מצווה

ביהדות, מצווה היא חובה הלכתית על האדם, ובעיקר ליהודים. מקור המצוות דאורייתא בתורה (שבכתב ושבעל פה) ועליהן נוספו מצוות דרבנן המהוות גדרים שהוסיפו חכמים לאורך הדורות. מקור המילה מצווה נגזר מהמילה "צו", (ציווי). מלשון חז"ל ואילך, המונח "מצווה" כולל את כלל ציוויי התורה כפי שהן מרוכזות בהלכה היהודית, על אף שבלשון המקרא ישנה הבחנה בין סוגי ציוויים שונים שיש לשמור - מצווה, חוק ומשפט: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (ספר דברים, ז יא).

בפרשנות, תכלית המצוות היא להביא את האדם לדבקות באל ולקדושה, כפי שעולה מנוסח ברכת המצוות, "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו". בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" - כלומר מתוך אהבת ה' ולא למטרת רווח או שכר.

מניין המצוות

בדרך כלל מתכוונים בביטוי מצוות למצוות המוגדרות בתורה, אך מלבד אלה קיימות עוד שבע מצוות דרבנן - מצוות שהוסיפו חכמי המשנה. במקביל קיימות גם שבע מצוות בני נח, מצוות כלליות שעל קיומן מצווים כל בני האדם.

במסכת מכות (כג, ב) מובא כי מניין המצוות שבתורה הוא שש מאות ושלוש עשרה. חכמים הסמיכו מניין זה לפסוק "תורה ציווה לנו משה" - תורה בגימטריה שש מאות ואחת עשרה, ובנוסף לכך - שתי מצוות ("אנכי ה' אלהיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני") נמסרו ישירות מפי הגבורה.

כמה חכמים (כגון הרמב"ן) העלו את האפשרות שמניין זה אינו מוסכם, אך הוא התקבל כמוסכם על ידי רוב החכמים, שעשו אותו בסיס לחישוביהם. כבר הגאונים (כמו רב יהודאי גאון ורב סעדיה גאון) עסקו בפירוט מניין המצוות, ובעקבותיהם עסקו במניין זה גם חכמי ימי הביניים (הראשונים), כמו הרמב"ם (ב"ספר המצוות"), הרמב"ן (בהערותיו לספר המצוות) ורבי משה מקוצי (בעל "ספר מצוות גדול"). החכמים השונים נקטו בדרכים שונות ובכללים שונים כדי לקבוע אלו היגדים בתורה יש למנות כמצוות, ואלו לאו. מניין זה עורר קשיים רבים, כיון שבדברי חז"ל לא נמסרו כללים ברורים לפיהם ניתן לקבוע מה כלול במניין המצוות ומה לא.

למניין המצוות אין בדרך כלל משמעות מעשית, שכן גם מה שאינו נמנה בכלל תרי"ג המצוות, אלא נכלל במצוות אחרות - נחשב כמצווה מן התורה.

מצוות "עשה" ומצוות "לא תעשה"

תרי"ג (613) המצוות מחולקות לשתי קבוצות עיקריות:

  • רמ"ח (248) מצוות "עשה" - מצוות המורות לאדם מה עליו לעשות, למשל "כבד את אביך ואת אמך".
  • שס"ה (365) מצוות "לא תעשה" - מצוות המורות לאדם מה אסור לו לעשות, למשל "לא תרצח".

מדרש חז"ל מפרש שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד (מספר) איבריו של אדם ושס"ה לא תעשה הם כנגד (מספר) גידיו של האדם או כנגד מספר ימות השנה השמשית. הרמב"ם מביא מדרש הנובע מהקבלה זו:

ועוד אמרו על דרך הדרש על שמצוות עשה כמניין האיברים, כלומר: כל אבר ואבר אומר לו לאדם: עשה בי מצווה; ושמצוות לא תעשה כמניין ימות השנה, כלומר: כל יום ויום אומר לו לאדם: אל תעש בי עברה.

ספר המצוות, בתרגומו של הרב יוסף קאפח

חלק ממצוות העשה הן מצוות עשה שהזמן גרמן, כתפילה או ישיבה בסוכה. ההלכה הרווחת פוטרת נשים מהחיוב לקיים מצוות אלה.

