מצוות התלויות בארץ

מצוות התלויות בארץ הן שורה של מצוות הקשורות לעבודת הקרקע. מצוות אלה נוהגות לרוב רק בארץ ישראל, ורובן קשורות לתמיכה סוציאלית הן כלפי העניים והן כלפי שבט לוי המנועים מעבודה. ככלל, המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות בחו"ל, אלא רק בארץ ישראל. כמו כן, לדעת רוב הפוסקים, בימינו אין חייבים בהם מדאורייתא אפילו בארץ ישראל, מאחר שדרוש רוב ישראל היושב על אדמתו, וחיובם כיום הוא רק מדרבנן.

בניגוד למצוות התלויות בארץ, שאר המצוות הן 'חובת הגוף', זאת אומרת שאין חיובים תלוי כלל במקומו של האדם, וחיובים הוא בכל מקום שנמצא.

כל סדר זרעים שבמשנה ובתלמוד ירושלמי, מלבד מסכת ברכות, מוקדש למצוות אלו.

מקור המצוות

מקורן של המצוות במקרא מוזכר פעמים רבות[1] כך למשל בספר דברים פרק כד:

(יט) כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (כ) כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: (כא) כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:

מצוות המבטאות ערבות הדדית

  • לקט – עזיבת שתי שיבולים הנופלות בשעת הקציר לעניים.
  • שכחה – עזיבת עומר שנשכח בשדה ועזיבת קמה שנשכחה מלהקצר לעניים.
  • פאה – אי קצירת אלומות השיבולים בקצה השדה ועזיבתן לעניים.
  • פרט – עזיבת ענבים בודדים הנושרים בשעת הבציר לעניים.
  • עוללות – עזיבת אשכולות קטנים של ענבים על הגפן.
  • שביעית – איסור על עיבוד אדמה וקצירת פירותיה שנה תמימה פעם בשבע שנים במטרה להשאירם לעניים ולחלשים בחברה.
  • מעשר עני – הפרשת עשירית מהתוצרת החקלאית בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה לעניים.

כפי שנראה מצוות אלו הן סוציאליות במהותן, ומטרתן המוצהרת היא פריסת רשת ביטחון כלכלית לשכבות החלשות, בלי לגרום לעניים לחזר על הפתחים ולהתבזות בבקשת צדקה. כפי המסופר במגילת רות על רות המואביה (שהייתה גם גרה וגם אלמנה): "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:" (פרק ב' ג').

על פי המתואר בפסוקים, בתקופה המקראית כל שנה שביעית, כל התוצרת החקלאית הייתה נעזבת לטובת העניים, פעמיים נוספות בכל מחזור של שבע שנים, בשנים השלישית והשישית, עשירית מהתבואה הייתה ניתנת להם, ובכל יתר הזמן היו נהוגות מצוות הלקט, פאה ושכחה, שהיו משאירות מעט מהתוצרת של החקלאים לעניים מבלי לפגוע בהם. כך הייתה פרושה רשת ביטחון של הקהילה לטובת החלשים. מעין מוסד לביטוח לאומי עתיק.

יש הרואים במצוות הנתינה לעניים, עידוד לעבודה, מכיוון שהעניים אינם מקבלים מן המוכן, אלא צריכים להתאמץ לבוא לשדה וללקט אחר הלוקטים או לחפש את השכחה והפאה, ולפי רוב מאמציהם ישאו פרי, וגם מכיוון שהם יוצאים אל השדה ומתחככים בעובדים, נפתחים בפניהם שערים להיכנס אל מעגל עבודה יצרני.

מצוות המבטאות קדושה

  • ביכורים – את ראשית הפירות והתבואה יש להביא לבית המקדש לכהנים.
  • נטע רבעי – אכילת הפירות של השנה הרביעית לנטיעת העץ, הפירות נאכלים בירושלים.
  • תרומה גדולה – הפרשת חלק ראשוני מהתוצרת לכהנים.
  • מעשר ראשון – הפרשת עשרה אחוז מהנותר לאחר תרומה גדולה ללויים.
  • תרומת מעשר – חיוב המוטל על הלוי להפריש לכהן עשירית מהמעשר שקיבל מהישראל.
  • מעשר שני – הפרשת עשירית מכל היתר שיעודו לאכילה בירושלים או לקניה בירושלים, בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה. מטרתה של מצווה זו לקשר את העם למרכז הרוחני שלו בירושלים.
  • הפרשת חלה – תרומה של 1/24 מהבצק של הלחם ונתינתו לכהנים.
  • כלאיים – איסור להכליא שני זנים שונים, ואף לשתול שני מינים שונים באותו מקום.
  • ערלה – איסור ליהנות מפירות העצים בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם.

