרים רבים במחוז אל-פיום. הוא חפר גם באתרים בארץ ישראל. פיטרי היה הראשון שניסח את עקרונות הארכאולוגיה המודרנית: עקרון ההשתכבות היחסית – סטרטיגרפיה, ועקרון הכרונולוגיה הקרמית – טיפולוגיה. אחד הגילויים החשובים ביותר שלו הוא אסטלת ישראל, כתובת מצרית המזכירה את השם "ישראל". זהו האזכור החוץ-מקראי הקדום ביותר שנמצא לשם זה. פיטרי ראה גילוי זה כחשוב ביותר בכל שנות עבודתו.

פרעוני מצרים

ערך זה כולל רשימה של פרעוני מצרים העתיקה, החל מהתקופה השושלתית הקדומה, בשנת 3000 לפנה"ס לערך וכלה בקיצו של בית תלמי, כאשר הפכה מצרים לפרובינציה רומית תחת שלטונו של אוגוסטוס קיסר בשנת 31 לפנה"ס. עקב הערפל ההיסטורי ששורר בחלק מהתקופות והבעיה שזוהתה בקביעת הכרונולוגיה המצרית והכרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק ייתכנו כפילויות ואי דיוקים בתאריכים הנקובים כאן. בעיקרון התיארוך בטבלאות נעשה לפי הכרונולוגיה הגבוהה.

קרטוש

קרטוש (או כרטוש) בכתב החרטומים המצרי, היא אובל סגור המקיף את הטקסט, ומציינת שמדובר בשם של בן מלוכה. השימוש בקרטוש החל מהשושלת הרביעית, בימי הפרעה סנפרו. בכתב דמוטי הקרטוש צומצם לזוג סוגריים וקו אופקי. הקרטוש החליף שיטה קדומה יותר לכתיבת שם המלך שנקראה 'סרך', בשיטה זו הופיע שם המלך בתבנית כמעט מלבנית, מעל חזית של מקדש. למלך מצרים החל מהשושלת השלישית היו חמישה שמות, כאשר השמות ה-4 וה-5 נכתבו בקרטוש:

1) הורוס

2) שתי הנשים

3) הורוס הזהב

4) מלך מצרים העליונה והתחתונה

5) בן רע (אל השמש).

השם קרטוש הוא כינוי מודרני שניתן על ידי חיילים צרפתים בצבא נפוליאון. התיבה הזכירה להם מחסנית של רובה, ומכאן השם "קרטוש" שזאת משמעותו בצרפתית. במצרית עתיקה נקרא הקרטוש "שנו", והסימן מייצג את העובדה שסמכותו של המלך מקיפה הכל.

שושנק הראשון

שושנק הראשון היה מלך מצרים - מייסדה של השושלת ה-22 (הלובית) ששלטה במצרים בשנים 924-945 לפנה"ס. שושנק הראשון מזוהה בידי רב החוקרים עם המלך המצרי שישק -מלך מצרים הנזכר במקרא שלוש פעמים.

קיים ויכוח על תקופת שלטונו של שושנק הראשון, האגיפטולוג קנת קיטצ'ן (Kenneth Kitchen) קבע את שלטונו בשנים 924-945 לפנה"ס. אך כיום יותר מקובל בין החוקרים שהוא שלט בשנים 922-943 לפנה"ס. תיארוך זה נובע מהערכה שמסעו הצבאי לארץ ישראל נערך בשנת 925 לפנה"ס, ושהוא חי עוד מספר שנים לאחר המסע.

לפני שהומלך למלך, היה שושנק הראשון מפקד בצבא מצרים, ויועץ למלך הקודם פסוסנס השני. אבותיו היגרו מלוב בתקופת הממלכה החדשה. דודו אוסרקון הזקן מלך במצרים במשך שש שנים לפחות, כחלק ממלכי השושלת ה-21, לכן לא נחשבה עלייתו לשלטון כהפתעה גמורה. הוא נישא למאעתקארה בתו של פסוסנס השני, ולאחר עלייתו לשלטון בחר בבנו אוסורקון הראשון כיורשו, ומינה את בנו השני לתפקיד הכהן הגדול של אמון בתבי, מושל מצרים העליונה ומפקד הצבא. את בנו השלישי מינה כמפקד הצבא בעיר הרקלאופוליס שבמרכז מצרים.

שושנק הראשון שמר על טאניס כעיר בירתו, ולא הכין כל תוכניות לבניית עיר בירה חדשה.

תבאי (מצרים)

תבאי (ידועה גם בשמה המקורי ואסט; Waset) - היא עיר מצרית עתיקה, הממוקמת על גדותיו המזרחיות והמערביות של הנילוס, במצרים העליונה. העיר שוכנת 560 ק"מ דרומית לקהיר, בקרבת היישובים כַּרְנָךְּ ולוּקסוֹר.

תבאי היא נוא אמון המקראית. בתקופות מאוחרות יותר שימש השם "נא אמון" במקורות יהודיים ככינוי לאלכסנדריה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.