מצוות עשה מחייבות בדרך כלל עשייה לשם קיומן, ומצוות לא תעשה מחייבות בדרך כלל הימנעות מעשייה לשם קיומן, אך לעיתים נדרשת עשייה לשם קיומה של מצוות לא תעשה. דוגמה לכך היא המצווה "לא תעמוד על דם רעך", המנוסחת כמצוות לא תעשה, אך כדי לקיימה יש לקום ולעשות מעשה ולהציל את האדם הנמצא בסכנה. כך גם לאידך גיסא, יש מצוות עשה שקיומן הוא על ידי אי עשייה, כגון מצוות השביתה בשבת ובמועדים.

מדאורייתא ומדרבנן

על אף שמקורן של המצוות בתורה, העיסוק בפרטים בכל אחת מהן נעשה בתורה שבעל פה. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות הללו. הגדרות המצוות עצמן אינן מובנות מאליהן, ויש היגדים בתורה שיש שסוברים שהם מצוות ואחרים אינם רואים אותם ככאלה. בנוסף, חז"ל הוסיפו גזירות ותקנות רבות ביחס למצוות השונות של התורה.

לפיכך, בפרטי כל מצווה מקובלת הבחנה בין הוראות שהן "מדאורייתא" ו"מדרבנן". להבחנה זו משמעות מעשית בפסיקת ההלכה (למשל, בשיקולים הלכתיים במקרה של פרשנות ההלכה וספקות שונים שעולים בביצועה).

מקובל לסווג כמצווה דאורייתא כל מצווה המופיעה במפורש במקרא, או נלמדת ממנו במישרין במסגרת התורה שבעל פהארמית: אורייתא = תורה). לדינים מסוימים, המכונים "הלכה למשה מסיני" מעמד של מצוות מן התורה, אף על פי שאין הם מפורשים בתורה ואין הם נלמדים ממנה במישרין.

ביהדות האורתודוקסית מקובלת הקפדה על המצוות בלא תלות במקורן - מדאורייתא או מדרבנן. הקראים, שאינם מקבלים את התורה שבעל פה, מקפידים רק על מצוות דאורייתא (וגם אז, יש מצוות שהאורתודוקסים מחשיבים אותן כמצוות מדאורייתא, אבל הקראים גורסים שלמעשה אלו המצאות של רבנים, והם אינם מקבלים אותן; למשל, הנחת תפילין).

אופי המצוות

מקובל לחלק את המצוות על פי מאפיינים שונים הנוגעים למטרת המצווה או להיגיון העומד מאחוריה.

בין אדם למקום ובין אדם לחברו

הבחנה בין שתי מחלקות אלה של מצוות נעשית במשנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ט': "עברות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר - עד שירצה את חברו".

  • מצוות שבין אדם לחברו הן מצוות המסדירות את ההתנהגות החברתית.
מצוות שבין אדם לחברו מתוך עשרת הדברות:
  • מצוות שבין אדם למקום הן מצוות המסדירות את התנהגות האדם כלפי בוראו. הרמב"ם מכנה מצוות אלו כ"מצוות שבין אדם לעצמו" מכיוון שתפקידן אינו להשפיע על האל אלא לשנות ולפתח את עצמנו.
מצוות שבין אדם למקום מתוך עשרת הדברות:
  • לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני: יסוד האמונה המונותאיסטית.
  • לא תעשה לך פסל וכל תמונה: אלוהים שולל כל עצם דומם שנוצר לשבחו, וההסבר לכך שטיפוח פסלים ותמונות נחשב לעבודה זרה. הפירוט שבהמשך הדיבר, הוא בשביל שלא יהיה ספק בכוונתו של אלוהים.
  • לא תשא שם ה' לשווא: דיבר זה אומר שאין להישבע באלוהים או להעלות על השפתיים את שמו לשווא.
  • זכור את יום השבת לקדשו: דיבר שתפקידו להזכיר את היום השביעי יום המנוחה של אלוהים בבריאת העולם, הדיבר מצווה לנוח ולשבות מכל עבודה.

אחת ממחלקות המצוות, שהשתמרה בשנות הגלות באופן תאורטי בלבד, היא זו של המצוות התלויות בארץ, שהן מצוות הקשורות בעבודת האדמה והן מחייבות רק בתוך תחומי ארץ ישראל.

מצוות שכליות ומצוות שמעיות

בין ההוגים היהודים של ימי הביניים הייתה נפוצה אבחנה נוספת בין שני סוגי מצוות.