מצוות אלו נועדו לקשר בין המון העם לירושלים (נטע רבעי ומעשר שני), כמו גם לתמוך במנהיגות הדתית והרוחנית בירושלים ובשאר הארץ (תרומות ומעשרות). אותה מנהיגות רוחנית של שבט לוי שלא קיבלה חלק ונחלה בארץ ולכן מנועה מעבודה חקלאית. מצוות אלו גם מבטאות קדושה שיש לארץ שעוברת לפירות ולכן יש להביאם אל מקום מקודש ולתת אותו לאנשים המתאימים לכך או לאכול את הפירות עצמם במקום מקודש. יש בהן גם הודיה לאלוהים על כך שהאדמה נתנה פריה וישנה הצלחה כלכלית לאדם.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק י"ד, ספר שמות, פרק כ"ג, ספר ויקרא, פרק י"ט.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

איסור חדש

בהלכה, איסור חדש הוא האיסור לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן, בזמן שבית המקדש היה קיים, או קודם לי"ז בניסן בימינו. התבואה החדשה נקראת על שם האיסור - 'חדש'. על אף שאכילת 'חדש' נאסרה, ההנאה מהתבואה מותרת אף קודם הקרבת קורבן העומר.

איסור ערלה

איסור ערלה הוא מצוות לא תעשה האוסרת לאכול ואף ליהנות מפירות עצי הפרי בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם. איסורים אלה חלים על פירות העץ בלבד, ולא על עץ סרק או על עץ פרי שניטע לשימוש בענפיו ולא בפירותיו.

ביכורים

בִּיכּוּרִים הם הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. מצווה מהתורה להביא את הביכורים לבית המקדש ולהעניקם במתנה לכהנים. על פי המסורת היהודית, היו מעלים את הביכורים אל הכהנים בירושלים מחג הקציר עד חג האסיף.

דמאי

דְמאי הוא כינוי לתבואה או פירות שנלקחו מעם הארץ שאין ודאות שהפריש תרומות ומעשרות מתבואתו או מפירותיו.

להלכות הדמאי הוקדשה מסכת במשנה: מסכת דמאי.

חלה (מתנות כהונה)

תרומת חלה (או נתינת חלה או הפרשת חלה) היא מצווה מהתורה להפריש מכל מאפה עשוי בצק (מחמשת מיני דגן) חלק שיינתן לכהן על מנת שיאכל אותו בטהרה, בדומה לתרומה. מאחר שבימינו לא ניתן להכין חלה בטהרה, הכהנים לא יכולים לאכול את החלה, ולכן נוהגים לא לתת בפועל את החלה לכהן. ניתן לקיים את המצווה גם אם העיסה כבר נאפתה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה. מצוות החלה מהתורה, בדומה לשאר התרומות והמעשרות, היא מעיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, ורק בזמן שישראל יושבים על אדמתם, כפי שהיה עד גלות עשרת השבטים. חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה לאחר מכן, ואף בחוץ לארץ.הוצאת ה"חלה" מהבצק על מנת לתת לכהן נקראת "הפרשת חלה". אסור לאכול מהעיסה לפני שהופרשה ממנה חלה, בדומה לדין טבל האוסר אכילת יבולים שלא הופרשו מהם התרומות או המעשרות.

מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שנמסרו לנשים (חלה, נידה והדלקת הנר), אף על פי שגברים חייבים במצווה זו כמו הנשים.

כלאי הכרם

כלאי הכרם הם מסוגי הכלאיים האסורים מהתורה. האיסור כולל מצוות לא תעשה על זריעת גפן היין עם צמחים אחרים ומצוות לא תעשה על אכילת צמחים שנזרעו בסמוך לגפן או הנאה מהם. כלאי הכרם הוא החמור שבאיסורי הכלאים ולכן הוא אסור לא רק בזריעה אלא גם ב"קיום", וכמו כן פירות הגפן והזרעים שגדלו באיסור זה אסורים בהנאה.