  • מצוות שכליות הן מצוות שכל אדם מבין את חשיבותן ונחיצותן. דוגמאות רווחות: האיסורים על גניבה ועל רצח. מצוות מסוג זה נקראות משפטים.
  • מצוות שמעיות הן מצוות שאינן מובנות מאליהן, ויש לקיים אותן רק כיוון שאלוהים ציווה עליהן, כמו הימנעות מאכילת בעלי חיים מסוימים, שעטנז ומצוות שקשורות לטומאה וטהרה. מצוות מסוג זה נקראות חוקים.
  • הוגים אחדים הציעו סוג מצוות נוסף. המדובר במצוות שממכילות ציווים שאינם מתחייבים על ידי השכל, אך לאחר שנכתבו סיבתם מובנת. דוגמאות לסוג זה: שבת ותפילין. מצוות אלה נקראות עדות.

מצוות שתכליתן במעשה ומצוות שתכילתן בתוצאה

חלוקה זו נזכרה רבות בספרי האחרונים, ליישב סתירות בהלכה ובתלמוד.

  • מצוות שתכליתן במעשה הן מצוות שמתקיימות על ידי עשיית המעשה עצמו כגון נטילת לולב, ואין בהם תוצאה לאחר גמר המעשה.
  • מצוות שתכליתן בתוצאה הן מצוות שמתקיימות במה שהתוצאה נעשתה, כגון השבת אבידה ושאר המצוות שבין אדם לחבירו, ואין בהם הקפדה על המעשה עצמו.

מצוות חיוביות ומצוות קיומיות

חלוקה נוספת קיימת בין מצוות חיוביות ומצוות קיומיות.

  • מצוות חיוביות הן מצוות שיש חובה לקיים אותן, ומי שלא קיים אותן נחשב למבטל מצוות עשה. בקבוצת המצוות החיוביות ישנן מצוות כמו הנחת תפילין, אכילת מצה בליל הסדר ועוד.
  • מצוות קיומיות הן מצוות שאין חובה לקיים אותן, אלא בתנאים מסוימים. בקבוצת המצוות הקיומיות ישנן מצוות כמו מצוות ציצית, שאותה חייבים לקיים רק אם לובשים בגד בעל ארבע כנפות, מצוות השחיטה, שאותה חייבים לקיים רק אם רוצים לאכול בשר, ומצוות הייבום, שנעשית רק על ידי אדם שאשת אחיו התאלמנה ולאחיו אין ילדים.

דרגות שונות של המצוות

ייהרג ובל יעבור

ערך שמירת החיים ("פיקוח נפש") גובר על כל המצוות, מלבד שלוש מצוות שלהן נקבעה עדיפות מיוחדת - "ייהרג ובל יעבור" - כלומר, גם אם קיום מצוות אלה מסכן את חייו של היהודי, אל לו להפר אותן (תוספתא שבת טז, יד). שלוש מצוות אלה (הנכללות גם בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן) הן:

עשרת הדיברות

בראש המצוות עומדים עשרת הדיברות, אלו המצוות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני. פרשנים רבים רואים בעשרת הדיברות כללי-על, וביתר המצוות פרשנות ופירוט שלהן.

הבחנה בין נשים לגברים

במצוות לא תעשה אין הבחנה בין גברים לנשים, באופן כללי. אולם לגבי מצוות עשה ההלכה מבחינה בין חובתם של גברים לקיים את המצוות ובין חובתן של נשים. ככלל פטורות הנשים מכל מצוות העשה "שהזמן גרמן", כלומר שיש לקיימן בזמן מסוים ביום או בשנה. לכלל זה ישנם מספר יוצאים מן הכלל, הבולטים ביניהם הן מצוות שבת, ואכילת מצה בפסח, שחלות על נשים כגברים.

הבחנה זו מופיעה לראשונה במשנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ז':

"כל מצות עשה שהזמן גרמה - האנשים חייבין, והנשים פטורות; וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה - אחד אנשים ואחד נשים, חייבין. וכל מצווה בלא תעשה, בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה - אחד אנשים ואחד נשים, חייבין: חוץ מבל תקיף, ומבל תשחית, ומבל תיטמא למתים".

כוונה

מעשה המצווה אמור להיות מורכב משני רכיבים: מעשה וכוונה, שהן כגוף ונשמה. המעשה הוא החלק העיקרי של המצווה, והכוונה היא הנותנת לו את התוכן.

בתלמוד ובגאונים נחלקו האם מצוות צריכות כוונה, או שבעצם עשיית המצוה כשלעצמה אף ללא כוונה אפשר לצאת ידי חובה. אחת מהסוגיות המרכזיות בעניין נמצאת בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה כח עב - כט עב. ואחת מהדוגמאות הממחישות עניין זה שם, היא אדם שתוקע בשופר כדי לנגן ולא בכדי לקיים את מצוות תקיעה. בשאלה כגון זו, רבי זירא מחייב כוונה ולכן התוקע לנגן לא יצא ידי חובתו, ואילו רבא לא מחייב כוונה. מחלוקת זו ממשיכה בגאונים ובפרשני התלמוד הראשונים. בעל הלכות גדולות, הרי"ף, הרב יוסף אלבו[1] והרע"ב[2] מחייבים כוונה, ואילו הרב האי גאון, בעל המאור והרב יונה גירונדי לא מחייבים כוונה. הרמב"ן[3] שמצדד במחייבי הכוונה, בוחר לא להכריע ביניהם ואומר שמדובר ב"מים עמוקים". בעל הטורים שאף הוא פוסק בעקבות אביו הרא"ש שמצוות צריכות כוונה מעיר כי רב שרירא גאון, רבי יצחק אבן גיאת ורבנו חננאל פסקו כי מצוות אינן צריכות כוונה.[4] אמנם ישנם מקרי קצה שהכל יודו בהם, למשל בתלמוד שם מובא מקרה שבו פרסים כפו בכוח יהודי סרבן לאכול מצה בפסח, והתלמוד פוסק כי הוא לכל הדעות יצא ידי חובתו, אף שאינו רוצה בכך. מאידך הקורא את תחילת קריאת שמע ללא כוונה, לפי רוב הדעות לא יצא ידי חובתו.[5] הרמב"ם פוסק שגם תפילה חייבת כוונה, ואם התפלל ללא כוונה תפילתו איננה תפילה.[6]

לכוונה לבדה אין משמעות - אם יכוון אדם בליל הסדר את הכוונות הראויות למצוות המצה, ולא יאכל את המצה עצמה - אין ערך לכוונותיו.[7] מאידך, כאשר הכוונה מצטרפת למעשה - היא נותנת לו את משמעותו הרוחנית.

טעמי המצוות

הוגי דעות רבים ביהדות ניסו למצוא פשר לקיום המצוות, במיוחד למצוות השמעיות שפשרן לא ברור כשעטנז, בשר בחלב ופרה אדומה. אמנם, כבר המקרא מציין את טעמן של מצוות מסוימות כאהבת הגר ואיסור אונאת ממון, אבל מצוות רבות אינן מנומקות ואין הסבר כללי לסיבת קיום המצוות. אחד המקורות הקדומים לנתינת טעם כללי למצוות מופיע בבראשית רבה (פרשה מ"ד) בו נאמר שהמצוות ניתנו על מנת לצרף בהן את הבריות.

בכיוון דומה הלך הרמב"ם בספרו מורה נבוכים. לדעתו מטרת המצוות כולן היא תיקון הנפש ותיקון הגוף. "תיקון הנפש" - לסלק עוול, להקנות מידות נעלות המביאות ליחסים טובים בין בני אדם, להביא לידי השקפה נכונה, ולהרחיק את האדם מעבודה זרה.[8] ו"תיקון הגוף" - הנהגת החברה והפרטים שבה בצורה המיטבית.[9] בהתאם לשיטתו זו - כתב הרמב"ם כי כל המאכלים שהתורה אסרה - הם מאכלים מזיקים מבחינה בריאותית.[10]

ספר החינוך, המונה את תרי"ג מצוות, מציע בתיאור כל מצווה גם את טעמה (ובלשונו, השורש שלה).

בספר אור החיים[11] כותב: ויש לך לדעת כי כל המצוות אינם אלא שמירה מהתיעוב ומלכלוך הנפש, ובהשלמת שמירת המצוות יהיה האדם שלם מכל מום ומכל לכלוך.