האיסור מופיע בתורה בספר דברים: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם".

כלאי זרעים

איסור כלאי זרעים הוא אחד מאיסורי הכלאים בהם התורה אסרה לערב שני מינים שכל אחד מהם בפני עצמו מותר בשימוש. משמעות המצווה היא איסור זריעת שני מיני זרעי מאכל בסמיכות זה לצד זה. באיסור זה נכללים כלאי אילן. בשונה מאיסור כלאי הכרם, בו נאסרים המינים המעורבים באכילה ובהנאה, באיסור כלאי זרעים אין המינים המעורבים נאסרים כלל, אף לא באכילה.

המקור בתורה לאיסור זה הוא הפסוק בספר ויקרא : "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ".

כלאיים

כִּלְאַיִם הוא שם כולל לשבע מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות שעניינן איסור לערב מינים שונים מן הצומח והחי. ארבע בתחום הצומח: זריעת שני מינים בשדה אחד (כלאי זרעים), הרכבה של שני אילנות (כלאי אילן), זריעה של תבואה בתוך כרם (כלאי הכרם), הרבעה של שני מינים שונים של בהמות וחיות (כלאי בהמה),

שלושה איסורים נוספים הם: איסור עבודה באמצעות שני בעלי חיים ממינים שונים (לא תחרוש בשור ובחמור יחדו), וכן איסור לבישת בגדים שעשויים משילוב של צמר ופשתן (שעטנז). גם איסור בישול ואכילת בשר בחלב שייך למשפחת איסורים זו של ערבוב מינים שונים זה עם זה. העונש על כל אחת מעבירות אלו הוא מלקות, ככל מצוות לא תעשה.

לקט ופרט

מצוות לֶקֶט ופֶרֶט הן שתיים מחמש מתנות העניים שמצווה בתורה על בעל היבול להשאיר לעניים בשדהו ובכרמו.

מצוות הלקט מתקיימת בעת קצירת התבואה, ועניינה השארת השיבולים שנופלות במהלך הקציר לעניים. מצוות הפרט מתקיימת בעת בציר הענבים, ועניינה השארת הענבים הנושרים במהלך הבציר לעניים.

מצובה

מַצּוּבָה (המכונה גם מַצּוּבָּה) הוא קיבוץ בגליל המערבי, 550 מטר דרום מזרחית ליישוב שלומי ו4.5 ק"מ מזרחית מן הים בקו אווירי. השייך למועצה אזורית מטה אשר.

הקיבוץ שוכן מדרום לבקעת שפע, כ-2.3 קילומטרים דרומית לגבול עם לבנון. מצובה נקרא על שם העיירה "פי מצובה", הנזכרת בברייתא דתחומין שבתלמוד ובכתובת רחוב כעיירה בתחום צור, לעניין מצוות התלויות בארץ, ושמה השתמר בשם החורבה שמצפון לה.

מתנות עניים

על פי ההלכה, מתנות עניים הם חיובים להשאיר חלק מהיבול לעניים או למוסרו לעניים. רוב החיובים במתנות עניים חלים על בעלי השדות.

יש הכוללים במתנות עניים גם את מעשר עני וצדקה, ויש המצמצמים את הביטוי רק למצוות הנוגעות להשארת יבול בשדה. לדיון ב"מעשר עני" ו"צדקה" ראו ערכים אלה.

נטע רבעי

נטע רבעי הוא כינוי בהלכה לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים או לפדותם בכסף שבאמצעותו חובה לקנות אוכל שיאכל בקדושה במקום הפירות. כיוון שפירות אלו קדושים, הם נפטרים ממצוות השארת לקט שכחה ופאה לעניים, ואין מצווה להפריש מהם תרומות ומעשרות. מצוות נטע רבעי נוהגת גם בימינו.

עוללות

מצוות עוללות היא מצווה מהתורה החלה על אדם העוסק בבצירת כרמו. משמעות המצווה היא שחל איסור על בעל הכרם לבצור ענבים הצומחים שלא כדרך אשכול ענבים, אלא כענבים בודדים, המכונים בלשון התורה 'עוללות', ולהשאירם לעניים.

פאת השדה

פאת השדה (ידוע בשם פאה) היא מצווה מהתורה להותיר את שולי השדה עבור העניים ולא לקחת מהתבואה שגדלה שם. פאת השדה היא אחת ממתנות עניים שחייבה התורה את בעל השדה. במשנה הוקדשה מסכת שלמה לדיני הפאה - מסכת פאה, עיקרי דיני הפאה נידונים בארבעת הפרקים הראשונים.