המהר"ל טען שמטרתן של המצוות לקבל את מלכותו של אלוהים ואילו הרמח"ל טען שמטרתן להטיב לאדם. ספר החינוך באופן מקיף ופרטני, במסגרת הסברתן של כל תרי"ג מצוות, נתן טעם לכל מצווה. הרש"ר הירש עסק בהסבר שיטתי של טעמי המצוות[12] ואת חלק מהמצוות ראה כ"סמלים", כלומר מעשים המסמלים ערכים רוחניים[13], והרב קוק סבר שחקר טעמי המצוות הוא מקצוע חשוב בלימודי היהדות, ועשה בעצמו ניסיונות לבאר את פשרן של מצוות סתומות כבשר בחלב ושעטנז.

שכרן של מצוות

על הפרתן של מצוות לא תעשה נקבעו עונשים המפורטים בתורה, חלקם מידי אדם, עד לענישה החמורה של ארבע מיתות בית דין, וחלקן מידי שמים (כרת). לעומת זאת, לגבי מרבית מצוות העשה לא נאמר מהו השכר, ועל כך אמר רבי יהודה הנשיא: "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה א'). מצוות עשה ששכרן נקוב בתורה במפורש הן מצוות כיבוד אב ואם ("כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך"[14]), ומצוות שילוח הקן ("שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"[15]). מדרש דברים רבה מנמק מדוע לא צוין שכרן של מצוות: "אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקב"ה: לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כעניין שנאמר (ישעיה מ, יב): "ושקל בפלס הרים". לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצווה קלה איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצווה ומצוה כדי שיעשו כל המצות בתום".[16]

בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" - כלומר מתוך אהבת ה' ולא למטרת רווח או שכר. דוגמה לכך הם דברי הרמב"ם:

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.[17]

התנא בן הא הא אמר: "לפום צערא אגרא" (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"ג), ומפרש זאת רבי עובדיה מברטנורא: "כפי רוב הצער שאתה סובל בלמוד התורה ועשיית המצוה, יהיה שכרך מרובה", אך פירוש עיקר תוספות יום טוב מחדד את דברי רבי עובדיה מברטנורא ומסביר: "וזה בשכר הצער והטורח עצמו, שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן אי אתה יודע מתן שכרן".

בספרות התלמודית והמדרשית מוזכרים גן עדן וגיהנום כמקומות של שכר ועונש בעולם המקביל הנקרא עולם הנשמות. גן עדן הוא המקום בו יושבים הצדיקים למשתאות (גמול פיזי לפי פרשנות פשטנית) ו"נהנים מזיו השכינה", כלומר - שכרם הוא הקרבה אל האל. ולהפך בגיהנום - עונשים פיזיים ורוחניים. מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהנום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם" [18], ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם" [19].

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל יהדות

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר העקרים מאמר שלישי פרק כח
  2. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ב', משנה א'
  3. ^ דרשת הרמב"ן לראש השנה
  4. ^ טור אורח חיים סימן תקפט
  5. ^ בבלי מסכת ברכות, טז עא, תלמוד ירושלמי מסכת ברכות, יח עב
  6. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ט"ו
  7. ^ רבי חיים מוולוז'ין, נפש החיים "פרקים" פרק ד'
  8. ^ מורה נבוכים, חלק ג' פרק כ"ו
  9. ^ מורה נבוכים, פרק כ"ז
  10. ^ מורה נבוכים, פרק מ"ח
  11. ^ דברים כ"ו, י"ז
  12. ^ באגרות צפון אגרות י- יד, לאורך ספרו חורב, ובמקומות שונים בפירושו לתורה.
  13. ^ ראו אגרות צפון אגרות יג-יד, וכן חלק ה'עדות' בספר חורב, ובחיבורו המצוות כסמלים.
  14. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק י"א
  15. ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק ז'
  16. ^ דברים רבה ו ב
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק י', הלכה ה'.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד ב'
בר מצווה

בר מצווה בתרגום מארמית הוא בן מצווה והוא כינוי ליום ההולדת ה-13 של נער יהודי, משום שמגיל זה הנער מחויב במצוות. בשונה מנערה שמגיעה לגיל מצוות כבר בגיל 12.

דאורייתא ודרבנן

דְּאוֹרָיְתָא (או: מִדְּאוֹרָיְתָא; בעברית: "של התורה") וּדְרַבָּנָן (או: מִדְּרַבָּנָן; בעברית: "של רבותינו") הן שתי הגדרות של שני מקורות אפשריים להוראות הלכתיות ביהדות. ההלכות מדאורייתא הן אלו שנחשבות לחלק ממערכת החוקים שניתנו על ידי אלוהים למשה או אלו שחכמים למדו לפי הכללים שאמר אלוהים למשה, לעומת ההלכות מדרבנן שנחשבות לחוקים שחכמים הוסיפו על גבי מערכת ההלכות דאורייתא ("תקנות חכמים"). להבחנה בין הלכות בעלות תוקף מדאורייתא לעומת הלכות בעלות תוקף מדרבנן משמעויות מעשיות בפסיקת ההלכה.

דרשנות

ביהדות, דרשנות היא נשיאת נאום (דרשה) בפני קהל בנושאי מוסר, הלכה, מקרא וכדומה, פעמים רבות תוך קישור לפרשת השבוע או לענייני דיומא. נושא הדרשה נקרא "דרשן" ובמאות האחרונות (לפחות ביהדות אשכנז) היה גם נושא משרה או בעל-מקצוע שזה עיקר תפקידו: "מגיד" או "מגיד מישרים".

בדרך כלל, כינוי זה הבדיל אותו מתפקיד רב הקהילה, או פוסק ההלכה, ומיקד את הגדרת פעילותו הציבורית בנשיאת הדרשה בפני הקהילה.

שני סוגי דרשנים היו: דרשן החי בקהילה בה קהל שומעיו היה קבוע, ו"דרשן נודד" אשר קהל שומעיו השתנה. בהיסטוריה היהודית תופעת דרשנות נודדת הייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, בהם היה נהוג שדרשנים נודדים יסתובבו במקומות היישוב, ותמורת כסף היו דורשים לציבור המקומי. המגידים הנודדים היו מתפרנסים מנדבות הקהל ששמע את דרשותיהם, וככל שהיטיבו לעורר את הלבבות ולמשוך קהל רב יותר, כך קיבלו פדיון גדול יותר עבור דרשתם.

סביר כי המונח 'דרשה' נקרא כך בדומה ל"מדרש. ככל הנראה המונח "דרשנות" הוא גלגול מאוחר (מתקופת בית שני) של המונח "מדרש". סביר כי גם מבחינה תוכנית מדובר בהשתלשלות של מסורת המדרש: בתרבות היהודית קיימים סוגים שונים של מדרש כתוב, ועל בסיסם התעצבה הדרשה המדוברת. אלה הם מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. הדרשנות, בדומה למדרש, אינה מצטיינת בפרשנות פשט, אלא בפרשנות מרחיבה, על דרך המדרש. הדרשנים עצמם לא היו בהכרח תלמידי חכמים, ופעמים רבות הדרשנות הוזמנה; כלומר, הדרשן התבקש לקשור את דרשתו לנושא מסוים לפרשת השבוע או לסוגיה התלמודית הנלמדת, על אף שלא היה קיים קשר ישיר בין הדברים. בימי הביניים ובעת החדשה אף נכתבו כמה ספרים בידי רבנים אודות אומנות הדרשנות.

ח' באב

ח' באב הוא היום השמיני בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בח' אב היא,

פרשת דברים, אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא בשבת או יום ראשון (שנים מקביעויות זחא, בשז, גכז, הכז, החא, השא) ופרשת ואתחנן אם פסח חל בשנת הבר מצווה ביום שלישי או ביום חמישי.

ט' באדר

ט' באדר הוא היום התשיעי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

כ"ג בתשרי

כ"ג בתשרי הוא היום העשרים ושלושה בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן. כ"ג בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

כ"ג בתשרי מכונה בכינוי "אחרי החגים", כי הוא בא לאחר סדרת החגים הארוכה של חודש תשרי.

פרשת הבר מצווה של ילד שנולד בכ"ג תשרי הוא תמיד פרשת בראשית.

כ"ד בתשרי

כ"ד בתשרי הוא היום העשרים וארבעה בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת הבר מצווה של ילד שנולד בכ"ד תשרי הוא תמיד פרשת בראשית.

כ"ה בתשרי

כ"ה בתשרי הוא היום העשרים וחמישה בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת הבר מצווה של ילד שנולד בכ"ה תשרי היא פרשת נח, אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת בראשית אם בר המצווה חל בשנה אחרת.