פאת השולחן

פְּאַת הַשֻּׁלְחָן הוא ספר מאת הרב ישראל משקלוב העוסק בהלכות ארץ ישראל ובמצוות התלויות בארץ.

שכחה (מתנות עניים)

מצוות שכחה היא אחת מחמש מתנות העניים שצוותה התורה להשאיר לעניים בשדה ובמטע. על פי המצווה, כאשר בעל השדה או פועליו שוכחים לאסוף את אחד העומרים שבשדה, או לקטוף את פרותיו של אחד העצים במטע, אסור להם לשוב לאסוף את היבול שנשכח לאחר שעברו ממנו הלאה, אלא חובה להשאירו לעניים. מצווה זו היא המצווה היחידה בתורה שבהגדרתה מתקיימת רק כתוצאה מטעות אנוש של שכחה.

שמיטת קרקעות

שמיטת קרקעות היא הענף העיקרי של מצוות השמיטה. והיא כוללת מספר מצוות ואיסורים מהתורה. נגזרים ממנה גם דיני קדושה על פירות שגדלו בשנת השמיטה, "פירות שביעית", שלשימוש בהם ישנם דינים מיוחדים עקב קדושתם. ערך זה עוסק בשמיטת הקרקעות עצמן.

תחומין

תחומין הוא כתב עת חד-שנתי לענייני תורה, חברה ומדינה, המהווה במה למחקרים אורתודוקסיים ולבירורי הלכה בסוגיות הנולדות מהמפגש בין אורח החיים היהודי ובין הקדמה הטכנולוגית והמודרניזציה. תחומין עוסק במגוון סוגיות שונות: שבת ומועד, איסור והיתר (כשרות המזון), מצוות התלויות בארץ, אישות ומשפחה, חברה ושלטון, משק וכלכלה, משפט, צבא וביטחון, חקרי הלכה (תורה ומדע), וענייני מקדש וגאולה.

כתב העת נוסד בשנת תש"מ (1980), ויוצא לאור על ידי מכון צומת שבגוש עציון. עד לשנת תשע"ח (2018) התפרסמו 38 כרכים (בכריכה קשה), כל כרך מכיל כ- 500 עמודים. חברי המערכת הם הרבנים ד"ר איתמר ורהפטיג ויצחק ברט. הרב אורי דסברג היה אחד מהעורכים עד פטירתו בשנת תשע"א (2011), הרב ישראל רוזן היה אחד העורכים עד פטירתו בתשע"ח (2017) והרב יהודה שביב היה אחד העורכים עד לפטירתו בשנת ה'תשע"ט (2018).

המאמרים המתפרסמים ערוכים לראשי פרקים ולכותרות משנה, המוצגים לפני הקורא בתחילת המאמר. בתחילת כל כרך מוצגים תוכן העניינים ורשימת המשתתפים בקובץ (מקום מגורם ועיסוקם), וכל כרך עשירי מכיל בסופו מפתח ערכים (אינדקס) מפורט.

כמו כן קיים מאגר ממוחשב הכולל את כל קובצי תחומין שיצאו לאור, ומאפשר חיפוש בכל הקבצים.

תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות הם קבוצת מצוות מהתורה המצריכות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכהנים, הלוויים, העניים ואף לצורך אכילה עצמית בירושלים. כיום כשרוב עם ישראל לא בארץ ישראל כל חיוב תרומות ומעשרות הוא מדרבנן.הפרשת תרומות ומעשרות הכרחית לכשרות המאכל ולכן נטבעו מונחים שונים כדי להגדיר מזון ביחס לנושא זה:

טבל - יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או חלק מהן והוא אסור באכילה.

דמאי - יבול אשר לא ידוע בבירור אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות.

מתוקן - יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין.חיוב התרומות ומעשרות חל על פירות ותבואה הגדלים בארץ ישראל, אולם חכמים הוסיפו לחייב ירקות, ופירות הגדלים בסביבתה הקרובה של ארץ ישראל. חיוב תרומות ומעשרות אינו מתקיים ביבול הפקר, ולכן אין הפרשת תרומות ומעשרות מצויה בשנת שמיטה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.