כ"ו בתשרי

כ"ו בתשרי הוא היום העשרים ושישה בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת הבר מצווה של ילד שנולד בכ"ו תשרי היא פרשת נח, אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת בראשית אם בר המצווה חל בשנה אחרת.

כ"ח בכסלו

כ"ח בכסלו הוא היום העשרים ושמונה בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ח כסלו היא לרוב פרשת מקץ. אולם אם הבר מצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מסוג השא או השג), פרשת הבר מצווה היא פרשת ויגש.

כיבוד אב ואם

כיבוד אב ואם היא מצוות עשה דאורייתא, הדיבר החמישי בעשרת הדיברות.

מצוות כיבוד אב ואם היא מאותן מקצת מצוות שהתורה פירטה בהן את שכרו של המקיים מצווה זו כפי המופיע בהמשך הפסוק: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך".

באחרונים חקרו בגדר מצווה זו האם היא מצווה שבין אדם למקום או מצווה שבין אדם לחברו.

מצה

מַצָּה היא מאפה העשוי מבצק של אחד או יותר מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם "לחם עוני", כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה. המצות מוזכרות בתורה ובמקורות יהודים שונים, אך שני המקומות המרכזיים שבהם ניתן להן ביטוי רב, הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קורבן מנחה.

אחת ממצוות הפסח והלכות ליל הסדר היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור בשמות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם" (שמות, י"ב, ל"ט). על פי רוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה תחליף ללחם למקפידים על מצוות החג. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה עם קורבן פסח שהיה נאכל אף הוא בליל הסדר, או (למי שאינו יכול) בפסח שני, חודש לאחר מכן.

אל המנהג המיוחד של אפיית מצות הצמידו שונאי ישראל את עלילות הדם המפורסמת לפיה, היהודים כביכול משתמשים בדם ילדים נוצריים לשם אפיית המצות.

צדקה

צדקה היא עזרה התנדבותית-חומרית לנזקקים. היא מוּנעת מרגשות החמלה הבסיסיים של האדם כלפי הזולת המצוי במחסור, או משורשים דתיים.

מתן הצדקה יכול להיות בין אדם לאדם, על ידי ארגונים וגופים ממוסדים הפועלים למען הנזקקים בקהילתם או בקהילות אחרות, וכן על ידי מדינות וגופים בינלאומיים הפועלים למען הנזקקים בכל פינה בעולם.

בימינו, ישנם בעלי השקפות סוציאליסטיות או אנרכיסטיות הרואים בדרכים שונות של מתן צדקה סוג של צדקנות וצביעות חברתית. על פי השקפתם – יש בה קיבוע מעמד העוני על ידי מתן צדקה מדודה ויציאת ידי חובת החלוקה האמיתית של העושר בין כל בני האדם. באופן דומה, יש כאלה הרואים באירועי צדקה מתוקשרים – מעשה שלילי המונע מטעמים של יחסי ציבור.

שחיטה (הלכה)

שחיטה ביהדות היא מצווה להכשיר בהמה, חיה או עוף טהורים באמצעות הריגה על פי ההלכה. בעל חיים שלא נשחט כהלכה, נחשב לנבלה ואינו כשר לאכילה או לקורבן. יוצאים מכלל זה הם דגים וחגבים כשרים המותרים באכילה בכל סוג של המתה.

השחיטה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים בעודו בחיים, בסכין חדה וחלקה מפגימות. כחלק מהשיסוף, יש לחתוך את הוושט של בעל החיים וכן את קנה הנשימה.

שלוש רגלים

שָׁלשׁ רְגָלִים הן שלושה חגים מקראיים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם מצווה מהתורה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים. מלבד מצוות העלייה לרגל, התורה מצווה על שתי מצוות נוספות המיוחדות לרגלים: לחגוג אותם, ולשמוח בהם. חז"ל פירשו מצוות אלו כחובה על כל עולה רגל להקריב עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה.

שמיטה

שמיטה היא אוסף מצוות המתקיימות ביהדות מדי שנה שביעית, הנקראת שנת שמיטה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים, ומתחלקות לשתי קבוצות: שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. הרמב"ם מונה 10 מצוות שמיטה מהתורה: 6 מצוות של שמיטת קרקעות ו-4 מצוות של שמיטת כספים.

ניתן למיין את מצוות, הלכות ודיני השמיטה למספר קטגוריות: אלו הקשורים לעבודת האדמה ומכוונים לחקלאי, אלו הקשורים לתוצרת החקלאית ואמורים לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית, ואלו שאינם קשורים כלל לשמיטת הקרקע (כשמיטת כספים). שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.

בשל השלכותיהן הכלכליות המידיות של מצווֹת השמיטה היו הן מהקשות ביותר לקיום במהלך הדורות, והתורה מפליגה בברכות לשומרי השמיטה כהלכתה. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד, לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. בעידן שלאחר גלות עשרת השבטים, וביתר שאת לאחר נפילת יהודה וחורבן בית המקדש השני, נוצרה מציאות חדשה שבה אין רובו של העם היהודי יושב בארץ ישראל - תנאי יסוד למצוות השמיטה והיובל - ומעמדה של מצוות השמיטה התערער. תוקפה של השמיטה כחיוב מן התורה כיום שנוי במחלוקת, ולהלכה נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה דרבנן.

חידוש החקלאות היהודית בארץ ישראל עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש. דיון בין פוסקי ההלכה במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר לחקלאות העברית בארץ ישראל להתקיים, הביא להיתר מכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך נפטרות מהן מצוות השמיטה. היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בתוך החברה הדתית בישראל, בין החרדים לרובם של הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה "פולמוס השמיטה".

שריעה

השריעה (בערבית: الشريعة) הוא הדין האסלאמי, המסדיר את כל תחומי החיים והחברה. השריעה מקבילה באופיה ובמטרתה להלכה ביהדות. ישנם ארבעה זרמי הלכה מוסלמים סונים: מאלכית, חנבלית, חנפית ושאפעית, כאשר ארבעתם נחשבים אורתודוקסים במידה שווה.

תלמוד תורה (מצווה)

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו.

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה.

מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

תקנת חכמים

תקנת חכמים או תקנה דרבנן ביהדות, היא שם כולל לחקיקה הלכתית שנעשתה על ידי חכמי ישראל במהלך הדורות מתקופת בית המקדש, המוסיפה על דיני התורה. המינוח התלמודי בארמית להלכות שמקורן בתקנת חכמים הוא "מדרבנן" ('מן החכמים'), לעומת הלכה שעל פי המסורת מקורה בציווי מאלוהים למשה שהיא "מדאורייתא" ('מן התורה' שבכתב).

לעיתים משמש הביטוי "תקנת חכמים" בניגוד ל"גזירות חכמים", כאשר הגזירות הן איסורים שקבעו חכמים כסייג למצוות התורה, ואילו תקנות הם הוראות חיוביות בדרך כלל שנוספו על ידי חכמים, כמו ימי החנוכה, שתכליתם הליכה בדרכי התורה באופן כללי.

ערכים ביהדות
יהדות
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
עיקרי האמונה
נצחיות התורהאלוהיםשלושה עשר עיקרים
עשרת הדיברותתורה • מצוות • שכר ועונשמשיח
ארון הספרים היהודי
תנ"ךתורהמשנהתלמודמשנה תורהשולחן ערוך
זרמים ביהדות
אורתודוקסיםקונסרבטיביםמשיחייםרפורמיםרקונסטרוקטיביםקראים
אישים מרכזיים
שלושת האבותמשהדוד
נביאיםעזראהללתנאיםריב"ז
ר' עקיבארבי יהודה הנשיאאמוראיםרב אשיסבוראיםגאונים
ראשוניםרמב"םיוסף קארואחרונים
תפילות, חגים ומועדים
תפילת עמידהשחריתמנחהערבית
שמע ישראלקריאת התורהמוסף
קידושברכה • רשימת תפילות וברכות
ראש השנה/יום תרועהיום הכיפוריםסוכות
פסח/חג המצותשבועותתשעה באב
חיי הקהילה היהודית
תפקידים: רבדייןחזןגבאימוהלשוחטקברן

מוסדות: בית כנסתמקווהחדרישיבהכולל אברכיםבית מדרש

אתרים ומבנים
המשכןבית המקדשהר הבית
הכותל המערבימערת המכפלה
קבר רחלקבר יוסף • קברי צדיקים
ירושליםחברוןטבריהצפת
ראו גם
גיורשומרוניםמינים
העם היהודימיהו יהודיאנטישמיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.